התרת נדרים
הַתָּרַת נְדָרִים או הֶתֵּר נְדָרִים הוא הליך בהלכה, שבו אדם שנדר נדר ומתחרט עליו יכול לבטל את נדרו. ההתרה נערכת על ידי חכם או על ידי שלושה הדיוטות הנחשבים לעניין זה כבית דין. התרת נדרים יכולה להתיר גם שבועה, הקדש ונזירות.
כיום קיים מנהג לערוך "סדר התרת נדרים" בערב ראש השנה, ויש הנוהגים בערב יום הכיפורים. ההתרה כוללת ביטול מראש של כל הנדרים לעתיד, והיא נערכת על ידי שלשה אנשים. באופן דומה נועדת תפילת כל נדרי בערב יום כיפור להתיר את הנדרים שנעשו שלא במכוון או מתוך הכרח, אך קיימות מוגבלויות ומחלוקות הלכתיות באשר לתועלת המעשית של המנהג.
פירוש "התרה" נתונה במחלוקת ראשונים - יש המפרשים התרה כהתרת הקשר, ויש המפרשים לשון איסור והיתר. יש להבדיל בין התרת נדרים להפרת נדרים שהוא כשאב מפר נדרי בתו, אשתו וכדומה, ללא צורך בשלושה או בחכם.
מקור
לפי תנא קמא במסכת חגיגה "התר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו", כלומר שאין לה מקור בתורה שבכתב אלא חודשה על ידי חז"ל בתורה שבעל פה.
רבי אליעזר אומר שיש לו מקור בתורה - שנאמר פעמיים ”כי יפלא”, אחת הפלאה לאיסור - שבועה, ואחת הפלאה להיתר - התרה.
רבי יהושע אומר שהמקור הוא ”אשר נשבעתי באפי” כלומר שהשבועה נעשתה מתוך כעס ובלא ידיעה, ודרשו על כך: באפי נשבעתי וחזרתי בי.
רבי יצחק מביא דעה נוספת - נאמר ”כל נדיב לב”, אם ליבו נודבו יביא את הקרבן שנשבע להביא ואם לא מתיר את הנדר.
דעה חמישית היא של חנניה אחיינו של רבי יהושע - נאמר ”נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך”, משאמר ואקיימה היינו שאם לא רוצה אינו מקיים.
דעת רב יהודה בשם שמואל - כתוב ”לא יחל דברו”, הוא עצמו אינו מיחל אך אחרים יכולים להחל את דיבורו. הראשונים חיקו את השיטה שלפיה התרת נדרים היא חידוש של חז"ל, אך למדוה מהנהגת משה רבינו.
לדעת רב אשי קיימת מחלוקת תנאים האם יש התרה על ידי חכם מדרבנן. לבית שמאי אסור ולבית הלל מותר.
מהלך ההתרה
לדעת הבית יוסף והש"ך על מנת להתיר את הנדר, על הנודר מוטל להופיע בפני תלמיד חכם מומחה בדיני נדרים או לחלופין באפשרותו לקבץ שלושה הדיוטות ולמנותם לבית דין להתיר את נדרו. הנודר חייב להופיע בעצמו ואין באפשרותו למנות שליח. הנודר מפרט את הנדר, ומנמק מדוע הוא מתחרט עליו ורוצה להתירו. המתיר שואל "ניחמת בך מנדרך" (התחרטת) ? וכאשר הוא עונה בחיוב, אומר לו "מותר לך" (או בלשון דומה).
צורת ההתרה
המתירים
נחלקו רבי יהודה ורבנן מי צריך כדי להתיר את הנדר. לדברי רבנן אחד מומחה או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם ולרבי יהודה צריך שיהא אחד מהשלשה מומחה.
בביאור מחלוקתם נחלקו הרמב"ן והרמב"ם[1], הרמב"ן סובר שלרבנן צריך אחד סמוך או שלשה הדיוטות (שבקיאין בהלכות נדרים). ולרבי יהודה צריך או אחד סמוך, או שלשה שמתוכם אחד "גמיר וסביר" ושניים "אי מסברי להו סברי". ואילו הרמב"ם[2] סובר, שלא צריך סמוך ובין לרבי יהודה בין לרבנן די חכם מובהק להתיר את הנדר ונחלקו האם אפשר בשלשה הדיוטות.
