עדלי סטיבנסון

עדלי סטיבנסון
Adlai Stevenson

סטיבנסון, 1961
סטיבנסון, 1961
לידה	5 בפברואר 1900 לוס אנג'לס, קליפורניה
פטירה	14 ביולי 1965 (בגיל 65) בית החולים סנט ג'ורג', לונדון, בריטניה
שם מלא	עדלָי יואינג סטיבנסון השני
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אוורגרין, בלומינגטון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
דת	אוניטריאניזם
בת זוג	אלן בורדן (1928–1949)
שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות ה־5 23 בינואר 1961 – 14 ביולי 1965 (4 שנים ו־24 שבועות) → ג'יימס וודסוורת' ארתור גולדברג ←
מושל אילינוי ה־31 10 בינואר 1949 – 12 בינואר 1953 (4 שנים)

עדלָי יואינג סטיבנסון השני (באנגלית: Adlai Ewing Stevenson II;‏ 5 בפברואר 1900 - 14 ביולי 1965) היה עורך דין, מדינאי ופוליטיקאי אמריקאי. הוא נודע בשל התנהגותו האינטלקטואלית, נאומיו הרהוטים וקידום הפרוגרסיביות בתוך המפלגה הדמוקרטית. סטיבנסון שירת בכמה תפקידים בממשלה בשנות השלושים והארבעים, כולל במנהל ההתאמה החקלאית, מנהל האלכוהול הממשלתי, מחלקת הצי של ארצות הברית ומחלקת המדינה של ארצות הברית. בנוסף כיהן בוועדה שהקימה את האומות המאוחדות והיה חבר במשלחת האמריקנית הראשונה לארגון. הוא כיהן כמושל מדינת אילינוי ה-31 בין 1949 ל-1953, והיה מועמד פעמיים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית נגד דווייט אייזנהאואר, בשנים 1952 ו-1956. בשתי מערכות הבחירות הפסיד בפער גדול.

סטיבנסון ניסה להתמודד מטעם הדמוקרטים בפעם השלישית ב-1960, אולם הובס בידי הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי ממסצ'וסטס. לאחר היבחרו של קנדי כיהן כשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות בשנים 1961 עד מותו בשנת 1965, כשמת מאי-ספיקת לב לאחר התקף לב בלונדון, לאחר שנכח בוועידת האו"ם בשווייץ. לאחר הלוויה ציבורית בניו יורק סיטי, וושינגטון הבריה ועיר ילדותו, בלומינגטון, אילינוי, נקבר בבית הקברות של בלומינגטון.

ססטיבנסון נחשב לאחד המדינאים בעלי החזון וממעצבי הדרך במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. הוא נחשב לקולה של ארצות הברית התרבותית וההגיונית. נאומיו נחשבו לרהוטים ואינטליגנטים.

ראשית חייו ולימודיו

בית ילדותו של סטיבנסון בבלומינגטון, אילינוי

סטיבנסון נולד בלוס אנג'לס, קליפורניה, בבית שכיום הוא אתר תרבותי. משפחתו הייתה משפחה פוליטית בולטת באילינוי. סבו, עדלי סטיבנסון, היה סגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא גרובר קליבלנד בשנים 1893–1897. אביו, לואיס סטיבנסון, מעולם לא נבחר למשרה פוליטית כלשהי, אך הוא מונה למזכיר המדינה של אילינוי וכיהן בתפקיד זה בשנים 1914–1917 ונחשב למתמודד דומיננטי על המועמדות לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות בשנת 1928. סבא רבא של סטיסבנסון מצד אמו, ג'סי וו. פל, היה חבר קרוב ומנהל מסע הבחירות של אברהם לינקולן לסנאט ב-1858. בנו הבכור של סטיבנסון, עדלי סטיבנסון השלישי, כיהן כסנאטור מאילינוי בשנים 1970–1981. אמו של סטיבנסון הייתה הלן דייוויס סטיבנסון, והייתה לו אחות גדולה בשם אליזבת סטיבנסון אייבס, סופרת שידועה בשם העט "באפי". השחקן מקלין סטיבנסון היה בן דודו השני. הוא היה האחיין בקשרי נישואין של מרי בורדן, סופרת שסייעה לו בכתיבת חלק מנאומיו.

סטיבנסון גדל בעיר בלומינגטון שבאילינוי. בני משפחתו נמנו בין אנשי המעמד הגבוה של בלומינגטון וגרו באחת מהשכונות האמידות של העיר. ב-30 בדצמבר 1912, בגיל שתים עשרה, הרג סטיבנסון בטעות את רות מרווין, ידידתו בת ה-16, תוך ניסיון להפגנת טכניקת תרגילי סדר עם רובה, במהלך מסיבה בביתו. הוא היה הרוס בעקבות התאונה ורק לעיתים נדירות התייחס אל התאונה בחייו הבוגרים. עם זאת, בשנת 1955 שמע סטיבנסון על אישה שבנה חווה טרגדיה דומה. הוא כתב לה כי עליה לומר לבנה כי "הוא צריך לחיות עבור שני אנשים", משמע לחיות בשביל עצמו ובשביל מי שהוא שהרג וזאת לאחר שחבריו של סטיבנסון התייחסו אל האירוע כאל אירוע ירי.

