סדר ליל ראש השנה
סדר ליל ראש השנה הוא מנהג הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", מפני שהם נאכלים לסימן טוב, ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות"[1].
מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי" (ראו פירוש להלן). בתקופת הגאונים[2] התקבע המנהג לאכול את הסימנים בסעודת החג, ולהצמיד לכל מאכל ברכה על פי טבעו, שמו או צורתו[3].
במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.
מנהג הסימנים התלמודי
אכילה או ראייה
מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, שנאמרו כחלק מדיון בנושא חשיבותם של מעשים סמליים והשפעותיהם על המציאות:
תנו רבנן: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וגו' וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם" (מלכים א', א', ל"ג-ל"ד).
אמר רב אמי: "[...] האי מאן דבעי ניפוק באורחא, ובעי דנידע אי הדר לביתיה, ניעול ניקום בביתא דבהתא (רש"י: אפל במקצת) - אם חזי בבואה לבבואה (רש"י: צל לצלו) דבבואה, נידע דאתי לביתיה. ולאו מילתא היא (שטיינזלץ: ואין לעשות כן), דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה."
אמר אביי: "השתא, דאמרת סימנא - מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא: קרא, ורוביא, כרתי, סילקא, ותמרי."
לעיתים (בעיקר בחיבורים קדומים) מכונים שמות אלו בראשי תיבות קרכס"ת (קרא, רוביא, כרתי, סילקא, תמרי)[4]. במסכת הוריות[5] מובאים דברי אביי בלשון אחרת: ”יהא רגיל למיחזי בריש שתא”, תרגום: "יהא אדם רגיל לראות בראש השנה", כלומר רק לראות ולא לאכול. במספר כתבי יד של התלמוד, גם במסכת כריתות הגרסה היא "למחזי" וכן רבים מהראשונים המצטטים את דברי אביי מצטטים אותו בלשון "למחזי" או לשון קרובה אחרת ולא "למיכל", ונראה שגרסתם בתלמוד הייתה "למיחזי" גם במסכת כריתות[6].
לפי גרסה זו ייתכן שהמנהג היה רק להביא את הסימנים אך לא לאוכלם[7], וכן ניתן להסיק מתשובה מסוף תקופת הגאונים הנסובה על מנהגו של רב האי גאון, שאינה מזכירה כלל שהיה אוכל אותם אלא שהיו מביאים לפניו סל עם מינים אלו והיה לוקח כל אחד ואחד מהם ואומר עליו את הבקשה[8]. בתשובה אחרת מתקופת הגאונים[9] מצוין בפירוש שאוכלים רוביא וכרתי. גם רבי יעקב בן הרא"ש בעל הטורים, גורס "למיכל" וכן מציין רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[10], וכך הוא המנהג הנפוץ כיום - לאכול את הסימנים ולא לראותם בלבד.
הבקשות הנלוות
בתשובה על מנהגו של רב האי גאון שהוזכרה לעיל מובא שהיו מביאים לפניו סל שבו נכללו המינים הללו והיה נוטל כל אחד מהם וכך היה אומר: ”קרא - יקרע גזר דיננו; רוביא - ירבו זכויותינו; כרתי - יכרתו שונאינו; סילקא - יסתלקו חטאתינו; תמרי - יתמו עוונותינו” או ”יתמו אויבינו”[8].
דהיינו, על כל מאכל אומרים בקשה הדומה מבחינת הלשון והצליל לשם המאכל. מנגד, רבי יוסף קארו בבית יוסף[11] מבין מדברי בעל הטורים שלשיטתו אין הכוונה להזכיר ממש את הבקשה אלא שהמאכלים מסמלים בקשות אלו. ברם, ככל הנראה בשל התשובה המפורשת מן הגאונים, מרבית הראשונים לא קיבלו את סברת בעל הטורים וסבורים שיש לומר ממש את הבקשות, וכך פסק גם רבי יוסף קארו עצמו בשולחן ערוך[10].
מתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל משתמע לכאורה שמנהגו של רב האי גאון היה לומר רק "יסתלקו אויבינו", "ירבו זכויותינו" וכדומה, אך רבי דוד אבודרהם מציין שיש אומרים אותה בלשון תפילה: ”יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו” וכו', וכך מקובל כיום.
פשרו של המנהג העסיק את החכמים שדנו בו כמעט מראשיתו, החל מתקופת הגאונים. חלק מן המאכלים (כדוגמת בשר שמן ומאכלים מתוקים) מסמלים את השמחה שבשנה החדשה, את השאיפות אליה או את הריבוי (רוביא, רימון, דגים וכדומה) בעיקר בזכויות ובקיום המצוות ("שירבו זכויותינו"). מנגד, מאכלים אחרים (סילקא, רוביא, תמרי ועוד) מבקשים את השמדת האויבים או השונאים.
רבי מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"[12] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי רצון":
- ”הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו.”
המאכלים
מבין המינים "קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי" שנזכרו בתלמוד, היחיד שניתן לזהות בקלות הוא ה"תמרי": תמר. זיהויים של יתר המאכלים סבוך יותר וקיימים זיהויים שונים ואופני הכנה ייחודיים לעדות ישראל השונות, כדלהלן.
- קרא
קרא היא מין ממשפחת הדלועיים[13] אך לא ברור לחלוטין לאיזה מין הכוונה. המנהג הנפוץ לקחת דלעת אך יש נוהגים לקחת מין קישוא לבן (קישוא הוא ממשפחת הדלועיים).
באשר לאופן ההכנה קיימים מנהגים שונים. מנהג נפוץ אצל יהודי ספרד הוא להכין ריבת דלעת[14]. אצל יהדות לבנון נהוג להשתמש ב"ירק הקרעה", הוא מעין קישוא, שאותו חותכים ומבשלים עם גרגרי חומוס ותבלינים ומגישים חם"[15].
