טעמי המקרא
טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מִקְרָאִיִים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל כל מילה, מתחתיה או אחריה), ומנחים את הקורא בנגינת המילים, בצורת הגייתן ובחלוקת המשפט. הם מבחינה מסוימת סימני הפיסוק הקדומים של העברית.
מהותם של טעמי המקרא
טעמי המקרא מלווים את מילות המקרא, לכל מילה טעם אחד בדרך כלל. הטעם מלמד על הנגנתה של המילה ועל מידת הפסקתה מהמילה שאחריה. לטעמים אפוא כמה תפקודים עיקריים:
- מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים. הניגון מעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה. זה תפקידם העיקרי של הטעמים[1].
- תחבירי: סימני פיסוק. על פי רוב ניגונו של הפסוק וממילא סדר הטעמים בו תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק. לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל גם תפקיד של סימני פיסוק. לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט[2].
- פונולוגי: הטעמת המילה - האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע. רוב הטעמים מסומנים על יד ההברה המוטעמת[3].
קביעתם של הטעמים וזמנה
אופן קריאת הטעמים הם הלכה למשה מסיני. ישנה מחלוקת באחרונים[4] האם גם צורת הטעמים נמסרה ממשה[5], ונכתבה בספר השלוש עשרה שכתב, או שצורת הטעמים הומצאה בדורות מאוחרים יותר, בזמן עזרא הסופר או לפני כן.
בתלמוד במסכת נדרים מובאת הדעה שהטעמים הם מדאורייתא[6]. מתקופת התנאים והאמוראים אנו מוצאים עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, למשל בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[7].
המסורת היהודית העבירה אפוא בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעיתים לשינויי גרסאות, כמו השיטה המובאת בגמרא[8] המחלקת את הפסוק ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'” (שמות, י"ט, ט') לשלושה חלקים. במקום אחר הגמרא מביאה חמישה פסוקים שיש ספק לגבי הפיסוק וממילא ההטעמה שלהם[9].
הסימנים הכתובים לתיעוד הטעמים הקדומים ביותר שהגיעו אלינו הם מהמאה השמינית לספירה מאת בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם[10]. הסימנים שבידינו מקורם במסורה הטברנית; למסורה הבבלית ולמסורה הארצישראלית היו סימונים אחרים. במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים[11].
כחלק מעבודתם ניסחו בעלי המסורה כללים ברורים לטעמים, שחלקם מתועדים בהערות מסורה גדולה וקטנה, וחלקם בקונטרסים של בעלי המסורה[12].
כל כ"ד ספרי המקרא הוטעמו הטעמה אחת. עשרת הדיברות, זכו בכל אחת משתי הופעותיהם במקרא לשתי הטעמות, הקרויות 'טעם תחתון' ו'טעם עליון'. ב'טעם התחתון' עשרת הדיברות הוטעמו כשחלוקת הפסוקים רגילה, ואילו ב'טעם העליון' הן הוטעמו באופן כזה שכל דיבר הוא פסוק אחד. קריאה ב'טעם העליון' נחשבת חגיגית - יש המייחדים אותה לקריאת התורה של חג השבועות, ויש הקוראים בה בכל קריאה בציבור; קריאה יחידנית נעשית ב'טעם התחתון'[13].
אופן ביצוע הטעמים
נגינת הטעמים בימינו
| ||
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי המזרחי, האשכנזי המערבי, האשכנזים שבאיטליה, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי, התימני, וכן מספר נוסחים נוספים. לכל עדה יכול להיות אוסף של מנגינות שונות, המיועדות לספרים שונים, או למועדים ואירועים שונים; מבחינים בעיקר בין נגינת קריאת התורה לנגינת קריאת ההפטרה.
המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). הנוסח הנפוץ ביותר במסורת הספרדית-מערבית הוא הנוסח המרוקאי.
המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועיראק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה, ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. במסורת הספרדית-מזרחית הנוסח הנפוץ ביותר הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים.
ליהודי גאורגיה ישנם שני סוגי מנגינות משלהם לקריאת ההפטרה, האחת מנגינת הפטרה של קהילות מערב גאורגיה, והשנייה מנגינת הפטרה של קהילות מזרח גאורגיה.
דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא.
בדרך כלל נגינת הטעמים מוגדרת כך שלכל טעם יש מנגינה משלו, המנגנת את המילה שאליה הוא הוצמד. עם זאת, יש מסורות ובהן מנגינה אחת לכמה טעמים, או טעם שמשנה את מנגינתו על פי הטעמים הסמוכים לו. יכולים להיות גם שינויים קלים בין אופן הביצוע של קוראים שונים מאותה מסורת, וכן מסורות שמאפשרות חופש סלסול וגיוון לקוראים.
הקריאה בטעמים לפי מסורת יהודי תימן שונה מן הקריאה שהתפתחה ברוב העדות האחרות. הקריאה היא פשוטה יותר מבחינה מוזיקלית ואין בה מוטיבים מוזיקליים שונים לכל טעם או לכל צירוף טעמים. במקום זאת, מתאפיינת הקריאה במספר מצומצם של מוטיבים המציינים שלוש דרגות הפסק: "מוליך" (עבור הטעמים שאינם מפסיקים), "מפסיק", ו"מעמיד". בנוסף, להפסקה הלפני-אחרונה בכל פסוק, יש מוטיב מוזיקלי ייחודי (בפי התימנים שמו "כסרא"), שאינו תלוי בטעם מסוים אלא במיקומו לפני סוף הפסוק. בבסיס אופן הקריאה הזה נמצאת מערכת הטעמים הבבלית, שבה היה מספר קטן יותר באופן משמעותי של טעמים מאשר במערכת הטברנית[14].
נגינת הטעמים המקורית
בשנת 1929 פרסם אברהם צבי אידלסון את ספרו Jewish music in its historical development, ובו לראשונה ערך טבלאות המשוות בין נגינת הטעמים בהרבה מעדות ישראל. הוא הדגיש את ייחודיותו של מנהג קריאת התורה בטעמים, וטען שאפשר למצוא קשר בין נגינות הטעמים בעדות השונות, מה שמעיד על מנגינות קדומות, אותן אפשר לייחס לזמנים שלפני הגלות. חוקרים אחרים מצאו קשר בין מסורות שונות לסולם הפנטטוני, מה שיכול להעיד על עתיקות הנוסח[15].
ב-1976 פורסם ספרה של סוזן הייק ונטורה "La musique de la Bible révélée" (מוזיקת המקרא נחשפת)[16]. בספרה ניסתה ונטורה לשחזר את נגינת הטעמים המקורית, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שהיה ידוע עליהם לפני כן. לשיטתה, שמונת הטעמים שנכתבים מתחת לאותיות מציינים כל אחד תו מהסולם הדיאטוני, והטעמים שנכתבים מעל לאותיות מייצגים סלסול סביב אותו תו. דבריה נדחו על ידי החוקרים.
