טוטליטריזם
משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.
המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות האידאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית (בקוריאה הצפונית ובעבר בברית המועצות, בסין ובמדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטן של משטר הטאליבן. לעיתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.
הדבר שונה ממשטר עריצות בו שליט יחיד עולה מתוך מצב של כאוס או חוסר יציבות ולא מתוך אידאולוגיה ברורה ואוטופיסטית כשהוא מבסס את שלטונו בעזרת טרור מדינתי, פחד ויצירת תלות נפשית.
מאפיינים
אידאולוגיה חובקת כל
המאפיין המרכזי של משטר טוטליטרי, ואשר מבחין בינו לבין סוגים אחרים של דיקטטורה, הוא המקום המרכזי שמקבלת אידאולוגיה חובקת כל באשר לאיך צריכה החברה האנושית להתנהל ומהן הדרכים להגיע למטרה הזאת. בכל המשטרים הטוטליטריים, האידאולוגיה מחייבת את צייתנותם המוחלטת של האזרחים, כולל הקרבת חייהם למען המטרה. כל האידאולוגיות הללו הן אנטי-ליברליות מובהקות, מאחר שהן מקריבות את חירות הפרט בעבור מה שנתפס עבורם כטובת הכלל. האידאולוגיות הללו מבוססות על ההנחה שהחברה איננה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי פלורליזם וחילוקי דעות. כל גילוי של חילוקי הדעות נתפס כמחליש את המערכת ולכן יש לטפל בו בחומרה. דוגמאות מרכזיות לאידאולוגיות המשמשות משטרים טוטליטריים הן הפאשיזם והנאציזם.
מפלגה אחת, מנהיג אחד
משטרים טוטליטריים מאופיינים בקיומה של מפלגה אחת בלבד שעלתה לשלטון בדרך של הפיכה אלימה, במהלכה הושמדה באלימות כל צורה אפשרית של אופוזיציה. בתחילת דרכה, המפלגה פתוחה לכולם, אך ככל שהיא מתבססת יותר, כך קשה יותר להיכנס אליה. חברי המפלגה הופכים את עצמם לאליטה והם מגנים על מעמדם בין היתר, על ידי חסימת חברים חדשים מלהצטרף, או "טיהורים" חוזרים ונשנים המופנים כלפי חברים ותיקים המהווים איום. בהדרגה, הופכת המפלגה הטוטליטרית ליותר ויותר ריכוזית וחדגונית במסריה, עד שהיא מרוכזת כולה סביב מנהיג אחד כל-יכול, אשר סביב מוצא פיו יקום וייפול דבר. יתר חברי המפלגה שואבים את עוצמתם מהמנהיג.
בין המנהיג לחברי המפלגה הבכירים נוצר יחס מעין פיאודלי: המנהיג מקצה לאנשי שלומו "חלקות" שהם מוסדות ממשלתיים או תאגידים שהולאמו או שבבעלות המדינה. בתמורה הם מעניקים לו נאמנות בלתי מסויגת. חבר מפלגה שזכה ב"חלקה" כזאת, מנהל אותה באופן בלעדי, והופך למנהיגה העליון של "חלקתו" בדיוק כשם שראש המפלגה הוא מנהיגה העליון של כל המדינה.
כלפי המנהיג מתפתח באמצעות מנגנוני התעמולה פולחן אישיות. הוא הופך לאל עלי אדמות, הוא מוצג כגואל של עמו וכאדם שעתיד לשחרר את האנושות כולה לעתיד אוטופי של חירות מוחלטת.
מונופול על אמצעי התקשורת ותעמולה
תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטאליטריים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר, כיון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח. עם צמיחתן של המדינות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד - יוזף גבלס. בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסיף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם טרדות הציבור כולו.
מונופול על האלימות
במונח מונופול על אלימות (אנ') (או מונופול על כוח) הכוונה לבלעדיות על אלימות שלטונית.
מבחינה זו רב המשותף בין משטרים טוטליטריים לשיטות משטר אחרות המקובלות כיום, וברוב החברות המודרניות יש התנגדות לשימוש באלימות של יחידים[1].
עד סוף ימי הביניים היו גורמים אלימים רבים בחברה, לא רק מלכים החזיקו בכוחות צבא, אלא גם אצילים, ערים, כנסיות, מנזרים, גילדות, משפחות חזקות ועוד. כמעט כל מאבק פוליטי[2] מרמת ממלכה, דרך עיר, מנזר, כפר ועד משפחה מורחבת היה מלווה באלימות פיזית.
