עין כרם
 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| אוכלוסייה | 2,000 |
| שכונות נוספות בירושלים | |
עין כרם (בערבית: عين كارم; ההגייה הרשמית של השם העברי היא עֵין כֶּרֶם, אך ההגייה הנפוצה היא עֵין כָּרֶם, בעקבות הערבית[1]) היא שכונה בפאתיה הדרום-מערביים של ירושלים. המקום היה מיושב כבר מן התקופה הכנענית; בין המאה ה-14 ועד למלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי שננטש במהלך המלחמה. בבתים הריקים יושבו עולים חדשים, ובמסגרת הרחבתה של ירושלים הוכרז הכפר כשכונה של העיר. גם כיום יש לשכונה עדיין אופי כפרי, בשל ניתוקה היחסי מהעיר והיותה מוקפת הרים, עמקים ויערות. עין כרם נחשבת גם למקום מקודש לנצרות ואתר צליינות לעולי רגל, מהיותה נודעת כמקום הולדתו של יוחנן המטביל; יש במקום מספר כנסיות ומנזרים, אותם פוקדים תיירים רבים.
היסטוריה
בעת העתיקה
במקום זה יש רצף של יישוב חקלאי מזה למעלה מ-3,000 שנה. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו שרידי יישוב כנעני מתקופת הברונזה התיכונה. רוב החוקרים מזהים את בית הכרם המקראית עם עין כרם.[2] עין כרם הקדומה שכנה בנחלת שבט יהודה והיא מוזכרת בתרגום השבעים בשם: 'כרם'.[3] הנביא ירמיהו מזכיר את 'בית הכרם' (עין כרם) בנבואתו על בוא האויב על ארץ יהודה: "הָעִזוּ בְּנֵי בִניָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלִַם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל".[4] הנביא קורא להדליק משואות אש על 'ההר הגבוה' החולש על פני עין כרם (הידוע היום כ"הר אורה") כדי להזעיק עזרה.[3] בתקופה מאוחרת יותר מוזכרת 'בית הכרם' כעיר מחוז חשובה שתושביה השתתפו בבניין ירושלים בזמן נחמיה.[5] על פי המתואר במשנה שימשה 'בקעת בית הכרם' כמקור לאבני המזבח בבית המקדש.[6] בשנים האחרונות התגלו במקום כמה מקוואות מימי הבית השני.[7][8]
על פי מסורות נוצריות מן המאה ה-4 והמאה ה-5, עין כרם היא "עיר יהודה", מקום הולדתו של יוחנן המטביל, בנם של אלישבע וזכריה ממשפחת כהנים אשר שרתו בבית המקדש בראשית המאה הראשונה.[3] בתקופה הביזנטית הוקמו במקום כנסיות הקשורות בשמו של יוחנן המטביל ובני משפחתו, ועד היום נחשבת עין כרם, כאמור, למקום מקודש לנצרות ואתר צליינות.
בימי הביניים
בתקופת הצלבנים נקרא הכפר "סנט זִ'יהַן דֶה-בּוּאָה".[דרוש מקור] במהלך המאה ה-14 התקיים יישוב סביב המעיין במקום, שהיה במרחק ניכר מגבולות ירושלים של אותם ימים.[דרוש מקור]
בסוף המאה ה-15 כתב הנזיר הפרנציסקני סוריאנו: "עין כרם הייתה בעבר עיר, אך כעת היא רק כפר המונה 25 בתים. בכפר שוכנת כנסייתו הנהדרת של יוחנן המטביל, שנשתמרה כולה אך הפכה לאורווה, מלבד הקאפלה שבה נולד, הנמצאת בידינו ואנו שומרים אותה כשהיא סגורה. כמטחווי קשת מן הכפר מצוי ביתה של אליזבט ה"קדושה"... הבית הפך לכנסייה, וכאשר הייתי הממונה במקום הוא היה עדיין שלם, אך באותה שנה קרס ולא נבנה מחדש... הסביבה של עין כרם היא נעימה, עשירה בפירות, גפנים ועצי זית. היא מהנה מאד ורבים בה המעיינות, כשבמימי החשוב שבהם מריה כיבסה את לבושו של יוחנן ה"קדוש". המעיין נמצא כמטחווי אבן מביתו של זכריה [אביו של יוחנן המטביל]".[9] על פי מסמכים עות'מאניים, ב-1596 מנתה האוכלוסייה במקום 160 תושבים.[דרוש מקור]
בעת המודרנית
במהלך המאה ה-19 התפתחה עין כרם והפכה לאתר עלייה לרגל לנוצרים מרחבי העולם.
החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר במחצית השנייה של המאה ה-19 וכתב: "כפר זה, היושב על מישור נטוי קטן לרגלי הר ומעל עמק שפר, יש בו אולי אלף תושבים, ובהם לכל היותר מאתיים וחמישים קאתולים, והשאר מוסלמים. אבותיהם של אלה האחרונים נחשבים ל'מע'רבים', כלומר יוצאי 'המע'רב', ובעיקר ספרד, שמשם גורשו בימי פרדינאנד 'הקאתולי'. הם פרועים וקנאים, ולעיתים קרובות מאוד איימו על נזירי המנזר הלאטיני על שם יוחנן ה"קדוש" והתנפלו עליהם כדי לחמוס מהם מצרכים או כסף. [...] על צלעות ההרים השייכות להם פזורים עצי זית ונטועות גפנים. מדרגות רבות מחזיקות את הקרקע, ובלעדיהן היו גשמי החורף סוחפים אותה. העמק הפורה שהזכרתי, המושקה במי מעיין שופע בשם 'עין כארם', כשם הכפר עצמו, עשיר בכל מיני ירקות. רואים שם גם עצי מאכל אחדים. כמה תושבים עוסקים גם בגידול דבורים ורודים מכוורותיהם דבש בעל ניחוח עז".[10]
על פי מפקד אוכלוסין מ-1931 חיו כאן 2637 תושבים: 2171 מוסלמים, 432 נוצרים ו-34 יהודים, הרוב עסקו בחקלאות.[3] בזמן מאורעות תרפ"ט ובימי המרד הערבי הגדול (תרצ"ו-תרצ"ט) תושבי הכפר לקחו חלק בתקיפת השכונות היהודיות הסמוכות, בפרט את שכונת בית וגן.[11]בין 1936–1939 הייתה בכפר מפקדת הכוחות שבפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערך מספר תושבי המקום ב-3180, מהם 2510 מוסלמים ו-670 נוצרים. שטח הכפר נאמד אז בכ-15,029 דונם עות'מאני, מהם 1,362 דונם שנרכשו בידי יהודים. היה זה הכפר הגדול ביותר בנפת ירושלים המנדטורית, הן בשטחו והן במספר תושביו.
מלחמת העצמאות
בתחילת מלחמת העצמאות, בחודשים ינואר ופברואר 1948, פעל אהרן חיים כהן, מייסד "המחלקה לפועל הערבי" של ההסתדרות, להסדרת הסכמי שלום עם מספר כפרים שבעיבורה של ירושלים, ותושבי הכפר פנו אליו ברמזם שהם מעוניינים לחתום על הסכם שלום רשמי. כהן חשד כי מדובר בניסיון הטעיה מצד אנשיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אך ציין כי באותו שבוע סירבו תושבי הכפר זמנית לשכן אצלם את אל-חוסייני ואנשיו.[12] לפי הערכת סלמן אבו סִתָּה, חיו בכפר באותה עת 3,689 תושבים.[13]
בהמשך, התבססו בעין כרם לוחמים עיראקיים. לאחר פרשת דיר יאסין, שהתרחשה ב-9 באפריל, פונו הנשים והילדים מהכפר לאל-ולג'ה, לבית ג'אלא ולבית לחם. במהלך קרבות עשרת הימים כבש צה"ל את הכפרים בדרום מערב ירושלים כולל עין כרם[14] שנכבשה ב-18 ביולי על ידי פלוגת יהונתן.[15] אחרוני התושבים בכפר והלוחמים ששהו בו עזבו אותו בין ה-11 ל-16 ביולי, לאחר שיחידות מחוז ירושלים, בהן פלוגת יהונתן ופלוגת מפקדי הגדנ"ע בירושלים, השתלטו על ח'רבת בית מזמיל וח'רבת אל-חמאמה, עין כרם נפלה בלי ירייה.[16][17][18]
לאחר מלחמת העצמאות