ד"ר דניאל מאיר וייל בספרו ניגון טעמי המקרא על-פי המסורה[17] מציע פענוח של המנגינה המקורית האבודה, על פי כללי הטעמים ועל פי המנגינות של העדות השונות. לשיטתו, הפסוקים נקראו במקור בווריאציות של "השרשרת", שהיא אוסף צלילים בסולם הפנטטוני, בקו זיגזגי יורד. את המנגינה המקורית נדרשו לבצע הלוויים בבית המקדש, כחלק מתפקידם להורות תורה לעם ישראל, ”יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג י).
סימני ידיים המתלווים לקריאה בטעמי המקרא
לעיתים מלווה הקריאה בטעמים בתנועות ידיים. כבר בגמרא מצאנו עדות לכך: ”מפני מה אין מקנחין[18] בימין אלא בשמאל... ר' עקיבא אומר מפני שמראה בה טעמי תורה” (ברכות סב א). תנועות הידיים, אחת לכל טעם, תועדו בכמה ספרים[19], והן נוהגות עד היום בחלק מהעדות. יש והקורא עצמו מניע את ידיו, כתוצר לוואי של הקריאה, ויש שאדם העומד משמאל הקורא בתורה, שלא הכין את הקריאה מראש, מסמן לו בידו הימנית מה הם הטעמים.
עקרונות הצבת הטעמים
| ” | אדם עצל אל תאנח |
“ |
– נרדפות הטעמים משמשת לפתגם בחרוזים. מחבר לא ידוע (מיוחס לרבנו תם) , הובא בספר שני לוחות הברית | ||
חלוקה תחבירית של המשפט
הטעמים מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק כזה לשני חלקים וכן הלאה, עד ליחידות קטנות של שתים-שלוש מילים[20]. כשמאוחים כמה משפטים, הטעמים יפרידו ביניהם קודם, על פי מידת הקשר ביניהם[21]. משפט שאינו מאוחה, תופרד יחידתו של משלים הנשוא הרחוקה ביותר מהנשוא[22].
הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, ומשרתים. (ישנם גם טעמים שאינם מנוגנים). הטעמים הממלאים את ארבעת התפקידים הראשונים הראשונים נקראים גם 'טעמים מפסיקים', והמשרתים נקראים 'טעמים מחברים'. החלוקה מתבצעת על ידם כך: בשליטתו של כל טעם נמצאות המילים שלימינו. כל טעם ממנה טעם נחות ממנו בדרגה אחת, שיחלק לשני חלקים את אותן המילים שלימינו. להדגמה, נתבונן בחצי הפסוק הזה: ”וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃” (שופטים יא כה).
בסוף הפסוק נמצא הטעם סוף פסוק, שהוא קיסר. שליטתו היא על כל הפסוק. הוא ממנה את הטעם זקף קטן, מלך, לעמוד על המילה 'גלעד' הראשונה, ובכך לחלק את תחומי ממלכתו לשנים, ולהפריד בין שני המשפטים המאוחים בחצי הפסוק הזה.
נוצר לנו חלק ראשון: ”וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד”, וחלק שני: ”וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃”.
בחלק הראשון, הזקף קטן, שהוא מלך, ממנה את פשטא שהוא משנֶה לעמוד על המילה 'ויעבר' ולחלק את המשפט לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.
בחלק השני, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה זקף קטן נוסף, שיעמוד על המילה 'גלעד' ויחלק את המשפט לשניים. בחלק השני של החלק השני: ”עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃”, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה עוד מלך, הפעם זה טפחא, שיעמוד על המילה 'עבר' ויחלק את מה שנשאר לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.
נמצא אם כן שכשעומדים שלושה מלכים זה לצד זה כח הפסקתם לא זהה, אלא שונה. (כלל זה נכון גם אצל המשנים, אך לא אצל השלישים.) הסיבה שחלוקת הפסוקים של טעמי המקרא סודרה באופן הזה היא מוזיקלית: להקדים את נגינתו של מלך אפשר רק על ידי נגינתו של משנה, ולהקדים את נגינתו של קיסר אפשר רק על ידי נגינתו של מלך[23].
המילים בכל יחידה קטנה מחוברות על ידי טעמים משרתים.
שיקולים מוזיקליים
על פי השיקולים התחביריים בלבד היינו מסתפקים בחמישה טעמים בלבד, אחד שימלא כל תפקיד. הסיבות לגיוון הטעמים הן מוזיקליות[24]:
- מפסיקים שאחריהם טעם מפסיק שדרגתו גבוהה יותר שונים לפעמים, כי הם מקדימים את הטעם ההוא. בדוגמה שראינו מספר שופטים, למשל, המלך האחרון, שאחריו בא סוף פסוק הקיסר, אינו עוד זקף קטן, כמלכים הקודמים לו, אלא טפחא, הבא להקדים את נגינתו של סוף פסוק הקיסר.
- יש טעמים המתחלפים בטעמים אחרים, כשהם שולטים על המילה שלהם בלבד (כלומר שמימינם אין טעם מחבר). למשל פשטא השולט על מילתו בלבד מוחלף ביתיב.
- תלשא משמש דווקא כשליש לפני אחרון, אחרי פזר.
- ישנם טעמים שהטעם המשמש אותם מיוחד רק להם. למשל זרקא הוא משנה המשמש רק את המלך סגולתא. (תופעה זאת יוצרת שרשראות של טעמים המיוחסים זה לזה, הבאות שוב ושוב).
לעיתים השיקולים המוזיקליים גוברים על השיקולים התחביריים, וטעם מפסיק הופך לטעם משרת. במקרים אחרים השיקול המוזיקלי ישנה את אופן חלוקת הפסוק. למשל הפסוק ”וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃” (במדבר כב כט) היה ראוי להתחלק לשניים אחרי המילה לאתון: ”ויאמר בלעם לאתון:"כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"”, אך על מנת שלא להקשות על הקריאה הושם הטעם אתנחתא במילה 'בי', וחילק את הפסוק לשניים אחריה. דוגמה אחרת: ”וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ” (דברים כא ב). תחבירית ראוי ש'זקניך ושפטיך' יוצמדו זה לזה, אך הטעמים הוצבו לפי אופן הדיבור המצוי, המדגיש את היחס וההבדל בין הדבקים[25].
רשימת הטעמים
הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, משרתים, וטעמים שאינם מנוגנים. לכל טעם שם, צורה ומנגינה משלו. .
קיסרים
- סוֺף פָּסֽוּק׃ - נקרא גם סילוק. מפריד בין פסוקי המקרא. סימון הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה. כמו כן בא סימן נקודתיים בסוף כל פסוק, אך הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים[26].