סטיבנסון עזב את בית הספר התיכון בבלומינגטון לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, והלך ללמוד בקולג' הנמצא בעיר נורמל. אחר כך הוא התגורר בפנימייה השוכנת בקונטיקט. הוא למד בבית הספר צ'ואט (כיום צ'ואט רוזמרי הול), שם שיחק בקבוצת הטניס, שיחק בהצגות, ונבחר לעורך הראשי של עיתון בית הספר. עם סיום לימודיו בצ'ואט ב-1918 התגייס לצי ארצות הברית וקיבל דרגת ימאי מתלמד, אולם לא הצליח להשתתף במלחמת העולם הראשונה.

את לימודיו הגבוהים עשה באוניברסיטת פרינסטון, שם רכש תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות בשנת 1922. בנוסף ערך את העיתון הבית ספרי. לאחר שאביו דחק בו ללכת ללימודי משפט בבית הספר למשפטים בהרווארד, נכנע סטיבנסון לקריאותיו של אביו והלך ללמוד בבית הספר למשפטים, אך כעבור זמן קצר הוא פרש מהלימודים בטענה ש "לא היה מעניין". הוא חזר לבלומינגטון וכתב כתבות עבור העיתון המשפחתי שהוקם בידי סבא רבא שלו. העיתון הכניס למשפחה כסף רב.

שנה לאחר שעזב את הרווארד, שוב התעניין סטיבנסון בלימודי משפט לאחר שדיבר עם שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, אוליבר ונדל הולמס הבן. כשחזר הביתה לבלומינגטון, החליט לסיים את לימודי התואר במשפטים באוניברסיטת נורת'ווסטרן, כשהוא חוזר הביתה בסופי שבוע על מנת לכתוב לעיתון. סטיבנסון קיבל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשנת 1926 והוסמך לעריכת דין באותה השנה. הוא החל לעבוד בפירמה פרטית בשיקגו.

משפחה ודת

ביתו של סטיבנסון באילינוי

בשנת 1928 נישא סטיבנסון לאלן בורדן, שהייתה אישה אמידה. הזוג הצעיר הפך במהרה לדמויות פופולריות ומוכרות בשיקגו. היו להם שלושה בנים: עדלי סטיבנסון השלישי, שכיהן כסנאטור מאילינוי בשנים 1970–1981, בורדן סטיבנסון וג'ון פל סטיבנסון. ב-1935 רכשו סטיבנסון ורעייתו שטח ששטחו 70 דונם על גדות נהר דה-פליינס הנמצא סמוך לעיר ליברטיוויל, פרוור עשיר של שיקגו. הם בנו בית מגורים על הנכס והוא שימש כמעונו הרשמי של סטיבנסון למשך שארית חייו. אף על פי שהוא בילה זמן קצר יחסית בביתו בשל הקריירה העמוסה שלו, סטיבנסון בנה חווה חקלאית כדי להיות בביתו, ובשנות החמישים, הוא נקרא לעיתים קרובות "האיש מליברטיוויל" על ידי התקשורת הלאומית. סטיבנסון רכש גם חווה בצפון מערב אילינוי, סמוך לעיר גלנה, שם רכב על סוסים לעיתים קרובות וגידל בקר. ב-1949 התגרשו סטיבנסון ובורדן. בנם, עדלי סטיבנסון השלישי, נזכר מאוחר יותר כי "לא היו יחסים טובים במשך זמן רב, אני זוכר את התנהגותה של אלן כבלתי סבירה, לא רק עם אבא, אלא אצלנו ועם המשרתים". כמה ביוגרפים טענו כי אשתו של סטיבנסון סבלה ממחלת נפש. סטיבנסון לא נישא בשנית לאחר גירושיו, אך ניהל מערכות יחסים עם מספר נשים בולטות לכל אורך חייו, כולל אלישיה פטרסון, מריאטה טרי ובטי בייל.

סטיבנסון דגל באוניטריאניזם והיה חבר בכנסייה האוניטארית המקומית. הוא גם נכח לעיתים בכנסייה פרסביטריאנית וכמושל התיידד עם כמרים ממנה. את הערכים הדתיים שלו תרגם לנושאים אזרחיים, והוא הרבה לדבר על דת בנאומיו.

1933–1948

ביולי 1933, החל סטיבנסון לעבוד כעורך דין מיוחד במנהל התיאום החקלאי, מוסד שנוצר במהלך הניו דיל. לאחר ביטול חוק היובש בדצמבר 1933, הפך לעורך דין מטעם מנהל האלכוהול הממשלתי שפיקח על תעשיית האלכוהול.

ב-1935, חזר לעריכת דין בשיקגו. הוא הוביל סניף מקומי שדרש סיוע צבאי לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, ופעל למען העלאת התמיכה בסיוע צבאי וכלכלי אל הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה מול גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. סטיבנסון האמין שבריטניה הגנה על ארצות הברית וקרא לביטול חוקי הנייטרליות. הוא תמך בתוכנית השאל-החכר של הנשיא רוזוולט. העיתונות בשיקגו, שתמכה בבדלנות, התנגדה לכך.

ב-1940, הציע הקולונל פרנק נוקס, אותו מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לתפקיד מזכיר הצי של ארצות הברית, שסטיבנסון יהיה עוזרו המיוחד. סטיבנסון כתב את נאומיו של נוקס. ב-1944, נסע לסיציליה ולאיטליה כדי לדווח על המצב הכלכלי במדינה. לאחר מותו של נוקס באפריל, 1944, חזר סטיבנסון לשיקגו וניסה לרכוש את עיתונו, אולם נכשל.

ב-1945, החל לעבוד במחלקת המדינה של ארצות הברית כעוזרו המיוחד של המזכיר אדוארד סטטיניוס כדי לעבוד על הקמת האומות המאוחדות. מאוחר יותר באותה השנה, נשלח ללונדון כחלק מהמשלחת האמריקנית לוועדה לנושאי האו"ם. סטיבנסון הנהיג את המשלחת והגיע להסכמים עם נציגי ברית המועצות.