דרך ההתרה
ארבעה נדרים
ישנם ארבעה סוגי נדרים שאינם צריכים התרה, מכיון ששיערו חכמים שאין הנודר מתכוין באמת לידור.
- נדרי זירוזין - שבהם אין הנודר מתכוין אלא להראות שהוא מתכוין לדבריו ברצינות ואינו מתכוין באמת לנדור.
- נדרי הבאי - שאינם אלא הבל. כמו, דבר זה אסור עלי אם לא היו שם מיליון איש, שאינו מתכוין אלא שהיו שם הרבה אנשים ומדבר בגוזמה.
- נדרי שגגות - שנדר בגלל פרט מידע שגוי. שברור שלא נדר אלא בגלל שטעה.
- נדרי אונסין - שנדר בתנאי כלשהו ונאנס להפר את התנאי. וכיון שנאנס, לא על דעת זה נדר.
התרת הנדר
החכם מתיר על ידי "פתח", היינו קביעה שאילו הנודר היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, והרי זה כאילו נדר בטעות. כמובן הפתח מועיל רק באם הנודר אומר שאילו היה יודע לא היה נודר.
מחלוקת חכמים היא האם ניתן להתיר על ידי חרטה בלבד או רק "כעין ארבעה נדרים", כלומר "פתח".
נחלקו הראשונים, האם ההתרה היא למעשה בירור למפרע שהנדר לא חל מעיקרו, או שמדובר בחלות מכאן ולהבא, רק שההתייחסות מכאן ולהבא היא כאילו עד עכשיו הנדר היה בטל. בהתרה על ידי שלושה הדיוטות, אומר רבי יהודה שצריך שאחד מהם יהיה חכם, והשניים האחרים יבינו מה שהחכם יסביר להם אבל שלא יהיו עמי הארץ. חכמים מתירים אפילו שלשתם הדיוטות, והלכה כחכמים.
מקרים אסורים בהתרה
נדר על דעת רבים, כשהציבור הדיר אדם, אינו ניתן להתרה אלא לצורך מצווה.
כמו כן אין מתירים נדרים בשבת, אלא לצורך השבת עצמה. (כגון שנדר שלא יאכל בשר, והנדר מפר את שמחת השבת שלו.)
אין אדם מתיר נדרי עצמו, שכתוב "לא יחל דברו" כשיטת רב יהודה בשם שמואל.
אין מתירים לאדם היתר שהוא דבר איסור, כגון שנדר שלא יעשה עבירה וחושש שמא יתקפנו יצר הרע וירצה לעשות את העבירה.
פירוט הנדר
קיימת מחלוקת אמוראים אם צריך לפרט את כל פרטי הנדר – רב נחמן אומר שלא צריך, כי אם תצריכו לפרט יכול לחסר פרטים לפעמים והחכם אינו מתיר אלא על דעת מה ששמע, והוא אינו אמר את כל פרטיו. רב פפא אומר שצריך לפרט, שמא נדר לדבר איסור כגון 'אם אעבור עבירה פלונית אאסור על עצמי לאכול פירות', וכל רצונו להתיר הוא כי רוצה לעבור את העבירה ובמקרה זה אין לו להתיר. הראשונים כתבו שצריך לפרט גם הסיבה שבשבילה נדר, ואילו בין האחרונים ישנה מחלוקת אם מפרט את מה שחשב בליבו בשעה שחפץ לנדור.
בערב ראש השנה
במסכת נדרים מובא הדין:
הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור [בשנה הקרובה] יהא בטל...'
השל"ה כתב לגבי הדין כי מנהג בני ארץ ישראל שמתאספים עדה בראש השנה ואומר בפניהם כנוסח, וטוב לעשות שני עניינים: א- שיתקן מה שקלקל, שהיא התרה על העבר. ב- מסירת מודעה להבא, שלא ינדור.
דעת רבי מרדכי הכהן ופרשנים נוספים שההתרה האמורה במשנה נעשית בערב ראש השנה ולא בראש השנה עצמו. כשמוסיף כי סופי התיבות של הפסוק "לא יחל דברו ככל" הם אלול, החודש הקודם. הרבי מלובביץ' מסביר על פי פנימיות שטעם עריכת ההתרה בזמן זה במניין, הוא כי בראש השנה הוא בניין העולם מחדש, וההכנה לזה הוא תיקון העולם, אשר אפשרי על ידי הכללים האמורים.