- אֶתְנַחְתָּ֑א - משמעות שמו 'מנוחה'. נקרא גם אתנח. תפקידו לחלק את הפסוק השלם לשני חלקים. מופיע ברוב הפסוקים, אך לעולם לא יופיע בפסוק אחד פעמיים.
מלכים
- סְגוֺלְתָּא֒ - שמו מילה ארמית ומשמעותה 'אשכול'. נקרא גם סגול. משמש כמלך הראשון בפסוק, יבוא רק בחצי הפסוק שלפני אתנחתא, ותמיד יקדם לו המשנֶה זרקא. לפעמים מוחלף על ידי הטעם שלשלת. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד ולא על האות המוטעמת.
- שַׁלְשֶׁ֓לֶת׀ - מחליף את סגולתא כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (ולכן לא יכול לקדום לו הטעם זרקא). משום כך הוא תמיד מופיע במילה הראשונה בפסוק. מופיע שבע פעמים בכל התנ"ך.
- זָקֵף קָטֹ֔ן - מלך. מוחלף לפעמים על ידי זקף גדול. לפעמים מצטרף אליו בתוך תיבתו הטעם המשרת מתיגה, כך: מְ֨תׅיגָה־זָקֵף־קָטֹ֔ן, ויש המחשיבים אותם יחד לטעם שונה ומנגנים אותם בצורה שונה.
- זָקֵף גָּד֕וֹל - מחליף את זקף קטן כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר).
- טִפְּחָ֖א - נקרא גם טרחא. המלך האחרון שלפני קיסר.
משנים
- רְבִ֗יעַ - משמעות שמו בעברית 'רבוץ'. נקרא גם רביעי. יבוא רק לפני משנה אחר.
- פַּשְׁטָא֙ - יקדים את הטעם זקף קטן, אך לעיתים יבוא לפני משנה אחר. לפעמים מוחלף על ידי הטעם יתיב. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד, אך במקרה והמילה אינה מוטעמת מלרע הוא מסומן גם מעל האות המוטעמת, ואז שמו 'שני פשטין' או 'תרי קדמין'.
- זַרְקָא֮ - משמעות שמו - מעין קנה ברזל שבקצהו האחד ראש מכופף[27]. יבוא רק לפני המלך סגולתא או זרקא אחר.
- יְ֚תִיב - משמעות שמו 'יושב'. בא תמורת פשטא, כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר), ונגינתה בראשה.
- תְּבִ֛יר - משמעות שמו 'שבור'. מקדים את טפחא.
שלישים
- פָּזֵ֡ר - נקרא בטעות גם פזר גדול. משרתים אותו רק מונחים. מוחלף לעיתים רחוקות על ידי קרני פרה.
- קַרְנֵי פָרָ֟ה - שמו המקורי פזר גדול. מחליף את פזר מסיבה לא ברורה בשישה עשר מקומות במקרא[28]. תמיד ישמש אותו הטעם המשרת ירח בן יומו.
- תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה - נקרא גם תלשא. משמש כשליש לפני אחרון, אך מופיע רק כשהוא סמוך לשליש שאחריו. מסומן תמיד בראש המילה.
- גֵּ֜רֵשׁ - נקרא גם טרס. משמש כשליש האחרון שלפני משנה. מוחלף לפעמים על ידי גרשיים או מונח לגרמיה. לעיתים משמש אותו הטעם קדמא, ושניהם יחד נקראים 'קדמא ואזלא', או 'אזלא גרש' ויש המנגנים אותם באופן מיוחד.
- גֵּרְשַׁ֞יִם - נקרא גם שני גרשין או תרין תרסין. מחליף את גרש כשאין קדמא לפניו ונגינת המילה מלרע.
- מֻנַּח לְגַרְמֵ֣הּ׀ - מחליף לעיתים את גרש, לפני רביע. יש שאינם מבחינים בינו לבין פסק, ומנגנים, או שלא מנגנים, את שניהם.
משרתים
- מֻנַּ֣ח - נקרא גם שופר הולך. יש המבחינים בין כמה סוגי מונחים, על פי הטעמים הבאים אחריהם, ומנגנים כל אחד באופן שונה.
- מֵרְכָ֥א - נקרא גם מאריך.
- שׁוֺפָר מְהֻפָּ֤ךְ - נקרא גם שופר הפוך או מהפך. מקדים את פשטא.
- דַּרְגָּ֧א - משמש לפני תביר, אם הם רחוקים קצת זה מזה. משמש גם לפני מונח הקודם לרביע.
- קַדְמָ֨א - משמש במילה הקודמת לגרש (רק כשהטעמתה לא בראשה), ונקרא קדמא על שם שהוא מקדים אותו. משמש גם בתוך סדרת משרתים. מסומן בתוך המילה ולא בסופה.
- תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩ - נקרא גם תילשא או טרסא. משמש בתוך סדרת טעמים משרתים. מצוין תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד.
- מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה - נקרא גם תרי טעמי. משמש באופן דומה לתביר, אלא שהוא טעם מחבר. מופיע רק 14 פעמים בתנ"ך.
- יָרֵחַ בֶּן יוֹמ֪וֹ - נקרא גם גלגל. מופיע לפני ורק לפני קרני פרה, ולפניו תמיד יהיו טעמים משרתים. מופיע 16 פעמים בכל התנ"ך.
- מְ֭אַיְלָא - שמו מילה בשפה הערבית, ומשמעותה 'נטויה'. בא לעיתים רחוקות, בדרך כלל במקום געיא, במילה המוטעמת בקיסר (או בשתי מילים מוקפות המוטעמות בקיסר). צורתו דומה לצורת טרחא, והוא גם מתפקד בפיסוק הטעמים כמותו, אלא שהוא מחבר, ולא מפסיק, ולכן מחליף אותו במקום שלא יכול לבוא בו מפסיק.
- מְ֨תׅיגָה - בא לעיתים במילה המוטעמת בזקף קטן.
טעמים שאינם מנוגנים
- מֶֽתֶג - נקרא גם געיא. משמש במילה יחד עם טעם אחר, ותפקידו לסמן הטעמה משנית.
- מַקָף־ - תפקידו לחבר שתי מילים ולעשות אותן כמילה אחת.
- פָּסֵק׀ - תפקידו להפריד בין שתי מילים, אף על פי שהן מחוברות בטעם מחבר. מופיע בעיקר: בסמוך לאחד משמות השם, בין שני פריטים של רשימה, בין שתי מילים דומות, בין עיצורים דומים, או כשהקשר בין שתי מילים קטן מאוד. טעמים מסוימים, למשל הטעם שלשלת והטעם מונח לגרמיה, זכו לסימן פסק אחריהם, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם. עם זאת יש שאינם מבחינים כיום בין הטעם פסק לבין מונח לגרמיה, ומנגנים, או שאינם מנגנים, את שניהם.
