סיום בדבר טוב

סיום בדבר טוב
(מקורות עיקריים)

ספר תורה פתוח בשירת הים פורענות הגויים אינה נקראת רעה
מקרא	מגילת קהלת, פרק ח', פסוק ג'
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה ז'
משנה תורה	ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ג, הלכה ה'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן קל"ח

סיום בדבר טוב או חתימה בדבר טוב הוא כלל הלכתי הנוהג בעיקר בהלכות קריאת התורה. על פי הכלל אין להתחיל או לסיים קריאה בדבר המוגדר כרע אלא בדבר טוב. לעיתים ישנה הקפדה על כך גם בעת אמירה או כתיבה בנושאים שונים, כמו סיום מסכת, כתיבת מכתב ועוד.

מקור הכלל

במשנה נאמר ”אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא לכולם”, ובתלמוד ירושלמי ביארו זאת כי לדעת רבי יוסה טעם האיסור הוא ש”צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב”. קרבן העדה השווה את דברי הירושלמי לדברי התלמוד בבלי: ”מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים”.

יש אומרים שכלל זה נלמד מהפסוק ”אל תעמוד בדבר רע”.

בשו"ת תורה לשמה ציין למקור את מגילת קהלת, פרק ג', פסוק ב' שם נמנו ארבעה עשר זוגות זמנים טובים ורעים, כאשר בתחילה הפותח חיובי: "עת ללדת ועת למות", ובסוף החותם חיובי: "עת מלחמה ועת שלום", שינוי זה הוא מחמת ההקפדה על סיום בטוב.

הלבוש כתב שהמנהג הוא כדי שלא יחשוב העולה שהקורא מעוניין בקללתו, ויבואו לידי מריבה. לפי המלבושי יום טוב טעם זה שייך רק בפתיחה, והאיסור לסיים בדבר רע נלמד מ"אל תעמוד בדבר רע".

פרטי הכלל

בקריאת התורה, על הבעל קורא להתחיל ולסיים בקריאתו רק בעניינים המסמלים טוב, ולא בדברים הרעים. כמו כן אין לסיים באדם שעשה מעשה רע.

רעת גויים אינה מוגדרת כרעה, וכן טובתם אינה טובה, ולפי רבי אריה לייב שפירא טובתם אף נחשבת כרע.

המקור חיים כתב שהאיסור לסיים בדבר רע קיים גם בלימוד פרטי של תנ"ך ומשנה. רבי אריה לייב שפירא כתב בשם ספר חסידים שהדין כך בכל לימוד וכן בכתיבה. המקובלים כתבו כי ישנו שד הממונה להזיק לכל העוצר באמצע כתיבת דברי תורה בדבר רע.

החתם סופר הקפיד גם בשיחת חולין לסיים בדבר טוב.

דוגמאות

בפרשת בראשית יש חומשים בהם ציינו את סיום העלייה השישית במילים "אז הוחל לקרא בשם ה'". לדעת האבן עזרא, הרשב"ם והספורנו, אכן מדובר בסיום טוב, כשהפסוק נסוב אודות תפילת בני האדם אל ה'. לפי רש"י הפסוק מדבר על תחילת הכרת האנושות בעבודה זרה, ולפיכך נהוג לסיים קודם לכן.

הפטרת שבת שובה מסתיימת במילים "ופושעים יכשלו בם". לדעת התוספות יש להוסיף פסוקים מספר יואל, לדעת האבודרהם מוסיפים מספר מיכה, בפראג נהגו להוסיף משניהם.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק "ברח דודי", ובתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד א' דרשו זאת לגנאי, לכן יש המסיימים בפסוק שקודם לאחרון "היושבת בגנים".

חריגים

פרשת נח מסתיימת במילים 'וימת תרח בחרן', ויקרא ב'לאשמה בה', קדושים ב'דמיהם בם', מצורע 'ולאיש אשר ישכב עם טמאה', במדבר ב'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו', קרח ב'ולא תמותו', בלק ב'ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף'.

