עבד א-סלאם עארף
עבד א-סלאם מוחמד עארף אל-ג'מילי (בערבית - عبد السلام محمد عارف الجميلي; 21 במרץ 1921 - 13 באפריל 1966) היה נשיאה השני של עיראק, ואיש מפתח בהפיכה שהפילה את בית המלוכה העיראקי ב-14 ביולי 1958.
עד למינויו לנשיאות
עארף נולד בבגדאד בשנת 1921 למשפחה ענייה. אביו היה רוכל בבגדים. עוד בנערותו גילה נטייה לפוליטיקה לאומנית. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון המרכזי בבגדאד במגמה ספרותית ב-1938 ולאחר מכן התגייס לאקדמיה הצבאית העיראקית. שם הצטיין, ולאחר שלוש שנים קיבל דרגת קצונה.[1]
במלחמת העצמאות היה עארף מפקד פלוגה בג'נין, במסגרת חיל המשלוח העיראקי[2].
בשנת 1958 היה עארף בדרגת קולונל, בעל תפקיד בכיר בצבא, וחבר במחתרת חשאית של קצינים. בקיץ זה נשלח הצבא העיראקי על ידי המלך פייסל השני לירדן על מנת לסייע צבאית למשטרו של חוסיין מלך ירדן במסגרת הסכם איחוד בין שתי המדינות. הצבא, בראשותו של עבד אל-כרים קאסם מרד, וב-14 ביולי 1958 ביצע הפיכה(אנ') ובה הוצאו להורג פייסל ונאמניו, העוצר לשעבר עבד אל-אילה וראש הממשלה הפרו מערבי נורי סעיד. עארף, ראש מפלגת הבעת', אחת מארבע המפלגות העיקריות של הקושרים, מונה לסגן ראש הממשלה ושר הפנים.[3][4][5]
יחסיו של עארף עם קאסם עלו עד מהרה על שרטון. עארף תמך במדיניות פאן ערבית ובהנהגתה של מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, שהייתה אז באיחוד עם סוריה שכונה רע"מ. קאסם ייצג קו עצמאי ולאומני יותר, והתנגד לאיחוד עם מצרים בו תמך עארף. באמצע ספטמבר 1958 שוחרר עארף מתפקידו הצבאי, בנימוק שהדבר יאפשר לו להתרכז בתפקידו כסגן ראש הממשלה[6]. בהמשך החודש, אחרי שרשיד עלי אל-כילאני הואשם במרד, הואשם גם עארף כשותף (או לפחות תומך) במרד ונשלח לגלות כשגריר בגרמניה המערבית[7]. בתחילת נובמבר 1958 שב לעיראק וכפי הנראה קשר כנגד קאסם בשיתוף פעולה עם סוכנים מצריים[8]. הוא נעצר ב-4 בנובמבר 1958[9][10], ובשנת 1959 נידון למוות.[11] בפברואר 1959 סירב עארף לקבל חנינה תמורת עזיבת עיראק[12]. באוגוסט 1961 פתח בשביתת רעב, לאחר שגורמים מלוכניים זכו בחנינה, בעוד הוא המשיך להיות מוחזק בכלא[13]. בנובמבר 1961 קיבל עארף חנינה[14], והושב לשורות הצבא.
נשיא עיראק
ב-8 בפברואר 1963 הודח קאסם בהפיכה צבאית. בראש מהפיכת הרמדאן(אנ') עמדו אנשי מפלגת הבעת' העיראקית, ועמם גורמים נאצריסטים. במהלך ההפיכה נהרגו אלפי בני אדם, בהם קאסם עצמו, שהועמד למשפט צבאי קצר, ומייד עם סיומו הוצא להורג.[15] עארף העלה עצמו לדרגת פילדמרשל, ומינה עצמו לנשיא. בראש ממשלתו העמיד את אחמד חסן בכר[16].[17]
המשטר החדש, שלהלכה תמך באיחוד עם מדינות רע"מ, והיה בקשרים עם סוריה, שגם בה עלו אנשי הבעת' לשלטון לאחר הפיכה במרץ 1963, נכנס למגעים בדבר איחוד, אך אלו כשלו. המשטר החדש היה נגוע בניגודים פנימיים בין אנשי הבעת' וגורמים מחוץ למפלגת הבעת' ובהם עארף עצמו. ב-18 בנובמבר 1963 התבצע טיהור אלים כנגד אנשי הבעת' שנועד לחזק את מעמדו של עארף, וזאת בשעה שראשי הבעת' הסורי, בהם האידאולוג מישל עפלק והגנרל אמין אל-חאפז שהו בבגדאד.[18] לאחר הטיהור שלט עארף בראש קואליציה של אנשי ימין לאומני מתון ונאצריסטים חסרי צביון מפלגתי מובהק. בראש הצבא הציב את אחיו, הגנרל עבד א-רחמן עארף. בראש הממשלה הציב את נאמנו, הגנרל טאהר יחיא.[19] נסיונותיו של עארף להציג חזית אחידה לא עלו יפה, ובספטמבר 1964 סיכל עארף ניסיון הפיכה של תומכי הבעת' בקרב הצבא, בראשם עמד קולונל בשם עבד אל-כרים מוסטפא נסראת.[20] בין הקושרים היה אף סדאם חוסיין.