שרשראות של טעמים
כללי הטעמים, ובפרט העובדה שישנם טעמים שבאים רק בסמוך לטעמים אחרים, יוצרים שרשראות קבועות של טעמים, החוזרות שוב ושוב. נציג כמה מהן:
- קַדְמָ֨א מֻנַּ֣ח זַרְקָא֮, מֻנַּ֣ח סֶג֒וֺל.
- מַהְפָּ֤ךְ פַּשְׁטָא֙, מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן.
- מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֻנַּ֣ח אֶתְנַחְתָּ֑א.
- פָּזֵ֡ר, תְּ֠לִישָא־גְדוֹלָה, אַזְלָ֨א גֵּ֜רִישׁ, מֻנַּ֣ח רְבִ֗יעִי
- דַּרְגָּ֧א תְּבִ֛יר, מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֵרְכָ֥א סוֺף פָּסֽוּק׃
טעמי אמ"ת
הספרים תהילים ומשלי, ורובו של ספר איוב[29] (בראשי תיבות נקראים ספרי אמ"ת), זכו למערכת טעמים משל עצמם, עקב סגנונם השירי. עקרונות פיסוק הטעמים, והחלוקה לקיסרים, מלכים ומשמשיהם זהים גם בה, אך הטעמים הממלאים תפקידים אלה שונים. מערכת זו נקראת "טעמי אמ"ת". מערכת טעמי שאר הספרים נקראת בניגוד אליה "טעמי כ"א[30] ספרים". ההבדל הבולט ביותר בין שתי המערכות הוא שבעוד בטעמי כ"א ספרים הטעם אתנחתא משמש כקיסר, והוא בעל כח החלוקה הגדול ביותר במשפט - בטעמי אמ"ת ישנו טעם שכח הפסקתו גדול יותר, ושמו עולה ויורד.
נגינתם של טעמי אמ"ת אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימות מסורות מוזיקליות בשבילם, ובהן אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.
רוב הפסוקים המוטעמים בטעמי אמ"ת מחולקים לשניים על ידי אתנחתא. לדוגמה: ”אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֗֝וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה׃” (תהלים פד ה) – בפסוק זה הטעם סילוק, שהוא קיסר מסמן את סוף הפסוק. הטעם אתנחתא, הנמצא תחת המילה 'ביתך', והוא מלך, מחלק את הפסוק לשניים. את חציו הימני של הפסוק מחלק הטעם דחי, הנמצא תחת המילה 'אשרי', והוא משנה, ואת חצי הפסוק השמאלי מחלק הטעם רביע מוגרש, הנמצא על המילה 'עוד'.
פסוקים ארוכים יותר מחולקים קודם על ידי הטעם עולה ויורד. כדוגמה בפסוק: ”לַמְּדֵ֤נִי ׀ לַ֥עֲשׂ֣וֹת רְצוֹנֶךָ֮ כִּֽי־אַתָּ֢ה אֱל֫וֹהָ֥י רוּחֲךָ֥ טוֹבָ֑ה תַּ֝נְחֵ֗נִי בְּאֶ֣רֶץ מִישֽׁוֹר׃” (תהלים קמג י) – הטעם עולה ויורד, שהוא מלך, הנמצא על המילה 'אלוהי', מחלק את הפסוק לשני חלקים. צידו הימני של הפסוק מחולק על ידי הטעם צינור, המופיע אצל המילה 'רצונך', והוא משנה, ואת ימינו מחלק הטעם מהפך לגרמיה, שהוא שליש. שמאלו של הטעם עולה ויורד, מחולק כמו פסוק קצר[31].
אפשר לדמות את טעמי אמ"ת לטעמי כ"א ספרים שהוצא מהם הטעם אתנח. כך אתנח של טעמי אמ"ת מקביל לטעם זקף קטן של כ"א ספרים, הטעם עולה ויורד מקביל לסגולתא, הטעם צינור שבטעמי אמ"ת מקביל לטעם זרקא, שגם הוא שמו צינור, וכן הלאה. גם המסורה הבבלית, אף שהיא משתמשת באותה מערכת טעמים גם לספרי אמ"ת – ממעטת היא להשתמש בהם בטעם המקביל לאתנחתא[32].
קיסרים
- סִלּֽוּק׃ - נקרא גם סוף פסוק.
מלכים
- עוֺלֶ֫ה וְיוֺרֵ֥ד - מופיע בפסוק שחלקו השני ארוך – בדרך כלל כחמש מילים או יותר. כשהוא נמצא במילה הראשונה בפסוק ממלא את מקומו הטעם אזלא לגרמיה. לעיתים מפאת חוסר מקום מועבר הסימן עולה אל המילה הקודמת, או מושמט לגמרי.
- אֶתְנַחְתָּ֑א - מחלק לשנים את רוב הפסוקים, ובאחרים את שמאלו של עולה ויורד. כשאתנחתא נמצא במילה הראשונה בפסוק, או במילה הראשונה לאחר עולה עולה ויורד, ממלא את מקומו הטעם פזר. כשהוא נמצא לקראת סוף הפסוק – לאחריו רק שתי מילים קצרות – ממלא את מקומו רביע; כשלאחריו רק מילה אחת קצרה ובה הטעם סוף פסוק – הופך הוא למשרתו.
שמאל אתנחתא
משמאל אתנחתא יכולים לחלק רק שלשה טעמים מפסיקים, ואין ביניהם יחס של היררכיה כמו שאר הטעמים המפסיקים.
- רְ֝בִ֗יעַ מֻגְרָשׁ - מחלק את שמאל אתנחתא. את שמאלו יכול לחלק הטעם מהפך לגרמיה; לעיתים מוחלפים שניהם על ידי הטעם שלשלת גדולה. כשלשמאל רביע מוגרש רק מלה אחת קצרה ובה סוף פסוק, הופך הוא למשרתו של הסוף פסוק.
- שַׁלְשֶׁ֓לֶת גְּדוֺלָה׀ - כשמהפך לגרמיה, שאחרי רביע מוגרש, נמצא במילה הסמוכה למילה שבה סוף פסוק – הופך המהפך לגרמיה למשרתו של אותו סוף פסוק, והרביע המוגרש שקדם לו – הופך לשלשלת גדולה. סימן הפסק שלאחריו בא להבחינו מהטעם שלשלת קטנה המשרת.
משנים
- רְבִ֗יעַ קָטָן - משמש כמשנה את המלך עולה ויורד, כשהמילה בה הוא נמצא צמודה למילה בה הטעם עולה ויורד.
- צִנּוֺר֮ - משמש גם הוא את עולה ויורד, כשהוא סמוך אליו. יכול להופיע גם לפני רביע קטן שלפני עולה ויורד, אם המרחק בינו לבין עולה ויורד עדיין אינו גדול משלוש מילים. סימן הטעם נמצא בסוף המילה, להבדילו מהטעם צינורית המשרת.