מושל אילינוי, 1949–1953

ב-1948 נבחר סטיבנסון על ידי ג'ייקוב ארווי, מנהיג פוליטי בשיקגו, להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות למושלות אילנוי כנגד המושל הרפובליקני המכהן, דווייט גרין. בהפתעה פתאומית, הביס סטיבנסון את גרין בהפרש של 572,067 קולות, שיא מקומי. בנוסף, הנשיא טרומן ניצח באילינוי בהפרש של 33,612 קולות בלבד מול יריבו הרפובליקני, תומאס דיואי. סטיבנסון הושבע לתפקיד ב-10 בינואר 1949.

בין הישגיו של סטיבנסון כמושל אילינוי היו רפורמות במשטרת אילינוי על ידי הסרת שיקולים פוליטיים ממערכת המינויים. משיטות הגיוס והפעלת מערכת הכשרות לתעסוקה ולקידום, פיקוח על הימורים בלתי חוקיים ושיפור כבישים ממשלתיים. הוא ביקש לטהר את תדמית השחיתות של מדינת אילינוי; במקרה אחד הוא פיטר את מנהל בית הסוהר של המדינה עקב צפיפות יתר ובמקרה אחר פיטר סטיבנסון את מפקח המוסד לאלכוהוליסטים כשנודע לו כי המפקח קיבל שוחד מבעלי בתי המרזח המקומיים במטרה לאפשר למטופלים לקנות משקאות בברים המקומיים. שתיים מיוזמותיו העיקריות של סטיבנסון כמושל היו הצעות לייסד ועידה חוקתית (הנקראת "con-con") על מנת לתקן ולשפר את החוקה של מדינת אילינוי, וכמה הצעות הקשורות בחוק פשע שסיפקו משאבים ושיטות חדשות למאבק בפעילות פלילית באילינוי. רוב החוקים לא עברו במועצה המחוקקת, אולם הרפובליקנים הסכימו להתפשר עם סטיבנסון כשרוב תושבי אילינוי אישרו את הרעיון במשאל עם ב-1950. הדחיפה של סטיבנסון להשגת חוקה משופרת לאילינוי החלה בתהליך של שינוי חוקתי ובשנת 1969, ארבע שנים לאחר מותו, הושגה המטרה, ואולי היה זה הישגו החשוב ביותר של סטיבנסון כמושל. החוקה החדשה הסירה את המגבלות המבניות על הגדלת הממשלה במדינה.

במהלך כהונתו של סטיבנסון התעוררה בהלה קומוניסטית ברחבי המדינה, והמועצה המחוקקת העבירה חוק שאסר על השתייכות ל"קבוצות חתרניות" ודרשה שבועות נאמנות מכל עובד ציבור. סטיבנסון הטיל וטו על החוק. בנאומו נגד החוק, שאל האם בוגד אמיתי יהסס לחתום על שבועת נאמנות, ושרק חקירות מקצועיות יצליחו לטפל בחבלנים. בנוסף, טען שחקירות נאמנות הן מאפיין של מדינת משטרה ולא של דמוקרטיה. הוא טען שלמרות חוסר האהדה של הוטו, עליו למחות נגד הפגיעה בזכויות האדם, דבר שלטענתו רק ירחיק את הניצחון על האידאולוגיות המדכאות.

סטיבנסון הוכיח את עצמו כנואם מוצלח, והוכר כאינטלקטואל בעל הומור עצמי. דוגמה אחת לקח הייתה כשהעבירה המועצה המחוקקת חוק, בתמיכת מגדלי הציפורים, שהכריז על החתולים המשוטטים בעיר כמטרד ציבורי. סטיבנסון הטיל וטו על החוק וטען שטבעם של חתולים הוא לשוטט, ושמאבקם מול הציפורים הוא מאבק עתיק. סטיבנסון טען שניסיון לפתור זאת בחקיקה רק יכריח את המדינה לקחת צד במאבק החתולים מול הכלבים, במאבקי הציפורים ובמאבקי הציפורים והתולעים. סטיבנסון טען שלמדינה יש מספיק דברים לבצע בלי לנסות לשלוט בשוטטות החתולים, והודיע שהוא מטיל את הוטו לא בגלל שהוא מעדיף חתולים על כלבים.

ב-2 ביוני 1949, העיד סטיבנסון כעד אופי במשפטו של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה לשעבר שהתגלה כמרגל עבור ברית המועצות. סטיבנסון עבד לעיתים עם היס, בהתחלה במחלקת המשפטים של מנהל התיאום החקלאי ב-1933, ולאחר מכן בין 1945 ל-1947 בנושאי האומות המאוחדות אולם לא היה חבר קרוב שלו. סטיבנסון העיד שהיס היה מכובד ונאמן. ב-1950 הורשע היס בעדות שקר. הסנאטורים ג'וזף מקארתי וריצ'רד ניקסון השתמשו בעדותו של סטיבנסון בבחירות של 1952 כדי להציג אותו כרך כנגד הקומוניזם, בטענה שהעדות מעמידה בספק את יכולתו להיות נשיא. בהופעתו ב-1952 בתוכנית פגוש את העיתונות טען סטיבנסון שהוא עורך דין ואחריותו היא להעיד לגבי מה שהוא יודע ולהגיד את האמת.