במהלך השנים התקבלה המחשבה שכוחות צבאיים, משטרתיים או כאלו שיכולים להפעיל אלימות פוליטית, חייבים להשתייך לשלטון המרכזי. משטרים טוטליטריים מעבירים את כל הגופים שיכולים להפעיל אלימות תחת שליטה מרכזית אחת.
שימוש בטרור
משטר טוטליטרי תמיד מאופיין במידה רבה של טרור מדינתי נגד אזרחים. בקרב האזרחים, ישנן שתי קבוצות שהן המטרה של הטרור: הקבוצה הראשונה כוללת בני אדם לא רצויים בשל תכונותיהם, כמו מעמד חברתי או פוליטי (בורגנים בברית המועצות, "ריאקציונרים" בסין) או בשל מוצאם האתני או כל תכונה פיזית אחרת (יהודים, צוענים ובעלי מומים בגרמניה הנאצית). הקבוצה השנייה כוללת בני אדם שנחשדים כמתנגדים למשטר.
הטרור המדינתי נגד מתנגדי משטר מופעל בידי כוחות של המשטרה אשר משתמשים ברשת ענפה מאוד של מודיעין על מנת לאתר מתנגדים פוטנציאליים. כל אדם שחושדים בו כמתנגד למשטר, דינו פעמים רבות מוות, כליאה או "חינוך מחדש". עשרות מיליוני בני אדם מצאו את מותם בידי הטרור הטוטליטרי. בגרמניה הנאצית נרצחו כ-12 מיליון איש בדרכים אלה, מחציתם יהודים; ברוסיה הסטליניסטית מספר הקורבנות הגיע לכ-20 מיליון איש; בסין של מאו מספר הקורבנות האמיר לכ-50 מיליון בני אדם.
כלכלה ריכוזית
משטרים טוטליטריים מאופיינים בכלכלה ריכוזית. בכך הם שוללים מן האזרח הפשוט את החופש הכלכלי והחופש התעסוקתי, היות ולאזרח אין המשאבים המתאימים והיציבות הכלכלית המתאימה בכדי להתנגד. השלטון למעשה מחזיק בכל הכוח הכלכלי, ובוחר לעשות בו כרצונו. במשטר טוטליטרי, לשלטון ישנה ריבונות על כל שטח הנמצא תחת שליטתו כשבידו האפשרות להלאים קרקעות כרצונו (דבר שהיה נהוג בברית המועצות). בחלק מהמשטרים (ברית המועצות, צפון-קוריאה, הרפובליקה העממית של סין) לאדם אין אפשרות להתמקצע על פי רצונותיו ויכולותיו והוא נשלח לעבוד במקצועות על פי צורכו של השלטון, כך עשויים למצוא את עצמם אנשים חסרי כישורים במקצועות הדורשים כישורים אלו, דבר המביא לחוסר תועלת כלכלית.
בברית המועצות היה נהוג לשנות תכנים היסטוריים, קטעי עיתונות ומאמרים בהתאם לאידאולוגיה של המפלגה ברגע נתון. כך למשל, דווחו דיווחים שקריים בעיתונות לגבי עליית המשק, כשלמעשה המשק קרס, דבר הגורם למעין "שטיפת מוח" כלכלית היות והאזרח אינו זוכה להנות מפרי עבודתו, אך נאמר לו שהוא מקריב את זמנו, מאמצו ובריאותו למען האומה, כשבפועל הוא לא הרוויח דבר.
משטרים טוטליטריים בדומה למשטרים קומוניסטים מאופיינים בכלכלה ריכוזית ומתוכננת, עמדות המשק מסופחות למשטר הטוטליטרי שבדרך כלל נמצאים בבעלותו.
גורלם של משטרים טוטליטריים
בשל אופיים הקיצוני והישענותם על קונפליקט מתמיד הן עם מדינות אחרות והן עם גורמים בתוך מדינתם שלהם, משטרים טוטליטריים לא נוטים להאריך ימים, או שהם נוטים להתמתן ולהתפשר עם המציאות. המשטרים הפשיסטים באיטליה ובגרמניה, נגדעו שנים לא רבות לאחר שהוקמו, בשל תבוסתן של מדינות אלה במלחמת העולם השנייה. הפשיזם שקע גם בספרד של פרנקו לאחר מות המנהיג. באשר למשטרים הסטליניסטיים, בברית המועצות חלה מגמה של התמתנות מיד עם מותו של סטלין. יורשו של סטלין, ניקיטה חרושצ'וב, פתח מיד בתהליך של דה-סטליניזציה, בו מיתן את הטרור, את פולחן האישיות למנהיג ולמפלגה, ונקט גישה פרגמטית יותר כלפי מדינות המערב. תהליך זה נמשך עד לפירוקה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. גם בסין חל תהליך מעניין של התמתנות לאחר מותו של המנהיג מאו דזה-דונג. כישלונותיו של מאו לפתח את הכלכלה הסינית ולשפר את תרבותה (ראה הקפיצה הגדולה קדימה), הולידו בקרב האוכלוסייה הסינית יותר ויותר ניכור מהתעמולה הכביכול-סוציאליסטית של המשטר בסין. יורשו של מאו, דנג שיאופינג, ייצג אגף במשטר שהחליט לנוע לעבר אימוץ של השיטה הקפיטליסטית, החל ברפורמות של ליברליזציה ופתיחות הדרגתית כלפי המערב - מגמה שנמשכת בסין עד היום. אליבא דסין, שם התפתח משטר דואלי: חלק ניכר מהמשק הוא קפיטליסטי, אך המשטר הפוליטי תחת המפלגה הקומוניסטית הסינית נותר בעל מאפיינים וסממנים סטליניסטיים וטוטליטריים.
