מפלגת הדעווה האסלאמית
 | |
| סמל מפלגת הדעווה | |
| מדינה | עיראק |
|---|---|
| שם רשמי | מפלגת הדעווה האסלאמית |
| תקופת הפעילות | 1958–הווה (כ־66 שנים) |
| אפיון | מפלגה דתית שיעית |
| מטה | נאסריה |
מפלגת הדעווה האסלאמית (בערבית: حزب الدعوة الاسلامية; תעתיק מדויק: חזב אלדעוה אלאסלאמיה) היא תנועה פוליטית, אסלאמית שיעית הפועלת בעיראק. אחד ממנהיגיה הבולטים היה מוחמד באקר א-סדר, אשר תרם רבות בהקמתה והתגבשותה של המפלגה. בעבר היה מרכז המפלגה בעיר נג'ף בעיראק, אך כיום נמצא מרכז המפלגה בעיר נאסריה. מטרתה העיקרית של המפלגה בהקמתה הייתה ליצור מפלגה אסלאמית שיעית שתשקף את האמונה האסלאמית ותחזיר את העם אל הדת. המפלגה מבססת את האידאולוגיה שלה על דת האסלאם ורואה בחוקי השריעה קו מנחה, אך עם זאת נאלצה בעבר וגם כיום למצוא פשרות אשר יישבו בין החתירה לשימוש טהור בחוקי השריעה כציר מרכזי בחקיקה ובחיי היומיום במדינה, לבין ניהול המדינה כמדינה דמוקרטית פלורליסטית בפועל, דבר אשר מאלץ אותה להתפשר על חלקים באידאולוגיה השיעית ובחוקי השריעה המנחים אותה. ראשיתה של הזירה הפוליטית השיעית בעיראק טמונה במפלגת הדעווה, וכיום היא עדיין נחשבת לאחת המפלגות הגדולות בעיראק ובראשה עומד נורי אל-מאלכי, ראש ממשלת עיראק לשעבר.
רקע היסטורי
ישנם מספר אירועים וגורמים שהביאו להקמתה של המפלגה ובשל כך יש קושי בזיהוי שנת ההקמה הרשמית שלה בין אירועים אלה ניתן להזכיר את רפורמת המדרסות של 1930 והירידה בכמות התלמידים בחווזה שבנג'ף מ-6000 תלמידים לכ-2000, שמתוכם רק כ-326 עיראקים. בנוסף על כל אלה ניתן למנות גם את ההתנגדות הפוליטית של החווזה ללאומיות הערבית ולתנועות השמאל שהיו פעילות בעיראק ושלטו בה. הקמת המפלגה והתגבשותה מפלגת הדעווה הוקמה סביב 1957 במטרה לקדם אידאולוגיות ואמונות אסלאמיות שיעיות, להילחם בחילוניות ולהחזיר את העם העיראקי אל ערכי האסלאם. המפלגה התנגדה לשלטון הבעת' העיראקי שהיה שלטון סוני שדגל בלאומיות פאן-ערבית, והיה מבוסס על רעיונות סוציאליסטיים-חילוניים ועל הלאומיות הערבית.[1]
בראשית דרכה התבססה המפלגה על תמיכת עולמא ואנשי-דת שיעים צעירים. מוחמד באקר א-סדר, שהיה מוכר כהוגה דעות, תאולוג ותאורטיקן פוליטי מוביל, התפתח במפלגה והפך במהירות לחבר המוביל בה. א-סדר הוא שהניח את היסודות למפלגה ולאידאולוגיה שלה, בהתבסס על "וילאית אל-אומה" (ממשל העם). בכתביו ביקש א-סדר להציג את האסלאם כחלופה להשפעות הזרות של הליברליזם והקומוניזם, תוך שהוא קובע את תפקידם של אנשי הדת השיעים במנהיגות הפוליטית. בינת אל-הודא, אחותו של א-סדר, הייתה דמות מפתח נשית במפלגת הדעווה. היא הייתה פעילה במפלגה ובמסגרת פעילותה ארגנה בעצמה קבוצת לימוד אסלאם לנשים אדוקות.