רבי יוסף חיים מבגדד ביאר שכיון שהעולה מסיים בברכת התורה, נקרא מסיים בטוב, אך הזהיר על הלומד ביחידות כמו אמירת שניים מקרא ואחד תרגום לחתום בדבר טוב.

מנהג רווח בצרפת וספרד לקרוא בסוף פרשת בלק שלשה פסוקים מפרשת פנחס ולסיים ב"הנני נותן לו את בריתי שלום"

סדר הזי"ו ל"ך בקריאת פרשת האזינו כוללת גם סיומות בדברים הרעים. הרמב"ם והרשב"א ביארו שזה כדי שיחזרו העם בתשובה.

סימן יתק"ק

בסוף הספרים: ישעיהו, תרי עשר, קהלת, ואיכה נכתב במסורה סימן יתק"ק.

המהרש"א ורבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן ביארו שהסימון רומז לקשר בין הספרים: ישעיהו, תרי עשר, קינה (איכה) וקהלת, שכולם מסתיימים בדבר רע ויש לחזור על הפסוק שקודם לאחרון כדי לסיים בדבר טוב. מקור למנהג זה נמצא בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'. ”'השיבנו' תחת 'כי מאוס מאסתנו'”.

שונות

בשם ר"י נכתב כי המנהג לקרוא בשבת קודם ראש השנה פרשיות נצבים וילך הוא כדי שלא לסיים את השנה בדבר רע, בקללות שבפרשת כי תבא.

ישנו מנהג לסיים דיבור בענייני פורענות בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ומנהג אשכנז לסיים תמיד את הלימוד עם הקטנים בפסוק זה,

לאחר שבירת הכוס מאחלים "מזל טוב" תחת החופה, כדי לסיים בדבר טוב.

מנהג הדרשנים לסיים ולחתום את דבריהם בדברי שבח או בדברי נחמה, ויש שסיימו בפסוק "ובא לציון גואל".

בחתימת מסכת

מהמשניות שבסוף מסכתות ברכות, מועד קטן, נידה וידים ניכר כי חיפשו התנאים אחר סיום בדבר טוב. כך גם נראה מהתלמוד בבלי סוף מסכת סוכה. אף הראשונים לעיתים הקפידו על כך^{[דרוש מקור]}.

דעת רבי יעקב מאורליינש שרבי יהודה הנשיא ופתח את סדר נשים במסכת יבמות המדברת בפורענות (מות הבעל), כדי לסמוך פורענות זו לפורענות המסיימת את הסדר הקודם, סדר מועד, והיא הלכות אבלות שבהם מסתיימת מסכת מועד קטן.

בשיר של יום

לפי מנהג האשכנזים מוסיפים בסיומו של שיר של יום רביעי שלשה פסוקים מהפרק שלאחריו. מקור התוספת הוא בסידור האר"י (רבי אשר), וכדי שלא לסיים בדבר רע. רבי אריה לייב שפירא כותב שכיון שהיא רעת נכרים אין צורך בהוספה זו. יש הסבורים שיש טעמים נוספים להוספה זו, ולפיכך אין להשמיט את ההוספה.

לקריאה נוספת

• הקריאה בתורה והלכותיה, הרב עקיבא מלר, פרק ט, עמודים פה – פז.
• אוריתא - כ, הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין, "למוד להיות גומר בטוב", עמודים קסז – שע.
• משנה הלכות – ו, רבי מנשה קליין, סימן לב.
• מעלי שבתא – ב, הרב מרדכי דובער וילהלם, "לסיים בדבר טוב", עמודים מג - מז.
• מנהג הקריאה המתייחס לסימן יתק"ק, פרופסור יעקב שמואל שפיגל, ירושלים ה'תשנ"ו.

ראו גם

• אל תפתח פה לשטן

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.