.JPG)
- רוביא
ביחס לרוביא קיימים זיהויים שונים. הזיהוי המקובל ביותר הוא מין של שעועית הקרוי בערבית "לוביה". לעומת זאת, רש"י מזהה אותה עם ה"תלתן", וכוונתו כנראה לתלתן המשנאי שהוא צמח החילבה ובהתאם לשיטה זו נהוג אצל יהדות תימן לקחת חילבה[16]. בתשובת רב האי גאון באוצר הגאונים[17] היא מזוהה עם פול המצרי, ויש אף מיהודי צפון אפריקה שנוהגים לאכול פול[18] אך הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה[19] מזהה את הפול המצרי הנזכר עם המין הנקרא בערבית "לוביא", וכפי שכתבנו לעיל - זהו הזיהוי הנפוץ. יש המזהים אותה עם השומר ויש עם השומשום[20].
יש שנהגו לאכול כרוב בראש השנה והציעו טעם למנהג אכילת הכרוב בזיהוי של הכרוב עם רוביא, אך ככל הנראה אין לזיהוי זה על מה שיסמוך, וייתכן שהמנהג נובע מטעמים אחרים[21].
.jpg)
- כרתי
הכרתי הוא הכרישה. בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו, ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, נהוג להכין ממנה מעין חביתת ירק שיש המוסיפים לה גם בשר טחון ויש שעושים אותה פרווה. שמן של הקציצות בלאדינו הוא "קפטיקאס די פראסה" או "אלבונדיגס די פראסה" (קציצות כרישה)[22].
- סילקא
ככל הנראה הכוונה לתרד[23] ויש נוהגים לקחת סלק עלים (מנגולד). יש גם הנוהגים לקחת את שורש הסלק ולא את העלים. כל הצמחים הללו (הסלק, עלי המנגולד והתרד) הם מאותה משפחה (סלקיים) ובשל כך הקושי בזיהויים המדויק והשוני בין המנהגים.
בקרב יהודי צפון אפריקה נוהגים להכין תבשיל חגיגי מיוחד לראש השנה העשוי מעלי מנגולד ונקרא "בקיילה". בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו, ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, משתמשים בעלי מנגולד או בתרד להכנת חביתות ירק דומות לחביתות הכרישה. חביתות אלה נקראות בלאדינו "קפטיקאס די פאזי" או "אלבונדיגס די פאזי" (קציצות תרד)[22]. אצל יהודי בבל נהוג לא לאכול את הסילקא אלא רק לומר עליה את תפילת "יהי רצון"[24].
מאכלים נוספים
מדברי אביי שהובאו לעיל נמצאנו למדים שאוכלים את הסימנים: קרא, רוביא, כרתי, סילקא ותמרים. החל מתקופת הגאונים התרחב המנהג ובמהלך הדורות נוספו סימנים רבים. כבר רבי יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, שחי בין המאות ה-13 וה-14 מציין כי בסוגיה זו "רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו"[10], להלן הובאו המנהגים הנפוצים.
- בשר שמן ומיני מתיקה
בספר נחמיה[25] מובא שבראש השנה התאסף העם, ועזרא הסופר קרא לפניהם מדברי התורה. העם, בשמעם את דברי התורה, פרצו בבכי. עזרא ונחמיה אמרו להם שאין להיות עצבים ביום זה בשל קדושתו אלא יש לאכול בו מאכלים שמנים ודברי מתיקה וכלשון הפסוק: ”וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.” (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י').
בתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל[9] מובא שנוהגים לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל דבר מתוק, בהתאם לפסוק הנזכר, ו"כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה ועריבה, ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה" כלשונו של רב נטרונאי גאון.
במחזור ויטרי[26] מובאים שני מנהגים בסעודת ליל החג בתקופתו (סוף המאה ה-12), מנהג בני צרפת (דהיינו צרפת הצפונית) ומנהג בני פרוונצא (פרובאנס - דרום צרפת, להבדלים בין צרפת לפרובנס השוו נוסח צרפת לעומת נוסח פרובנס). בני צרפת אכלו תפוחים אדומים ואילו בני פרוונצא אכלו ענבים לבנים, תאנים לבנות וראש כבש (ביחס למנהג לאכול ראש כבש ראו להלן). התפוחים אותם אכלו בני צרפת והתאנים והענבים שאכלו בני פרובנס גם הם פירות מתוקים והם נאכלים מאותה סיבה של אכילת הדבש. הטעם למנהג פרובנס לאכול דווקא פירות לבנים הוא שהם מסמלים את הכפרה כחלק ממנהגים אחרים הקשורים בלבן בימים נוראים (מנהגים נוספים הדומים למנהג זה הם לבישת בגדי לבן ביום הכיפורים או החלפת הפרוכות ללבנות בימים הנוראים). מנהג אכילת תאנים עודנו קיים כיום במספר קהילות ספרדיות כאשכנזיות[27].
באשכנז של ימי הביניים המאוחרים אוחד מנהג בני צרפת לאכול תפוח עם מנהג הגאונים לאכול דבש למנהג המפורסם לאכול תפוח בדבש עליו אומרים "תחדש עלינו שנה מתוקה" כמובא בטור[10]. ממנהג זה התפשט מאוחר יותר, כנראה בסוף המאה ה-15, מנהג לטבול בדבש את פרוסת הלחם עליה מברכים את ברכת המוציא לחם מן הארץ במקום במלח הנהוג בשאר השנה[28]. המנהג הגיע בדורות מאוחרים גם לקהילות הספרדים אך התקבל בהסתייגויות בחלק מן הקהילות הספרדיות: יש שהתנגדו לאכילת דבש בראש השנה (ראו להלן הימנעות ממאכלים שונים) והמירו אותו בסוכר, הן בברכת המוציא והן בתפוח - אותו רקחו עם סוכר. הסתייגות נוספת היא מכך שהדבש או הסוכר החליפו את המלח הנהוג בשאר ימות השנה, והטענה כי לא ניתן לוותר על המלח, הביאו למנהג לטבל את הפרוסה גם במלח נוסף על הסוכר או הדבש[29].