תולדות המפלגה
המפלגה צברה כוח פוליטי ותאוצה בשנות ה-70. במהלכן נחקקו חוקים וננקטו צעדים כנגד חברי המפלגה: בשנת 1970 בעקבות צו ממשלתי נסגר עיתון המפלגה "ריסאלת אל-אסלאם" ("מסר האסלאם"), כמו גם מספר בתי ספר דתיים שיעיים, במקביל ממשלת הבעת' קבעה חוק גיוס חובה על הסטודנטים העיראקים בחווזה, מרכז הלימוד השיעי המרכזי בעיר נג'ף. בשנת 1973 נרצח בכלא ראש סניף בגדאד של המפלגה, וב-1974 הוצאו להורג כ-74 מחברי המפלגה, עקב הכרזה על חברות במפלגה כמנוגדת לחוק. בשנת 1975 החליטה הממשלה לבטל את צעדת מראד א-ראס השנתית מנג'ף לכרבלא. זה הוא אירוע משמעותי המציין את החג השיעי של יום העשורא. בעקבות האיסור החליטה המפלגה לקיים את מראד א-ראס בשנת 1977 בצורה מחתרתית, מה שהוביל לעימותים אלימים עם המשטרה ולאינתיפאדת ספר. ב-1982 נכשל ניסיון התנקשות בחייו של סדאם חוסיין בעיירה דוג'ייל אשר ממוקמת מצפון לבגדאד, מה שגרר תגובה רצחנית מצד משטר הבעת' בדמות טבח המוני בעיירה. בעקבות הטבח נמלטו רבים מחברי המפלגה לאיראן מחשש לחייהם ועקב בריחתם התערערה יציבות המפלגה משום שעתה כבר רוב חבריה לא נמצאו עוד בעיראק. המפלגה ביצעה פעולות התנגדות רבות למשטר הבעת' וביניהן הקמת גוף צבאי בשם "א-שהיד א-סדר" בשנת 1979, ניסיון התנקשות בחייו של טארק עזיז, ראש ממשלת עיראק לשעבר, בשנת 1980, ופיגוע התאבדות בשגרירות עיראק בביירות בדצמבר 1981 שהמפלגה לקחה עליו אחריות. לצד אלה, בוצעו גם ניסיון התנקשות נוסף בסדאם חוסיין בשנת 1987, כמו גם ניסיון התנקשות בבנו, עודאי, בשנת 1996.[2]
אידאולוגיה
האידאולוגיה המפלגתית הייתה מבוססת חוקי השריעה ותאמה את האמונות האסלאמיות של הזרם השיעי. היא שימשה כחוקה שנהגתה על ידי חברי המפלגה בעת הקמתה, ומחולקת למספר סעיפים:
- הריבונות המוחלטת שייכת לאללה.
- הרשות המחוקקת רשאית לחוקק כל חוק כל עוד הוא אינו נוגד את חוקי האסלאם (השריעה).
- צווי המולא הם הבסיס לחוקה.
- העם מופקד על סמכויות החקיקה וביצוען כיוון שהם שליחיו של אללה על פני הארץ.