- דְּ֭חִי - משמש בדרך כלל כמשנה הסמוך לאתנחתא. כשלאחריו רק מילה קצרה ובה האתנחתא – הופך הוא למשרתו. סימן הטעם נמצא לפני המילה, להבדילו מן הטעם טרחא, שבטעמי אמ"ת הוא משרת.
- רְבִ֗יעַ גָּדוֺל - משמש על פי רוב כמשנה שלאחריו בא עוד משנה. (כשפוגשים רביע שאינו מוגרש, אפוא, יש לוודא שהוא אינו ממלא את מקומו של אתנחתא. ואז – אם סמוך הוא לעולה ויורד – הרי זה רביע קטן. אחרת – רביע גדול).
שלישים
- פָּזֵ֡ר - משמש בדרך כלל כשליש שאחריו בא שליש אחר. משמש גם כשליש שלפני משנה, על פי רוב כשמימינו שתי מילים או יותר. פזר גם משמש לפעמים כמלך – כשהוא ממלא את מקומו של אתנחתא.
- אַזְלָ֙א לְגַרְמֵהּ׀ - לרוב משמש כשליש שלאחריו משנה. לפעמים מחליף אותו בתפקיד זה מהפך לגרמיה. אזלא לגרמיה או מהפך לגרמיה הסמוכים לדחי – הופכים למשרתיו. אזלא לגרמיה משמש גם כמלך – כאשר הוא מחליף את עולה ויורד שבא בראש פסוק.
- מַהְפָּ֤ךְ לְגַרְמֵהּ׀ - מחליף כשליש את אזלא לגרמיה, במילה ארוכה שהטעמתה בסופה ואין משרת לפניה. משמש גם כן בחלוקת שמאלו של רביע מוגרש.
משרתים
- מֵרְכָ֥א - משרת את רוב המפסיקים. לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מרכא מוצנר[33].
- מֻנָּ֣ח
- מַהְפָּ֤ך - לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מהפך מוצנר.
- שׁוֺפָר עִלּ֬וּי - מקומו מעל המילה, כניגוד לשופר מונח, שמתחתיה. נקרא גם עילוי.
- אֶתְנָ֢ח הָפוּךְ - משרת את עולה ויורד, לאחר זרקא, במילה שאינה מוטעמת באות הראשונה. ההבחנה בין אתנח הפוך לבין גלגל לא הייתה ברורה במשך כל הדורות, והיו שקראו את שם שניהם גלגל.
- גַּלְגַּ֪ל - משרת את פזר, אם לפניו בא משרת אחר.
- טַרְחָ֖א - מופיע רק כחלק מסדר משרתים. בטעמי אמ"ת טרחא אינו מפסיק כבטעמי כ"א ספרים, אלא רק הטעם דחי הדומה לו.
- קַדְמָ֙א - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים.
- שַׁלְשֶׁלֶ֓ת קְטַנָּה - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים. נדיר מאוד.
- צִנּ֘וֺרִית - מצטרף אל תוך מילה שבה מהפך או מרכא. ואז נקרא שמם מהפך מצונר, ומרכא מצונר.
טעמים שאינם מנוגנים
- מַקָף־ - מתפקד כפי שהוזכר לעיל בטעמי כ"א ספרים. כששתי מילים מוקפות מקבלות האחת את הסימן עולה והשנייה את הסימן יורד, או אחת צינורית והשנייה מהפך, או צינורית ומרכא – מושמט סימן המקף שביניהן.
- מֶֽתֶג - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.
- פָּסֵק׀ - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.
השימוש בטעמי המקרא
השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - בעת קריאת התורה, קריאת ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים.
בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים טעמי המקרא, ניקוד או חלוקה לפסוקים[34] (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, הנחקקים על גבי הקלף), לכן על הקורא לשנן מראש את הטעמים השייכים לאותה הקריאה. לצורך כך מיועד הספר הנקרא תיקון קוראים. צורתו הנפוצה יותר של הספר[35] היא שכל הטקסט נדפס פעמיים, בשתי עמודות זו לצד זו. באחת - הטקסט מלווה בכל טעמי המקרא ובניקוד, וממנו יכול הקורא ללומדם, ובשנייה מופיע הטקסט כפי שהוא בספר התורה, ובה יכול הלומד לנסות את זכרונו.
ברוב העדות קיים מנהג נפוץ הוא שילד שהגיע למצוות קורא בתורה חלק מפרשת השבוע או את כולה בבית הכנסת בהזדמנות הראשונה שבה הוא מחויב בקריאה בעצמו. על הנער ללמוד קודם לכן את טעמי המקרא ולהכין את הקריאה שלו, וכך עוברת מסורת קריאת טעמי המקרא לדור הבא. בקרב יהודי תימן נוהגים הילדים לעלות לתורה כבר בסביבות גיל 6, ממילא לא עשו שום דבר מיוחד הגיעם למצוות, אך בארץ ישראל כבר שילבו גם את מנהג שאר העדות.
תלמודי תורה ההולכים על פי שיטת זילברמן ושיטת ברקאי, וכן יהודי תימן, שמים דגש על שינון התנ"ך בטעמיו בגילאים הצעירים.
לומדי תנ"ך משתמשים בתכונותיהם הפיסוקיות של הטעמים על מנת לפרשו. ידועים דברי רבי אברהם אבן עזרא בעניין: ”אזהירך שתלך אחרי בעל הטעמים, וכל פירוש שאינו על דרך הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו”[36]. בדרך כלל אפשר להחליף את הטעמים המפסיקים ביותר - אתנחתא וסגולתא (ולעיתים גם זקף קטן) - בנקודה או פסיק. זאת ועוד, כוחם הפיסוקי של הטעמים גדול יותר מכוחם של סימני הפיסוק, ובעוד שסימני הפיסוק מתחמים קבוצות של חמש מילים ויותר, טעמי המקרא יכולים ללמד גם על היחס בין קבוצות של שתים־שלוש מילים. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להנגיש את פיסוק הטעמים לאלו שאינם בקיאים בו, בין השאר על ידי מכון ממרא[37], ובפרויקט 'מקרא על פי המסורה' בויקיטקסט, על ספרי אמ"ת[38].
לימוד טעמי המקרא
באופן מסורתי, לימוד הטעמים נעשה על ידי שינון "טבלת זרקא", שהיא רשימת כל הטעמים לפי מסורת מסוימת[39]. טבלאות זרקא מופיעות לעיתים בעמודים הראשונים של חומשים או של תיקוני קוראים. התלמידים, למשל נער או קבוצת נערים שצריכים להכין את הקריאה לבר המצווה שלהם, שומעים את המנגינות מפי מורה ומשננים אותן.