מנהג אכילת מיני מתיקה הביא גם לידי כך שחלק מן הסימנים שנזכרו בתלמוד או סימנים אחרים נאכלו בצורה של ריבה או קומפוט. כך למשל בכמה קהילות ספרדיות מכינים ריבה מדלעת (קרא)[14] וכן מחבושים, תפוחים ומינים נוספים[30].
בקרב יהדות מרוקו מקובל המאכל טנזיה המכיל פירות יבשים, אגוזים ואורז ולעיתים בשר.
- ראש
מנהג אכילת ראש כבש מובא בתשובת מתקופת הגאונים[9] "כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב". כבר הוזכר לעיל בשם מחזור ויטרי שכך נהגו בני פרובנס, וכן מובא אצל ראשונים אחרים.
יש מן הראשונים כדוגמת מהר"ם מרוטנבורג (המובא בטור[31]) שכתבו לאכול איל (כבש בוגר), זכר לאיל שהקריב אברהם לאחר עקידת יצחק.
- דגים
רבי דוד אבודרהם מזכיר שיש נוהגים לאכול דגים (כדי "לפרות ולרבות כדגים"). בדורות מאוחרים הוזכר שמי שקשה לו להשיג ראש איל יאכל ראש דג ובכך התמזג מנהג אכילת הדגים עם מנהג אכילת הראש. היו שהתנגדו לאכילת דגים בראש השנה ראו להלן הימנעות ממאכלים שונים.
- פרי חדש
מנהג בני פרובנס, שהוזכר על ידי רבי אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג[32] הוא "לקחת כל ענייני חידוש ולתת על השולחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא (= לסימן טוב) לכל השנה הבאה"[33] המנהג נזכר גם אצל בעל הטורים כמנהג פרובנס[10].
בתקופה מאוחרת יותר שימש מנהג זה כדי לצאת מידי ספק האם לברך את ברכת שהחיינו בקידוש בלילו השני של החג. רש"י, בתשובה[34] סבור שיש לברך ברכת שהחיינו גם בקידוש הלילה השני כמו בכל יום טוב שני של גלויות, אך הוא חולק על רבותיו שסברו שאין לברך כי אם ביום הראשון, שכן שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך ("יומא אריכתא" כלשון התלמוד). במהלך הדורות היו פוסקים שצידדו בכל אחת מן השיטות. המהר"ם מרוטנבורג[35] נהג להביא יין חדש או בגד חדש בלילה השני ולכוון עליו באמירת ברכת שהחיינו. מכן נקבע המנהג להביא אל שולחן החג פרי חדש רק בלילה השני, על מנת לצאת מן הספק האם יש לברך ברכת שהחיינו בקידוש וכן פוסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[36] אלא שהוא קובע, כדעת רש"י, שגם אם אין פרי חדש יש לברך את ברכת שהחיינו בכל מקרה.
- אתרוג
רבי יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, גורס בדברי הגמרא המביאה את סימני קרכס"ת גם את האתרוג. אכילתו אינה נפוצה אך נזכרת למשל אצל רבי חיים פלאג'י[37] הממליץ להכין ממנו ריבה. יש שנהגו לאוכלו בתור פרי חדש[38].
- רימון
מקור המנהג לאכול רימון נמצא בדברי רבי דוד אבודרהם. הטעם לאכילתו הוא כדי ש"ירבו זכויותינו כרימון", על פי מימרה מהתלמוד[39] על הפסוק בספר שיר השירים "כפלח הרימון רקתך"[40]: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אל תקרי "רַקתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". בדורות מאוחרים היו שנהגו לאכול את הרימון דווקא בלילה השני של ראש השנה, בשל היותו פרי חדש (ראו לעיל). גם בארצות רחוקות בהן כלל לא גדל הפרי היו שנהגו לאכלו[41].
- ריאה
כמה מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים כדוגמת רבי אברהם בן נתן הירחי[42] ורבי אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים[43] מציינים שאוכלים ריאה. רבי אהרון הכהן מלוניל מציין אף שהיא נאכלה עם דבש. מנהג זה השתמר בכמה מקהילות הספרדים עד לימינו[44]. היא נאכלת משום שהיא קלה, ומבקשים שהשנה הבאה תהיה קלה כריאה ולא כבדה מעול הצרות.
- חבושים
אכילת חבושים נפוצה בעיקר בארצות צפון אפריקה, בדרך כלל בצורת ריבה. נאכלים גם בשל טעמם המתוק או בשל היותם פרי חדש.
- שום
רבי מנחם בן זרח, מחכמי ספרד בסוף תקופת הראשונים, מציין שאוכלים שום[45], ומדבריו נראה שהוא גרס תוספת זו בתלמוד עצמו כחלק מסימני קרכס"ת. כן מוזכר השום בחלק מהגרסאות של ספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי. אכילתו כסימן מקובלת בכמה מקהילות צפון אפריקה.
- גזר
המגן אברהם[46] כותב שיש לאכול כל דבר שמתאים בלשון המדוברת באותה מדינה למשמעות של רבייה. מכאן התפשט מנהג בקרב יהדות מזרח אירופה לאכול גזר (ובפרט צימעס) הנקרא ביידיש "מעהרן" שמשמעו גם "לרבות". הרחק ממזרח אירופה, הרב יוסף קאפח מציין כי גם בקרב יהדות תימן היו שאכלו גזר עליו אמרו "יגזרו אויבינו ושונאינו"[47].
- חלות בצורות שונות
יש מיהודי אשכנז הנוהגים בראש השנה לאכול חלות בצורת סולם - משום שכתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד"[48]. לעומת זאת יש שנהגו לאכול חלות עגולות דווקא[49]. מנהג חסידי קרלין-סטולין לצייר על החלה צורה של יד[50].