- איש הדת המחזיק בסמכות דתית מייצג את אללה, ובאמצעות אישור פעולות חקיקה וביצוען הוא נותן להם חוקיות ותוקף.[2]
מפלגת הדעווה לאחר מות מוחמד באקר א-סדר
בשנת 1980 בעקבות ניסיון התנקשות שעשתה המפלגה בראש הממשלה לשעבר טארק עזיז, החל שלטון הבעת' להבין כי המפלגה מהווה איום משמעותי משחשב. במטרה לצמצם לפגוע ולצמצם את כוחה של המפלגה החליט שלטון הבעת' לנטרל את מנהיגה, מוחמד באקר א-סדר. לצורך כך הוצאה החברות במפלגה מחוץ לחוק ועונש מוות נקבע לכל מי שיורשע בפעילות במסגרתה. ב-9 באפריל 1980 נהרגו האייתוללה מוחמד באקר א-סדר ואחותו אמינה א-סדר בינת אל-הודא להורג, גופותיהם נמצאו לאחר שנמצאו עליהם סימני התעללות ואלימות קשים. א-סדר ובינת אל-הודא נהרגו ללא משפט ויש שדיווחו כי סאדם עצמו הוא שהרג אותם. השניים נקברו עוד באותו היום בעיר נג'ף. הוצאתם להורג לא עוררה ביקורת מצד מדינות המערב כיוון שא-סדר היה מתומכיו של האייתוללה האיראני רוחאללה ח'ומייני. בעקבות הוצאתו להורג של א-סדר נוצרו שני זרמים במפלגה: הראשון הושפע מהמהפכה האיראנית ודגל בייבוא המודל שלה, כרפובליקה אסלאמית בעלת השפעות שיעיות חזקות, לעיראק. האייתוללה ח'ומייני הפעיל באותה עת לחץ רב לאימות מודל זה ועוד לפני הוצאתו להורג, האייתוללה א-סדר עמד בפני לחצים רבים מצד גורמים מהפכניים מאיראן לשדר ברדיו מסרים חתרניים כנגד משטר הבעת', אך הוא סירב לעשות כן. מנגד, הייתה קבוצה שהתנגדה להשפעות האיראניות על עיראק ואחת מהצדקותיה לכך הייתה הטענה כי עיראק איננה איראן משום שהיא שונה במצבה הדמוגרפי ויש בה קבוצות מיעוטים גדולות וחזקות כדוגמת הכורדים והסונים ולכן המודל של המהפכה האסלאמית באיראן לא יהיה ישים עבורה.[1]
המפלגה לאחר כניסתה לברית העיראקית המאוחדת
עם פלישת צבא ארצות הברית לעיראק בשנת 2003, התבססו המפלגות השיעיות בפוליטיקה בתמיכתה של ארצות הברית ונוצרה הברית העיראקית המאוחדת, שהצליחה לנצח בבחירות 2005. בעקבות הניצחון חל שינוי בגישת המפלגה והיא הפכה ממפלגה אידאולוגית שיעית למפלגה מבוססת לאום וזהות אתנית, כלומר מפלגה אשר מבוססות על אג'נדה פוליטית ועל סמכותם של מנהיגי המפלגה, ולא על האידאולוגיה הדתית השיעית, וזאת משום שהשיעים הפכו לרוב השולט במדינה ומנקודה זו לא היה צורך בהנכחת הדרישה למדינה שיעית. בשנת 2005 ניצחה בבחירות "הברית העיראקית המאוחדת" שהייתה התאחדות של מפלגות שיעיות בעלות אידאולוגיה דומה שרצו להנחיל מדינה עיראקית ליברלית ופלורליסטית בהנהגתן. ראש המפלגה אבראהים אל-ג'עפרי מונה לראש "הברית העיראקית המאוחדת" ונבחר לתפקיד ראש ממשלת עיראק. ב-2006 נבחר לראשות ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי, שהיה סגנו של אל-ג'עפרי והוא הוסיף לכהן בתפקיד עד שהוחלף בחיידר אל-עבאדי, שכיהן כראש ממשלה בין שנת 2014 לשנת 2018. מאוחר יותר עם כניסת מפלגת הדעווה אל הברית העיראקית המאוחדת ואל הממשלה, ניתן לראות כי הקבוצה שהתנגדה ליישום מודל המהפכה האיראנית היא זו שידה הייתה על העליונה בהשפעה על המפלגה. ניתן לראות זאת בהתנהלות המפלגה והאופי הפלורליסטי של הממשלה אשר תואמת יותר את השקפת העולם של הקבוצה שהתנגדה ליישום מודל המהפכה האירנית על עיראק. המפלגה שבה ליציבותה רק עם פלישת הכוחות האמריקאים לעיראק בשנת 2003, ומרכזה השתנה מהעיר נג'ף לעיר נאסריה.[3]
התנגשות אידאולוגית בין החוקה למציאות
