טימוכארס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טימוכארס (Timochares, ביוונית: Τιμοχάρης) היה היסטוריון שפעל במחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס, ככל הנראה כהיסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי.[1]

דבריו אצל אוסביוס

טימוכארס ידוע לנו רק מתוך קטע שצוטט על ידי אוסביוס מקיסריה[2] מתוך כתבי אלכסנדר פוליהיסטור:

”טימוכארס אומר ב"היסטוריה של אנטיוכוס", שלירושלים הקף בן 40 סטדיות. קשה לכבוש אותה, מאחר שהיא מוקפת מכל עבריה בעמקים תלולים.
בכל העיר יש שפע של מים זורמים, כך שהגנים מושקים גם על ידי המים הזורמים מהעיר. אזור שמשתרע למרחק של 40 סטדיות מהעיר הוא צחיח; מעבר ל-40 הסטדיות האדמה הופכת שוב לחה.”

זיהויו של אנטיוכוס

מתוך הקטע ידוע שטימוכארס כתב חיבור על תולדות אנטיוכוס, אולם לא ברור על איזה מהמלכים הסלאוקים בשם זה מדובר כאן, מכיוון שידוע בוודאות שארבעה מהמלכים הסורים שנקראים "אנטיוכוס" השתתפו במבצעים צבאיים נגד ירושלים:

אנטיוכוס השלישי, שנתמך על ידי היהודים, צר רק על מצודת החקרא, שהוחזקה על ידי חיל המצב התלמיי, ואילו אנטיוכוס הרביעי כלל לא ביצע פעולות של מצור, בזמן שבנו, אנטיוכוס החמישי, הטיל מצור רק על המקדש. מאחר שאין אזכור בקטע של טימוכארס לחקרא או למקדש והאנטיוכוס היחיד שצר על העיר ירושלים היה סידטס, על ידי תהליך אלימינציה נראה כי הסקר הגאוגרפי היה חלק מההקדמה לתיאור המצור על ירושלים על ידי אנטיוכוס השביעי סידטס.[8] אפשרות זו היא הסבירה ביותר, מאחר שהמצור של סידטס על ירושלים היה ארוך ונזקק להסבר. טימוכארס הסביר שהמצור היה ארוך כל כך בגלל חוזקה של העיר, השפע במים שנמצאו בה וחוסר הפוריות של סביבתה.[9]

טימוכארס כתב את המונוגרפיה על סידטס ככל הנראה לא הרבה אחרי מותו של סידטס בשנת 129 לפנה"ס בזמן ניסיונו לסכל את התפשטות ההשפעה הפרתית מערבה.[10] הקטע אצל אוסביוס מכיל את המידע היחיד שיש בידינו על טימוכארס ועבודתו, אולם קיימים רמזים לגבי זמנו ומקומו. הסקירה המפורטת יחסית של ירושלים במסגרת מונוגרפיה שכזאת, מצביעה על כך שהחיבור על אנטיוכוס השביעי היה די ארוך. למרות מאמציו העצומים לשקם את חוזקה ואחדותה של האימפריה הסלאוקית, אנטיוכוס סידטס לא היה מצביא מזהיר או בנאי מפורסם של מפעלי בנייה מונומנטליים, שכל אחד מהם עשוי להצדיק מונוגרפיה נרחבת על הישגיו על ידי היסטוריון מאוחר יותר. לא סביר שסופר מן העת העתיקה היה בוחר בו מכל השליטים של העולם העתיק או אפילו מבין המלכים הסלאוקים בלבד, כנושא של מונוגרפיה (בניגוד לביוגרפיה קצרה), אלא אם היה לו מניע אישי מיוחד לעשות זאת. בשקלול הנסיבות הללו, המטרות האפולוגטיות הנשקפות מתוך הסקירה הגאוגרפית, והסבירות שטימוכארס הוא זה שדיווח על ההצעה המפורטת של יועצי המלך (בפרק למטה), כולם מצביעים על כך שטימוכארס לא היה סתם סופר, אלא היסטוריון חצר של אנטיוכוס השביעי, או לפחות מקורב לחצר המלוכה.[11]