לאחר סילוק הבעת'יסטים מן הממשלה, התרחק עארף מסוריה והתקרב למצרים הנאצריסטית. ב-26 במאי 1964 חתמו עארף ונאצר על "הסכם איחוד" להקמת איחוד ערבי סוציאליסטי.[21] ההסכם הקים מוסדות שלטון משותפים, אך עארף הבהיר כי אין בכוונתו לנקוט במדיניות ההלאמה הנאצריסטית, וכי המשטר שומר על אופיו השמרני מבחינה כלכלית[22] על אף צעדים נוספים לקידום האיחוד שננקטו בשנת 1964, וצעדי הלאמה שננקטו כדי להתאים את המבנה המשקי של שתי המדינות בסופו של דבר לא בוצע תהליך ההאחדה הנדרש, ועל אף שביטולו הוכרז רק בשנת 1968 הוא נחשב לאות מתה זמן רב לפני כן.[22]
ב-13 באפריל 1966 נהרג עארף בתאונת מטוס. בתאונה נהרגו גם שר הפנים, שר התעשייה, ופקידים בכירים בממשלתו. נמסר כי בעת טיסה בדרום עיראק באזור בצרה נקלע המטוס לסופת חול והתרסק.[23] רבים סבורים כי התאונה הייתה למעשה התנקשות של אנשי הבעת'.[24] את מקומו החליף לתקופה של שלושה ימים המדינאי האזרחי עבד אל-רחמן אל-בזאז. לאחר מכן מונה אחיו של עארף, עבד א-רחמן עארף, לנשיא.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ הייתי חברו של עארף, דבר, 10 בפברואר 1963
- ^ שמואל שגב, הנשיא עארף שנהרג לחם בתש"ח בחזית ג'נין, מעריב, 14 באפריל 1966
- ^ סגן ראש ממשלת עיראק הגיע לדמשק, חרות, 20 ביולי 1958
- ^ עיראק שואפת "לספח" את סוריה, חרות, 10 בספטמבר 1958
- ^ הפיכה צבאית בעיראק, דבר, 10 בפברואר 1963
- ^ עארף "שוחרר ולא הודח" מתפקידו-בצבא, דבר, 17 בספטמבר 1958
- ^ עארף סולק ממשלת בגדד, חרות, 1 באוקטובר 1958
- ^ בשעיין נדון למוות, דבר, 14 בנובמבר 1958
- ^ מדוע "הושיב" קאסם את עארף, חרות, 9 בנובמבר 1958
- ^ מיכאל אדמס, המהפכה הבלתי גמורה בעיראק, מעריב, 28 בדצמבר 1958
- ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 268
- ^ עארף סירב לקבל חנינה, חרות, 22 בפברואר 1959
- ^ ש. בן חיים, קצין עירקי פתח בשביתת רעב, מעריב, 3 באוגוסט 1961
- ^ הידיד שבגד - שוחרר מתא הנידונים למוות, מעריב, 27 בנובמבר 1961
- ^ ראש עקוב מדם הוצג בטלוויזיה, מעריב, 11 בפברואר 1963
- ^ שמואל שגב, הקולונל המודח - במקום הגנרל המומת, מעריב, 10 בפברואר 1963
- ^ שמעוני, עמ' 528
- ^ ראשי הבעת' הסורי ששהו בבגדאד נעצרו ומוחזקים כבני ערובה, דבר, 19 בנובמבר 1963
- ^ שמעוני, עמ' 530
- ^ צבא מצרי סיכל הפיכה בעיראק, דבר, 10 בספטמבר 1964
- ^ נאצר ועארף חתמו הסכם איחוד חדש, דבר, 27 במאי 1964
- ^ 22.0 22.1 שמעוני, עמ' 284
- ^ נשיא עיראק עארף נהרג בתאונת מטוס, מעריב, 14 באפריל 1966
- ^ שמעוני, עמ' 533
| נשיאי עיראק | ||
|---|---|---|
|
