יוון ההלניסטית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
| כרונולוגיה של יוון בתקופה ההלניסטית | |||
|---|---|---|---|
| תאריך | אירועים | ||
| המאה ה-4 לפנה"ס |
| ||
| המאה ה-3 לפנה"ס |
| ||
| המאה ה-2 לפנה"ס |
| ||
התקופה ההלניסטית הוא שם שנטבע במאה ה-19 על ידי יוהאן גוסטב דרויזן. זוהי תקופה בהיסטוריה של יוון העתיקה שתחילתה במותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס וסופה בכיבוש הרומי של יוון בשנת 146 לפנה"ס. יוון, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. חשיבותה הייתה ביוקרתה הרבה ולא כל כך במעמדה המדיני, הצבאי או החברתי. יוון הייתה ונותרה מפולגת בין הפולייס, שירדו בינתיים מגדולתן ביוון ביוון היבשתית (אם כי באסיה הקטנה, יוון הגדולה ואזורי ספר נוספים של העולם היווני הפולייס נותרו ישויות מדיניות חשובות) ומוסדות פוליטיים חלופיים שהתבססו על מבנים פדרליים. ישויות אלה התאגדו בשתי בריתות עיקריות: הליגה האכאית והליגה האיטולית. בתחום הימי שקעו הפולייס הוותיקות של התקופה הקלאסית ובראשן אתונה ואת הבכורה בתחום זה תפסה רודוס, אם כי עוצמתה הימית לא הגיעה אף פעם לזו שהייתה נחלתה של אתונה בשיא כוחה.
מבחינה מדינית עבר מוקד הכוח הפוליטי והתרבותי מארץ האם היוונית לממלכות ההלניסטיות העיקריות: מוקדון, מצרים והאימפריה הסלאוקית. שכנתה הגדולה מצפון, מוקדון, שלטה באופן ישיר בחלקים ניכרים מיוון והציבה שליטי בובה בחלקים רבים אחרים. גם מעצמות הלניסטיות אחרות ובמיוחד מצרים התלמיית התערבו באופן פעיל בענייני הפנים שלה ואף שלטו בפועל בכמה איים יווניים בים התיכון.
התקופה ההלניסטית, בדומה לתקופה הקלאסית שקדמה לה, התאפיינה במעשי איבה כמעט בלתי פוסקים על אדמת יוון. שתי הליגות העיקריות התחרו האחת בשנייה על הגמוניה וניסו להתנגד לשליטתה של במוקדון שראתה ביוון נחלה שנכבשה בכוח הזרוע על ידי אביו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס השני במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. הממלכות ההלניסטיות האחרות הוסיפו דלק משלהן לתבערה כללית זו. בסופו של דבר נכבשה יוון בסערה על ידי הרפובליקה הרומית העולה.
לצד ירידה בכוחה המדיני והפוליטי סבלה יוון גם בירידה במידת ההשפעה התרבותית שלה כשחלק ניכר ממוקדי התרבות העיקריים עברו מזרחה. עם זאת, עדיין הייתה יוון מאגר חשוב של מהגרים שהתנחלו ברחבי המזרח והיו לבסיס הכוח של המשטרים ההלניסטיים באזורים אלה. מרכזים תרבותיים חשובים עדיין המשיכו לפרוח בה, גם אם במידה קטנה יותר. הכיבוש הרומי לא כפה את התרבות הרומית על היוונים, אלא שילב אותה ליצירת תרבות מאוחדת שהושפעה הן מהיסודות הרומיים והן ממרכיבים יווניים.
רקע
רקע גאופוליטי
יוון
תקופה זו, בניגוד לתקופה הקלאסית, שקדמה לה, מתאפיינת בהשפעה גדולה של גורמים חיצוניים בענייניה של יוון. בחלק הראשון של התקופה ההלניסטית מוקדון, הממלכה ההלניסטית הגדולה והחשובה ביותר באזור, הייתה הגורם הזר בעל ההשפעה הגדולה ביותר ביוון. מוקדון ראתה ביוון נחלה מנחלותיה בזכות כיבושיו של פיליפוס השני במלחמת הקודש הרביעית במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס ובחשה בפוליטיקה הפנימית היוונית. השליטה המוקדונית הייתה בדרך כלל עקיפה דרך שליטי בובה מטעמם, ובעיקר על ידי שליטה במספר נקודות מפתח שפוליביוס תיאר כ"כבליה של יוון",[1] החשובה בהם הייתה קורינתוס, ששלטה על המעבר היבשתי בין פלופונסוס לבלקן. מידת השליטה המוקדונית ביוון הייתה תלויה הן בכוחה הגאופוליטי של מוקדון עצמה והן במלכים ששלטו בה. מלכים נמרצים יותר נטו המוקדונים להתערב יותר בענייניה של יוון ואילו בתקופות אחרות השאירו את היוונים לעצמם, בלי הפעלת לחץ רב.
גם שתי הממלכות ההלניסטיות הגדולות האחרות - מצרים והאימפריה הסלאוקית ראו ביוון היבשתית קרקע חשובה לפעילות דיפלומטית ואף צבאית. היו לכך שתי סיבות עיקריות - היוקרה של ארץ האם היוונית בעולם ההלניסטי והרצון להצר את צעדי של מוקדון. איים רבים בים האיגאי, לעומת זאת, חוו שליטה ישירה של המעצמות ההלניסטיות שהצליחו לשלוט בהם בעזרת הצי החזק שלהן. ארצות חשובות נוספות שהשפיעו על ההיסטוריה היוונית בתקופה הלניסטית היא אפירוס שנמצאת בצפון מערב ליוון, קרוב לאיטוליה ואיליריה הצפונית לאפירוס. שני אלה פלשו מדי פעם ליוון, אם כי השפעתם על תולדותיה של יוון היבשתית היא מוגבלת. עם זאת, כמה איים יוונים בים האדריאטי נפלו לידי האילירים בשלהי המאה ה-3 לפנה"ס.
גורם חשוב נוסף היו הליגות האזוריות שהתבססו על מוסדות שבטיים, בניגוד למוסדות עירוניים שאפיינו את התקופה הקלאסית. הפוליס, המוסד הפוליטי החשוב ביותר של התקופה הקלאסית, שראשיתו עוד בתקופה הארכאית, שקע ותפקיד הבכורה עבר אל השבט. הפולייס (רבים של פוליס) המשיכו להיות גורמים חשובים ביוון, אך כעת תפקידם היה משני. שתי הליגות החשובות בתקופה זו היו הליגה האכאית שמרכזה באכאיה שבחצי האי פלופונס ואיטוליה בצפון-מזרחה של יוון.
מהפולייס הגדולות של התקופה הקלאסית נותרו רק שתיים - אתונה וספרטה ואילו תבאי נהרסה ונשרפה בפקודתו של אלכסנדר הגדול. אתונה שעושרה היה מבוסס על מסחר שמרה על מרבית נכסיה, אך ספרטה ירדה לחלוטין מגדולתה. רפורמות אחדות שבוצעו בה כשלו בהשגת המטרה העיקרית - השבת העטרה ליושנה ובסופה של דבר נכבשה על ידי הליגה האכאית.
העולם ההלניסטי
ערך מורחב – העולם ההלניסטי
יוון הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי שנוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממסע כיבושיו של אלכסנדר הגדול. במזרח הגיע תחום ההשפעה ההלניסטי בתוך יבשת אסיה עד הודו, במערב עד אזור פרובנס של ימינו, בצפון לאזור חצי האי קרים, ובדרום כלל את מצרים וחלקים גדולים מלוב. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים, שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. הדיאדוכים נלחמו אלו באלו במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך לצאצאיהם שהמשיכו בו, בעוצמה נמוכה יותר, עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של רומא. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.
הממלכות ההלניסטיות שניסו להתערב בענייניה של יוון נשאו ססמה חלולה של "חופש ליוונים" שהחל בה עוד אנטיגונוס מונופתלמוס[2] בראשית התקופה ההלניסטית, תוך כדי שהוא פועל להרחבת שליטתו ביוון. שליטים אחרים המשיכו עם ססמה זו. האחרונים שהשתמשו בה היו הרומאים עצמם. המצביא הרומאי לוקיוס קורנליוס סולה האשים במאה ה-1 לפנה"ס, זמן רב אחרי שהרומאים עצמם השתלטו על יוון, את מיתרידטס השישי, מלך פונטוס בכך שהוא "גזל את החופש של היוונים".[3]
לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בארצות שנמצאו קרוב לחופיו המזרחיים של הים התיכון, והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה בשטחים מרוחקים מהאזור הים תיכוני.
הרפובליקה הרומית
המגעים בין היוונים לרומאים החלו במערב, כשתושבי יוון הגדולה באו במגעים עם הרפובליקה הרומית. היחסים בין הפולייס של יוון הגדולה לרומא הקצינו במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס. התערבות רומית לצדה של תורוי (יוונית: Θούριοι, בלטינית: תוריי Thurii) בשנת 282 לפנה"ס גרמה לטרנטום (כיום טורנטו באיטליה), העיר היוונית הגדולה והחזקה בדרום חצי האי האפניני לפנות לפירוס, מלך אפירוס לעזרתה.[4] רומא ניצחה את פירוס במלחמה גדולה שנמשכה משנת 280 לפנה"ס עד 275 לפנה"ס והשתלטה עד שנת 272 לפנה"ס על כל הפולייס היווניות בחצי האי האפניני, בכללן טרנטום.[5]
במאה ה-3 הייתה רומא עסוקה במלחמות הפוניות נגד קרתגו, אך היו לה מספר מגעים דילפומטיים עם הממלכות ההלניסטיות.[6] התערבות רומית בענייניה של יוון התרחשה בשנות ה-30 כאשר פנו האראקנים לרומאים בבקשה שיתערבו לצדם נגד האיטולים[7] הרומאים הסתפקו במסר דיפלומטי לאיטולים ולא שלחו כוח צבאי. מעורבות צבאית של הרומאים בענייני הבלקן החלה רק כמה שנים לאחר מכן ב-229 לפנה"ס, כאשר נלחמה נגד איליריה. מטרתם הייתה כפולה - מצד אחד לצמצם את השוד הימי של האילירים ומצד שני למתן את שאיפות ההתפשטות שלהם.[8] מעורבות גדולה יותר הייתה בעשור השני של המאה ה-3 לפנה"ס כאשר פיליפוס החמישי, מלך מוקדון כרת ברית עם קרתגו שנלחמה ברומא במלחמה הפונית השנייה. המעורבות הרומית הייתה מצומצמת כי עיקר כוחה היה עסוק במלחמה העיקרית נגד קרתגו.
מצב דברים זה השתנה בראשית המאה ה-2 לפנה"ס. מלחמה המוקדונית השנייה (200 לפנה"ס - 197 לפנה"ס) הביאה למעורבות רומית ישירה וגדולה בענייני הבלקן. רומא השכילה לכרות בריתות עם כוחות חזקים ביוונים והניצחון הרומי על מוקדון היה שלם.