בחירות 1952

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

סטיבנסון עם הנשיא הארי טרומן בחדר הסגלגל, 12 באוגוסט 1952

בתחילת 1952, בעוד סטיבנסון עדיין מושל אילינוי, החליט הנשיא הארי טרומן שהוא לא יתמודד פעם שנייה לכהונה נוספת, על אף שהתיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית לא היה תקף לגביו. במקום זאת, נפגש טרומן עם סטיבנסון בוושינגטון הבירה והציע לן להתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית; טרומן הבטיח לו את תמיכתו אם יעשה כך. סטיבנסון היסס תחילה, בטענה שרצה לרוץ לעוד כהונה בתור מושל וסירב לעשות משהו למען היבחרותו. עם זאת, כמה מחבריו וממקורביו (ביניהם ג'ורג' בול) החלו לארגן בחשאי תנועה בשם "לגייס את סטיבנסון" שתקדם אותו כמועמד המפלגה הדמוקרטית; הם המשיכו בפעילותם גם כאשר סטיבנסון (בפומבי ובפרט) ביקש מהם להפסיק. כאשר סטיבנסון המשיך להצהיר כי הוא לא יהיה המועמד הדמוקרטי, הנשיא טרומן והנהגת המפלגה הדמוקרטית חיפשו מועמדים פוטנציאליים אחרים. עם זאת, לכל אחד מהמתמודדים העיקריים האחרים הייתה חולשה גדולה. הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי זכה ברוב הבחירות המקדימות לנשיאות ונכנס לוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-1952 עם המספר הגדול ביותר של צירים, אך הוא לא היה אהוד אצל הנשיא טרומן ודמוקרטים בולטים אחרים. בשנת 1950 כיהן קאפובר בראש ועדת הסנאט, אשר פיקחה על חקירות נגד הפשע המאורגן ב-1951 והיה ידוע בתור לוחם נגד שחיתות. בדיונים פנימיים נחשפו קשרים בין ארגוני הפשע המאורגנים לבין ארגונים פוליטיים דמוקרטיים גדולים, שהובילו את טרומן ומנהיגים דמוקרטיים אחרים להתנגד להצעת מועמדותו של קאפובר למועמדות הדמוקרטית. טרומן פנה אל סגנו, אלבן ברקלי, אבל בגיל 74 ברקלי העדיף שלא להתמודד למשרה הרמה. הדיפלומט אוורל הרימן לא היה מנוסה בפוליטיקה והסנאטור ריצ'רדראסל מג'ורג'יה תמך בהפרדה גזעית והתנגד לזכויות האזרח. בסופו של דבר נשאר סטיבנסון המועמד הכי דומיננטי למועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-1952, ובכך קיבל סטיבנסון את הצעות מקורביו והחליט להתמודד למועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית.

תעמולת בחירות של סטיבנסון, 1952

לאחר שהחליט להיענות לקריאות מקורביו ולהתמודד למועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, נשא סטיבנסון נאום בפני הוועידה הדמוקרטית. נאום זה החליש את הטענות והמחאות כי הוא אינו מועמד ראוי לנשיאות ארצות הברית. בנאומו לעג לוועידה הרפובליקנית שנערכה באותו המקום שבועיים קודם לכן. הוא תיאר את הישגי ממשלי רוזוולט וטרומן, וטען שהרפובליקנים סוברים שעשרים השנים האחרונות היו כישלון גדול. הוא טען שבמשך שבוע שלם טענו הרפובליקנים שעשרים השנים האחרונות היו מלאות בשחיתות, חוסר יעילות, בזבזנות וסוציאליזם. סטיבנסון טען שלאחר הנאומים הרפובליקניים הוא הופתע שהדואר מגיע בזמן. הוא טען שהרפובליקנים קודם נלחמים אחד בשני ואז תוקפים את הדמוקרטים.

בעקבות נאום זה, הודיע סטיבנסון רשמית כי הוא יתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. סטיבנסון שאל את הנשיא טרומן האם "הוא יהיה נבוך" אם יודיע רשמית על מועמדותו למשרה. טרומן אמר לסטיבנסון "אני מנסה מאז ינואר שתתמודד למועמדות הדמוקרטית, למה זה צריך להביך אותי?". כיוון שהוועידה התרחשה במדינה שלו, התבקש סטיבנסון לברך את הצירים. אחרי שנפגש עם המשלחת מאילינוי, השתכנע סטיבנסון לרוץ לנשיאות. הסנאטור קאפובר הוביל בסיבוב הראשון, אולם לא השיג מספיק צירים כדי לנצח. סטיבנסון צבר כוח ובסיבוב השלישי ניצח. הוא נחשב למועמד מקובל על כולם - מתון בנושאי זכויות האזרח ועדיין אהוד בקרב הפועלים והעירוניים. לאחר שניצח בבחירות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, סטיבנסון בחר את ג'ון ספרקמן להיות עמיתו למרוץ.

סטיבנסון קיבל את המועמדות הדמוקרטית בנאום מצוין, בו טען שמול המפלגה הדמוקרטית ניצבים חסידי החומרנות, השנאה והאכזריות. הוא טען שיש לדבר בהיגיון אל האזרחים, להסביר להם שיש להתאמץ למען העתיד הטוב ולהכריע הכרעה נבונה.

