הישארות הנפש
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
הישארות הנפש היא האמונה שלאחר המוות מוסיפה הנפש להתקיים כאשר הגוף אינו חי עוד. הסוגיה נידונה בין הדתות השונות והפילוסופים.
ביוון העתיקה
אריסטו סבר שכאשר נברא עצם מסוים ביקום יחד עם החומר שלו נבראה גם הצורה (הנפש לפי אריסטו) שלו, וכאשר החומר יתכלה בסופו של דבר גם הצורה תכלה יחד עמו. דוגמה כאשר שורפים שולחן גם החומר מיתכלה וגם הצורה. אבל בכל זאת יש אפשרות לאדם לגרום לנפשו להיות נצחית וזאת על ידי "קניית מושכלות נצחיות" כלומר כאשר אדם בחייו קונה חוכמה מסוימת נצחית נפשו מתאחדת יחד עם אותה חוכמה ולכן נפשו תישאר גם לאחר המוות. דוגמה למושכלה נצחית: סכום הזוויות במשולש 180 מעלות.
ביהדות
בתורה שבכתב אין אזכור מפורש להשארות הנפש, אולם הראשונים מצאו לכך רמזים שונים[1]. מספר נימוקים ניתנו להימנעות המקרא מהזכרה מפורשת של ה"עולם הבא", ולכך שכל ייעודיו הם בעולם הזה. הרס"ג (אמונות ודעות המאמר התשיעי) טען שהגמול ב"עולם הבא" הוא, כלשונו, "דבר שהשכל מורה עליו" ואין מקרא מתעכב ומאריך בדברים אלו. הסבר זה אומץ על ידי פרשנים רבים.
בדברי חז"ל, הישארות הנפש הוא מרכיב יסודי בתורת הגמול. חז"ל אף קבעו ששכר המצוות משתלם בעולם הבא בלבד ולא בעולם הזה, ודרשו את הפסוק ”למען ייטב לך” ממנו משתמע כי שכר על המצוות בעולם הזה, "למען ייטב לך" - ליום שכולו טוב, כלומר לעולם הבא[2].
שאלה חשובה היא: איזה חלק של הנפש נשאר לאחר המוות. התשובה לשאלה זו קשורה בקשר אמיץ להשקפה על מהותה של הנפש.
ההוגים היהודיים שהושפעו מהניאופלטוניזם, כרבנו בחיי בספרו חובות הלבבות, כמחבר אנונימי של הספר על מהות הנפש, כאברהם בר חייא בספרו הגיון הנפש העצובה, כרב יוסף אבן צדיק בספרו עולם קטן וכרבי אברהם אבן עזרא, הגורסת שהנפש היא עצם שמימי עצמאי שכל שאיפתו להשתחרר מכבלי הגוף, סברו שהנפש כולה משתחררת מהגוף ברגע המוות ונשארת לחיות חיי נצח. רבי אברהם אבן עזרא אף גרס את הישארות הנפש לא במובן האישי, אלא כהתאחדותה עם הנפש העולמית[3].
האריסטוטליים שביניהם, כאברהם אבן דאוד, הרמב"ם, הלל בן שמואל בספרו תגמולי הנפש והרלב"ג, שעל פי גרסתם הנפש היא חלק בלתי נפרד מן הגוף, הכלה יחד עם כליון הגוף לאחר המוות, סברו שרק החלק השכלי שלה זוכה לחיי נצח על ידי פעילות הלמידה וההשכלה. לשם כך ניסח הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה, שעל ידם מובטח חלקם של המאמינים בהם בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא. הרלב"ג בספרו "מלחמות השם" אף לחם כנגד השקפתו של הפילוסוף המוסלמי האריסטוטלי אבן רושד בדבר התאחדות נפשות בני אדם לאחר המוות לנפש אחת כללית. הרלב"ג טען כנגד דעה זו, שאם כך הוא הדבר, "הייתה כל תשוקתנו לדעת וכל מאמצינו לרכישתה בטלים לגמרי"[4]
בנצרות
אחד העקרונות בנצרות הקלאסית מחייב אמונה בהישארות הנפש.
נסיונות להוכיח את הישארות הנפש
ישנם הטוענים למספר הוכחות אם כי לא מדעיות התומכות בעקרון של "הישארות הנפש":
- סיאנס - הורדת נשמות של מתים וניהול דו-שיח איתן.
- מוות קליני - אלפי עדויות של אנשים שהוגדרו מתים מבחינה רפואית וסיפרו על הלכי נפשם לאחר מותם, ועל תחושת חיים גם לאחר המוות (חוויית סף מוות).
לקריאה נוספת
- אלן ארקוש, הישארות הגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 130-136.
- חיים סלונימסקי, ספר מציאות הנפש, באתר היברו בוקס
- הרב יהודה פתיה, ספר רוחות מספרות, באתר היברו בוקס
הערות שוליים
- ^ רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר ראשון קט"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ט עמוד ב'.
- ^ ראו פירושו לבראשית כה ב ולתהלים מט טז
- ^ מלחמות השם פרק כו