עין כרם היה אחד הכפרים הבודדים שנותרו על תילם לאחר המלחמה. בסוף דצמבר 1948 התיישבו בכפר כ-150 משפחות יהודיות,[19] רבים מהמתיישבים היו ניצולי שואה וכן משפחות שברחו ממדינות ערב.[20] בהמשך, סופח הכפר לגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, בדומה לכפרים ערביים נוספים בסביבה שהתפנו מיושביהם: ליפתא, אל-מאלחה, דיר יאסין ואחרים. על אדמות הכפר הוקמו המושבים בית זית ואבן ספיר ב-1949, בית ספר חקלאי עין כרם ב-1950 ושכונת קריית מנחם.[דרוש מקור]
בראשית שנות ה-50 הפכה רחל ינאית בן-צבי את מרכז הכפר, באזור שסביב המעיין, לכפר נוער חקלאי, שנועד להכשיר צעירים וצעירות לעבודת האדמה. חניכי הכפר התנסו בעבודות פיתוח וגידול במורדות בקעת עין כרם, שלמרגלות המעיין. עם השנים הפך כפר הנוער לבית ספר חקלאי, ולימים הועתק מיקומו לאזור בית זית שלמרגלות עין כרם. בראשית שנות החמישים, לפני שסופח באופן מלא לעיר ירושלים, היה הכפר במעמד של מועצה מקומית זמנית, עם ועד חינוך עצמאי ומועצה דתית עצמאית.[21][22] באמצע שנות ה-50 פעלו בשכונה שתי קבוצות כדורגל בשם "בית"ר עין כרם" ו"הפועל עין כרם", שהאחרונה אף העפילה לליגה ב' בעונת 1959/1960. הקבוצות חדלו מלהתקיים במהלך שנות ה-60.
במשך שנות ה-60 נבנה בסמוך לשכונה מכלול המרכז הרפואי הדסה, הכולל את בית החולים הדסה עין כרם, בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, בית הספר לרוקחות, בית הספר לרפואת שיניים ובית הספר לסיעוד (לשעבר בית הספר לאחיות). המטרה הייתה "למשוך" את התפתחות עיר הבירה לכיוון מערב, אך לאחר מלחמת ששת הימים השתנה סדר העדיפויות לגבי כיוון התפשטות העיר, ובמשך שנים המשיכה עין כרם ונותרה כפר פסטורלי מרוחק יחסית מתנופת הפיתוח של ירושלים.
במרוצת השנים מצאו ירושלמים רבים את הקסם שבשכונה הכפרית והציורית, ואט אט התחלפה אוכלוסיית העולים החדשים בבעלי מקצועות חפשיים, אמנים ואוכלוסייה אמידה.
כיום, מהווה עין כרם אתר תיירות, ומגיעים אליה מבקרים רבים מהארץ ומחו"ל. במקום בתי קפה, מסעדות וצימרים, וכן אכסניות בכמה מהמנזרים. נכון ל-2010 מתגוררים בעין כרם כ-2000 נפשות. בשנים האחרונות, נאבקים תושבי השכונה כנגד תוכניות הבנייה בעין כרם שעלולות לפגוע באופייה הכפרי והשקט.[23]
-
אזור עין כרם, כפי שצולם ב-6 במאי 1949 -
אזור עין כרם, 1954 -
חותמת המועצה המקומית הזמנית
אתרים בשכונה
מעיין מרים
מעיין מרים הוא המעיין שסביבו התפתח היישוב במקום, ולאורך הדורות היווה את מקור חיותו. המקום נקרא על שם מרים, אם אותו האיש. בעבר היו מי המעיין ידועים באיכותם, אך לימים הם זוהמו בביוב ולכן השתייה מהם אסורה ואף מוצב שלט האוסר על שתייתם. למרות זאת, על פי המסורת הנוצרית מי המעיין נחשבים "קדושים", וצליינים נוצרים מרחבי העולם נוהגים להגיע למקום ולמלא בקבוקים במימיו.
