נאום כיסא הגלגלים
 | |
| משה שרת | |
| תאריך | 17 בפברואר 1965 |
|---|---|
| שפה | עברית |
| נואם | משה שרת |
| חשיבות | פרישת דוד בן-גוריון ממפא"י והקמת רפ"י |
| מקום | היכל התרבות, תל אביב |
נאום כיסא הגלגלים הוא הכינוי לנאומו של משה שרת שאותו נשא בוועידה העשירית של מפא"י. הנאום היה בעיקרו ביקורת על עמיתו ויריבו הפוליטי, דוד בן-גוריון.
רקע
בשנתו האחרונה לחייו, 1965, היה מצבו הבריאותי של משה שרת רעוע, הוא חלה במחלה סופנית ורותק לכיסא גלגלים.
בחורף 1965 שרר במפלגת השלטון מפא"י קרע פנימי. מצד אחד עמדו ראש הממשלה לוי אשכול, והשרים גולדה מאיר ופנחס ספיר. מהצד השני: אחד ממקימי המפלגה, דוד בן-גוריון, וסביבו חבורת "צעירים" שהונהגו על ידי משה דיין ושמעון פרס. הסיבה העיקרית למאבק הייתה העסק הביש (פרשת ריגול שבעקבותה נתפסו במצרים סוכנים יהודים שפעלו למען ישראל). בן-גוריון הפציר להקים ועדת חקירה משפטית על מנת שתחקור את הפרשה, זאת בניגוד ל"וועדת השבעה" שהכילה שבעה משרי הממשלה, ואילו רוב בכירי מפא"י הסתפקו במסקנות הוועדה ולהניח לעיסוק בפרשה.[1]
ב-17 בפברואר 1965, התכנסה ועידת מפא"י לישיבתה העשירית, שרת בחר בוועידה כמעמד הולם בו יוכל להתחשבן בפעם האחרונה עם בן-גוריון והמפלגה.
הנאום
הוועידה נערכה בהיכל התרבות בתל אביב. היא כונתה על ידי ישעיהו בן-פורת, שעבד אז ב"ידיעות אחרונות" כ"ליל הנקם הגדול במי שהנהיג במשך 40 שנה את רובה של תנועה הפועלים הישראלים".[2]
כ-3,000 איש היו באולם. בשעה 16:00 שרת הובל לוועידה בעודו מתנייד בעזרת כיסא גלגלים וזכה לתשואות רבות. בשעה 16:20 הגיע ראש הממשלה, לוי אשכול. ו-25 דקות אחר כך נכנס לאולם בן-גוריון.[2]
לפי "ידיעות אחרונות" נאומו של בן-גוריון התמקד בציטוטי מסמכים, דוחות ותאריכים הקשורים בפרשת העסק הביש. בראשית דבריו טען כי הוא מבין את הפחד הגדול מסכנת אחדות מפא"י, אך שב ואמר כי טובת מדינת ישראל קודמת לטובתה של מפא"י. בנוסף אמר כי טובת ישראל תובעת כי יעשה צדק ואמת.[2]
בן-גוריון הוסיף לתקוף את אשכול על התפטרותו מראשות הממשלה עקב הדרישה להקים ועדת חקירה לפרשת העסק הביש, ותוך כך שלל באופן כללי את שיטת האיומים והנפנוף בעת משבר בממשלה למען השגרת מטרות ארגוניות או מפלגתיות כגון הקמת המערך. בן-גוריון שלל את עמדתו של אשכול, שכבר 8 ועדות עסקו בחקירת העסק הביש.[2]
לאחר שבן-גוריון סיים את דבריו. יו"ר הועידה התיר לשרת להתחיל בנאומו. העיתון "ידיעות אחרונות" הגדיר את הנאום כ"אחד הנאומים המזהירים ביותר שנשמעו בישראל מיום קיומה".