תיאור ירושלים

העדות של טימוכארס מספקת את התיאור הטופוגרפי הראשון הידוע לנו של ירושלים על ידי סופר יווני.[12] ניתן לצפות מטימוכארס, כביוגרף של אנטיוכוס השביעי, להדגיש את אי-נגישותה של העיר כהכנה לתיאור מצור קשה וממושך, שהסתיים מבלי שהעיר תיכנע או תיכבש על ידי צבא המלך.[13] אוסביוס הביא את תיאורו של טימוכארס בדיבור עקיף, צורה שבאופן טבעי הובילה לטעויות. בנוסף לטעויות סופר אפשריות בכתב היד, מה שחשוד במיוחד הוא זה שההקף של ירושלים זהה באורכו לרדיוס של האזור האמצעי הצחיח.[14] הקף העיר הוא מוגזם. הקף של 40 סטדיות (7.6 קילומטרים) הוא כמעט כפול מההקף האמיתי של העיר באותה תקופה.[13] יחד עם זאת, איגרת אריסטיאס מציינת את אותו הקף לירושלים וגם את שפעת המים בעיר.[15]

על פי יוסף בן מתתיהו, המחסור במים היווה קושי רציני לאנטיוכוס סידטס בזמן המצור על ירושלים.[16] מלבד תיאורו המוגזם של טימוכארס על אספקת המים בתוך העיר, המידע על שטח צחיח ברדיוס של 40 סטדיות מחוץ לעיר הוא שגוי, מכיוון שהוא נכון רק לגבי מדבר יהודה שממזרח לעיר, וגם בו ישנם כ-20 קילומטרים (100 סטדיות) מירושלים עד לאזור הפורה - עמק יריחו. אזכור הגנים מחוץ לעיר המושקים במים הזורמים מתוך העיר, מדגיש את הקביעה שהעיר עצמה הייתה שופעת במים, אך במקביל אינו סותר את הטענה שהשטח מחוץ לעיר היה צחיח. לקורא ניתן להבין כי בזמן המצור זרימת המים מתוך העיר הופסקה והצבא הסלאוקי לא יכול היה ליהנות מפרות הגנים.[13]

תיאור דומה מאד של ירושלים מופיע גם אצל סטראבון (בתחילת המאה ה-1 לספירה), שגם הוא מזכיר את הניגוד בין שפע המים בתוך העיר לחוסר המים שמחוץ לה, אולם אצלו השטח חסר המים מסביב לעיר הוא גדול יותר, 60 סטדיות.[17] לחלוקה המעגלית המשונה של השטח שמחוץ לירושלים, המופיעה בשני התיאורים, אין אף מקבילה אחרת בתיאורים הרבים של ירושלים. ככל הנראה אין בספרות היוונית-רומית חלוקה דומה של עיר אמיתית וסביבותיה למעגלים מרכזיים. חלוקה כזאת קיימת בתיאור העיר הדמיונית אטלנטיס,[18] שהייתה מוקפת ברצועות מעגליות של ים ואדמה. ייתכן ותיאור זה נתן השראה לטימוכארס או לסופר מוקדם יותר לתאר כך עיר אמיתית.[19]

סיפור כניסת אנטיוכוס הרביעי לבית המקדש

דיווח על המצור של אנטיוכוס סידטס על ירושלים נמצא אצל יוסף בן מתתיהו,[20] אך קדם לו דיווח שהופיע אצל ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס[21] (המאה ה-1 לפנה"ס). על פי גרסת דיודורוס, רוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "לכבוש את העיר בסערה ולמחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים... ראו בכל בני־האדם אויבים". חבריו ציינו שאבות היהודים גורשו ממצרים "בתור כופרים שנואי־האלים... ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת".[22] דיודורוס מדווח עוד ש"ידידיו הזכירו לאנטיוכוס גם את הטינה שרחשו אבותיו לפניו לעם הזה", כאשר אנטיוכוס אפיפנס "נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש" ומצא שם פסל של משה רכוב על גבי חמור ובידיו מגילה הכוללת את חוקי היהודים. משה היה האיש ש"ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים."[23] דיודורוס מספר שבסקירתם את האירועים הללו, חבריו של סידטס האיצו בו להשמיד את האומה היהודית לחלוטין, או לפחות לבטל את חוקי היהודים ולאלצם לשנות את אורח חייהם. אבל המלך, בהיותו אדם רחב לב, לקח שבויים, גבה מס ופירק את חומות ירושלים, אבל דחה את ההאשמות נגד היהודים.