למרות נאומיו המסוגננים והרהוטים של סטיבנסון, שהרשימו עיתונאים, אקדמאים ופרשנים פוליטיים, צחקו הרפובליקנים והדמוקרטים ממעמד הפועלים על סגנונו. רבים כינו אותו "ראש ביצה" בגלל הקרחת שלו ותחושת האינטלקטואליות שהפיץ, ותהו האם הוא מסוגל למשוך את הפועלים. סטיבנסון עצמו לעג לטענות והצהיר בכמה מקרים "ראשי הביצה של העולם, התאחדו! אין לכם מה להפסיד זולת חלמוניכם!". סטיבנסון ביקר בנאומיו את ג'וזף מקארתי ואת ציד הקומוניסטים שלו, בטענה שהפטריוטיות שלו היא "בושה", ולעג לרפובליקנים הימניים שצדו קומוניסטים במחלקות איכות הסביבה אולם סירבו לסייע למי שנאבק בקומוניזם באסיה ובאירופה. הסנאטור מקארתי טען שהיה רוצה לקחת אלה ולעשות מסטיבנסון "אמריקני טוב".

צעירים רבים התלהבו ממועמדותו של סטיבנסון ומסגנונו, והחלו לעבוד עבורו. במהלך מסע הבחירות צולם חור בנעלו של סטיבנסון, והפך לסמל לעממיותו.

סטיבנסון לא השתמש בטלוויזיה כמו יריבו הרפובליקני, גיבור המלחמה דווייט אייזנהאואר, ולא הצליח להמריץ את קואליציית הניו דיל לניצחון אחרון. ביום הבחירות, ניצח אייזנהאואר באופן החלטי, כשהוא גורף 55% מהקולות וזוכה ב-39 מ-48 מדינות. סטיבנסון זכה ב-89 אלקטורים וב-27,375,090 קולות, כולם מהדרום.

בעקבות תבוסתו, יצא סטיבנסון ב-1953 לסיור עולמי מפורסם ברחבי אסיה, המזרח התיכון ואירופה. את מסעותיו למקומות הנ"ל הוא תיאר במגזין "לוק". מעמדו הפוליטי כמנהיג המפלגה הדמוקרטית בבחירות נתן לו גישה למנהיגים זרים רבים ולכבוד. הוא נבחר להיות עמית של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1953. בבחירות אמצע הכהונה של 1954, נאם לטובת מועמדים דמוקרטים לקונגרס ולתפקידי מושלות ברחבי המדינה. הזכייה של הדמוקרטים ברוב בשני בתי הקונגרס והשגת עוד תשעת תפקידי מושלים איחדו את המפלגה מאחוריו וחיזקו את מעמדו.

בחירות 1956

סטיבנסון וג'ו סמית' עוזבים את נמל התעופה שיקגו או'הייר ולאחר ארבעה ימים של קמפיין בצפון האוקיינוס השקט ובקליפורניה, 1956

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956

לאחר שהנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר התמודד שנית בבחירות על אף בעיותיו הרפואיות, והיה ברור שינצח בקלות, דמוקרטים מעטים רצו להשיג את המועמדות הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956. סטיבנסון בחר להתמודד פעם נוספת למועמדות הדמוקרטית על אף שהתייצבו נגדו כמה מועמדים חזקים יותר כמו הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי ומושל ניו יורק לשעבר אייווריל הרימן. סטיבנסון נלחם באגרסיביות רבה יותר כדי להבטיח את מינויו בבחירות אלו, וקאפובר נאלץ לפרוש לאחר שהפסיד בכמה בחירות מקדימות. לצערו של סטיבנסון, הנשיא לשעבר הארי טרומן תמך בהרימן, אבל המכה התרככה לאחר שזכה בתמיכתה של הגברת הראשונה לשעבר, אלינור רוזוולט. סטיבנסון נבחר שוב להיות המועמד בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 בשיקגו, והיה לאוניטריסט האחרון שהיה מועמד לנשיאות בידי מפלגה מרכזית. הוא זכה לתמיכה מצד הצירים הצעירים. הוא אפשר לצירי הוועידה לבחור בסנאטור קאפובר כעמיתו למירוץ, למרות התחרות מצד הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי. לאחר שסטיבנסון זכה במועמדות הדמוקרטית, ניהל סטיבנסון קמפיין נשיאותי נמרץ הכולל 300 נאומים ונסיעה של 55,000 מייל (89,000 ק"מ) לצורך מסע הפרסום שלו. הוא קרא לציבור הבוחרים להצטרף אליו לצעדה לקראת "אמריקה חדשה", בהתבסס על מצע פרוגרסיבי שהקדים את תוכניותיהם של ממשלי קנדי וג'ונסון. קריאתו לאמנה חלקית למניעת ניסויים גרעיניים הקדימה את זמנה והובילה לאובדן תמיכתו.

זכויות האזרח היונושא מרכזי. סטיבנסון דרש זהירות והזהיר מפני אכיפה אגרסיבית של ביטול ההפרדה הגזעית כדי לקבל תמיכה מהדרום. גם הדמוקרטים הליברלים חששו מפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. סטיבנסון טען שיש להתקדם באופן הדרגתי לביטול ההפרדה הגזעית כדי לא לפגוע ב"מסורת" של הדרום. הוא תמך בשילוב גזעי אולם התנגד לאכיפה של החוק בעזרת הצבא. הוא אמנם ניצח ברוב מדינות הדרום אולם השיג רק 61% מקולות השחורים, נתון נמוך עבור דמוקרט, והפסיד לאייזנהאואר הפסד גדול.

למרות בעיות הלב של אייזנהאואר, הכלכלה שגשגה. תקוותיו של סטיבנסון לניצחון נופצו באוקטובר, כשרופאיו של אייזנהאואר הכשירו אותו לריצה והמשברים בסואץ ובהונגריה פרצו בו זמנית. הציבור לא השתכנע שהיה צורך בשינוי במנהיגות. סטיבנסון הפסיד לאיינזהאואר בהפרש גדול, והשיג רק 42% מהקולות ו-73 אלקטורים משבע מדינות, ופרט למיזורי כולן היו מדינות הדרום.