לאחר תבוסת מוקדון, הייתה הרפובליקה הרומית לגורם החוץ הדומיננטי. קשריהם של היוונים עם הרומאים החלו במערב, באזור שמכונה יוון הגדולה. במסגרת כיבוש חצי האי האפניני, כבשו הרומאים גם את הפולייס היווניות שנוסדו במהלך הקולוניזציה היוונית. הפולייס היווניות בסיציליה ובראשם סירקוסאי נפלו גם הם. הכיבוש הסתיים הלכה למעשה במאה ה-3 לפנה"ס והרומאים היו פנויים לעימות נוסף עם המזרח. הניצחון הרומאי על המעצמות ההלניסטיות (הרבע הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס) הותירה חלל מדיני שאליו נכנסה הרפובליקה הרומית. הרומאים שלטו בעקיפין, בלי לקיים חילות מצב או שליטי בובה, אך בכל זאת השפעתם הייתה גדולה מאוד.[9]
רקע גאוגרפי
- ערך מורחב – חבל הבלקן
האזורים העתיקים של יוון שמרו על מאפייניהם הוותיקים, אך הגיוון המדיני והחברתי-כלכלי היה רב. חלק מערי מדינה המשיכו את המסורת של יוון הקלאסית וכללו מוסדות דמוקרטיים שהתחלפו מדי פעם בשליטים ובטיראנים מטעם הממלכות ההלניסטיות. שתי הפולייס החשובות של התקופה הקלאסית - אתונה וספרטה שמרו על המבנה הפוליטי שלהן, גם אם תוך שינוי גדול. בשאר האזורים ירדה קרנה של הפוליס ועלו במקומה ישויות פדרטיביות. שתי הישויות העיקריות האלה הן הליגה האיטולית מצפון מערב יוון שהתבססה על מבנה שבטי והליגה האכאית מחצי האי פלופונסוס. אמנם היסוד העירוני בליגה האכאית היה גדול למדי, לא עלתה בה פוליס מרכזית אחת ששלטה בשאר החברות, אלא גם שם כונן מבנה פדרטיבי דמוקרטי.
רקע היסטורי
- ערך מורחב – התקופה ההלניסטית
במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס עברו על יוון מספר שינויים גדולים. פיליפוס השני, מלך מוקדון (שלט בין 359 לפנה"ס ל-336 לפנה"ס) הצליח לרומם את ממלכתו מעמדת ארץ נחשלת וחצי ברברית[10] בעיני היוונים.[11] פיליפוס לא הסתפק בשיפור מעמדה הגאו-פוליטי של מוקדון ובהרחבת גבולותיה על חשבון שכניה הצפוניים והמערביים - התראקים והאילירים. פיליפוס התערב באופן פעיל בתוך ענייניה של יוון. תחילה חבר לתבאי והתערב במלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס[12] - 346 לפנה"ס). בשנת 352 לפנה"ס הצליח לנצח את הפוקים בקרב שדה הכרכום. הניצחון זה היה חשוב במיוחד כי כתוצאה ממנו נפלה תסליה לידיו והוא התמנה לטגוס - שליטה של תסליה - אזור חשוב במרכזה של יוון.[13]
פיליפוס לא עצר בהשתלטות על תסליה ובמהלך מלחמת הקודש הרביעית (339 לפנה"ס - 338 לפנה"ס) הצליח להביס את הצבאות המאוחדים של תבאי ושל אתונה בקרב כירונאה (338 לפנה"ס). התוצאה של הניצחון המוקדוני היה כינוסן של הפולייס היווניות בקורינתוס והקמתה של הליגה הקורינתית (337 לפנה"ס) שביססה את ההגמוניה המוקדונית ביוון.
אלכסנדר הגדול (שלט בין 336 לפנה"ס ל-323 לפנה"ס), בנו של פיליפוס, המשיך את פועלו של אביו. אלכסנדר לא הסתפק בהגמוניה ביוון, אלא יצא בשנת 334 לפנה"ס למסע כיבושים נרחב במהלכו כבש את פרס, הממלכה החשובה והגדולה ביותר באזור באותה התקופה. נהוג למנות את התקופה ההלניסטית עם מועד כיבושיו, בין אם כוללים את הכיבושים[14] ובין אם לאו.[15] היוונים ניסו למרוד ולהשיב את עצמאותם, אך ניגפו בפני הצבאות של המצביאים המוקדונים.
אף על פי שיתוף הפעולה של המצביאים נגד היוונים, לא החזיקה האימפריה של אלכסנדר הגדול מעמד ומצביאיו, שכונו הדיאדוכים חילקו בינם לבין עצמם את שטחה העצום. כל אחד חמד את שטחו של רעהו וכך פרצה סדרה ארוכה של מלחמות הדיאדוכים שנמשכה עם הפסקות עד 281 לפנה"ס.
יוונים ניסו לנצל את היחלשותה של מוקדון והקימו כמה בריתות אזוריות וחלק מהפולייס ניסו לזכות מחדש במעמד שהיה להן בתקופות קודמות, אך ככלל הייתה יוון נתונה להשפעה חזקה מאד של מוקדון על תולדותיה בתקופה זו.
היסטוריה
מלחמות הירושה
מלחמת לאמיה
- ערך מורחב – מלחמת לאמיה
יוון הייתה הראשונה לנצל את מותו של אלכסנדר הגדול כדי לפרוק את עול האימפריה שהקים. אתונה[16] ורודוס[17] היו הראשונות למרוד. המאבק קיבל את השם מלחמת לאמיה על שם העיר לאמיה, עליה צרו המורדים. פולייס רבות אחרות הצטרפו תוך כדי המאבק לאחר ההצלחות הראשוניות של המרד. אנטיפטרוס, הנציג של אלכסנדר הגדול במוקדון ויוון שבידיו הופקדה השמירה על הנכסים האירופאים של אלכסנדר הגדול עם דרגת סטרגוס[18] נתפס בלתי מוכן, אך עד מהרה זרמו תגבורות גדולות מאד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול שהתגייסו למלחמה במורדים היוונים. הכוח המשולב של הדיאדוכים הצליח להביס את הצבא היווני המאוחד בקרב קראנון. (תחילת ספטמבר 322 לפנה"ס). הצי היווני נכנע לאדמירל המוקדוני קליטוס הלבן ליד אמורגוס כמעט ללא מאבק, ככל הנראה בגלל חוסר הרצון של הקצונה האתונאית הבכירה להלחם נגד המוקדונים.[19]
שנה לאחר מכן פנה אנטיפטרוס נגד הליגה האיטולית. למרות הצלחות ראשוניות, תככיו של פרדיקס שזמם לסלק את אנטיפטרוס ממעמדו בתור המשנה למלך במוקדון וביוון מנעו ממנו את הניצחון הסופי. האיטולים השיגו תנאים קלים בהרבה מאלה שנפלו בחלקה של אתונה.[20] הצתת המאבק בין הדיאדוכים הסירה הלכה למעשה את האיום המוקדוני מעל איטוליה. איטולים השתמשו בהסתלקות המוקדונים לביסוס הליגה שלהם, תוך שהם משתדלים לשמור על פרופיל נמוך והחליפו את נאמנותם במהלך מלחמת הדיאדוכים. מדיניות נבונה זו אפשרה להם לבסס את מעמדם כאחד הכוחות הבכירים בפוליטיקה של ארץ האם היוונית בתקופה ההלניסטית.
מבחינת שאר היוונים, התבוסה במלחמה הייתה קשה. אנטיפטרוס חשד שהמשטר הדמוקרטי של אתונה, הוא האשם בפרוץ מעשי האיבה. לכן, משטרה הדמוקרטי של אתונה הוחלף באוליגרכיה בהוראתו. אזרחים אתונאים רבים איבדו את זכות הצבעתם.[21] אתונאים רבים נאלצו לגלות מאטיקה ולהתיישב בתראקיה.[19] פולייס רבות אחרות מיהרו להיכנע ללא מאבק וקיבלו על עצמן את המשטרים האוליגרכיים שכוננו בהם המוקדונים. האחדות בקרב מצביאיו של אלכסנדר הגדול לא נותרה על כנה זמן רב. הסכמי בבל שנחתמו תחת הנהגתו של פרדיקס שקיבל את תפקיד העוצר למלך היונקא אלכסנדר הרביעי לא החזיקו מעמד. פרדיקס נתקל בהתנגדות מצדו של תלמי הראשון שליט מצרים ואנטיגונוס מונופתלמוס, שליט פריגיה. פרדיקס נפטר במהלך מסע המלחמה נגד מצרים בחורף 320/321 לפנה"ס. כתוצאה ממותו והעדר שליט מוסכם התפרקה האימפריה של אלכסנדר הגדול לחלוטין ויוון הפכה לאחת מזירות הלוחמה העיקריות. צבאות רבים עברו אותה לאורכה ולרוחבה והותירו בה הרס וחורבן.
מלחמות הדיאדוכים
- ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים
בימי מלחמות הדיאדוכים וספיחיהן (319 לפנה"ס - 272 לפנה"ס) שהתחרו על השליטה באימפריה העצומה שהותיר אחריו אלכסנדר הגדול התנהלו תולדותיה של יוון בצל האירועים שכפו עליה המעצמות הגדולות. המעצמות הגדולות התחרו בינן לבין עצמן על השליטה ביוון בגלל סיבות פוליטיות, ענייני יוקרה מדינית ועוד. חלק מהיוונים ניסו לנצל את האירועים לטובתם כדי מצד אחד להשתחרר מהעול המוקדוני שנכפה עליהם לאחר כינון הליגה הקורינתית על ידי פיליפוס השני, אחרים ניסו להרחיב את גבולותיהם.
שלטונם של פוליפרכון ושל קסנדרוס
אנטיפטרוס הקשיש נפטר בשנת 319 לפנה"ס, אך במקום להעביר את השלטון במוקדון וביוון לבנו קסנדרוס, העביר אותה לפוליפרכון. פוליפרכון היה המצביאים של אלכסנדר שהתחיל לבלוט בעת כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה. קסנדרוס קיבל רק את הסגנות עם התואר כיליארך. עם זאת, קסנדרוס שחש שמגיע לו יותר, לא היה מוכן להשלים עם גורלו.[22] הוא נכנס לברית צבאית עם אנטיגונוס מונופתלמוס ותלמי הראשון, שהיו יריביו של פוליפרכון כדי לחזק מעמדו.