עם הזמן פותחו מגוון חומרי הוראה לילדים ללימוד טעמי המקרא, שיטת ההטעמה והפיסוק שהם יוצרים, והמסורות המוזיקליות שהם מייצגים בכל עדה. יש מהם המציגים את הטעמים בהרכביהם הנפוצים, ומביאים דוגמאות למקרים השונים שמופיעים במקרא בחלקים הנקראים בציבור, יש מהם המלוּוים בתווים או בקלטות[40]. עם התפתחותם של המחשב והאינטרנט פותחו תוכנות ואתרי אינטרנט המלמדים את נגינות הטעמים השונות[41].
פרשנות ודרשות על הטעמים
ישנו קשר בין דברי חז"ל לבין הטעמים המצורפים אל הפסוקים. כך למשל מסופר בגמרא[42] על רב פפא שנשמטה מדרגה מתחת רגלו ועמד ליפול, ושאל אותו חייא בר רב מדפתי: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?". והסביר הגאון מווילנא שהמקור לדברי חייא בר רב הוא שתחת המילים ”כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ” (דברים טו ח) מופיע צירוף הטעמים "דרגא תביר" (מדרגה, שבור)[43].
חכמי הקבלה דורשים ומפרשים את הטעמים ושמותיהם בצורות שונות. ראויה לציון הדרשה בספר תיקוני זוהר, הפותחת במילים: ”אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אִלֵּין טַעֲמֵי דְאוֹרַיְיתָא, דְאִתְּמַר בְּהוּ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ” (תיקוני זהר מז א) ובה נדרשים הטעמים בצורות שונות, בין השאר כאופן שבו יכולו לעתיד כוחות הרוע. קבלת האר"י רואה את הטעמים כחלק ממערכת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגים ואותיות). הטעמים תמיד נמצאים במקום הגבוה יותר, מעל שאר חלקי הטנת"א. למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים[44] מסביר, שהאותיות הן כנגד הנפש וכנגד המעשה שהרי הן גוף המילה כפי שהיא כתובה, הניקוד הוא כנגד הרוח וכנגד הדיבור שהרי הוא המאפשר לבטא את המילה, והטעמים הם כנגד הנשמה והמחשבה, הכוונה שעומדת מאחורי הדברים, שורשה של המילה. על ידי תפילה בשלמות כל העניינים האלה, האדם מקשר את כל חלקי נפשו זה בזה ולשורשם העליון. על הטנת"א נכתבים ספרי ביאורים רבים עד ימינו, ביניהם מפורסם הספר ריש מילין של הרב קוק.
ייצוג טעמי המקרא במחשב
בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך.
| שם הטעם | מיקום Unicode | דוגמה |
|---|---|---|
| אתנחתא | U+0591 | ב֑ |
| סגולתא | U+0592 | ב֒ |
| שלשלת | U+0593 | ב֓ |
| זקף קטן | U+0594 | ב֔ |
| זקף גדול | U+0595 | ב֕ |
| טיפחא | U+0596 | ב֖ |
| רביע | U+0597 | ב֗ |
| צינורית[45] | U+0598 | ב֘ |
| פשטא | U+0599 | ב֙ |
| יתיב | U+059A | ב֚ |
| תביר | U+059B | ב֛ |
| גרש | U+059C | ב֜ |
| גרש מוקדם | U+059D | ב֝ |
| גרשיים | U+059E | ב֞ |
| קרני פרה | U+059F | ב֟ |
| תלישא גדולה | U+05A0 | ב֠ |
| פזר | U+05A1 | ב֡ |
| אתנח הפוך | U+05A2 | ב֢ |
| מונח | U+05A3 | ב֣ |
| מהפך | U+05A4 | ב֤ |
| מרכא | U+05A5 | ב֥ |
| מרכא כפולה | U+05A6 | ב֦ |
| דרגא | U+05A7 | ב֧ |
| קדמא | U+05A8 | ב֨ |
| תלישא קטנה | U+05A9 | ב֩ |
| ירח בן יומו | U+05AA | ב֪ |
| עולה | U+05AB | ב֫ |
| עילוי | U+05AC | ב֬ |
| דחי | U+05AD | ב֭ |
| זרקא[45] | U+05AE | ב֮ |
| סימן עגול של המסורה | U+05AF | ב֯ |
| מתג | U+05BD | בֽ |
| פסק | U+05C0 | ב׀ |
| מקף | U+05BE | ב־ב |
| סוף פסוק | U+05C3 | ב׃ |
על מנת להוסיף את אחד מטעמי המקרא לטקסט, יש למוצאו במפת התווים ולהעתיקו משם. כשמשתמשים במעבד התמלילים מיקרוסופט וורד, יש עוד שתי אפשרויות:
- בסרגל הכלים הוספה - לגשת לסימן, סימנים נוספים, ערכת נושא: עברית, ולבחור את הטעם הרצוי.
- לכתוב את מיקום היוניקוד של הטעם, ולהקיש Alt+X. למשל אם נקיש 0592 ולאחר מכן Alt+X, נקבל את הטעם סגולתא.
מערכות ישנות יותר, החל ממערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכות בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, למשל גופן Ezra SIL [46] המופץ כתוכנה חופשית, או הגופנים ממשפחת Guttman.
ראו גם
לקריאה נוספת
ספרים ומאמרים העוסקים בצורה נרחבת בטעמי המקרא
- מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תשמ"ב.
- מרדכי ברויאר, הטעמים בספרי אמ"ת, מבוא לספר תהלים עם פירוש דעת מקרא; וכן טעמי כ"א ספרים, מבוא לספר בראשית עם פירוש דעת מקרא
- אברהם ויסבלום, תורת הטעמים - "מבוא לתורת הטעמים", "טועמיה חיים זכו" ביאורים בתורה על פי טעמי המקרא, "ביאור הטעם" ביאורים העולים מדרך הפיסוק של הטעמים.