בתחילת 1957, חזר סטיבנסון לעסוק בעריכת דין והקים פירמה בוושינגטון, ואחת נוספת בשיקגו. בנוסף התמנה למועצה המייעצת לדמוקרטים שתקפה את ממשל אייזנהאואר ופיתחה את המדיניות הדמוקרטית. בנוסף היה יועץ משפטי במשרה חלקית לאנציקלופדיה בריטניקה.

ניסיון להיבחר ומינוי לשגריר באו"ם ב-1960

בתחילת 1960 הכריז סטיבנסון שלא ינסה להתמודד בפעם השלישית על המועמדות הדמוקרטית אלא אם ידרשו זאת ממנו. אחד מחברו הקרוב טען שסטיבנסון רצה את המועמדות, אולם רצה שתבוא מצד הדמוקרטים. במאי 1960 ביקר הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי, שניסה לזכות במועמדות הדמוקרטית, את סטיבנסון בביתו שבליברטיוויל. קנדי ביקש מסטיבנסון לקבל אישור פומבי למועמדותו. בתמורה הבטיח קנדי, אם ייבחר, ​​למנות את סטיבנסון למזכיר המדינה בממשלו. סטיבנסון דחה את ההצעה ובעקבות זאת היחסים נהיו מתוחים בין השניים. אף על פי שסטיבנסון היה המועמד הדמוקרטי ב-1952 וב-1956, ועדיין שמר על תמיכה מצד ליברלים ואינטלקטואלים, שתי התבוסות שלו לאייזנהאואר גרמו למנהיגי המפלגה לרצות "פנים חדשות". בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1960, פעלו תומכי סטיבנסון, ביניהם אלינור רוזוולט והעיתונאית אגנס מייר, למען היבחרו. מנהל מסע הבחירות של ג'ון קנדי, אחיו רוברט קנדי, לחץ על סטיבנסון לתמוך בקנדי, אחרת יחסל אותו במפלגה. סטיבנסון סירב בתוקף.

בלילה שלפני ההצבעה בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה הדמוקרטית, החל סטיבנסון לעבוד באופן פעיל עבור המינוי. הוא ביקש מכמה מנהיגי משלחות בוועידה הלאומית את תמיכתם. שיחת המפתח הגיעה לראש עיריית שיקגו, ריצ'רד דיילי, מנהיג משלחת אילינוי. המשלחת כבר תמכה ברובה בג'ון פיצג'רלד קנדי, אך סטיבנסון אמר לדיילי שהוא מעוניין במועמדות הדמוקרטית ושאל אותו האם הצירים יסכימו לתמוך בו. דיילי אמר שלא הייתה לסטיבנסון תמיכה בקרב המשלחת, וכך נסתם הגולל על מועמדותו, כשלא הצליח לגייס את מדינתו לתמוך בו. למחרת הלילה, המשיך סטיבנסון לעבוד להשגת המועמדות, כיוון שהרגיש מחויב לחברים ותיקים, כרוזוולט ומייר. הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה קרא לוועידה לא לדחות את האיש ש"הפך אותנו לגאים להיות דמוקרטים". עם זאת, קנדי זכה במועמדות כבר בהצבעה הראשונה עם 806 קולות; סטיבנסון סיים במקום הרביעי עם 79.5 קולות.

עם היבחרו של קנדי למועמדות, נאם סטיבנסון עבורו במהלך מסע הבחירות. של הקריירה הפוליטית הגדולה שלו, הכוללת שתי מועמדויות לנשיאות ארצות הברית, ראה את עצמו סטיבנסון כמדינאי בוגר והיה מועמד מוביל למשרת מזכיר המדינה של ארצות הברית.עם זאת, על פי ההיסטוריון רוברט דאלק, "ג'ק ובובי קנדי לא חשבו חיובי על סטיבנסון. הם ראו בו די מסוחרר ולא יעיל. סטיבנסון מעולם לא עמד בסטנדרט של קשיחות". סירובו של סטיבנסון לתמוך בפומבי בקנדי לפני הוועידה הדמוקרטית היה משהו שקנדי "לא יכול לסלוח לו", כאשר קנדי ​​אמר לתומכיו של סטיבנסון לאחר הבחירות, "אני לא מתכוון לתת לו שום דבר". משרת מזכיר המדינה ניתנה לדין ראסק, אז מדינאי אלמוני. עם זאת, אף על פי שג'ק ובובי קנדי היו שמחים מאד לנדות את סטיבנסון מהממשל, הם הרגישו מחויבים להציע לו משהו בגלל תמיכתו מצד הדמוקרטים הפרוגרסיביים. הנשיא קנדי ​​הציע לסטיבנסון את התפקידים הבאים: שגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, התובע הכללי של ארצות הברית (משרה שניתנה לבסוף לרוברט) או שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות. סטיבנסון בחר בסוף בשגריר ארצות הברית באו"ם.

שגריר ארצות הברית באו"ם, 1961–1965

סטיבנסון מציג תצלומי אוויר של הטילים הקובניים לאומות המאוחדות, 1962

עדלי סטיבנסון (מימין) עם מזכ"ל האו"ם או תאנט ונשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי, 1962

באומות המאוחדות עבד סטיבנסון קשה כדי לתמוך במדיניות החוץ של ארצות הברית, גם כאשר הוא עצמו חלק על כמה מהפעולות של הנשיא קנדי. עם זאת, לעיתים קרובות הוא נתפס כאדם שלא קשור לממשלו של קנדי. קנדי טען שסטיבנסון לא התאים להיות נשיא, כיוון שהנשיאות לא הייתה מקום לדיבורים רכים.