סדר הסעודה
המנהג הנפוץ הוא לערוך את סדר אכילת הסימנים בסמוך לקידוש. יש שנוהגים לערוך אותו לפני נטילת ידיים וברכת המוציא לחם מן הארץ, ויש הנוהגים לעשותו דווקא לאחר ברכת המוציא. שני המנהגים נובעים משאיפה לצאת ידי חובה של כמה שיטות בהלכות ברכות. המנהג הראשון הוא כדי לצאת מספק האם יש לברך את ברכת בורא פרי העץ על התפוח בדבש (או שאר הפירות), כיוון שישנן שיטות בהלכה שסוברות שאין לברך עליו שהוא נפטר בברכת המוציא. לפי המנהג השני, הנפוץ יותר, יש חשש שאם יאכלו מן הסימנים יותר מכזית ייווצר ספק האם יש לברך אחריהם ברכה אחרונה או שהם נפטרים על ידי ברכת המזון בסוף הארוחה.
בסדרים רבים נוהגים לפתוח את סדר אכילת הסימנים בתפוח בדבש. כך למשל הסדר שנדפס במחזור וינה (שבתמונה) הוא: תפוח בדבש, כרתי, סילקא, תמרי, קרא, דגים וראש כבש[51]. אצל יהדות רומא מקובל הסדר (בסוגרים הובא פירוש הסימנים): תאנה, קרא (דלעת), רוביא (שומר), כרתי (כרישה), סילקא (עלי סלק - מנגולד), תמר, רימון, ראש כבש ודגים[52] בסדר זה סימני קרכס"ת נאכלים על פי הסדר בו הם נזכרו בתלמוד אך מקדימים לפני תאנה. היו שערערו על סדרים אלו כיוון שלפי דיני קדימה בברכות כשאוכלים מספר מיני פירות יש להקדים לברך על התמר לפני כל מין אחר עליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ[53]. לפי שיטה זו הסדר בין המאכלים הוא: תמר, רוביא, כרתי, סילקא, קרעא, רמון, תפוח, ראש כבש.
בקרב יהדות ג'רבא קיים מנהג לפיו מפצלים את אכילת הסימנים לשני חלקים; בתחילת הסעודה אוכלים מהמינים המלוחים: קרא (דלעת), ראש כבש, לב, ריאה, סילקא (תרד), כרתי, רוביא (לוביא). בסוף הסעודה אוכלים מהפירות המתוקים: תמר, רימון, תפוח, תאנים וחבושים[54].
אצל האשכנזים מקובל בעיקר המנהג לאכול תפוח בדבש ולטבול פרוסת המוציא בדבש, שהוא כאמור חידושם של יהודי אשכנז של ימי הביניים המאוחרים. גם אכילת דג נפוצה בקהילות אשכנז[55] וכן אכילה של גזר בקרב יהדות מזרח אירופה. בין המנהגים הנפוצים פחות שהיו שהקפידו עליהם, ניתן למנות אכילת רימון[41], תאנה[27] וכן ראש כבש או איל[56] שבדרך כלל הוחלף בראש דג. דווקא אכילת סימני קרכס"ת שהם המנהג התלמודי העיקרי לא הייתה מקובלת דרך כלל בקהילות אשכנז, אלא בקצתן, כדוגמת עדת הפרושים[57] שקיבלה את המנהג כנראה בהשפעת הספרדים.
בדומה לכך, המנהג ברבות מקהילות הספרדיות במערב אירופה הוא שלא לאכול את הסימנים, למעט תפוח בדבש. רבי שם טוב גאגין, שהיה חכם העדה הספרדית-פורטוגזית באנגליה, כותב בספרו "כתר שם טוב" ששאל את חזני הקהילה האם ישנם עוד שנוהגים את המנהג הזה אצלם, והם השיבו שרק מעט יהודים שבאו ללונדון מגיברלטר וממרוקו שומרים על מנהג זה אך הוא הולך ונעלם[58]. לעומת זאת, במחזור של הרב דוד די סולה פול כמנהג הספרדים בניו יורק, מוזכר סדר הסימנים[59] ומצוין כי הוא נהוג "בבתים רבים".
בחסידות חב"ד נוהגים שמברכים בורא פרי העץ על התפוח בדבש ואומרים את היהי רצון ואחר כך אוכלים, ולא חששו להפסק בין הברכה לאכילה[60], ואחר כך אוכלים ראש איל ורימון ואין אומרים עליהם "יהי רצון"[61].
זמן עריכת הסדר
המנהג הנפוץ ברוב קהילות ישראל הוא לערוך את הסדר הנזכר בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. מנהג זה נתמך על ידי כמה מהראשונים[62] וכן סבורים כל אחרוני הפוסקים הספרדים[63] וחלק מן האשכנזים[64]. מנהג פחות נפוץ, המקובל בחלק מעדות האשכנזים, הוא לערוך את הסדר רק בלילה הראשון של ראש השנה[65]. כן מציין הרב יוסף קאפח כי אצל יהודי תימן נהגו לערוך את הסדר בלילה הראשון[47]. מנהגים נדירים יותר הם עריכת הסדר גם בסעודות היום או אפילו בכל עשרת ימי תשובה[66]. אצל אדמו"רי בעלזא נהגו לאכול את סדר הסימנים בכל סעודות השבת והחג שבחודש תשרי.