מעיין מרים הוא גם שמו של מעיין בנצרת אשר בסמוך לו התבשרה מרים על היותה הרה, לפי אחת המסורות. מעל המעיין נבנה מסגד במחצית השנייה של המאה ה-19.
-
מבט פנימה
כנסיית יוחנן בהרים
כנסיית יוחנן המטביל הקתולית (הנקראת גם "יוחנן בהרים") שוכנת במעלה הגבעה מעל הצומת הראשי בעין כרם. היא נבנתה בתקופה הצלבנית על שרידיה של כנסייה ביזנטית, ועברה גלגולים רבים, עד שיקומה ושיפוצה הסופיים בשלהי המאה ה-19. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום בשנים 1941–1942 על ידי הפרנציסקנים נתגלו ממצאים קדומים, החל מימי בית המקדש השני ועד ימינו. הממצאים מלמדים כי הגבעה שימשה כמקום פולחן לוונוס בתקופה ההלניסטית, כך על פי פסל אבן שבור בדמות האלילה שנתגלה בין ההריסות (הפסל מוצג כיום במוזיאון רוקפלר, ורפליקה שלו מוצגת בקומת הקרקע של הכנסייה). בתקופה הביזנטית נבנתה כנסייה על גבי הריסות מקדש וונוס, ובצמוד אליה ממערב שתי קפלות תפילה, שרצפות הפסיפס שלהן נתגלו בחפירות. בשלב זה לא ידוע על כל קשר בין המקום ובין דמותו של יוחנן המטביל, כך תעיד כתובת יוונית באחת הקפלות, המקדישה את המקום דווקא ל"מרטירים של האליל", ללא כל התייחסות ליוחנן (הכתובת נראית דרך חלון ברצפה מול הכניסה הראשית). גם עדויות של עולי רגל מתקופה זו לא קושרות את המקום דווקא ליוחנן, ונראה כי מסורת לידתו בעין כרם מקורה בתקופה מאוחרת יותר, כנראה רק במאה העשירית.
בתקופה הצלבנית נבנתה, כאמור, הכנסייה הנוכחית, ובה מערה המיוחסת למקום לידתו של יוחנן המטביל. הכנסייה בנויה במתכונת צלבנית קלאסית, הכוללת בזיליקה בעלת שתי סיטראות ושלוש אפסידות הפונות מזרחה. מערת לידת יוחנן שוכנת באפסיס השמאלי. החל מן המאה ה-18 החלה פעילות שיקום מאומצת של הכנסייה על ידי בית המלוכה הספרדי, שבמהלכה הודבקו על הקירות העבים אריחי הקרמיקה התכולים. אריחים אלה נועדו להגן על הקירות העתיקים מפני לחות ועובש.
בשנת 2004 זיהתה תמר הירדני, חוקרת מטעם יד בן צבי, מקווה טהרה מימי בית המקדש השני בין יסודות הכנסייה. המקווה נתגלה כבר בשנות ה-40 על ידי הפרנציסקנים, אך הם לא זיהו אותו נכונה ושיערו כי מדובר בבור מים מימי הורדוס (כך מופיע עדיין על כיתוב המתכת בחצר הכנסייה - Herodian cistern). גילוי המקווה מלמד על נוכחות יהודית בעין כרם בימי בית המקדש השני, וייתכן כי יש למצוא בכך חיזוק לטענה כי מוצאו של יוחנן בעין כרם.
כנסיית יוחנן המטביל היוונית-אורתודוקסית
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית שוכנת ברחוב האורן. היא נבנתה בשנת 1894 ונחשבת לאחיזה היוונית-אורתודוקסית היחידה בעין כרם. הכנסייה בדרך כלל נטושה, מתוחזקת על ידי נזירי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, ורק לעיתים רחוקות נפתחת למבקרים, לרוב בתיאום מראש.
הכנסייה נבנתה בשנת 1894 על ידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית והיא הכנסייה היוונית היחידה באזור עין כרם. זו כנסייה קטנה שאינה מרשימה במיוחד מבחוץ, אך בתוכנה שוכנים אוצרות ייחודיים המאפיינים את הנצרות היוונית.