פוליפרכון ניסה לנצל את פרוץ מלחמת הדיאדוכים השנייה (319 לפנה"ס - 315 לפנה"ס) והחל לבסס את מעמדו, אך ללא הצלחה. אתונה, שבמצדותה במוניכיה אשר בפיראוס התבצר ניקנור, המצביא של קסנדרוס, אבדה לו עוד בתחילת 317 לפנה"ס.[23] צרה גדולה יותר נפלה בחלקו לאור תבוסתו במגלופוליס וחלק ניכר מבעלי בריתו בדרום יוון זנחו אותו.[24] מצבו של פוליפרכון התדרדר עוד יותר והשליטה במוקדון עברה לידיו של קסנדרוס. פוליפרכון ניסה לקשור גורלו עם זה של הרקלס, בנו של אלכסנדר הגדול משפחתו ברסינה, אך רציחתו של הנער בשנת 309 לפנה"ס סתמה את הגולל על תקוות אלה ופוליפרכון התבצר במספר ערים בפלופונסוס שעדיין שמרו לו אמונים. קסנדרוס מצדו פעל במרץ כדי להשתלט על אזורים שעדיין לא סרו למרותו ביוון.
שלטונם של אנטיגונוס מונופתלמוס ושל דמטריוס פוליורקטס
השליטה של קסנדרוס ביוון לא עברה חלק. בשנת 315 לפנה"ס הוציא אנטיגונוס מונופתלמוס הכרזת "עצמאות ליוונים"[2] לפיה היוונים צריכים למשול בעצמם ללא השפעה של גורמי חוץ. אף על פי שהצהרה זו הייתה תעמולתית גרידא, היא קנתה אחיזה באתונה שבה שלט דמטריוס מפלרון, עושה דברו של קסנדרוס. הברית בין אנטיגונוס לקסנדרוס לא החזיקה מעמד זמן רב. אנטיגונוס, שהיה החזק בין הדיאדוכים, ניצל מלחמה חדשה בין הדיאדוכים ושלח את בנו דמטריוס פוליורקטס לאתונה (יוני 307 לפנה"ס).[25] אתונאים שקצה נפשם משלטונם של קסנדרוס ושל דמטריוס מפלרון, עושה דברו קשרו קשר עם אנטיגונוס והכניסו את בנו ללא קרב לפיראוס.[26]
דמטריוס, בהוראת אביו, שרצה להשתמש בכיבוש לשם צבירת הון פוליטי, הרעיף מתנות על האתונאים. בין היתר העניק להם משלוחי מזון, עצים לבניית ספינות מלחמה ועוד.[27] לאחר שחש שמעמדו בטוח הפליג לקפריסין והביס שם צי מצרי גדול בקרב סלמיס (306 לפנה"ס). המצור שהטיל דמטריוס על רודוס היה מוצלח פחות והוא נאלץ להסתלק ולחזור לאתונה בלי שהשיג את מטרותיו העיקריות. עם זאת, מעמדו ביוון היה איתן והוא אפילו הפיח רוח חדשה בליגה הקורינתית (303 לפנה"ס) שנוסדה על ידי פיליפוס השני.
קסנדרוס מצדו שמעמדו הלך והחמיר בעקבות השתלטותו של דמטריוס פוליורקטס על אתונה ניסה לשאת ולתת עם אנטיגונוס, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, הוכרע גורל המלחמה בסמוך לאיפסוס. שם בקרב גדול בשנת 301 לפנה"ס הביסו הצבאות המשותפים של סלאוקוס הראשון וליסימאכוס את הצבא של אנטיגונוס ושל בנו דמטריוס פוליוקרטס. אנטיגונוס נהרג ובנו נאלץ לברוח ליוון. למרות תבוסתו הקשה בקרב איפסוס ומות אביו, הצליח דמטריוס, תוך ניהול מערכה דיפלומטית יעילה, לשקם את מעמדו.
לאחר שביסס את מעמדו פנה דמטריוס אל עבר אתונה שפרקה את עולו לאחר תבוסתו בקרב איפסוס והשתלט עליה מחדש. יחסו אליה היה מתון ומתנגדיו לא סבלו באופן קשה. לאחר הכנעתה של אתונה המשיך לבסס את מעמדו ביוון ובמוקדון. בשנת 294 לפנה"ס הצליח להשתלט על כס מוקדון והכניע כמעט את כל הפולייס החשובות ביוון, למעט תבאי שהתנגדה לו.
לאחר השתלטות על מוקדון ניסה דמטריוס לבסס את עצמה גם ביוון. הוא הושיב חילות מצב באובויה והטיל מס כבד על ערי בויאוטיה. שלטונו של דמטריוס לא האריך ימים. טעויות דיפלומטיות הביאו לברית חזקה בין הדיאדוכים שצרפו אליהם גם את פירוס, מלך אפירוס ממלכה יוונית ממערב למוקדון.[28] חייליו של דמטריוס מרדו בו והוא נאלץ לחפש מחסה אצל סלאוקוס הראשון (288 לפנה"ס).
הפלישה הגאלית וייצוב המערכת המדינית
הפלישה הגאלית
.svg)
עם הסתלקותו של דמטריוס מהזירה הפוליטית, עבר על יוון ועל מוקדון עשור נוסף של מלחמות ומאבקים על כס השלטון. ליסימאכוס, דיאדוך חשוב שממלכתו גבלה במוקדון ממזרח הצליח להשתלט על מוקדון לכמה שנים (288 לפנה"ס), אך תבוסתו בקרב קורופדיון (281 לפנה"ס) הותירה את הכס פנוי. תלמי קראונוס, בנו הבכור של תלמי הראשון לא זכה לרשת את אביו על כס מצרים והשלטון בארץ זו עבר לאחיו הצעיר, תלמי השני. תלמי קראונוס חבר לליסיכמאוס ולאחר מותו בקרב קורפודיון רצח את סלאוקוס הראשון ושכנע את אספת החיילים בליסימכיה לתמוך במעמדותו לכתר המוקדוני ובמקום השתלט על מוקדון לתקופה קצרה (281 לפנה"ס - 279 לפנה"ס).
בזמן זה, השבטים הקלטים (גאלים) שחדרו לבלקן עוד בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, החליטו לנצל את חוסר היציבות ביוון ובמוקדון ופלשו עם צבא גדול למוקדון (279 לפנה"ס - 277 לפנה"ס). תחילה הביסו את האילירים, והמשיכו דרום מזרחה לעבר מוקדון. תלמי קראונוס ניסה לעמוד בדרכם, אך נהרג בקרב (279 לפנה"ס). הקלטים חזרו לפנוניה (אזור דרום הונגריה וצפון קרואטיה המודרניות) עמוסי שלל רב.
הקלטים לא הסתפקו בפשיטה אחת וחזרו שוב, הפעם עם צבא גדול עוד יותר. האיום הקלטי היה גדול והיוונים החלו להתארגן להגנה. צבא יווני מאוחד התייצב בתרמופילאי. אמנם הקלטים הצליחו לאגף את היוונים בקרב תרמופילאי, אך היוונים נסוגו באופן מסודר. הקלטים המשיכו דרומה וניסו לפשוט על דלפי, אך הובסו על ידי צבא יווני גדול שהורכב בעיקר מחברי הליגה האייטולית ולא הצליחו לחדור למרכז יוון ולדרומה. שאריות הקלטים פלשו מזרחה, לעבר אסיה הקטנה, שם ביקש ניקומדס הראשון, מלך ביתיניה לשכור את שירותיהם. חלקם עברו לשרת בצבאו וחלקם הובסו על ידי אנטיגונוס השני גונאטס ליד ליסיכימאכיה (277 לפנה"ס) הקלטים ניסו להמשיך פנימה לתוך אסיה הקטנה, אך הובסו שוב, הפעם על ידי אנטיוכוס הראשון והתיישבו בסוף במרכז אסיה הקטנה באזור שקיבל את שמם ונקרא גאלאטיה.
אירועים אלה גרמו לשתי תוצאות חשובות מבחינתה של יוון. מצד אחד אנטיגונוס השני גונאטס הצליח לשקם את יוקרתו והשתלט מחדש על מוקדון (277 לפנה"ס) ואילו הליגה האייטולית זכתה ליוקרה גדולה בקרב היוונים בתור מצילה של יוון מהאיום הקלטי.[29] הליגה האייטולית ניצלה בתבונה את הוואקום המדיני הזמני שנוצר באזור להרחבת השפעתה וגבולותיה. שתי הממלכות הגדולות מצפון יצאו זמנית מן המשוואה - מוקדון הייתה צריכה ללקק את פצעיה בעקבות הפלישה ואילו פירוס, מלך אפירוס, היה עסוק במלחמותיו באילטיה.[30] היא עשתה את זה בשתי דרכים - הראשונה שילוב קהילות קטנות שגבלו בשטחיה הקיימים לתוך הליגה והשנייה - כינון בריתות עם ישויות פוליטיות מרוחקות יותר.[31] כתוצאה מכך, הפכה הליגה, שעד אז הייתה שחקנית משנה בפוליטיקה היוונית לאחד משחקני המפתח והתחרתה באופן פעיל במוקדון ובליגה האכאית מפלופונסוס על עמדת בכורה ביוון.
אנטיגונוס השני גונאטס וייצוב המערכת המדינית
.jpg)
אנטיגונוס מיהר למנף את ניצחונו בקרב ליסימאכיה להצלחה פוליטית. כשהוא נישא על גלי האהדה שצבר על ניצחונו, הצליח להשתלט על כס מוקדון.[32] עוד לפני שהצליח לבסס את עצמו על כס מוקדון, פלש פירוס, בתמיכת תלמי השני,[33] שחזר בינתיים ממלחמתו נגד הרפובליקה הרומית (280 לפנה"ס - 275 לפנה"ס) שהסתיימה בניצחון הרומאי, למוקדון והצליח להביס את אנטיגונוס השני גונאטס, מלכה החדש של מוקדון בקרב אאוס לאחר שלוחמי הפלנקס המוקדונים עקרו לפירוס (273 לפנה"ס).[33] פירוס ראה כי טוב וניסה את מזלו בדרום יוון בעקבות הפצרותיו של קלאונימוס (Cleonymus), הנסיך הספרטני המנושל, אך הובס במצור על ספרטה (272 לפנה"ס). ניסיון נוסף לצבירת הישגים מדיניים מצדו הסתיים במותו של פירוס בקרב רחוב בארגוס, שנמצאת מעט מזרחית לספרטה בחצי האי פלופונסוס.
לאחר מותו של פירוס נפטר אנטיגונוס מיריבו העיקרי והתפנה לחיזוק שלטונו במוקדון והיוונים זכו למנוחה קצרה לפני שמוקדון שבה לתבוע את ההגמוניה שלה ביוון. כמו כן, דור הדיאדוכים הראשון הלך לעולמו וצאצאיהם זנחו את רעיון איחוד האימפריה של אלכסנדר הגדול. כעת כל אחד מאותם צאצאי דיאדוכים היה מלך בזכות עצמו והתמקד בביסוס שלטונו בנחלתו החדשה ומלחמות גבול שהיו מוגבלות בדרך כלל בהיקפן ולא טלטלו עוד את העולם ההלניסטי, בדומה לטלטלה שעברה עליו בעת מלחמת הכול בכול שניהלו הדיאדוכים.