באפריל 1961 סבל סטיבנסון מההשפלה הגדולה ביותר בקריירתו הדיפלומטית לאחר הכישלון של ארצות הברית בפלישה למפרץ החזירים. לאחר ששמע שמועות כי "הרבה פליטים רצו לחזור ולהפיל את קסטרו", הביע סטיבנסון את ספקנותו בנוגע לפלישה, אך הוא נשמר בשולי המבצע וקיבל תדרוך תשעה ימים לפני הפלישה, תדרוך מעורפל מאד שניתן על ידי ארתור שלזינגר הבן וה-CIA. טרייסי בארנס, סוכן בכיר ב-CIA, אמר לסטיבנסון ולצוותו כי "יהיה מבצע חשאי בקובה שיופעל על ידי ממשלת קובה. המבצע יקבל שיתוף פעולה אמריקאי הכולל הכשרה ומימון". לפי ההיסטוריון פיטר ווידן, בארנס לא סיפר לסטיבנסון כי תהיה פלישה צבאית בקנה מידה גדול לקובה, והוא גם לא פירט פרטים על מלוא התמיכה האמריקנית במורדים הקובנים ומעורבותם, ואף לא סיפר לסטיבנסון על תקיפות אוויריות המתוכננות להרוס את חיל האוויר של פידל קסטרו. עוזר מזכיר המדינה לענייני ארגון בינלאומי, הארלן קליבלנד, שהשתתף בתדרוך, חש כי בארנס "מתחמק מדי", כיוון שהוא נשלח כדי להרגיע את סטיבנסון ולהגיד לו שהנשיא קנדי "יודע מה הוא עושה", וכי "ברור שסטיבנסון לא היה אמור לספר לאו"ם את מלוא פרטי תוכנית הפלישה".

הפלישה דלפה וקסטרו הבין שתהיה פלישה אמריקנית, אולם סטיבנסון עצמו לא ידע על כך. קנדי, שחשב שסטיבנסון יכעס על כך שלא התייעצו בו בנוגע לכך, טען שלא רצה לסכן את מעמדו סטיבנסון כנציג אמריקני, וביקש מיועצו שיסביר לסטיבנסון שהוא ניסה להגן עליו במקרה שהמבצע ייכשל. ללא ידיעה שה-CIA והצי חימשו את המורדים, ושהטייסים הפציצו מטרות קובניות, חזר סטיבנסון על גרסת ה-CIA לפני האספה הכללית של האו"ם. הוא טען שהממשלה לא סייעה למורדים, ולאחר שגילה שהטעו אותו טען שאמינותו נהרסה. סטיבנסון שקל להתפטר, אולם חבריו והנשיא קנדי שכנעו אותו להישאר.

משבר הטילים בקובה

ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

במהלך משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, העביר סטיבנסון מצגת הסברה במושב חירום של מועצת הביטחון. במצגת, אשר משכה כיסוי טלוויזיה לאומי, הוא שאל בכוח את שגריר ברית המועצות באומות המאוחדות ולריאן זורין אם מדינתו תציב טילים גרעיניים בקובה. במהלך השאלה נראה כי זורין נרתע מלהשיב, סטיבנסון זירז את תשובתו של זורין ואמר "אל תחכה לתרגום, ענה 'כן' או 'לא'!". כאשר זורין השיב כי "אני לא בבית משפט אמריקאי, ולכן לא אענה על שאלה שמופנית אלי כאילו שאל אותי עורך דין, אענה לך בבוא העת,", ענה לו סטיבנסון "אני מוכן לחכות לתשובה שלי עד שהגיהנום יקפא". סטיבנסון הראה תמונות שצולמו על ידי מטוס הריגול לוקהיד U-2 שאיששו את הטענה כי ברית המועצות הציבה טילים גרעיניים בקובה, אחרי שזורין רמז שהם לא קיימים. סטיבנסון השתתף בכמה פגישות של ה-EXCOMM (וועד של המועצה לביטחון לאומי שייעץ לנשיא קנדי במהלך משבר הטילים) בבית הלבן, שם הציע באומץ לבצע חילופי דברים עם הסובייטים: אם יסלקו את הטילים מקובה, ארצות הברית תסכים להסיר את טילי יופיטר המיושנים שלה מאדמת טורקיה השכנה לברית המועצות. עם זאת, הוא ניצב בפני התנגדות חריפה מצד כמה חברים נוספים בוועד, שראו בחילופי דברים אלה סימן לחולשה. על פי יועצו של קנדי ​​וידידו של סטיבנסון, ג'ורג' בול, שהיה נוכח בוועד, חבריו "השתלחו ללא הרף בסטיבנסון". עם זאת, הנשיא קנדי ​​העיר: "אתה צריך להעריץ את עדלי, הוא נדבק למקומו גם כאשר כולם קופצים עליו", ורוברט קנדי ​​כתב כי "סטיבנסון זוכה לביקורת מאז מתח ביקורת על החלטות ממשל קנדי. אף על פי שלא הסכמתי עם המלצותיו, חשבתי שהוא אמיץ לאחר שהציע אותן, ואני יכול להוסיף כי הן היו הגיוניות". סטיבנסון העיר "אני יודע שרוב הבחורים האלה יחשיבו אותי כפחדן למשך שארית חיי על דבריי שאמרתי היום, אבל אולי אנחנו זקוקים לפחדן בחדר כשמדובר במלחמה גרעינית". למעשה, ממשל קנדי ​​הוציא את מטוסי ה-MRBMs מאיטליה וטורקיה כחצי שנה לאחר סיום משבר הטילים בקובה, ויש ראיות כי הנשיא קנדי ​​הסכים באופן פרטי שאם הסובייטים יסירו את טיליהם מקובה, הוא יסיר את טילי יופיטר מטורקיה ומאיטליה במועד מאוחר יותר. העסקה שהציע סטיבנסון נשמרה בסוד במשך שנים רבות ולכן סטיבנסון לא קיבל שום קרדיט על הצעתו המקורית לפתרון המשבר.