בראשית נאומו, הודה שרת על האהדה הרבה שזכה לה בוועידה, והצהיר כי הוא לא יודע אם אהדתו היא ביטוי למצבו – או לעמדה שיגן עליה בעתיד. את עמדתו פתח דווקא בשבחים לבן-גוריון על חלקו הייחודי בהקמת המדינה:
נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, דבר אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, דבר שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, הזדהה עם אישיות אחת, במלוא הצדק. ודאי, אישיות זו עשתה הרבה גדולות, אבל לא הכל לבדה. האיש הזה עצמו מעולם לא אמר ומעולם לא יאמר זאת. אבל לא רק שהתמורה הסתמלה באישיות אחת, אלא האישיות הזאת היתה המניע העיקרי והראשי לרצון הלאומי הנמרץ והעשוי לבלי חת, אשר הוביל אל המטרה הזאת. הוא זכה למעמד יחיד במינו, הוא זכה לזר-תהילה של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה
שרת הכריז כי דווקא בגלל מעמדו ההיסטורי הנכבד של בן-גוריון יש לו אחריות גדולה יותר לממלכתיות, ודבריו אינם יכולים להיות עוד "רשות היחיד". מכאן הוא עובר לבקר בחריפות את התעסקותו הבלתי נלאית של בן-גוריון בפרשת עסק הביש אותה הוא מכנה "סיוט":
ציבור אי אפשר לרמות. עם אי אפשר להוליך שולל. אם הוא רואה איזו עמדה כיוצאת דופן, אי־אפשר ליישר אותה בעיניו. אם הוא רואה איזו דרישה והתעקשות עליה כמחוסרת שחר, אי־אפשר לעקור בלבו את ההכרה הזאת מן השורש. מנהיג איננו יכול לדחוק את עצמו לקרן זווית ומשם להתריע ולהזעיק את הציבור לתמיכה בו. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת־עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מזה לפני ארבע־חמש שנים, ובעיני הציבור לעשות זאת על חשבון המחשבה ההתרכזות בבעיות העתיד. או-או. או שהוא מושך ידו מזה ומקדיש את מעייניו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי או שהוא מוותר על כתר מנהיגות. ואם הוא מתעקש על עניין טפל ורואה בוא חזות הכל, הרי הוא מחלל כבודה של מנהיגות
השפעתו
שרת נפטר ב-7 ביולי 1965, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.
הנאום היווה גורם לפיצול הגדול בפוליטיקה הישראלית בעשרים השנים הראשונות לה. למעלה מחצי שנה לאחר הנאום, ב-2 בנובמבר 1965, פרש בן-גוריון ממפא"י והקים את מפלגת רשימת פועלי ישראל.
בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר אותה שנה, השיגה המערך בראשות אשכול 45 מנדטים. ומנגד, רשימת פועלי ישראל בראשות בן-גוריון קיבלה 10 מנדטים בלבד והלכה לאופוזיציה.[3] ארבעה ימים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הצטרף דיין לממשלת ישראל השלוש עשרה כשר הביטחון.[2]
אשכול נפטר ארבע שנים לאחר הנאום ב-26 בפברואר 1969,[4] ומחליפתו הייתה גולדה מאיר. בן-גוריון התמודד לכנסת בבחירות לכנסת השביעית שנערכו ב-28 באוקטובר אותה שנה כראש הרשימה הממלכתית, שקיבלה 4 מנדטים בלבד. שבעה חודשים לאחר הבחירות, ב-27 במאי 1970, בן-גוריון פרש מהכנסת ולא שב לפעילות ציבורית עד למותו בדצמבר 1973.
ב-15 בפברואר 2019, 54 שנים לאחר הנאום, אמר יעקב שרת, בנו של שרת, כי "אותו נאום כיסא הגלגלים המפורסם היה נאום שבו הוא טען שלא ייתכן שאיש אחד כמו בן-גוריון, שיהיה מנהיג כמה שיהיה חשוב, יכפה את דעתו על רוב של הציבור. רוב הציבור רוצה לשים קץ לכל העיסוקים האלה בפרשה. אין לזה שום שחר. צריך לסיים את הדבר הזה. בן-גוריון לא הסכים ועל זה היה ויכוח. אפשר לומר שבפרשה הזאת בן-גוריון נוצח, הייתה הצבעה וברוב דעות מוחלט התקבלה החלטה נגדו וכעבור זמן לא רב הוא פרש ממפא"י והקים מפלגה קטנה, מפלגת רפ"י. הוא ציפה לקבל 20 מנדטים בבחירות, הוא קיבל רק עשרה ואז החלה למעשה הירידה של בן-גוריון מהבמה הפוליטית".[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "נאום כיסא הגלגלים" והנקמה של משה שרת, בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית, 7 ביולי 2019
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 ירון דרוקמן ואלכסנדרה לוקש, נאום כיסא הגלגלים והמפץ הפוליטי, באתר ynet, 15 בפברואר 2019
- ^ בחירות 1965, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ ראש הממשלה לוי אשכול איננו, דבר, 27 בפברואר 1969
36948446נאום כיסא הגלגלים