בעקבות כניסתה של מפלגת הדעווה לממשלה תחת "הברית העיראקית המאוחדת", היה עליה לעשות ויתורים רבים כדי להכיל את השלטון כשלטון דמוקרטי על כלל המדינה העיראקית ומיעוטיה. בעקבות כניסת המפלגה לממשלה תחת הברית העיראקית המאוחדת נכתבה חוקה חדשה. בחוקה נעשו מספר וויתורים מצד מפלגת הדעווה, ביניהם- כתיבת המילה דמוקרטית בתיאור המדינה החדשה אך וויתור על המילה אסלאמית. ויתור נוסף היה במעמדה של האסלאם בחוקה, היא הוכרה כדת הראשית במדינה אך חוקי השריעה לא שימשו כקו מתווה לחוקה כפי שהתחייבה המפלגה בחוקתה. בהתחייבותה של הברית המאוחדת לפלורליזם כחלק מהפרלמנט כדי להגיע ולייצג את כלל אוכלוסיית עיראק, נאלצה המפלגה לסגת באופן חלקי מהאידאולוגיה השיעית בכדי לתמוך במיעוטים במדינה. הפשרות בנושאים אלה יצרו מחלוקות רבות בנושאי דת ומדינה, הסיבות לכך הן סתירות חוזרות ונשנות בין חוקי השריעה לבין השאיפות הדמוקרטיות שהממשלה החדשה ניסתה להנהיג. המפלגה התקשתה לייצר מסגרת שלטונית ברורה המבוססת על עקרונות היסוד שעליהם קמה. חלק מתומכי המפלגה בעבר טענו כי המפלגה קיבלה על עצמה את עקרונות הדמוקרטיה אך לא את ההצדקות הפילוסופיות שלה, כמו כן רבים חשו כי המפלגה לא מייצגת את ערכי השיעה והאסלאם כפי שהתחייבה. כל אלה גרמו לרבים מחברי המפלגה להעביר ביקורת קשה ולהפסיק את תמיכתם במפלגה, המפלגה הואשמה בחוסר עמידה באידאולוגיה אשר התחייבה לה. את אחד הניסיונות הבולטים להתמודד עם המשבר בין הדת לדמוקרטיה הוביל ראש הממשלה אל-מאלכי שבחר בגישה לאומית בקמפיינים שלו בבחירות 2014. אל-מאלכי בחר להתמקד בלאומיות העיראקית בקמפיין שלו. אחת הסיבות לכך היא במטרה להתגבר על החסך אשר מייצרים חוקי השריעה כבסיס לניהול המדינה. השימוש בקמפיין בדגש על הלאומיות יצר בסיס להזדהות רחבה יותר של האזרחים עם מדינתם כמו גם ערכים המספקים צרכים נוספים שהאידאולוגיה הדתית לא יכלה לספק.[3]
המפלגה כיום
בעקבות חוסר הצלחתה של המפלגה לעמוד באתגר האיזון בין הסתירה של חוקי השריעה וחוקי המדינה כדמוקרטית, כמו גם המעבר מפוליטיקה אידאולוגית לפוליטיקת זהויות (שמשמעותה הזדהות עם מועמד פוליטי שעומד בראש מפלגה או עם תחושה לאומית כפי שעשה נורי אל-מאלכי ב-2014),[3] נחלש כוחה של המפלגה ורבים מחבריה ותומכיה בעבר החלו להקים מפלגות חדשות. העזיבה של המפלגה כארגון לא נעשתה ממניע אידאולוגי ורבות מן המפלגות החדשות שהוקמו הזדהו עם ערכי מפלגת הדעווה וחוקתה, אך הוקמו כיוון שחשו כי המפלגה לא מייצגת אותם באופן בו היו מעוניינים. בנוסף, רבים חשו כי חוקי השריעה שהמפלגה דוגלת בהחלתם לא מספקים מענה מספק לצרכים המשתנים של מדינה דמוקרטית. למרות זאת, בימינו נחשבת מפלגת הדעווה לאחת מהמפלגות הגדולות בפרלמנט ותופסת תפקיד מרכזי בזירה הפוליטית בעיראק.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Aziz, T. M. (1993). The role of Muhammad Baqir al-Sadr in Shiʿi political activism in Iraq from 1958 to 1980. International Journal of Middle East Studies, 25(2), 207-222.
- ^ 2.0 2.1 Shanahan, R. (2004). The Islamic Da'wa party: Past development and future prospects. Middle East, 8(2), 17.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Shanahan, R. (2004). Shi a political development in Iraq: the case of the Islamic Da wa Party. Third World Quarterly, 25(5), 943-954.
32429348מפלגת הדעווה האסלאמית