במהלך כהונתו כשגריר באו"ם, נסע סטיבנסון ברחבי המדינה וקידם את האו"ם בנאומיו. הוא זכה להתנגדות מצד קבוצות שפקפקו באו"ם. באוקטובר 1963, נאם בדאלאס, טקסס, כשמפגינים מחו נגדו. אישה הכתה את סטיבנסון בראשו עם שלט, והוא שאל "היא חיה או בן אדם?" ודרש מהשוטר לא לקחת אותה לכלא אלא לבית הספר. לאחר מכן הזהיר את הנשיא קנדי ויועציו מהאווירה שחווה בדאלאס, אולם קנדי החליט לבקר בדאלאס בכל זאת בנובמבר 1963.

אחרי שהנשיא קנדי נרצח, המשיך סטיבנסון לכהן כשגריר ארצות הברית באו"ם תחת הנשיא לינדון ג'ונסון. ככל שהבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964 קרבו, הפכה מלחמת וייטנאם לנושא מרכזי וחשוב במסעות הבחירות. המועמד הרפובליקני, הסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר דרש ניצחון מכריע בוייטנאם, וג'ונסון ראה בכך סיכון במלחמה גרעינית. סטיבנסון לא היווה שחקן מרכזי בסוגיית וייטנאם. הוא תמך בג'ונסון בפומבי ובפרטי כיוון שהוא האמין בתורת הבלימה, אולם הוא גם רצה לפתוח במשא ומתן עם צפון וייטנאם בתיווך האו"ם, מה שג'ונסון דחה.

מותו ומורשתו

ביולי 1965 נסע סטיבנסון לז'נבה שבשווייץ כדי להשתתף בישיבה השנתית של המועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות. אחרי הוועידה הוא ביקר בלונדון לכמה ימים, שם ביקר אצל ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון. סטיבנסון שוחח עמו על המצב בדרום וייטנאם ולאחר מכן ראיין אותו אריק סברייד. באחר הצהריים של ה-14 ביולי, כאשר טייל בלונדון עם העוזרת שלו מריאטה טרי בכיכר גרוונר, סבל סטיבנסון מהתקף לב מאסיבי, ומת מאוחר יותר באותו יום בשל אי-ספיקת לב בבית החולים סנט ג'ורג' הנמצא ברובע וונדסוורת'. הוא היה בן 65.

לאחר שנערך לו טקס הנצחה באולם העצרת הכללית של האומות המאוחדות (ב-19 ביולי 1965), בוושינגטון הבירה, בספרינגפילד, ובבלומינגטון, סטיבנסון נקבר על בבית העלמין אוורגרין הנמצא בבלומינגטון, אילינוי. בהלוויתו האוניטריאניסטית בבלומינגטון השתתפו דמויות לאומיות רבות, בהן הנשיא לינדון ג'ונסון, סגן הנשיא יוברט האמפרי, ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן.

המצבה המצויה על קברו של סטיבנסון. מימין גבי המצבה ומשמאל פני המצבה

העיתונאי דייוויד הלברשטם כתב על סטיבנסון:

”הוא מילא תפקיד היסטורי למפלגתו, פעמיים מועמד לנשיאות, בפעם הראשונה שהתמודד מול הסיכויים הבלתי אפשריים ב -1952, בשיא מלחמת קוריאה וכשסבל ממקארתיזם, עם המפלגה (הדמוקרטית) שכבר נרקבה משערוריותיהם של אנשי המפלגה במשך עשרים שנה בשלטון, רץ מול גיבורו הגדול של התקופה, דווייט אייזנהאואר. קולו של סטיבנסון נראה מיוחד באותו הרגע, קול של רציונליות ואלגנטיות.”.

בשדה התעופה המרכזי של אילינוי, ליד בלומינגטון, יש פסל בדמותו של סטיבנסון. הפסל נראה כאילו סטיבנסון יושב על ספסל כשרגליו נשענות על התיק שלו וראשו נשען על ידו, כממתין לטיסתו. הוא מתואר כלובש נעליים עם חור יחיד, עמן הלך קילומטרים רבים במהלך מסע הבחירות שלו. הנעל הפכה לסמל של מסע הבחירות שלו. 

החווה של עדלי סטיבנסון השוכנת במטאווה שבאילינוי, הייתה ביתו של סטיבנסון בין השנים 1936–1965 והיא רשומה במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים של ארצות הברית, ונקבעה כציון דרך היסטורי לאומי.

לאחר מותו, קיבל סטיבנסון את עיטור מסדר לינקולן (עיטור הכבוד הגבוה ביותר באילינוי) על ידי מושל אילינוי ב-1965.

סטיבנסון בתרבות

בסרטים ובטלוויזיה

סטיבנסון אוזכר כמה וכמה פעמים בסדרות טלוויזיה ובסרטים. סטיבנסון אוזכר גם בסרטי קולנוע.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עדלי סטיבנסון בוויקישיתוף