- ישראל ייבין, המסורה למקרא, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ג
- מנחם כהן, מבוא ל'מקראות גדולות הכתר', בתוך ספר יהושע-שופטים, הוצאת בר-אילן, רמת גן 1992
- דניאל מאיר וייל, ניגון טעמי המקרא על פי המסורה, ראובן מס, ירושלים, 1995
מאמרים נוספים נקודתיים
- עזרא ציון מלמד טעמי המקרא בדברי פרשני המקרא, בתוך: מחקרים במקרא בתרגומיו ובמפרשיו, הוצאת מאגנס, תשמ"ד. עמ' 455 - 459. מסת"ב 9652235156
- שמחה קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ד
- רונית שושני, "לתולדות הטעם סגול", לשוננו, סט (תשס"ז), עמ' 87–114
- רונית שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא", מ' בר-אשר וח"א כהן (עורכים), מַשְׂאַת אַהֲרֹן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 469–486
- זכריה גורן, טעמי המקרא כפרשנות, תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 1995
- מירה שפיגל, נוסח קריאת התורה בתימן: השתקפות של מסורת הקריאה הקדם-טברנית, פעמים 77, תשנ"ט
- בוריס קליינר, מקצב המקרא - על עיצוב הזמן בקריאה הליטורגית של יהודי תימן, פעימות 2, 13 - 38
בשפה האנגלית
- סוזן הייק ונטורה "מוזיקת התנ"ך נחשפת", יצא לאור בצרפתית (1976) La musique de la Bible révélée ותורגם לאנגלית (1991) The Music of the Bible Revealed
- Uri Sharvit, The Musical Realization of Biblical Cantillation Symbols (Teamim) in the Jewish Yemenite Tradition, Yuval 4, JMRC, Jerusalem, 1982
- William Wickes, A treatise on the accentuation of the twenty-one so-called prose books of the Old Testament (1887)
- William Wickes, A treatise on the accentuation of the three so-called poetical books on the Old Testament, Psalms, Proverbs, and Job, (1887)
- Arthur Davis, The Hebrew accents of the twenty-one Books of the Bible (K"A Sefarim) with a new introduction (1900)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: טעמי המקרא |
| ערך מילוני בוויקימילון: אתנחתא |
 טקסט בוויקיטקסט: פרויקט "ויבינו במקרא" |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טעמי המקרא |
- הסברים יסודיים על הטעמים
- הערך "טעמים (טעמי המקרא)", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הסברים נוספים על הטעמים
- מצגת על טעמי המקרא הממחישה על ידי אנימציה את שיטת החלוקה הבינארית, באתר הניווט בתנ"ך
- מאמרים נוספים
- יונה עמנואל, טעמי המקרא במורשת אשכנז, באתר "דעת"
- רשימת מאמרים על טעמי המקרא באתר רמב"י
- מאמרים בנושא טעמי המקרא של יוסף עופר
- מבוא לקשר בין טעמי המקרא ודרשות התורה שבעל-פה, באתר טעמי המקרא והתורה שבעל-פה של פישר זלמן
- קרני פרה, באתר האנציקלופדיה היהודית
- נגינת טעמי המקרא במסורות עדות ישראל
- מרדכי נאמן, היסוד המוזיקלי של הקריאה בתורה לפי טעמי המקרא: ניתוח סטרוקטוראלי והשוואתי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2012
- פרויקט ויבינו במקרא, מקרא מוקלט בויקיטקסט
- האזנה לטעמי המקרא וקריאה בתורה בנוסח יהודי מרוקו על ידי איתמר מלכא
- הדגמות של טעמי המקרא במסורת קהילת ארם צובא שבסוריה
- הדגמה של טעמי ההפטרה במסורת יהודי מצרים, הקרובה למסורת הספרדית-ירושלמית, אך שונה במידה ניכרת מן המסורת של יוצאי ארם צובא
- האזנה לקריאת התורה בטעמים (וכן גם להפטרות) במנגינה אשכנזית באתר אורט
האזנה לפרשת בראשית בנוסח יהודי בבל, סרטון באתר יוטיוב
- תנ"ך עם טעמים
- בדף "מקרא" בויקיטקסט אפשר למצוא את כל ספרי התנ"ך עם טעמי המקרא
- תנ"ך עם טעמי מקרא לעיון או הורדה, באתר של מכון ממרא
- המחשה של חלוקת הפסוקים על פי טעמי המקרא, באתר The OpenScriptures Hebrew Bible.
- גופנים התומכים בטעמים
- "טעמי קולמוס" (גופני קוד פתוח ביוניקוד שהם חלק מפרויקט קולמוס) ומאגר פונטים המבוסס עליו ועל עוד מקורות באתר הסידור הפתוח
- עמוד גופן יוניקוד Ezra SIL שתומך בטעמי מקרא, באתר SIL
הערות שוליים
- ^ הרב מרדכי ברויאר, "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב, פרק א' סעיף 1
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 6. פרק ט"ו סעיף 24.
- ^ חלק מהטעמים מסומנים תמיד בראש או בסוף מילה, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם. חלק מהחומשים מציבים טעם כזה פעמיים, אחת בראש או בסוף המילה והשנית על יד ההברה המוטעמת
- ^ עיין לדוגמא שערי יצחק ויחי תשע"ח עמוד 10 - מאת הרב יצחק רצאבי.
- ^ למשל דעת המגלה עמוקות וצפנת פענח. הרב יצחק רצאבי הביא ראיה לקיומם של צורות כבר בזמן חבקוק ממדרש, עיין בשערי יצחק ויחי תשע"ח.
- ^ לז ב, ולהלכה כנראה נפסק שאינם דאורייתא, - כך הסיק הר"ן שם ד"ה ורבי יוחנן מדברי הרמב"ם, וכן בספר "טוב טעם" (מאת רבי אליהו בחור) כתב שטעמי המקרא שלנו נתחברו רק בתקופת הגאונים. אולם יש שכתבו להפך: בספר קרן אורה העיר שנראה שהרמב"ם לא פסק כשיטה האומרת שאינם הלכה למשה בסיני אלא כירושלמי, הירושלמי סובר שהם הלכה למשה מסיני (מסכת מגילה, פרק ד', הלכה א'), וכך גם בספר הזוהר, חלק ב, דף ר"ה, עמוד ב'. רבנו שמחה מחבר מחזור ויטרי בפירושו למשניות אבות א א; ספר חסידים סימן שב; החיד"א בספרו שם הגדולים, מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם'; שו"ת חתם סופר חלק ו' סימן פ"ו ועוד.