ההגמוניה המוקדונית בשיאה
במאה השלישית התמקדו האירועים במשולש שכלל מצד אחד את מוקדון שניסתה לחזור למעמדה הקודם כגורם הדומיננטי ביוון, הליגה האייטולית שניסתה להרחיב את השפעתה והליגה האכאית שניסתה לבסס את עצמה ככוח הדומיננטי בחצי האי פלופנסוס. גורמים מדיניים אלה נאבקו באופן תדיר האחד בשני, לעיתים כרתו ברית ביניהם ונאבקו גם עם גורמים נוספים בתוך יוון שניסו לפרוק את עול הליגה או לחלופין להחזיר לעצמן את מעמדן הקודם, דוגמת ספרטה, שהייתה הכוח הדומיננטי בחצי האי הפלופונסי עד המחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס.
תמורות בפלופונסוס וכינון הליגה האכאית
עם שוך הקרבות נגד פירוס נוצר ואקום מדיני-פוליטי בחצי האי הפלופונסי. אנטיגונוס השני גונאטס ששלט ביוון טרם החזיר לעצמו את מלוא כוחו לאחר כיבוש הכס המוקדוני וכך נוצרה הזדמנות מדינית ביוון. בספרטה עלה לכס השלטון המלך הנמרץ אראוס הראשון (שלט בין 308 לפנה"ס/309 לפנה"ס ל-265 לפנה"ס), שהיה המלך הספרטני הראשון שהפגין סממני שלטון הלניסטיים.[34] אראוס שניסה כבר להתערב במלחמות בין הדיאדוכים, ביקש לנצל את הוואקום הזמני הזה. הוא ביצר את מעמדו בספרטה, פיתח רשת ענפה של קשרים דיפלומטיים ואף ניסה להחיות את העצמאות המדינית של היוונים וקרא להם להתלכד תחת הנהגתה של ספרטה.[35] קריאתו נפלה על אזניים ערלות וספרטה לא חזרה לעמדת הבכורה שהייתה לה בעבר, אם כי נראה שהייתה לה נקודת זוהר בסוף שנות ה-80 של המאה השלישית לפנה"ס.[36]
במקביל, ארבע פולייס מצפון חצי האי הפלופונסי: דימי, פאראי, פאטראי (הגייה מודרנית: פטרס) וטריטאיה החיו ברית עתיקה שהתפרקה בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. ערים אלה התאחדו בברית בשנת 280/281 לפנה"ס שקיבלה את השם הליגה האכאית, על שם האזור - אכאיה שבו שכנו. בניגוד לבריתות של התקופה הקלאסית, הברית הזאת (כמו גם הברית האייטולית) לא התבססה על עיר מרכזית אחת שביקשה לבסס את כוחה בעזרת הברית, אלא כיישות מדינית פדרלית.[37] תחילה ההצטרפות לברית הייתה מהוססת ואפילו לא כל הערים באכאיה הצטרפו אליה, אך ברבות השנים התפתחה ברית זו לאחד הכוחות המדיניים החשובים ביותר ביוון העתיקה.
התפשטות הליגה האיטולית
האיטולים שהצליחו לשמור על עצמאותם במהלך מלחמות הדיאדוכים ויצאו עם ידם על העליונה במאבק מול הגאלים חשו בטוחים מספיק להרחיב את שליטתם במרכז יוון. האייטולים מיהרו לנצל חלון הזדמנויות שנפער עבורם: הכס המוקדוני היה רעוע והתנדנד בין טוענים שונים לכתר. פירוס, מלך אפירוס היה עסוק במלחמתו ברומאים. ואילו האייטולים עצמם נהנו מיוקרה רבה שתלוותה לניצחונם על הגאלים.
המקורות מתעדים רישום של נציגים איטולים באמפיקטיונה של דלפי, שבה לא הופיעו לפני כן, ככל הנראה כהוקרת תודה על הדיפת הגאלים מדלפי. ייתכן שאלה מרמזים על גידול בגודל השטח האיטולי[38] מבחינה גאוגרפית הליגה הייתה די מוגבלת ביכולת ההתפשטות שלה. דרומית מזרחית לה נמצאה הליגה הבויוטית שאיבדה אמנם מעצמתה, אך עדיין הייתה חזקה למדי. בצפון מערב שכנה פוקיס ששמרה על עצמאותה. מדרום הים ואילו מהמזרח נמצאו שטחי התסלים. אי לכך, כיוון ההתפשטות שנבחר היה צפוני. הראשונה להצטרף הייתה דולופיה (Δολοπία). לאחר מכן שילבו האייטולים את אייניס (כיום אנידה) הסמוכה ללאמיה בקרבת החלק הצפוני של עמק הספרכיוס.[39] אייניס שולבה בליגה במהלך חורף 273/2, ייתכן במקביל למלחמה בין פירוס מלך אפירוס ואנטיגונס השני גונאטס.
דוריס ולוקריס שולבו אף הן בשנת 270 לפנה"ס. השילוב של לוקריס היה איטי. הקהילות של לוקריס היו מאורגנות בכעשרים יישובים ונראה שנחתם הסכם עם כל קהילה בנפרד. אקרנאניה הייתה הבאה בתור. לפני כן הייתה תחת חסותה של אפירוס, אך לאחר מותו של מלכה הנמרץ, פירוס, חשה עצמה מבודדת וביקשה את החסות האייטולית. נראה שההסכם היטיב עם שני הצדדים ואקרנאניה נכנסה אליו מרצונה החופשי.[40]
בסוף תהליך ההתפשטות הליגה התבססה כמדינה פדרלית עם כינוסים דמוקרטיים שנערכו פעמים בשנה ובהם הוחלט על עניינים החשובים של הליגה. לצד הכינוסים הכללים פעלה באופן קבוע מועצה מצומצמת בשם אפוקטוי (apoketoi).
המלחמה הכרמונידית
- ערך מורחב – המלחמה הכרמונידית
המלחמה הכרמונידית (267 לפנה"ס - 261 לפנה"ס), שנקראת על שמו של כרמונידס (Χρεμωνίδης; Chremonides) מצביא ומדינאי אתונאי בן המאה השלישית לפנה"ס, התנהלה בין מוקדון לברית צבאית בין אתונה, ספרטה ומצרים. התעמולה של כרמונידס הדגישה את החירות ושחרור מהתערבות המוקדונים בענייניהם הפנימיים של היוונים[41] אך למעשה, שורשי המאבק נעוצים בניסיונות בית תלמי להתערב בשליטה המוקדונית בארץ האם היוונית. התלמיים פתחו במסע תעמולה אנטי-מוקדוני נרחב והצליחו להביא לברית בין אתונה לספרטה.[42]
אנטיגונוס ניצל היטב את יתרונותיו האסטרטגיים: מצרים הייתה מרוחקת ולא היה לה גבול משותף עם יוון, לכן כל סיוע היה חייב לעבור דרך הים. אמנם הייתה למצרים אחיזה קטנה בפלופונסוס במתאנה אשר נמצאת בחצי אי קטן בפלופונסוס לא רחוק מאטיקה, אך שליטת הצי המוקודני מנעה מהתלמיים את העברת התגבורות לאטיקה. בנוסף, פתח אנטיגונוס במערכה דיפלומטית והתקרב לאנטיוכוס השני שיזם מלחמה חדשה בסוריה נגד המצרים, מה שחייב את העברת מוקד העניין של מצרים קרוב לביתה.
תחילה מנע הצי מוקדוני הנחתת גייסות מצריים משמעותיים באטיקה ובהמשך אף הביס את הצי התלמיי לחופי האי קוס. הצי האתונאי שהיה הגדול ביותר ביוון בתקופה הקלאסית איבד את עצמאותה במלחמת לאמיה וחדל מלהתקיים הלכה למעשה ולא היה יריב של ממש לצי המוקדוני. הספרטנים לא הצליחו לפרוץ את המחסום המוקדוני החזק באיסתמוס של קורינתוס שנשלט על ידי חיל מצב מוקודני חזק.[43] היות שלא היה להם צי משלהם והצי המוקדוני מנע את חיבור הצי התלמיי עם יוון, לא נותרה להם ברירה, אלא לחזור כלעומת שבאו. אלכסנדר השני, מלך אפירוס, בנו של פירוס, חידש את המאבק במוקדון שהחל אביו וניסה לנצל את מעבר עיקר הגייסות המוקדוניים דרומה לעבר אטיקה ותקף את מוקדון, אך נהדף על ידי יורש העצר של אנטיגונוס, דמטריוס השני איטוליקוס (Demetrius II Aetolicus).
כך יצא שעיקר נטל המלחמה נפל על כתפיה של אתונה. הכוחות המצריים המעטים שכן הצליחו לנחות בחופי אטיקה הופנו להגנת המשאבים הקיימים ולא נוצלו להרחבת הפעילות מעבר לגבולות אטיקה. חילותיו של אנטיגונוס השני גונאטס חנקו לאט לאט את ההתנגדות האתונאית ולאחר תבוסת הצי המצרי לא נותרה להם ברירה, אלא להיכנע. כרמונידס ברח למצרים ואילו באתונה עצמה הוקם משטר ידידותי למוקדון. מציתי המלחמה נענשו וחלקם הוצאו להורג.[44]
התערערות ההגמוניה המוקדונית ביוון
התרחבות הליגות היווניות
לניצחון במלחמה הכרמונידית היו השפעות ארוכות טווח על ההיסטוריה היוונית. כישלון שיתוף הפעולה בין אתונה לספרטה הותיר את מוקדון ככוח הדומיננטי ביוון. אחיזתה בקורינתוס הייתה חזקה מאי פעם ואתונה נאלצה לסבול חיל מצב מוקדוני שהוצב במספר מקומות באטיקה, במיוחד בגבעת המוניכיה למניעת התמרדות עתידית, אמנם חיל המצב המוקדוני נסוג מגבעת המוזיאון בשנת 256/5 לפנה"ס, אך עיקר הכוח המוקדוני נותר והשפעת מוקדון באתונה נותרה איתנה. הברית שכונן אריאוס התפוררה. הייתה זו הפעם האחרונה שבה ספרטה הצליחה לכונן ברית צבאית משמעותית. מותו של אראוס בקרב נגד המוקדונים (264/3 לפנה"ס)[45] הותיר את ספרטה חשופה. התרופפות השליטה הספרטנית במגלופוליס הביאה לעלייתו של הטיראן אריסטודמוס במגלופוליס. התקפתו של אקרוטאטוס השני (Acrotatus), מלכה של ספרטה, על מגלפוליס בשנת 262 לפנה"ס הסתיימה בתבוסתו ובמותו בקרב. אריסטודמוס לא הסתפק בהדיפת ההתקפה הספרטנית על מגלופוליס, אלא יזם פשיטה נועזת נגד ספרטה שהסתיימה בניצחונו ובבזיזת אוצרותיה של ספרטה.