מחלוקת בתזה הטוטליטרית
המחלוקת בין חוקרי הטוטליטריזם נסובה בעיקר על שתי סוגיות: האם הטוטליטריזם הוא תופעה חדשה בהיסטוריה והאם ניתן בכלל לאגד משטרים שונים תחת איצטלת הטוטליטריזם.
באשר לסוגיה הראשונה, פרידריך ובז'יז'ינסקי טענו שהטוטליטריזם הוא חידוש היסטורי. לטענתם, המשטרים הטוטליטריים הראשונים היו במאה ה-20: ברית המועצות, גרמניה הנאצית, סין המאואיסטית, איטליה הפאשיסטית ועוד. חוקרים אלה טוענים שהטוטליטריזם לא יכול להיות אפשרי בלא אמצעים טכנולוגיים לפיקוח על ההמון ולהשמדה המונית. מתנגדיהם של פרידריך ובז'ז'ינסקי טוענים לעומתם, שגם משטרים כמו ספרד בתקופת האינקוויזיציה וצרפת בתקופת רובספייר היו בעלי מאפיינים טוטליטריים מובהקים, והמוגבלות הטכנולוגית בתקופה זו לא די בה כדי להדירם מהגדרה זו.
באשר לסוגיה השנייה, פרידריך ובז'יז'ינסקי לא ראו הבדל של ממש בין המשטרים הטוטליטריים השונים. כולם צייתו לאותם כללים של טרור, תעמולה ואידיאליזציה של מנהיג. ההבדל היחיד היה באידאולוגיות השונות, אך משטרים טוטליטריים היו ידועים בהבדלים בין דיבורים למעשים: כך למשל, בעוד שהנאצים אימצו לפעמים דוקטרינות "קפיטליסטיות", המפלגה הנאצית לא היססה להתערב בכלכלה המדינית. כמו כן, משטרו של סטלין הטיל עול כבד על מעמד הפועלים ועל האיכרים, למרות האידאולוגיה הכביכול-סוציאליסטית המוצהרת ששאפה להביא לשחרורם של מעמדות אלו. האידאולוגיה של המשטר הסטליניסטי בברית המועצות, למעשה, התרוקנה מתוכנה עם הזמן ומעולם לא מומשה בצורתה המקורית. לפי פרידריך ובז'יז'ינסקי, אין די בהבדלים אידאולוגיים כדי למחוק את המשותף הרב בין משטרים טוטליטריים שונים.
גישה זו ספגה ביקורת מצד חוקרים שהתנגדו להשוואה בין הפאשיזם והנאציזם לבין הסטליניזם. חוקרים אלה טענו שהדבר ממעיט בערכה של האכזריות הנאצית כתופעה אנושית חד פעמית.
בספרות
- ג'ורג' אורוול (ובפרט הספרים "חוות החיות" ו"1984")
- עולם חדש מופלא - ספר מאת אלדוס האקסלי
- בנו של אדון היתומים - ספר מאת אדם ג'ונסון המתאר את המשטר בצפון-קוריאה
- משחקי הרעב - ספר מאת סוזן קולינס המתאר משטר טוטליטרי בדיוני
קישורים חיצוניים
- רפאל ואגו, המשטרים הטוטאליטריים באירופה במאה ה-20, הרצאה מצולמת, "תולדות, אתר ההיסטוריה"
הערות שוליים
- ^ עמנואל מרקס, הגדרות חברתיות של אלימות בתוך 'ההקשר החברתי של התנהגות אלימה', רסלינג, 2015
- ^ יובל נח הררי, טרור מהו? מימי-הביניים ועד למאה העשרים ואחת, זמנים 108
טוטליטריזם27949543