כלל המאכלים והבקשות עליהם
בטבלה הבאה מובאים בסדר אלפביתי המאכלים שהוזכרו לעיל, הברכה אותה אומרים בעת אכילתם וסיכום ההתייחסויות לכל מאכל שהובאו לעיל. כל ברכה מתחילה במילים "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו...". לברכות אלו קיימים נוסחים רבים והובאו הנוסחים העיקריים והנפוצים.
| הסימנים וברכותיהם לפי סדר אלפביתי | ||
| שם המאכל | נוסח הברכה | הערות |
| אתרוג | אין | גרסה של בעל הטורים בתלמוד כחלק מסימני קרכס"ת |
| גזר | שתקרע רוע גזר דיננו ותגזור עלינו גזרות טובות
ביהדות תימן:שיגזרו אויבינו ביהדות מזרח אירופה: שירבו זכויותינו |
מקובל בעיקר ביהדות מזרח אירופה כי הגזר נקרא "מעהרן" ביידיש שמשמעה לרבות |
| דבש | אין | מוזכר אצל הגאונים על פי ספר נחמיה
ממנהג זה נפוצה אכילה של מאכלים עם דבש: תפוח בדבש, טיבול פרוסת המוציא בדבש, ריאה בדבש ועוד. בדורות מאוחרים יש שהתנגדו לאכילת דבש והמירו אותו בסוכר |
| דג | שנפרה ונרבה כדגים | מוזכר לראשונה על ידי חכמים מספרד של המאה ה-14 (למשל אבודרהם, רשב"ץ)
הגיע גם ליהדות אשכנז יש קהילות ספרדיות שנמנעות מלאכלו |
| חבושים | שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה | מקובל במספר קהילות ספרדיות, בעיקר בצפון אפריקה |
| כרתי | שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו | מסימני קרכס"ת
זיהוי: כרישה |
| סילקא | שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו
נוסח אחר[67]: שיסתלקו חטאתינו |
מסימני קרכס"ת |
| פרי חדש | אין | מובא בלילה השני כדי לצאת מידי הספק האם מברכים שהחיינו בקידוש |
| קרא | שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו | מסימני קרכס"ת |
| ראש כבש או ראש דג | שנהיה לראש ולא לזנב
על ראש כבש יש מוסיפים: ותזכור לנו אילו של יצחק |
מנהג מתקופת הגאונים |
| רוביא | שירבו זכויותינו (הנוהגים לקחת לוביה מוסיפים: ותלבבנו) | מסימני קרכס"ת
זיהוי נפוץ: לוביה (מין שעועית). זיהויים נוספים: חילבה, פול, שומשום, שומר |
| ריאה | שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה | מקור המנהג אצל יהדות פרובנס של המאה ה-12
מקובל במספר קהילות ספרדיות |
| רימון | שנהיה מלאים מצוות כרימון
נוסח אחר: שירבו זכויותינו כרימון |
מוזכר באבודרהם (מחכמי ספרד במאה ה-14)
נפוץ בקהילות הספרדים ובחלק מהאשכנזים יש אוכלים אותו רק ביום השני בתור פרי חדש |
| שום | שיתמו אויבינו | יש שגרסו שום כחלק מסימני קרכס"ת
אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה |
| שומשום | שנפרה ונרבה כשומשומין | ראו לעיל שיש מזהים אותו עם "רוביא"
אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה |
| תאנה | שתהא שנה זו טובה ומתוקה עלינו כדבלה
נוסח אחר: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה |
מקור המנהג אצל יהודי פרובנס והוא השתמר בכמה קהילות |
| תמר | שיתמו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו | מסימני קרכס"ת |
| תפוח בדבש או סוכר | שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (יש מוסיפים: כדבש; יש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה) | מוצא המנהג ביהדות אשכנז של ימי הביניים המאוחרים
איחוד ממנהג אכילת דבש של הגאונים ואכילת תפוח של יהודי צרפת המנהג הגיע מיהדות אשכנז גם ליהדות ספרד |
הימנעות ממאכלים שונים
בדומה למאכלים שאוכלים משום סימן טוב, ישנם מאכלים שנמנעים מאכילתם משום היותם סימן רע או מסיבות אחרות כאשר יפורט להלן:
- חמוץ: הימנעות ממאכלים חמוצים היא מנהג קדום יחסית, הנזכר כבר בתשובה מאת רב נטרונאי גאון[9], אצל רבי דוד אבודרהם ומקורות רבים נוספים.
- אגוזים: בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (עם הכולל), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא[68].
- קפה שחור: יש שנהגו שלא לשתות קפה ללא סוכר בשל טעמו המר וההימנעות ממאכלים מרים. יש שנהגו בכלל לא לשתותו בשל צבעו השחור, שנתפס כמבשר רעות[69].
ישנם מאכלים שבקהילות מסוימות נחשבים כחלק מהסימנים אותם אוכלים בצורה טקסית, ואילו בקהילות אחרות דווקא נמנעו מלאוכלם לעיתים מחשש שהם מהווים דווקא סימן רע או מטעמים בתורת הקבלה:
- דגים: הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה מביא שיש אוכלים דגים, אך לדעתו אין לאכול דג, כיוון שמצינו בספר נחמיה[70] כתיב בצורה "דאג" ונראה שהוא מלשון דאגה ולכן יש להימנע מלאוכלו, והוא הובא להלכה על ידי כמה מאחרוני הספרדים כדוגמת הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף ורבי יוסף חיים בספרו בן איש חי, אך למעשה המנהג לאכול דג עודנו קיים בחלק מן הקהילות הספרדיות שכן אכילתו נזכרת במחזורים רבים בנוסח הספרדים וגם הרב יוסף משאש בשו"ת "מים חיים"[71] מציין כי "בערי המערב[72] יש שאוכלים ויש שאינם אוכלים אך פה בערי המזרח[73] לית דחש לזה (=אין מי שחושש לכך) וכולי עלמא (=כל העולם) אוכלים אותם, וכן אני נוהג, ואיני חושש לדג אחד בכל התנ"ך צפון וטמון בין פסוקי דנחמיה בתוספת אל"ף". בקהילות האשכנזים כלל לא חששו לעניין זה כפי עדותו של רבי אפרים זלמן מרגליות, המביא את דברי הרשב"ץ ומציין[55] "אבל במדינותינו מחזרים אחרי דגים" (ההדגשה אינה במקור).