המוקדונים שמרו על אחיזתם ביוון בעיקר על ידי תמיכה במשטרים טיראניים. לאחר הניצחון במלחמה הכרמונידית המשיכו המוקדונים במגמה זו. התלמיים המשיכו אמנם להחזיק במתאנה, אך זה לא היווה איום של ממש על מוקדון. מצב זה הופר בשנת 251 לפנה"ס. בחור צעיר בשם אראטוס הוביל הפיכה דמוקרטית מוצלחת, בתמיכה כלכלית של המצרים[46] או של המוקדונים שייתכן שניסו לקשור יחסים טובים עם הליגה האכאית[47] נגד הטיראן של סיקיון, ניקוקלס (יוונית: Νικοκλῆς). עד מהרה, השתלבה סיקיון בהנהגתו של אראטוס בליגה האכאית.
האחיזה המוקדונית בארץ האם התערערה לאחר מותו של קראטרוס, אחיו למחצה של אנטיגונוס השני גונאטס. קראטרוס שמר על נאמנות לאחיו המלך ופעל באופן לויאלי, מיתן את ההתנגדות היוונית במוקדון וניסה לשפר את מעמדה של מוקדון ביוון. אלכסנדר, בנו של קראטרוס שירש אותו בשנת 250 לפנה"ס. אלכסנדר, לא נהג כמו אביו. הוא מרד במוקדון הכריז על עצמאות (ככל הנראה 249 לפנה"ס), ייתכן שאף בתמיכת התלמיים.[48] המרד היה אסון מדיני כבד לאנטיגונוס: שני חילות מצב חשובים האחד בכלקיס והשני בקורנתוס, שבה קבע אלכסנדר את מושבו, עברו לצדו של אלכסנדר, אם כי חיל המצב בפיראוס שמר על נאנמנות לאנטיגונוס. אלכסנדר מיהר לנצל את שעת הכושר ופתח במסע תעמולה נמרץ במסגרתו אף הסיג חילות מצב מכמה ערים. לאחר מכן, פתח במסע מלחמה ביוון עצמה ותקף את ארגוס ואת אתונה. כשלונו של אנטיגונוס להגן על החזקותיו, שהיה עסוק במלחמה הסורית השלישית (246 לפנה"ס - 241 לפנה"ס) לצדה של האימפריה הסלאוקית נגד מצרים, ערערה את אחיזתו ביוון. עם זאת, שלטונו של אלכסנדר לא האריך ימים. הוא נפטר בשנת 245 לפנה"ס.[49] ניקאה, אלמנתו של אלכסנדר התחתנה עם דמטריוס איטוליקוס, בנו של אנטיגונוס, שמעמדו התחזק לאחר ניצחון בקרב אנדרוס (246 לפנה"ס), והשליטה בקורינתוס חזרה לידיים מוקדוניות.
איטולים המשיכו בהרחבת הליגה שלהם. בשנת 255 לפנה"ס[50] נכרתה הברית הראשונה בין הליגה האיטולית לישות מדינית מחוץ ליבשת. הייתה זו כיוס שבאה בברית עם הליגה האיטולית. בנוסף, לחצו האיטולים על הליגה הבויאוטית להצטרף אליהם. הבויאוטים ניסו להתנגד ואף כרתו ברית צבאית עם הליגה האכאית (245 לפנה"ס). אראטוס שלח חיל משלוח לעזרת הבויאוטים. חיל המשלוח האכאי פלש ללוקריס כדי לאגף את האיטולים ולמשוך חלק מכוחותיהם, אך עזרה אכאית לא הצילה את הבויאוטים. הבויאוטים הובסו קרב כירונאה ונאלצו לוותר על עצמאותם.
זמן קצר לאחר מכן ניצל אראטוס את מותו של אלכסנדר בקורינתוס (245 לפנה"ס) ותקף בהפתעה בשנת 243 לפנה"ס את קורינתוס. הניצחון האכאי היה שלם. השליטה בקורינתוס נשמטה מידיה של מוקדון ואכאים זכו בשלל רב וחשוב מכך ביוקרה מדינית. המוקדונים החליטו לא להגיב בכוח על ההתקפה האכאית, אלא קשרו במקום ברית עם הליגה האיטולית, שיחסה אל האכאים התדרדר עקב התערבותו של אראטוס בענייני בויאוטיה.
בסופו של דבר, המאבק בין הליגה האיטולית לליגה האכאית הגיע לסיום ובשנת 239 לפנה"ס נכרתה ברית ביניהן. פרטי ההסכם לא השתמרו, אך נראה שהיא כוונה ולו מן הפה אל החוץ כנגד מוקדון. כמו כן, ששתי הליגות החשובות חילקו בינן לבין עצמן את אזורי ההשפעה ביוון והתחייבו על עזרה צבאית הדדית.[51]
הברית עם הליגה האכאית שחררה את הרסן מהליגה האיטולית והם פתחו במסע התרחבות גדול. הם הצליחו להגדיל את שטחם על ידי צירופה של מאליס ושל מערב אכאיה פתיאוטיס. מותו של אלכסנדר השני, מלך אפירוס בשנת 242 הותירה על כס האפריוטי את בנו הינוקא פירוס השני. האיטולים מיהרו לנצל את התוהו ובוהו הפוליטי שנוצר באפירוס להרחבת שטחיהם על חשבון הממלכה הזאת שגבלה בהם מצפון. אולימפיאס ניסתה לתקן את מצבה על ידי חיתון בתה עם דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון. דמטריוס אכן פלש ליוון והצליח להטות לכיוונו את הבויאוטים והשיג מספר הצלחות נוספות. ניצחונות אלה הקנו לו את התואר "איטוליקוס". למרות הצלחותיו, נאלץ לחזור על עקבותיו בגלל פלישת הדרדרנים בצפון. בהמשך ניסה לשלוח צבא לפלופונסוס, אך האירועים בצפון ממלכתו לא אפשרו לו להחזיק חיל משלוח גדול ביוון והוא נאלץ להחזירו.
האכאים היו נאמנים לבריתם עם האיטולים וסייעו להם. אכאים ערכו פשיטות לאטיקה כדי לרתק את הצבא המוקדוני לאתונה. בהמשך, ביקש אראטוס, שנבחר שוב למשרת הסטרטגוס, את עזרת האיטולים במאבקיו בפלופונסוס. אלה הגיעו בשנת 236 ופתחו ביחד עם האכאים בפעילות צבאית מתואמת, אם כי ללא הצלחה יתרה. עם זאת, ניכרה ההזנחה המוקדונית בפלופונסוס. דמטריוס לא טרח לבוא לעזרת בעלי בריתו המותקפים על ידי שתי הליגות.
בשנת 235 פתח אראטוס במתקפה על ארגוס והצליח להשתלט על קלאונאי הקרובה לארגוס. אריסטיפוס, טיראן ארגוס ניסה להחזיר את העיר לידיו, אך נפל למארב ונהרג. בעקבות התחזקותה של הליגה האכאית על חשבון ממלכת מוקדון ביקש לידאדס, טיראן מגלופוליס להצטרף אל הליגה. בעקבות מגלופוליס הצטרפו לליגה האכאית מספר ערים ארקדיות נוספות.
גם אתונה יצאה נשכרת ממצבה הדחוק של מוקדון. האמצעים של דמטריוס איטוליקוס הלכו והתדלדלו והוא הסכים להוציא את חיל המצב שלו מאתונה תמורת 150 כיכרות כסף.[52]
עלייתה של רודוס במאה ה-3 לפנה"ס
רודוס נוסדה ב-408 לפנה"ס, אך במהלך התקופה הקלאסית (480 לפנה"ס - 323 לפנה"ס) הייתה בעלת חשיבות משנית בפוליטיקה היוונית, אם כי ידוע שכבר אז הייתה מרכז מסחרי פורה.[53] עלייתה הגדולה התרחשה בתקופה ההלניסטית, במיוחד נוכח ניצחונם על צבאו הגדול של דמטריוס פוליוקרטס בין 305 לפנה"ס ל-304 לפנה"ס. אין מידע רב על תולדותיה של העיר במהלך רוב המאה ה-3 לפנה"ס, אך ידוע שייצוב העולם ההלניסטי לאחר קרב איפסוס הניב תשואה נאה לרודוס שהציעה את שירותיה למלכים ההלניסטים השונים.[54] בנוסף הסחר הרודי התרחב מאד בתקופה זו,[55] במיוחד נוכח השקיעה של אתונה.[56]
כמו כן, סביר שבתקופה זו מתישהו בין מותו של אלכסנדר הגדול (323 לפנה"ס) לקרב קורופדיום (281) השתלטה רודוס על חלק מהחוף הקארי שהייתה תחת שליטה רופפת של ליסימאכוס. האזור קיבל את השם "החוף הרודי" (Peraea),[57] בהמשך הרחיבו את אחיזתם בקאריה והשתלטו על שתי ערים: קאונוס (לטינית: Caunus יוונית: Καῦνος) שאותה קנו בשנת 191 תמורת 200 כיכרות כסף בשנת 191 לפנה"ס מתלמי החמישי[57] וסטראטוניקי (לטינית: Stratonicea יוונית: Στρατoνικη) הרודים מסרו לסנאט הרומי שקיבלו את העיר במתנה מאנטיוכוס וסלאוקוס, אך לא ברור די הצורך לאיזה מלכים התכוונו. סביר להניח שהכוונה לסלאוקוס השני קליניקוס ואחיו, אנטיוכוס הירקס שמרד בו. המלחמה ביניהם התרחשה בשנות ה-30 של המאה ה-3 לפנה"ס ומועד זה הוא סביר להשתלטות הרודית על העיר.[58]
רודים ניסו לשמור על מאזן כוחות ימי שייטיב עמם במהלך המאה ה-3 לפנה"ס. החשש הרודי מהשתלטות הצי המצרי על הימים דחפה אותם לזרועות הסלאוקים. הם קשרו ברית צבאית עם הסלאוקית במהלך המלחמה הסורית השנייה כדי להצר את צעדיו של הצי המצרי.[59] אזכור נוסף של רודוס במקורות מגיע רק בשנת 228 כאשר רעידת אדמה גדולה פקדה את האי ובמהלכה נהרס הקולוסוס מרודוס. מלכים הלניסטיים שהיו זקוקים לשירותיה של רודוס בתור המעצמה הימית החשובה באזור מיהרו לשלוח לה עזרה כספית.[60]
רפורמות בספרטה
מצבה של ספרטה התחיל להתדרדר עוד בשלהי התקופה הקלאסית, אך הגיע לשיאו השלילי בתקופה ההלניסטית. הבעיה החמורה ביותר של ספרטה הייתה התדלדלות גוף האזרחים שלה. על פי החוקים הספרטנים אזרח ספרטני היה חייב להחזיק בחלקת אדמה ברשותו ולהיות זמין לשירות בצבא. עם השנים, התמעטו האזרחים הן בגלל האבדות בקרבות, אך לא פחות מכך בגלל שינויים כלכליים מפליגים בספרטה. החברה השוויונית שאפיינה את ספרטה בתקופתו של ליקורגוס פינתה מקומה לקיטוב הולך וגובר בין עניים ועשירים ואזרחים ספרטנים רבים איבדו את נחלתם. איבוד הנחלה הביא בהכרח גם לאיבוד האזרחות.[61] כך התמעט מספר האזרחים הספרטנים מכמה אלפים בתקופה הקלאסית לכמה מאות בלבד בתקופה ההלניסטית. לדבר זה הייתה השפעה מכרעת על חולשתה הצבאית של ספרטה.