- ^ (סב א)
- ^ קידושין ל, א; נדרים לח, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב עמוד א' ועי' מהרש"א יומא נב א ושו"ת אבקת רוכל ד
- ^ ישראל ייבין, מבוא למסורה הטברנית עמ' 114
- ^ אוצר נגינות ישראל ב-ג עמוד 8
- ^ דוגמה לכך ניתן לראות בתחום הגעיה הכבדה: בקונטרסי מסורה ובדקדוקי הטעמים המיוחס לאהרן בן אשר מובא כלל לסימונה של הגעיה הכבדה. ניסוחים הקשורים לכלל הזה נמצאים פעמים מעטות גם במסורה הגדולה. סוג זה של געיות הוא בין הנושאים העיקריים לרשימת החילופים בין 'בן אשר' ל'בן נפתלי'. גישה זו, שלבעלי המסורה בכלל ולאהרן בן אשר בפרט, יש כללי מסורה ברורים לביצועם של הגעיות, היא גישתו של פרופסור מנחם כהן שעליה כתב במבוא ל'מקראות גדולות הכתר' ועל פיה גם שיחזר את החלקים החסרים ב'כתר ארם צובא'. לעומת זאת גישתו של הרב מרדכי ברויאר היא שבעלי המסורה לא ראו חשיבות בנושא הגעיות, ולכן אין חשיבות למיקומן, וכך נהג גם בתנ"ך שהוציא.[דרוש מקור]
- ^ ישנו פסוק נוסף שזכה לשתי הטעמות, כשאחת מחלקת אותו לשני פסוקים, והוא בבראשית, ל"ה, כ"ב
- ^ מירה שפיגל, נוסח קריאת התורה בתימן: השתקפות של מסורת הקריאה הקדם-טברנית, פעמים 77, 1999 תשנ"ט, עמ' 43 - 68. הרב קפאח מנה בסה"כ שמונה טעמים שונים במסורת התימנית. "טעמי אמ"ת בתימן", הרב יוסף קפאח, תרביץ לא, ד (תשכ"ב)
- ^ "המורשת המוסיקלית של קהילות ישראל", כרך 2, מאת אמנון שילוח, האוניברסיטה הפתוחה עמודים 26 - 35
- ^ מאוחר יותר יצאה גרסה אנגלית של הספר - "The Music of the Bible Revealed"
- ^ שמו באנגלית "The Masoretic Chant of the Bible", הוצאת R.Mass, ירושלים 1995. מאמר נוסף שלו: "המתיבתא ללויים וניגוני המקדש", תחומין יז
- ^ בבית הכיסא
- ^ למשל מחברת התיג'אן, וספר דקדוקי הטעמים המיוחס לאהרון בן אשר
- ^ היחידות הקטנות מורכבות בדרך כלל משם ולוואי, נשוא ומשלימו, או אברים מאוחים, כמו "ויאכל וישת"
- ^ כשיש שלושה או יותר משפטים המאוחים בפסוק, ואין קשר גדול יותר בין שנים מהם, שיטת הטעמים נכשלת. היא אינה מסוגלת לחלק פסוק ליותר משני חלקים שווים. במקרה כזה יחולק הפסוק לשני חלקים, שחצי או קצת יותר מהמשפטים בחלק הראשון והשאר בחלק השני.
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיף 8 וכן פרק ט"ו. בפרק ט"ו נידונית החלוקה הזאת לפרטיה. הרבה מהכללים המובאים כאן נוסחו עוד קודם לרב ברויאר, אך הוא השלים את העבודה וסידר אותם דבר דבור על אפניו.
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיפים 9, 10
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 20
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק ט"ו סעיפים 24 והלאה
- ^ כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו, וייתכן אפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים. הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, בשם ספר משפטי הטעמים, וולף היידנהיים דף ו עמוד א
- ^ כמו המילה צינורתא
- ^ בין כל קטעי המקרא הנקראים בציבור רק פעמיים: פעם אחת בתורה (פרשת מסעי, על המילים "אלפיים באמה") ופעם אחת במגילת אסתר (בפרק ז', על המילים "[גם הנה-העץ] אשר-עשה המן"
- ^ חוץ מפרקים א-ב ופרק מ"ב פסוקים ז-י"ז
- ^ עשרים ואחד
- ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק י'
- ^ יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשס"א, עמ' 218
- ^ הסימן 'יורד', שהוא חלק מהטעם עולה ויורד, זהה לסימן המרכא. בייחוד יש להזהר שלא לבלבל ביניהם כשהסימן 'עולה' מושמט
- ^ ואם יכתבו - יפסלו את הספר. שולחן ערוך יורה דעה רעד ז
- ^ אצל יהודי תימן בדרך כלל מודפס גם תרגום אונקלוס משום שהם מתרגמים בקריאה בציבור, לכן צורת הספר בדרך כלל לא מקבילה.
- ^ בסוף ספרו 'צחות'
- ^ תנ"ך מנוקד - מכון ממרא, באתר www.mechon-mamre.org
- ^ מקרא על פי המסורה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ היא נקראת כך כנראה על שם המילה הראשונה בה
- ^ למשל, בין סוף שנות ה-50 לתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים הוציא המלחין והמורה מיכאל פרלמן, מקבוצת יבנה, דפים ללימוד טעמי המקרא, המסבירים את שיטת הפיסוק בצורה מפורטת. ספרים עם תווים, או ספרים מלווים בהקלטות, שמהם ניתן ללמוד את שיטת הפיסוק וההטעמה וכן את המימוש המוזיקלי: "קרא בטעם" (בצירוף תקליטים) ו"צלילי המקרא" של יהושע לייב נאמן, "טעמי המקרא" של ברוך בן-יהודה, ומאוחר יותר סדרת החוברות והקלטות של מכון רננות "ושננתם לבניך".דפים ללימוד טעמי המקרא / בהדרכת מיכאל פרלמן | פרלמן, מיכאל, 1917-1992 | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il. מידע על "קרא בטעם יהושע לייב נאמן" בקטלוג הספרייה הלאומית. מידע על "צלילי המקרא יהושע לייב נאמן" בקטלוג הספרייה הלאומית. מידע על הספר "טעמי המקרא" בקטלוג הספרייה הלאומית. מידע על ושננתם לבניך בקטלוג הספרייה הלאומית.
- ^ למשל תוכנת קול קורא, ותיקון קוראים וירטואלי של יד מהרי"ץ.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י' עמוד א'
- ^ פירוש שפת היריעה על ספר אהל יעקב של המגיד מדובנא, פרשת ראה
- ^ שער ב פרק טז
- ^ 45.0 45.1 סימני "זרקא"/"צינור" ו"צינורית" קרויים בשמות שגויים ב-Unicode. כדי לקודד "זרקא"/"צינור" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZINOR" (U+05AE), וכדי לקודד "tsinnorit" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZARQA" (U+0598). ראה Unicode Technical Note #27: "Known Anomalies in Unicode Character Names", ובמיוחד ב Appendix A.
- ^ Ezra SIL
| כתב עברי | ||
|---|---|---|
| מערכות אלפבית | אלפבית פרוטו-כנעני • אלפבית פיניקי • אלפבית עברי עתיק • אלפבית ארמי • אלפבית עברי | |
| וריאציות של אלפבית עברי | כתב רש"י • כתב סת"ם • כתב רהוט • סוליטריאו | |
| שונות | כתיב עברי • ליטון של עברית • טעמי המקרא • אותיות מנצפ"ך • גרש • אם קריאה • הגיית העברית • גימטריה | |
| ניקוד | ניקוד טברני • ניקוד בבלי • ניקוד ארץ־ישראלי • ניקוד ארצישראלי-טברני • ניקוד שומרוני • ניקוד העברית בת ימינו • כתיב מלא | |
| גופנים עבריים | דוד • אריאל • פרנק-ריהל • קורן • מרים • נרקיס • חיים • דרוגולין • הדסה • הצבי • כתב רש"י • סת"ם • שלום • ירושלמי • וילנא • אלף | |
| אלפבית עברי | א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת | |
| שפות הנכתבות בכתב עברי | עברית • ארמית • יידיש • ערבית יהודית • לאדינו | |
29774068טעמי המקרא