מנזר גורני ("מוסקוביה")
מנזר גורני (או גורננסקי, פירוש המילה - הררי) מוכר גם בשמו הערבי "מוסקוביה" כמו מתחמים רבים אחרים ששייכים לכנסייה האורתודוקסית הרוסית בארץ ישראל. במנזר מתגוררות נזירות רוסיות אורתודוקסיות ("פרבוסלביות"). בשנת 1871 המתחם נרכש עבור הכנסייה הרוסית האורתודוקסית על ידי הארכימנדריט אנטונין קפוסטין מדרגומן הקונסוליה הצרפתית בירושלים. בתחילה המתחם שימש כאכסנית צליינים. בשנת 1882 קפוסטין בנה את הכנסייה הראשונה שנמצאת במתחם.
בשנת 1911 הנסיכה אליזבת, אשתו של סרגיי רומנוב, המושל של מוסקבה ודודו של הצאר האחרון, יזמה את בניית הכנסייה החדשה לזכרו של בעלה - כנסיית כל ה"קדושים" של רוסיה. בנייתה הופסקה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, וגם אחרי תום המלחמה לא התאפשר המשך הבנייה עקב המהפכה הבולשביקית ברוסיה. הבנייה התחדשה רק ב-2003. בשנת 2009 כיפותיה של הכנסייה צופו זהב. הכנסייה בסגנון רוסי עם צריחי "בצל" והיא נמצאת ממערב לקריית מנחם. הכניסה למנזר אפשרית משני מקומות: דרך עין כרם (סגורה כעת) או דרך מתחם בית החולים הדסה עין כרם.
כנסיית הביקור
כנסייה קתולית חדשה יחסית, הוקמה ב-1955, על ידי הארכיטקט אנטוניו ברלוצי, על יסודות כנסייה צלבנית עתיקה. הכנסייה נבנתה סביב אבן, שעל פי המסורת הנוצרית הסתירה את יוחנן המטביל כאשר חיפשו אותו חייליו של הורדוס על פי פקודתו להרוג את כל הילדים מתחת לגיל שנתיים שנולדו בבית לחם ובסביבתה. הר אורה הניצב מעל לעין כרם מכונה במסורת הנוצרית "הר הביקור".
מנזר האחיות ציון
ערך מורחב – מנזר האחיות ציון (עין כרם)
מנזר אחיות ציון (בצרפתית: Les Soeurs de Notre-Dame de Sion, מילולית "אחיות גבירתנו מציון") נבנה על ידי האחים היהודים המומרים תאודור ואלפונס רטיסבון, ילידי צרפת, כבית יתומות. אלפונס רטיסבון עצמו התגורר במקום, וקבור בגן המנזר. כיום מתגוררות במקום 13 נזירות ממסדר אחיות ציון, המפעילות במקום גם בית הארחה קטן ומוזיאון.
-
-
קפלת התפילה במנזר האחיות ציון
מנזר סנט וינסנט
מנזר סנט וינסנט של "בנות החסד" מטפל בכ־70 ילדים הלוקים בשיתוק מוחין. המבנה היה שייך בעבר לנזירים חברי מסדר "האחים הלבנים". אחרי מלחמת השחרור לא יכלו עוד הנזירים, ששכנו בעיר העתיקה, להגיע למקום והעבירוהו לידי אחיות "בנות החסד" המפעילות גם את מנזר סן ונסן דה פול בשדרת אלרוב ממילא.
מרכז עדן-תמיר למוזיקה
- ערך מורחב – מרכז עדן-תמיר למוזיקה
המרכז הוקם בשנת 1968 על ידי צמד הפסנתרנים ברכה עדן ואלכסנדר תמיר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שאף לבסס את עין כרם כשכונת אמנים ולשם כך העמיד לרשות הזוג את המבנה והשטח. בסיוע "עמותת מרכז למוזיקה ע"ש פאני מקס טארג" הוקם המרכז ונקרא "מרכז טארג למוזיקה". לאחר מותה של ברכה עדן בשנת 2006 הוסב שם המרכז ל"מרכז עדן-תמיר למוזיקה". המרכז מהווה מוקד לפעילות מוזיקלית ענפה, הכוללת בין היתר רסיטלים, כיתות אמן, קונצרטים קאמריים ותחרויות.