שני מלכים ניסו לתקן את המצב: אגיס הרביעי מהשושלת האאוריפונטידית (שלט בין 244 לפנה"ס[62] ל-241 לפנה"ס) ניסה להפוך מגמה זו על ידי רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. הוא התמקד בעיקר בשמיטת חובות, אך הרפורמות שלו הוכשלו על ידי השמרנים ובראשם האפורים. בסופו של דבר, הוצא להורג במשפט ראווה - דבר חסר תקדים בתולדותיה של ספרטה. השני היה קלאומנס השלישי שעלה לשלטון בשנת 235 לפנה"ס. בניגוד לאגיס, שניסה לפעול במסגרת ההליך החוקי הקיים, ביצע קלאומנס הפיכה של ממש בשנת 227 לפנה"ס. קלאומנס השתמש במערכה הצבאית נגד מגאלופוליס כדי להסתיר את תוכניתו להפיכה צבאית. הוא הותיר את עיקר הצבא באזור בחזית, וחזר עם קומץ שכירי חרב נאמנים לספרטה. בעזרתם של אלה ביצע את ההפיכה.[63]
הרפורמה של קלאומנס הייתה מקיפה הרבה יותר מזו של אגיס. לא רק שהושמטו חובות עבר, אלא האדמה חולקה מחדש. בנוסף, פתח קלאומנס גם בסדרת רפורמות בממשל הספרטני. בסופו של התהליך גדל מספר האזרחים הספרטנים מכ-700 ל-4,000.
שאיפות לבכורה בספרטה
- ערך מורחב – המלחמה הקלאומנית
ספרטה אף פעם לא זנחה את שאיפותיה לחזור לעמדת הבכורה שהייתה מנת חלקה בתקופה הקלאסית והארכאית. קלאומנס פתח במעשי איבה כבר בסוף שנת 229 או בתחילת 228 עם כיבוש כמה ערים חשובות בפלופונסוס אך פנה לאחר מכן לטפל בבעיות הפנים של ספרטה והשקיע את מרצו ברפורמות חברתיות. בהתחלה התנהלה המלחמה בצורה שקולה. קלואמנס הצליח, אמנם, ללכוד את מנטינאה בעזרת בגידת הסיעה הפרו-ספרטנית, אך אראטוס הצליח להביס כוח ספרטני ליד אורכומנוס[64] עם זאת, מצבה של הליגה האכאית היה קשה. מצבה הכלכלי התדרדר וחברותיה התקשו לעמוד במשימות השעה.[64]
לפני חידוש מעשי האיבה פנה קלאומנס לטפל בבעיות הפנים של ספרטה ולאחר השלמת הרפורמות, יצא בשנת 226, לעזרת בעלי בריתו האלים שהיו נתונים תחת לחץ אכאי. הצבא האכאי תחת פיקודו של הסטרטוס היפרבטס נערך ליד הקטומבאיון הסמוכהל דימי כדי לחסום את דרכו של קלאומנס. בקרב שהתחולל במקום ספגו האכאים תבוסה מוחצת. יתרה מכך, הצליח קלאומנס לזכות בסיוע מצרי נכבד. מצרים שהתחרתה במוקדון על השליטה ביוון תמכה מזה שנים רבות בליגה האכאית, אך כעת משראתה את קשייה של הליגה האכאית[65] ובמיוחד לאחר שנודע לה על משא ומתן בין אכאים למוקדון,[66] התחילה לחפש לעצמה בעל ברית חדש וספרטה בראשותו של קלאומנס נראתה כמו בחירה טובה. לכן, העבירה מצרים את תמיכתה הכספית לספרטה.[67] אראטוס ראה את חולשת הליגה האכאית ונשא ונתן עם המוקדונים אך דרישת התשלום המוקדונית - החזרת השליטה בקורינתוס, הייתה כבדה מדי והאכאים סירבו.[66]
לאחר הניצחון הספרטני והצלחתו הדיפלומטית של קלאומנס מול המצרים, חשו האכאים שעדיף להם לנסות ולפתור את המשבר בדרכי שלום. בשיחות שלום שנערכו בארגוס דנו הצדדים על מינויו של קלאומנס לכהונת "הגמון" (שליט) הליגה האכאית. שני הצדדים פירשו את המשרה בצורות. האכאים ביקשו לראות בכך תואר מכובד אך נבוב חסר השפעה של ממש, בדומה לזה שהם העניקו בזמנו למצרים ולמוקדונים. קלאומנס לעומת זאת, ראה בתואר זה סמכויות של ממש וביקש הלכה למעשה להשתלט על הליגה האכאית כולה. יתרה מכך, ביקש לעצמו את השליטה בקורינתוס.[68] האכאים לא יכלו לקבל את התנאים של ספרטה והשיחות הסתיימו במשבר.
קשייה של הליגה האכאית לא תמו עם המשבר בשיחות. חברות ליגה רבות פרשו ממנה. לפרישה זו היו סיבות רבות. מצד אחד העליונות הצבאית הספרטנית שבאה בשילוב עם עוצמת המדינית נוכח התמיכה המצרית הכספית וגם נטיות פרו-ספרטניות שהחלו לקונן בלבם נוכח הרפורמות החברתיות המקיפות שערך קלאומנס.[65] עם זאת, אראטוס הצליח להבטיח לעצמו את תפקיד המצביא העליון (strategos autokrator) ואף הפיל על קלאומנס את הכישלון במשא ומתן.[66]
קלאומנס ניצל את חולשת הליגה והשתלט על כמה ערים בפלופונסוס כמו ארגוס וכמה ערים נוספות. ואף הטיל מצור על קורינתוס. לאכאים לא נותרה ברירה והם חידשו את משא ומתן עם מוקדון. צבא מוקדוני גדול הגיע לפלופונסוס ומצבו של קלאומנס הורע מיד. ארגוס מרדה וחברה למוקדון, כמה ערים חשובות ובראשון קורינתוס עברו אף הן לידיים מוקדוניות. ארעו, אמנם, מספר קרבות מקומיים בין המוקדונים לספרטנים, בעיקר באזור לאכיון, אך הצדדים לא הגיעו לכדי קרב הכרעה.
בזמן שהותו בפלופונסוס ביקש מלך מוקדון, אנטיגונוס השלישי דוסון, לחדש את הברית בין מוקדון ליוונים, בדומה לליגה הקורינתית שיצר פילופוס השני. אזורים שהיו כפופים למוקדון כמו פוקיס ואחרים שלחו נציגים לאייגיון. גם האכאים הגיעו. פרטי הברית לא השתמרו, אך נראה שאנטיגונוס ביקש בעיקר לפקח על מדיניות החוץ של הגופים היוונים השונים ולא להתערב בענייני הפנים או להטיל עליהם מיסים.[69] הברית הייתה חלשה והאכאים הסכימו לה בעיקר, כדי לזכות בתמיכתו של אנטיגונוס נגד ספרטה.[70]
המוקדונים חזרו לארצם כדי לתת מנוחה לחיילים ולאפשר את זריעת השדות, אך חזרו בקיץ 222 לפנה"ס. קלאומנס עשה ככל שיכול היה כדי להגדיל את צבאו ואף אפשר להלוטים לפדות את עצמם כדי לגייס כסף, אך ברגע גורלי זה בגד בו תלמי והשעה כל סיוע כספי נוסף. הסיבה להפסקת הסיוע המצרי לא ברורה די הצורך. ייתכן שהיא נבעה מלחץ סלאוקי או ייתכן שתלמי פשוט ביקש להפטר מקלאומנס שהיה כרגע בעמדת חולשה מובהקת.[71] הצדדים התנגשו בקרב סלאסיה (222 לפנה"ס) שבו צבא הליגה האכית ובעלי בריתו המוקדונים נהנו מיתרון מספרי חשוב על פני הספרטנים (כ-30,000 לעומת כ-20,000). הקרב הסתיים בתבוסה ספרטנית מוחצת. קלאומנס ברח לאלכסנדריה ואילו הרפורמות החברתיות שהוא יזם בספרטה בוטלו.
חזרת ההגמוניה המוקדונית
מלחמת בעלות הברית
העוצמה המוקדונית שהתדלדלה מעט בשלהי שלטונם של אנטיגונוס השני גונטס ובנו דמטריוס הראשון איטוליקוס שוקמה על ידי אנטיגונוס השלישי דוסון. אנטיגונוס השלישי, דודו של יורש העצר, מונה לתפקיד העוצר למלך הינוקא פיליפוס החמישי, בנו של המלך הקודם, דמטריוס איטוליקוס, שנפטר בעוד פיליפוס בן 9. אנטיגונוס השלישי ניהל את ענייני מוקדון בצורה טובה ומונה לתפקיד מלך. אנטיגונוס השלישי הצליח להדוף את התקפות השבטים הברבריים על מוקדון ויתרה מכך, ניצל היטב את האיום שיצר קלאומנס השלישי, מלך ספרטה, על הליגה האכאית והחזיר לעצמו את השליטה בקורינתוס. בנוסף, קידם את חידושה של הברית הצבאית בין מוקדון ליוונים כדי לבסס את ההגמוניה המוקדונית ביוון. אנטיגונוס השלישי נפטר זמן קצר לאחר ניצחונה של מוקדון ובעלות בריתה בקרב סלסיה. בתוך מציאות זו עלה על הכיסא המוקדוני פיליפוס החמישי, אחרון מלכיה החשובים של מוקדון.