גם הסופר המצרי-יווני אפיון (המאה ה-1 לספירה) טען שאנטיוכוס אפיפנס מצא בבית המקדש פסל של חמור, שהיהודים היו "נותנים לו כבוד אלהים ומרוממים אותו באמונה רבה", ומכיוון שהיה "מעשה זהב כולו וכסף רב מחירו" - לקח אותו עם יתר אוצרות המקדש. על פי יוסף בן מתתיהו, אפיון טען שאת סיפורו על כניסת אנטיוכוס למקדש (שמלבד עלילת החמור כולל גם עלילת דם על פולחן יהודי הכולל קרבן אדם) הוא מצא אצל פוסידוניוס ואפולוניוס מולון.[24] עיבודיהם של פוסידוניוס ומולון לסיפור אבדו, אולם מכיוון שסיפור כניסת אנטיוכוס אפיפנס למקדש ומציאת פסל החמור מופיע אצל דיודורוס וגם אצל אפיון, ייתכן מאד שלשניהם היה מקור משותף, ככל הנראה פוסידוניוס. ומכיוון שאצל דיודורוס הסיפור מופיע כחלק מדיווחו על המצור של סידטס (שמלבד עלילת החמור כולל גם את עלילת המצורעים), בצלאל בר כוכבא מציע את חיבורו של טימוכארס כמקור הדיווח על סידטס (ובתוכו גם הסיפור על אפיפנס), כאשר ככל הנראה פוסידוניוס בחר להשמיט את עלילת הדם (ולכן אינה קיימת בגרסת דיודורוס).[25]

אולם טימוכארס לא המציא את סיפור כניסת אנטיוכוס הרביעי למקדש. לא הייתה סיבה שבגינה ימציא סיפור כזה, בהיותו היסטוריון של אנטיוכוס השביעי שהגיע להסדר פשרה עם היהודים ואף היו לו חילות עזר יהודים שליוו אותו במערכה הפרתית. יתר על כן, רוב המלכים שבאו אחרי אנטיוכוס הרביעי (ובהם אנטיוכוס השביעי) השתייכו לענף היריב של בית המלוכה שיצא מסלאוקוס הרביעי, אחיו הבכור של אנטיוכוס אפיפנס. ניתן להניח שטימוכארס השתמש במקור כלשהו (שגם הוא אינו המקור המוחלט של העלילות עצמן) מבית המלוכה מתקופת אנטיוכוס אפיפנס או אנטיוכוס אופטור, בנו ויורשו, שהתאמץ להצדיק את חילול הקודש שבוצע על ידי המלך במקדש היהודי ואת הרדיפה חסרת התקדים של הדת היהודית.[26] מקורו של טימוכארס היה ככל הנראה היסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי שקדם לו, מהדור של מרד החשמונאים.[27]

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXV. Timochares, pp. 134-136
  • בצלאל בר כוכבא - Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, 14. The Geographical Description of Jerusalem by Timochares, the Siege, and the Libels, pp. 458-468

הערות שוליים

  1. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 3, 238-239, 277, 377, 378, 490
  2. ^ Eusebius of Caesarea, Praeparatio Evangelica, Book IX, Chapter XXXV
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, סעיף 133.
  4. ^ ספר חשמונאים א, פרק א, פסוקים כ-מ; ספר חשמונאים ב, פרק ה, פסוקים יא-טז, כה-כו.
  5. ^ ספר חשמונאים א, פרק ו, פסוקים מח-נד.
  6. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 5-1.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקאות ב-ג, סעיפים 248-236.
  8. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 459
  9. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXV. Timochares, p. 134
  10. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic, Period, p. 248, 278, 466
  11. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 465
  12. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 458
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 461
  14. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 464, n. 20
  15. ^ איגרת אריסטיאס, פסוק קה (105): "גודל העיר מצומצם, בהיות הקפה ארבעים אצטדיונים בקרוב"; פסוק פט (89): "ושם שפעת מים בלתי פוסקת כי בפנים נובע מעין טבעי שופע...תחת האדמה מקוי מים נפלאים...ולכל אחד מהם צינורות בלי מספר, כי נמשכים שמה זרמי מים מכל צד." (תרגום הרטום)
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, סעיף 237.
  17. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 36, 40.
  18. ^ אפלטון, קריטיאס (אנ'), d113
  19. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 462
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקאות ב-ג, סעיפים 248-236.
  21. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 5-1.
  22. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 1 גירוש ממצרים, דיודורוס הסיקלי, עמ' 39.
  23. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  25. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 238, 490
  26. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 464-465
  27. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 239
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27807902טימוכארס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טימוכארס&oldid=1411226"