- דבש (מוחלף בסוכר): רבי חיים פלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במאה ה19 כותב בספרו "מועד לכל חי"[74] שאין לאכול תפוח בדבש אלא בסוכר. ככל הנראה הסיבה לכך היא שבמקומו היו חששות כשרות בדבש, שכן רבי אברהם חמוי, מחכמי ארם צובא במחזור "בית דין"[75] המביא את דברי רבי חיים פלאג'י, מציין שבארם צובא אין חשש כשרות בדבש ודווקא בסוכר קיים חשש ולכן עדיף דווקא הדבש. לעומת זאת, בנו של רבי חיים פלאג'י, רבי רחמים נסים יצחק פלאג'י[76] מביא טעם להימנעות מדבש על פי הקבלה. על כל פנים - בקהילות ספרדיות רבות נמנעו מאכילת דבש בראש השנה ואכלו במקומו סוכר.
- ענבים ותאנים: ראינו לעיל שבני פרובנס באמצע ימי הביניים נהגו לאכול ענבים ותאנים לבנים. מנגד, בתקופות מאוחרות יותר הובעה התנגדות לסימנים אלו. על פי המובא בספר מעשה רב[77] נהג הגר"א לא לאכול ענבים "על פי הסוד". היו שכתבו שאין לאכול תאנים מטעמים שונים, העיקרי ביניהם הוא הקשרן לחטא אדם הראשון[78]. ביחס לענבים מסייג רבי יעקב חיים סופר[79] את דברי הגר"א ומציין כי ההימנעות היא רק מענבים שחורים, אך ענבים לבנים - אדרבה, סימן טוב הם.
לקריאה נוספת
ספרות תורנית קלאסית לא צוינה כאן, שכן על ספרים אלו או על מחבריהם קיימים ערכים במכלול, אליהם יש הפניה בהערה בהם הם נזכרים כמקור.
- ספרי מנהג
- אוצר מנהגי חב"ד: יהושע מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, ירושלים, ה'תשנ"ה [1995]
- הליכות תימן: יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים, ה'תש"כ [1960]
- כתר שם טוב: שם טוב גאגין, כתר שם טוב חלק שישי - טעמי המנהגים בנוסח התפלות לראש וליום כפור והשינויים בין נוסחאי התפלות של הספרדים שבמזרח ובין הספרדים שבמערב ובין אחינו האשכנזים, לונדון, ה'תשט"ז [1955]
- אשר וסרטיל (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים ה'תשנ"ו [1996]. מתוכם צוטטו:
- מנהגי בוכרא - מאת גיורא פוזיילוב
- מנהגי בבל - מאת אברהם בן יעקב
- מנהגי הפרושים - ממנהגיהם של יהודי אשכנז (פרושים) בארץ-ישראל מאת בצלאל לנדוי
- מנהגי אמשטרדם: יהודה ברילמן, ספר מנהגי אמשטרדם והוא מנהגים דק"ק אשכנזים אמשטרדם, ירושלים, ה'תשס"ב [2002]
- מנהגי קומרנא: אברהם אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב, ה'תשכ"ה [1965]
- ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ משעדליץ, ספר מטעמי"ם (=מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים), וורשה, ה'תר"ן [1890]
- שער המפקד: רפאל אהרון בן שמעון, שער המפקד - והוא אספת דינים מנהגי עיר קדשינו ותפארתינו ירושלים תבנה ותכונן, נוא אמון (=אלכסנדריה), ה'תרס"ח [1908]
- מחזורים
- מחזור איש מצליח: המחזור המדויק לראש השנה איש מצליח, בני ברק, ה'תש"ס [2000]
- מחזור די-סולה: דוד די סולה פול, תפלות לראש השנה כפי מנהג הספרדים באמריקא עם תרגום אנגלי, ניו יורק, ה'תרצ"ז [1937]
- מחזור וינה: ראובן ברוך, מחזור לראש השנה מנהג ספרד בקהילות קדושות בקושטאנטינה ומדינות מזרח ומערב ואיטאלייא יצ"ו, וינה ה'תרי"ג [1853]
- ספרי בישול
- הבישול היהודי: קלאודיה רודן, ספר הבישול היהודי מזרח ומערב, 1998
- הבישול הלבנוני: גרסיה גרגו, הבישול הלבנוני, 2002
- המטבח הספרדי ירושלמי: רחל טלבי-קדמי, רשליקה: ניחוח המטבח הירושלמי ספרדי המסורתי, ללא ציון שנה
- מטעמי צפון אפריקה: פסקל פרץ, מטעמי צפון אפריקה: תוניס, מרוקו, אלג'יר, לוב, 1983
קישורים חיצוניים
- י"ל ברוך (אסף), ספר המועדים, כרך א: ראש השנה ויום הכפורים, תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תש"ז 1946, באתר היברובוקס
- תחל שנה וברכותיה (אורכב 19.09.2013 בארכיון Wayback Machine) הרב חננאל זייני על מנהגי הסדר ומשמעותם, ועל משחקי מילים במנהג הסדר באתר "ישיבת אור וישועה"
- מצגת מפורטת המסבירה כיצד בודקים את סימני החג, אתר כושרות
- ביאור קצר על סימני ראש השנה מאת הרב חגי לונדין, עלון "באהבה ובאמונה" שנת תשע"ב, אתר "ערוץ מאיר"
- הרב אליעזר מלמד, מאכלים לסימן טוב, באתר פניני הלכה
- סדר סימני ראש השנה מעוצב
- דליה מרקס, "סעודת סימנים מבורכת", בזמן עמ' 39–42
- רוחמה וייס, אתה מה שאתה אוכל: מה עושים הסימנים?, באתר בית אביחי, 17 בספטמבר 2017
סדר ראש השנה, דף שער בספרייה הלאומית- סדר הסימנים בליל ראש השנה נוסח עדות המזרח, מנוקד ועם כוונות, באתר משיב כהלכה
הערות שוליים
- ^ אלומה בליליוס, סדר ראש השנה: אוכלים ברכות, באתר ynet, 2 בספטמבר 2010
- ^ ראו למשל אוצר הגאונים, באתר היברובוקס
- ^ ראו קבוצות קבוצות, יואל רפל במוסף שבת
- ^ ספר האשכול הל' ר"ה קנט:, ספר הערוך ערך קר ו', אוצה"ג ר"ה 52.