מצב הדברים החדש הפריע מאד לליגה האיטולית שהצליחה להתבסס בשנות החולשה המוקדונית במרכז יוון ובצפונה-מערבה.[72]
המלחמה הכרתית
- ערך מורחב – המלחמה הכרתית 205 לפנה"ס - 200 לפנה"ס
עלייתו של נאביס בספרטה
לאחר קרב סאלסיה ובריחתו של קלאומנס השלישי מספרטה, נעשה ניסיון בידי מוקדון להפוך את ספרטה לרפובליקה. היא התחייבה לשלוח כוחות לעזרת הליגה האכאית במקרה של מלחמה, אולם עם פרוץ מלחמת בעלות הברית שלחה רק כוחות קטנים כדי לצאת ידי חובה. לאחר מכן בשנת 219 לפנה"ס, ליקורגוס מזרע המלוכה ביצע הפיכה והחזיר לשלטון את המונרכיה. אולם הוא שלט כמלך יחיד, בלי מלך נוסף לצדו כפי שנהוג על פי המסורת הספרטנית.[73] ליקורגוס הצטרף למלחמה לצד הליגה האיטולית, אולם מת בסביבות שנת 211 לפנה"ס במהלך פשיטה מוקדונית על ספרטה.[74]
כמלך החדש הוכתר בנו הפעוט של ליקורגוס פלופס. בשל גילו הצעיר מונה מצביא בשם מאכאנידס כעוצר למענו. ההיסטוריה של ספרטה בתקופה זו כה מעורפלת, עד שלא ידוע כלל כיצד הגיע מאחאנידס לתפקיד. מאכאנידס היה מנהיג נמרץ, ופעל בתוקפנות נגד הליגה האכאית. מצביא אכאי צעיר בן מגלופוליס בשם פילופוימן, הביס אותו בקרב נהר לאריסוס בשנת 206 לפנה"ס. בעקבות כך זכה פילופוימן בתפקיד סטרטגוס הליגה לשנת 207 לפנה"ס. פילופוימן החליט לחסל את האיום הספרטני, לשם כך הוא ביצע רפורמות מקיפות בצבא האכאי.[75] לאחר מכן הוא חש בטוח לצאת לקרב נגד ספרטה. מאכאנידס כבש את העיר טיגיאה, וחפץ להשתלט גם על מנטיניאה ששכנה 15 קילומטרים משם. פילופוימן גייס את כל צבאו, שכלל גם תגבורות מאת מלך מוקדון, וצעד אל מנטיניאה.[76] המערכה התפתחה לקרב שכונה קרב מנטיניאה. הקרב הסתיים בניצחון אכאי מוחץ, 4,000 ספרטנים נהרגו כולל מאכאנידס עצמו.[77]
במקום מאכאנידס מונה כעוצר מצביא בשם נאביס, אולם בשנת 199 לפנה"ס ביצע נאביס הפיכה צבאית רצח את פלופס ועלה לשלטון. המקורות העתיקים העוינים כולם את נאביס, מכנים אותו "טיראן". אולם במטבעות הספרטניים מאותה תקופה הוא מכונה "מלך" (μονάρχης - בזילאוס).[78] שלטונו מתואר כשלטון של עריצות, אימה וטרור. הוא גרש את האזרחים העשירים והמיוחסים, ולאחר מכן ירה בהם למוות דרך חלונות בתיהם. את רכושם ונשותיהם העניק לשכירי החרב שלו. הוא הרשה לשומרי ראשו לבזוז מכל הבא ליד, ונתן מקלט לאנשים ש-"לא הורשו לדרוך בארצותיהם בשל פשעיהם נגד אלקים ואדם". הוא מימן פיראטים ושודדים בכרתים תמורת השתתפות ברווחים, וכן שודדי דרכים ובוזזי מקדשים. הוא ניסה לחדש את הרפורמות של אגיס הרביעי וקלאומנס השלישי, אם כי בצורה אלימה וברוטלית בהרבה.[79][80] הוא כינס את אספת העם, אולם היא התכנסה בפיקוח חייליו. מהאפורים והגרוסיה הוא נפטר לגמרי, כמו גם מכל מעמד האצולה. הוא ארגן שמיטת חובות שאפשרה לתושבים שהתרוששו לקבל שוב מעמד של אזרחים. הוא הניח להלוטים לפדות את עצמם, וארגן חלוקת קרקעות מחדש. הוא יצר צי מלחמתי, והקיף את ספרטה בחומות. לטענת המקורות הוא עשה זאת למען עצמו בלבד, אולם ככל הנראה התכוון לשרת בכך גם את האינטרסים של ארצו.[81]
יוון בצל הענק הרומי
המלחמה המוקדונית השנייה והשפעתה על יוון
- ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השנייה
מלחמת נאביס
התרחבות הליגה האכאית
המלחמה האיטולית
השקיעה של רודוס
המלחמה האכאית וסוף העצמאות היוונית
החברה היוונית בתקופה ההלניסטית
תמורות במבנה המשטר
בתקופה הארכאית והקלאסית התקיים ביוון העתיקה מחזור משטר (ביוונית: κύκλος לפי אפלטון או ἀνακύκλωσις לפי פוליביוס[82]) שבמסגרתו התחלף השלטון בין חלופות רבות: טיראניה, אוליגרכיה, מלוכה, דמוקרטיה ועוד. מדי פעם צורת משטר מסוימת השתלטה על האזור ולאחר מכן התחלפה בצורת שלטון אחרת ולפעמים הכוחות השמרניים היו חזקים מספיק כדי למנוע את שינוי המשטר. בתקופה ההלניסטית נעצר המחזור הטבעי על ידי התערבות מעצמות זרות, בראש ובראשונה מוקדון. השליטים ההלניסטיים התערבו בענייני הפנים של היוונים על ידי הצבת חילות מצב, מינוי שליטי בובה ותמיכה בפוליטיקאים שתמכו במדיניותם.
שינוי גדול נוסף היה עליית המדינות הפדרטיביות. מבנה פדרטיבי היה מקובל גם בתקופות קדומות יותר, אך הן נגעו לשולי העולם היווני ולא עלו על קדמת הבמה. בתקופה הארכאית וביתר שאת הקלאסית הליגות התרכזו סביב עיר מרכזית אחת שניסתה לשלוט בחברי הברית, לעיתים תוך שימוש בכוח ברוטאלי וניהול מלחמה נגד חברות הברית שסירבו לקבל את ראשות העיר המרכזית. בתקופה ההלניסטית עלו במקום הליגות הישנות ליגות חדשות שהתבססו על שיתוף פעולה דמוקרטי בין חברות הליגה.
צירוף דמוקרטי זה הושג על ידי כינון ברית איסופוליטאה (ἰσοπολιτεία) שבמקור היה ברית בין שתי פולייס שהעניק זכויות אזרחיות שוות לבני שני הפולייס, תוך שמירה על עצמאותן. בתקופה ההלניסטית שימשה האיסופוליטאה את הליגה האייטולית לכונן יחסים המושתתים על בסיס שווה בין חברות הברית. סוג אחר, חזק יותר, של ברית שהייתה מקובלת הוא סימפוליטאה (συμπολιτεία) שאיחד את המשטרים של חברות הברית. הסימפולטאה הייתה מקובלת בשתי הליגות הגדולות - גם האכאית וגם האיטולית.
כלכלה יוונית בתקופה ההלניסטית
תרבות יוון בתקופה ההלניסטית
- ערך מורחב – התרבות ההלניסטית
ספרות
שירה
השירה עברה שני שינויים גדולים בתקופה ההלניסטית. השינוי הראשון היה גאוגרפי. אתונה ירדה ממעמדה כמרכז התרבותי של יוון ובמקומה עלו מרכזים אחרים, החשוב שבהם באלכסנדריה במצרים.[83] השינוי החשוב הנוסף היה שינוי בתפקידה של הספרות בכלל ושל השירה בפרט: גודלו של העולם ההלניסטי והתמורות הפוליטית הגדולות שערבבו מסורות מקומיות עם מסורות יווניות הזמינו חזרה לשורשים היווניים שהציעה הספרות בכלל ושירה בפרט. בנוסף לכך, השירה לא נכתבה לביצוע ציבורי, אלא לקריאה פרטית. שינוי מגמה זה הזמין גרם לשינוי בנושאים שבהם עסקה השירה. לא עוד נכתבה שירה במיוחד לחגיגות דתיות או טקסים והמשורר כתב בעיקר לחוג שומעים מצומצם. זה שחרר את המושרר מכבלי המסורת ואפשר את פריחת דמיונו האישי. כך עסקה השירה היוונית לא רק במעשי האלים, אלא גם בענייני היום יום וקשיי החיים.[84]
כתוצאה ממעבר מרכז התרבות מיוון גופא למצרים, מרבית המשוררים היוונים החשובים פעלו בארץ זו ובהשפתעתה. עם זאת, כמה מהם התגוררו ביוון היבשתית או באי הים האיגאי. המשורר ההלניסטי החשוב ביותר פיליטס (Philitas; Φιλίτας; נכתב לעיתים גם כפילטס Philetas; 340 לפנה"ס - 285 לפנה"ס),[85] נולד באי קוס, שהיה מרכז חייו, אם כי ייתכן שביקר באלכס. פיליטס היה המשורר הראשון בתולדות יוון ששילב חקר מדעי עם עיסוק בשירה. כמו כן, היה המחנך הפרטי של תלמי השני, שנולד בקוס. מרבית יצירתו אבדה, אך השפעתו על השירה ההלניסטית הייתה עצומה. הוא הניח את היסודות לסגנון ההלניסטי בשירה היוונית.[86]
משורר יווני חשוב נוסף היה אפולוניוס מרודוס שפעל במחצית השנייה של המאה ה-3 לפנה"ס. מעט מידע שרד אודותיו, אך הוא היוצר של ארגונאוטיקה, הפואמה האפית היחידה ששרדה מהתקופה ההלניסטית. פואמה זו המספרת על מסע הארגונאוטים בודדת ששרדה מראשית שרדה כמעט בשלמותה. הוא פעל בספריה הגדולה של אלכסנדריה והיה המחנך של תלמי השלישי.[87] אף שאפלוניוס התייחס לארגונאוטיקה כאל יצירה הומרית, אין היא חיקוי פשוט של היצירה ההומרית, אלא היא יציאה עצמאית היונקת מהמסורת היוונית, תוך שמירה על עצמאות מלאה.[88]
עיון ופרוזה
פילוסופיה
התקופה ההלניסטית בפילוסופיה מתחילה עם מותו של אריסטו ונגמרת עם תחילת הנאופלאטוניזם. בתקופה זו המשיכו לפעול בתי הספר שנוסדו בתקופה הקלאסית ונוסדו בתי ספר חדשים, בהם: הפיתוגוראים, סופיסטים, ציניקנים, פלאוטוניסטים, פריפטטים, פירונים, אפיקוראים, סטואים.
אמנות
פיסול
_-_n._157_-_Venezia_-_Leone_in_Piazza_san_Marco.jpg)
הלוחמה ביוון בתקופה ההלניסטית
- ערך מורחב – לוחמה בתקופה ההלניסטית
לוחמת יבשה
בתקופה הארכאית ובתקופה הקלאסית התבססו הצבאות היווניים על רגלים כבדים המכונה הופליטים שנערכו במערך פלנקס הצפוף. בשלהי התקופה הקלאסית עלתה חשיבותם של רגלים קלים, הפלטסטים וגם חלה התקדמות בחיל הפרשים. הרפורמות של פיליפוס השני בצבא מוקדון הביאו לשינוי המערך של חיל הרגלים. לוחמי הפלנקס של פיליפוס היו חמושים ברומחים ארוכים המכונים סריסות ואמנות הקרבית של החילות הקלים ושל הפרשים הגיעה לשיא תחת הנהגתו של בנו, אלכסנדר הגדול.
שינויים גדולים אלה השפיעו גם על יוון. הפלנקס היווני הובס בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) על ידי הפלנקס המוקדוני שנתמך בחיל פרשים יעיל. בנוסף, נחשפו היוונים לפלישה של הכוחות הקלטים ברבע הראשון של המאה ה-3 לפנה"ס. בתגובה לכך פיתחו היוונים מספר שינויים במבנה הצבא. מערך ההופליטים המסורתי נזנח ברובו. היוונים הלכו בשני כיוונים עיקריים: אימוץ השיטה המוקדונית ובמיוחד הפלנקס המוקדוני החמוש בסריסות ושימוש בסוגי חיילים חדשים.