גלריה
-
סמטה בעין כרם -
בנייה טיפוסית לשכונה -
מורדות השכונה -
-
סמטה בעין כרם
מוסדות בסביבת עין כרם
לקריאה נוספת
- משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004
- תמר הירדני, "מי טבל בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם?" בכתב העת של מכון יד בן-צבי, עתמול 187, מאי 2006, הוצאת יד בן צבי
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עין כרם |
קישורים חיצוניים
- אתר שכונת עין כרם
- שכונת עין כרם באתר עיריית ירושלים
- מידע על אתר 9501 עין כרם, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- צפריר רינת, תושבי עין כרם נלחמים על הנוף, באתר TheMarker, 20 ביולי 2012
ניר חסון, עין כרם תחת מתקפת פיתוח נדל״ני ותיירותי, באתר הארץ, 4 באפריל 2013- יעל פרידסון, מסע אל סודותיה של עין כרם, באתר nrg, 24 בפברואר 2014
- משה גלעד, לטייל עם טולסטוי || טיול בעין כרם בין מנזרים לכנסיות, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
- רון פלד, אמנות ירושלמית: סיור בשכונת עין כרם, באתר ynet, 6 בפברואר 2015
- מרדכי גולדמן, עין כרם: כפר אחד, שלוש דתות, באתר אל-מוניטור, 12 באוגוסט 2015
- דורון קורן, לפני שעין כרם תהפוך לאין כרם, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2017
- גילי מלניצקי, "זו שערוריה מזעזעת - כנופיה מיוחסת חוגגת על הגב של כולנו", באתר TheMarker, 31 במאי 2019
- איתן לשם, בין אירופה לפלסטין, בין יין בטבע לפסטה במנזר: 36 שעות בעין כרם, באתר הארץ, 20 באפריל 2023
- רנית נחום-הלוי, הבית שלהם נהפך לנכס ששווה מיליונים, עכשיו הם צריכים להיאבק עליו, באתר TheMarker, 22 במרץ 2024
עין כרם (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ יהודה זיו, על דעת המקום: על שכונותייך ירושלים הפקדתי שמות, בבלוג "עונג שבת", 22 במאי 2014
- ^ משה עמירב, עין כרם, אריאל 61, 1988, עמ' 11.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 זאב וילנאי, אנציקלופדיית וילנאי לירושלים, כרך 2, 1993, עמ' 896-895.
- ^ ספר ירמיהו, פרק ו', פסוק א'
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוק י"ד.
- ^ משנה, מסכת מדות, פרק ג', משנה ד'.
- ^ אילת נגב, כל אחד ועין כרם שלו, באתר ynet, 20 בספטמבר 2004
- ^ אבי בליזובסקי, סוד בן 2000 שנה מתחת לרצפת הסלון וילה בעין כרם, באתר "הידען", 2 ביולי 2015
- ^ נתן שור, בונים חומה בירושלים, 1999, עמ' 306.
- ^ ויקטור גרן, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל - כרך ראשון : יהודה (א), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1977, עמ' 58
- ^ ירושלים לדורותיה - כרך 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 83; שאול אביגור, יהודה סלוצקי וגרשון ריבלין (עורכים), קיצור תולדות ההגנה, עמ' 193.
- ^ בני מוריס,לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1991, עמ' 61
- ^ Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, p. 52
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 159, 162, 246.
- ^ יהודה לפידות, בלהב המרד (שער חמישי - קרבות עשרת הימים), באתר "דעת"
דוד דיין, הלוחמים הצעירים של ירושלים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח - ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003), ע' 186
- ^ אשר לזר, עין כרם נפלה כמעט בלי יריה, הארץ, 19 ביולי 1948
- ^ בני מוריס, The birth of the Palestinian refugee problem revisited,2004, עמ' 436
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 260.
- ^ משה עמירב, עין כרם, אריאל 61, 1988, עמ' 98.
- ^ ועד חינוך: ארכיון המדינה תיק ISA-education-education-000iovt
- ^ מועצה דתית: ארכיון המדינה תיק ISA-education-ISA-ReligiousAffairs-ReligiousAffairs-000nfnt
- ^ נועם דביר, גלריה, הפיתוח מאיים על כפר עין כרם, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2010
38356425עין כרם