- ^ דף י"ב עמוד א'
- ^ למשל מחזור ויטרי סימן שכ"ג (עמוד 362), המאירי (חיבור התשובה עמוד 265), שיבולי הלקט סימן רפ"ג וכן הבית יוסף (ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תקפ"ג). רבי אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג (ראש השנה סוף סימן א') גורס "לנקוט".
- ^ כתר שם טוב עמוד 96
- ^ 8.0 8.1 תשובה זו נזכרת במספר מקורות החל מתקופת הראשונים. בצורתה המלאה ביותר היא נמצאת באוצר הגאונים מסכת ראש השנה סימן צ"ב (עמוד 52).
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 תשובה זו הוזכרה על ידי כמה מן הראשונים, ראו אוצר הגאונים מסכת ראש השנה סימן צ"ד (עמוד 53). התשובה דנה במנהגי אכילה שונים הקשורים בראש השנה, ובפרט מזכירה את מנהג אכילת הסימנים, ראש כבש, בשר שמן, דבש ומיני מתיקה. תשובה זו דומה לתשובה של רב נטרונאי גאון אך בתשובת רב נטרונאי לא נזכר מנהג הסימנים, אך כן נזכר בו שאר העניינים. מנגד, רב נטרונאי גאון מזכיר הימנעות ממאכלים מבושלים עם חומץ שאינה נזכרת בתשובה האנונימית.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 אורח חיים, סימן תקפ"ג, סעיף א'
- ^ סימן תקפ"ג
- ^ מאמר ב' פרק ב' (עמוד 266).
- ^ בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים ראש השנה סימן צ"ב עמוד 52), נזכר "דלועין"
- ^ 14.0 14.1 הבישול היהודי, עמוד 466.
- ^ הבישול הלבנוני, עמוד 97
- ^ הליכות תימן עמוד 12
- ^ ראש השנה, סימן צ"ב עמוד 52
- ^ מטעמי צפון אפריקה, עמוד 246
- ^ דף כ"ה עמוד א' חידושי הרשב"ץ - דורן, שמעון בן צמח, 1361-1444 (page 53 of 70), באתר www.hebrewbooks.org
- ^ שער המפקד עמוד קכ"ז מזכיר את השומר והשומשום וכותב שבערי המערב (=מרוקו) נהגו לקחת אותם בנוסף על הלוביא כדי לצאת ידי חובת כל השיטות.
- ^ בקהילות בהן אכלו כרוב היה מאכל אחר שנחשב כ"רוביא", ראו בספר "פקודת אלעזר" לרבי אלעזר בן טובו (מחכמי עדת המערביים בירושלים) חלק שלישי, סימן תקפ"ג ביחס למנהג במרוקו, ובמנהגי בוכרה פרק ג',ג',8.
- ^ 22.0 22.1 ראו: הבישול היהודי, עמוד 304; הבישול הלבנוני, עמוד 97; המטבח הספרדי-ירושלמי, עמוד 18.
- ^ כך מפורש בתשובה של רב האי גאון באוצר האגונים ראש השנה סימן צ"ב
- ^ רבי יוסף חיים מבגדאד בבן איש חי (שנה שנייה פרשת נשא, אות ח') מציין כי הסלק נגוע בתולעים וחרקים ולכן הוא ממליץ שבראש השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד בשביל הבקשה. המנהג נזכר אצל אברהם בן יעקב בחיבורו ממנהגי יהדות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג', 5. היסוד לאמירת בקשה בלבד בלי לאכול את הסימן הוא עתיק למדיי, כפי שנזכר לעיל בסעיף אכילה או ראיה בלבד.
- ^ ספר נחמיה, פרק ח'
- ^ מהדורת הורוויץ, עמוד 362
- ^ 27.0 27.1 אצל הספרדים ראו למשל מחזור איש מצליח לראש השנה, עמוד 46. אצל האיטלקים ראו בסדר לראש השנה של יהודי רומא כאן. אצל האשכנזים ראו מנהגי אמשטרדם ג',ה',ט"ז. אצל החסידים ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימן קמ"ט
- ^ לבוש ומגן אברהם סימן תקפ"ג סעיף ב'
- ^ כן כותב רבי יעקב חיים סופר בספרו כף החיים (תקפ"ג, אות ד). מנהג זה קיים גם בכמה מקהילות החסידים, ראו למשל מנהגי קומרנא עמוד צ"ג סימן תלט מנהגי קומרנא - זיס, אברהם אבא (page 96 of 131), באתר www.hebrewbooks.org. ברם רבי כלפון משה הכהן בספרו "ברית כהונה" (מערכת "ראש השנה") משיג עליו בטענה שמבחינה הלכתית המלח שקול לסוכר לכל דבר ועניין, שכן כמו שהמלח משמר מאכלים, כך גם הסוכר.
- ^ למשל רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן י"ב סעיף כ"ג) בהתייחסו למנהג לאכול אתרוג לסימן (ראו בסעיף מאכלים נוספים התייחסות לכך), כותב שאלו הנוהגים כן "טוב להם שיעשו מתיקה מהם כדי להמתיק להבאים לבקר בראש השנה".
- ^ אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף ב'
- ^ המחבר חי במאות ה12 וה13, יליד פרובנס, למד בישיבות צרפת ולבסוף עקר לספרד ובספרו הוא מתאר את הבדלי המנהגים בין שלוש ארצות אלו.
- ^ מהדורת רפאל עמוד ש"ד. גם במחזור ויטרי (סימן שכ"ג, מהדורת הורוויץ עמוד 362) מובא "כל דבר חדש וקל טוב לסימן טוב לכל ישראל". ברם הניסוח "ענייני חידוש" או "כל דבר חדש" אינו בהכרח חד משמעי ושמא אינו עוסק דווקא בפרי חדש אלא במאכלים המסמלים התחדשות.