התוראופורוס (thureophoros/thyreophoros ;θυρεοφόρος) על שם תוראוס - מגן סגלגל גדול עם חיזוקי מתכת.[89] חיילים אלה היו חמושים בחנית דקירה חזקה, כידונים להטלה וחרב. חיילים אלה היו גמישים יותר מההופליטים והתאימו טוב יותר לצרכים של התקופה. הם היו יכולים להלחם במערך פזור ולתמוך בפלטסטים, אך גם במערך צפוף יותר אם התעורר הצורך לכך. תוראקיטס היה לוחם שהיה חמוש באופן דומה לתורופורוס (thorakites ; θωρακίτης), אך בנוסף לחימוש של תורופוס השתמש גם בשריון גוף. גם לוחמים אלה היו גמישים יותר מההופליטים המסורתיים והיו יכולים להלחם במערך פזור או צפוף לפי הצורך. לוחמים מסוג זה היו נפוצים לא רק ביוון היבשתית, אלא גם כשכירי חרב ברחבי העולם ההלניסטי.
חיל הפרשים נותר זרוע משנית וחלשה יחסית ביוון. הקשיים שאפיינו את גידול הסוסים בתקופות קודמות נותרו ומנעו את התפחותו של חיל פרשים חזק.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
- אפיאנוס, רומאיקה.
- דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה.
- פאוסניאס, תיאורה של יוון.
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- פלוטרכוס, חיי אישים, יצא בתרגומים אחדים לעברית.
- פליניוס הזקן, תולדות הטבע; ספרים 33–37, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט.
מקורות מודרניים
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- Richard M. Berthold, Rhodes in the Hellenistic Age, Cornell University Press, 2009.
- Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
- Arthur M. Eckstein, Rome Enters the Greek East, Blackwell Publishing, 2008.
- Waldemar Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992
- Graham Shipley, The Greek World After Alexander, 323-30 B.C., Routledge, 2000.
- F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
- F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
- F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
קישורים חיצוניים
- יוון ההלניסטית באתר שמוקדש ליוון העתיקה (באנגלית)
- אתונה בתקופה ההלניסטית (באנגלית)
- התקופה ההלניסטית באתר אוניברסיטת סאות'ווסטרן בטקסס (באנגלית)
- Richard Alston, Onno M. van Nijf and Christina G. Williamson, Cults, Creeds and Identities in the Greek City after the Classical Age, Peeters Leuven - Paris - Walpole, 2013, באתר Academia.edu
הערות שוליים
- ^ פוליביוס 18.45
- ^ 2.0 2.1 גולן עמ' 78
- ^ Adrienne Mayor, The Poison King: the life and legend of Mithradates, Rome’s deadliest enemy, princeton university press, p. 274
- ^ שצמן, עמ' 95
- ^ שצמן עמ' 97
- ^ Eckstein pp. 30-31
- ^ גולן, עמ' 353
- ^ גולן, עמ' 356
- ^ Eckstein, p. 350
- ^ לעניין היחס היוונים למוקדונים ראו: Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of California press, p 6-7
- ^ לעניין יווניות המוקדונים העתיקים בעיני היוונים ראו: Ian Worthington Alexander the Great, Routledge, 2003, p 122
- ^ משה עמית, עמ' 501
- ^ משה עמית, עמ' 503 - 504
- ^ כך למשל ג'"ב ברי, בספרו דברי ימי יוון
- ^ כך למשל משה עמית, בספרו תולדות יוון הקלאסית
- ^ Stephen G. Miller, Hesperia Supplements, Vol. 20, Studies in Athenian Architecture, Sculpture and Topography. Presented to Homer A. Thompson (1982), p. 100
- ^ גולן, עמ' 62
- ^ Eduard Will, The Succesion to Alexander in The Cambridge Ancient history, vol 7 p. 26
- ^ 19.0 19.1 John H. Hale, Lords of the sea: the story of the Athenian navy, chapter 21
- ^ Doron Mendels, Aetolia 331-301: Frustration, Political Power, and Survival, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 33, H. 2 (2nd Qtr., 1984), p. 154
- ^ בסך הכל 12,000 או 24,000 אזרחים איבדו את זכות ההצבעה; ראו פירוט ודיון על המספרים במאמר: J. M. Williams, Solon's Class System, the Manning of Athens' Fleet, and the Number of Athenian Thetes in the Late Fourth Century, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, Bd. 52 (1983), pp. 241-245
- ^ Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, p. 179
- ^ גולן עמ' 85
- ^ Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, p. 183
- ^ גולן עמ' 88
- ^ לא ברור מה היה טיב הקשרים בין האתונאים לאנטיגונוס, ברור רק שאתונאים שיתפו עמו פעולה; ראו להשוואה גולן עמ' 88
- ^ גולן עמ' 89
- ^ נראה שחרף התיאור אצל פלוטארכוס לא היה דמטריוס התוקפן, השווה: גולן עמ' 116
- ^ גולן, עמ' 129
- ^ John D. Grainger, The Expansion of the Aitolian League, 280-260 BC, Mnemosyne, Fourth Series, Vol. 48, Fasc. 3 (Jun., 1995), p. 317
- ^ גולן, עמ' 312
- ^ גולן עמ' 134
- ^ 33.0 33.1 גולן עמ' 140
- ^ Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002, p. 25
- ^ גולן עמ' 315 - 317
- ^ גולן עמ' 316 בעקבות יוסטינוס
- ^ Rhodes, P.J., The Greek City States: A Source Book, Second Edition, Cambridge University Press, 1997 p.6
- ^ John D. Grainger, The Expansion of the Aitolian League, 280-260 BC, Mnemosyne, Fourth Series, Vol. 48, Fasc. 3 (Jun., 1995), p. 318
- ^ John D. Grainger, The Expansion of the Aitolian League, 280-260 BC, Mnemosyne, Fourth Series, Vol. 48, Fasc. 3 (Jun., 1995), p. 324
- ^ John D. Grainger, The Expansion of the Aitolian League, 280-260 BC, Mnemosyne, Fourth Series, Vol. 48, Fasc. 3 (Jun., 1995), p. 328
- ^ ראו את הכרזת כרמונידס באתר אוניברסיטת קולומביה בתרגום לאנגלית
- ^ גולן עמ' 317 - 319
- ^ באותה תקופה פלופונסוס היה מחובר בגשר יבשתי ליוון, תעלת קורינתוס שמפרידה בין פלופונסוס ליוון נחפרה רק בשלהי המאה ה-19
- ^ גולן עמ' 323
- ^ גולן עמ' 339
- ^ גולן עמ' 341
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 246
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 247-8
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 250
- ^ לפי הערכתו של גולן; ראו גולן עמ' 342
- ^ גולן עמ' 349
- ^ גולן עמ' 358
- ^ Reed, Maritime traders in the ancient Greek world, Cambridge university press, 2003, p. 31
- ^ Berthold p. 81
- ^ Berthold p. 82
- ^ Reed, Maritime traders in the ancient Greek world, Cambridge university press, 2003, p. 27
- ^ 57.0 57.1 Berthold p. 83
- ^ Berthold p. 85
- ^ Berthold p. 91
- ^ Berthold p. 92
- ^ Paul Cartledge and Antony Spawforth, pp. 38-9
- ^ Paul Cartledge and Antony Spawforth, p. 35
- ^ Paul Cartledge and Antony Spawforth, p. 46
- ^ 64.0 64.1 F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Achean disintegration, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 463
- ^ 65.0 65.1 F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Achean disintegration, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 464
- ^ 66.0 66.1 66.2 Peter Green. Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Los Angeles, ,California: University of California Press 1990, p. 258
- ^ פלוטארכוס, קלאומנס, 22.3-4
- ^ Peter Green. Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Los Angeles, ,California: University of California Press 1990, p. 259
- ^ גולן, עמ' 368
- ^ גולן עמ' 373
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Achean disintegration, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 471
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Social War, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 474
- ^ J. F. Lazenby, The Spartan Army, p 173
- ^ גולן עמ' 389.
- ^ גולן עמ' 401.
- ^ גולן עמ' 402.
- ^ פלוטארכוס, "חיי פילופוימן", 10.
- ^ .Jones, A.H.M. (1967). Sparta. Oxford: Basil Blackwell. p. 158
- ^ Cartledge, Paul. Agesilaos and the Crisis of Sparta. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1987. p 235
- ^ 149 Forrest, W.G. (1968). A History of Sparta 950-192 B.C. New York; London: W.W. Norton. p
- ^ Cartledge, Paul. Agesilaos and the Crisis of Sparta. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1987. p 234
- ^ על מבנה המשטר לפי פוליביוס בתרגום לאנגלית
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: introduction, p. 541
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: introduction, p. 543
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: Pheletas and others, p. 544
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: Pheletas and others, p. 545
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: Apollonius Rhodius, p. 586
- ^ A. W. Bulloch, Hellenistic poetry: Apollonius Rhodius, p. 589
- ^ תמונות משוחזרות וצילומי דגמי מגנים מחרס שנמצאו בקבר ארוטס (סמוך לארטיה אשר באביה, יוון) המידע מוצג באתר שמוקדש לקרבות עתיקים
| יוון העתיקה | ||
|---|---|---|
| תקופת המעבר | איונים • דורים • הפלישה הדורית • התקופה הגאומטרית |  |
| התקופה הארכאית | פוליס • הקולוניזציה היוונית • טיראניה • הומרוס • הסיודוס | |
| התקופה הקלאסית | מלחמת פרס–יוון • אתונה העתיקה • ספרטה • תבאי • התיאטרון ביוון העתיקה | |
| התקופה ההלניסטית | התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקית • מוקדון • מצרים • יוון • פונטוס • פרגמון • אפירוס | |
| היסטוריה צבאית | פלנקס • הופליט • הצבא הספרטני • הצבא המקדוני | |
| נושאי רוחב | אדריכלות • אמנות • דת • החברה • כלכלה • מטבח • תיאטרון • מיתולוגיה • מתמטיקה • פילוסופיה • ספורט • ספרות | |
| פורטל יוון העתיקה | ||
| היסטוריה של יוון | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| יוון בעת העתיקה |
|
| ||||
| יוון בימי הביניים | יוון תחת שלטון ביזנטיון • יוון תחת שלטון הצלבנים | |||||
| העת החדשה | יוון העות'מאנית • מלחמת העצמאות היוונית | |||||
| יוון העצמאית | ממלכת יוון • מלחמות הבלקן • יוון במלחמת העולם הראשונה • מלחמת יוון–טורקיה • יוון במלחמת העולם השנייה • מלחמת האזרחים ביוון • המשטר הצבאי ביוון | |||||
| יוון ההלניסטית על ציר הזמן |
|---|
 |
24932467יוון ההלניסטית