- ^ התשובה מובאת בספרים דבי רש"י: מחזור ויטרי סימן ש"כ (מהדורת הורוויץ עמוד 356–357), הפרדס סימן קס"ו, סדר רש"י עמ' 77, וצוטטה על ידי ראשונים רבים
- ^ ראו בית יוסף סימן ת"ר אות ב-ג
- ^ סימן ת"ר סעיף ב'
- ^ מועד לכל חי, סימן י"ב סעיף כ"ג
- ^ שער המפקד, עמוד קכח
- ^ מימרא זו נזכרת בתלמוד בכמה מקומות. ראו למשל במסכת עירובין דף י"ט
- ^ מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק ד'
- ^ 41.0 41.1 ראו למשל אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימנים קמ"ב-קמ"ד עמודים פ'-פ"א שמציין שהאדמו"ר מחב"ד נהג לאכול רימון.
- ^ ספר המנהיג מהדורת רפאל עמוד ש"ה
- ^ דין סדר תפלת ראש השנה, סימן ד'
- ^ ראו למשל אצל רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי סימן י"ב אות כ"ה וכן במחזור איש מצליח לראש השנה עמוד 143 ובמנהגי בוכרא פרק ג',ג',8
- ^ צידה לדרך מאמר ד', כלל ה', פרק ראשון
- ^ תחילת סימן תקפ"ג
- ^ 47.0 47.1 הליכות תימן עמוד 12
- ^ ספר מטעמים עמוד 99, אות י"ח ספר מטעמים - ליפיץ, יצחק בן מרדכי (page 100 of 145), באתר www.hebrewbooks.org. כתר שם טוב, עמוד 102
- ^ ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, עמוד ע"ה סימן קכ"ט
- ^ מנהגי חסידות קרלין-סטלין בסוף סידור התפילה כמנהג החסידות "בית אהרן וישראל", ירושלים ה'תשמ"ד
- ^ במחזור זכור לאברהם (מחזור נפוץ בקהילות ספרדיות רבות, נדפס בעיר ליוורנו הסדר זהה אלא שנוספו גם רוביא ורימון אחרי הקרא
- ^ [1].
- ^ למעט זיתים, אלא שהזיתים בדרך כלל אינם חלק מסימני הסדר
- ^ מחזור איש מצליח עמודים 142-147
- ^ 55.0 55.1 מטה אפרים, סימן תקפ"ג סעיף ג'
- ^ למשל מהר"ם מרוטנברג הקפיד לאכול ראש איל, וגם בתקופה מאוחרת נזכרת אכילת ראש כבש במנהגי קהילות מסוימות כדוגמת קהל האשכנזים באמסטרדם (ראו מנהגי אמשטרדם פרק ג', ה', ט"ו).
- ^ כתר שם טוב עמוד 100. מנהגי הפרושים פרק ג', י"ז, 8.
- ^ כתר שם טוב, עמוד 101
- ^ מחזור די-סולה, עמודים 91–93. סדר הסימנים אינו דומה לסדרים הנפוצים והרי הוא: תמר, רימון, תפוח, קרא, כרתי, סלקא, ראש (כבש או דג).
- ^ מכתב מהרבי מלובביץ' בהסבר המנהג.
- ^ ספר המנהגים.
- ^ למשל רבי אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג שהמנהג הוא "בלילי ראש השנה" (הלכות ראש השנה מהדורת רפאל עמוד ש"ד).
- ^ בראשם בעל חמדת ימים והרב חיד"א במחזיק ברכה סימן תקפ"ג אות ב'
- ^ למשל האליה רבה (סימן תקפ"ג ס"ק א').
- ^ למשל כך מנהג חב"ד וכן כותב הבני יששכר (מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות י"א) שכך נהגו רבותיו.
- ^ לדיון נרחב בסוגיה ראו מאמר מאת הרב יצחק טסלר, "אכילת הסימנים בר"ה, מתי?" בתוך אור ישראל: קובץ לענייני הלכה ומנהג, שנה ד גיליון א (יג), ניו יורק תשנ"ט.
- ^ ביאור הגר"א (או"ח סימן תקפ"ג סעיף א' ד"ה סלקא) בשם רב האי
- ^ מהרי"ל הלכות שופר סימן ב, רמ"א סימן תקפג סעיף ב
- ^ אברהם בן יעקב, ממנהגי יהדות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג',8. ראש-השנה, באתר www.daat.ac.il
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
- ^ סימן רמ"ג
- ^ כלומר מרוקו
- ^ כוונתו כנראה לאלג'יריה שהרי כיהן כרב בעיר תלמסאן והיא מכונה מזרח בשל היותה מזרחית למרוקו ארץ הולדתו (ראו למשל בהקדמתו לשו"ת "פה תלמסאן...אחת מערי מזרח")
- ^ סימן י"ב סעיף ט"ז
- ^ ליוורנו, תרל"ט - דיני סעודת ליל ראש השנה אות י"ז דף ל'
- ^ יפה ללב, סימן תקפ"ג, חלק ג' אות א'; חלק ה' אות ז'.
- ^ סימן ר"י
- ^ ראו למשל אצל רבי רחמים נסים יצחק פלאג'י בספרו ההלכתי "יפה ללב" סימן תקפ"ג, חלק ה' אות ז'.
- ^ כף החיים סימן תקפ"ג, כ"ג
| ראש השנה | ||
|---|---|---|
| מצוות החג | תקיעת שופר |  |
| מנהגים | מנהגי ערב ראש השנה • התרת נדרים • סימני ראש השנה • שנהיה לראש ולא לזנב • תפוח בדבש • תשליך | |
| תפילות החג | תפילות ראש השנה • תפילת תשע • מלכויות זכרונות ושופרות | |
| פיוטי ראש השנה | אחות קטנה • הנני העני ממעש • ונתנה תוקף • וכל מאמינים • היום הרת עולם • ארשת שפתינו • עת שערי רצון להפתח • לא-ל עורך דין | |
| מראש השנה עד ליום הכיפורים | עשרת ימי תשובה • ימים נוראים • תפילת אבינו מלכנו • סליחות • בין כסה לעשור • כפרות | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
35767453סדר ליל ראש השנה