לשיטת מטה אפרים ושולחן ערוך הרב יש לערוך את ההתרה בעשרה אנשים. החיד"א כותב כי יש לאסוף יותר מעשרה אנשים ובכללם יהיו תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם לא ימצא יעשה בשלושה. וכן מובא שרבי חיים אליעזר שפירא ממונקטש ערך את התרת הנדרים בטלית ותפילין אל מול עשרה כנוסח הקבוע. מנהג אדמו"רי בעלז להתיר בפני עשרים ושלושה אנשים, ומנהג קומרנא בפני יותר מעשרה, אך רוב הקהילות נוהגות בפני לא פחות מעשרה.
רבי אורי מרהטין היה מתיר בפני עשרה כהנים.
בחסידות טשרנוביל מתיר האדמו"ר בפני כל הציבור. בחסידות סקווירה נוהג האדמו"ר כן, והציבור מתירים יחדיו בפני האדמו"ר והמניין שעמו. בחסידות באבוב מתיר האדמו"ר בפני עשרה והציבור בפני שלושה, ואילו בחסידות גור נהוג להתיר בפני שלושה בלבד, וכך נהג רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב.
המנהג הפשוט להתיר בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית. בספר "משמרת שלום" כתב על אבותיו שהתירו בערב ראש חודש אלול. בחסידות קרלין ובמנהגי אליק מתירים לאחר אמירת הסליחות וקודם שחרית.
המנהג במרבית הקהילות להתיר בטלית ותפילין סמוך לתפילה, קודם חליצתם. קטנים לפני בר מצווה לא אומרים התרת נדרים.
בשנת שמיטה עושים יחד עם התרת הנדרים את הפרוזבול.
ההקפדה שיהיו המתירים מותרים
הרב צבי פסח פרנק כתב בספרו 'מקראי קודש': המנהג בערב ראש השנה שמתקבצים חבורות חבורות בבית הכנסת, אלו מתירין לאלו ואלו שהותרו מתירין לאלה שלא הותרו, ויש מהקהל שמזדרזים להיות הראשונים שמותרים, אך הם 'זריזים ולא נשכרים', שכן רבי שניאור זלמן פרדקין בעל 'תורת חסד' היה מהדר שיתירו לו דווקא אלו שהותרו כבר. המקור לכך מהגמרא במסכת שבועות: ”כך היא מידת הדין נוהגת - מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.”
הדעות החולקות, הם של רבי יצחק אייזיק ליבס בספרו שו"ת "בית אבי", שכתב כי אין זה עניין כפרה כי אין בכח העשרה לכפר כי אם להתיר נדר שנדר בינו לבין קונו, ומה עניין זכאי או חייב לזה. גם בנטעי גבריאל שלל את החומרה בטענה כי אין לדבר סוף, וגם הראשונים יחזרו אחר שלושה שכבר הותרו.
סדר נזיפה והתרת קללות
יש האומרים גם 'סדר נזיפה' בהתרת הנדרים, שהוא קבלת נידוי וישיבה על הארץ ובסופה בית הדין מתירים את הנידוי. במנהגים שונים מוסיפים להתרת נדרים גם סדר התרת קללות. החיד"א כתב כי מנהג אנשי ירושלים ורבי שלום שרעבי שאומרים התרת קללות ואין אומרים 'סדר נזיפה', וכן הוא מנהג חב"ד.
בסידור יעב"ץ ובחסידויות גור וצ'רנוביל נהוג להשמיט סדר נזיפה. בחסידות באבוב אומרים מקצתו, ובסקווירא וקרלין אומרים התרת הקללות. בחסידות קוידנוב אין אומרים סדר נזיפה בערב ראש השנה, אך אם מתירים כמנהג רבותיהם הראשונים בערב ראש חודש אלול - אומרים אותו.
לקריאה נוספת
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: סדר התרת נדרים |
- הרב יצחק אליהו שטסמן, כל נדרי, באתר היברובוקס
- האנציקלופדיה התלמודית, הרב שלמה יוסף זוין, התרת נדרים, כרך י"א, עמ' של"ג - שצ"א.
- אוצר מנהגי חב"ד, יהושע מונדשיין, אלול תשרי, עמ' לו - לט.
הערות שוליים
- ^ מחלוקתם מובאת בר"ן במסכת נדרים דף כב: ד"ה "היתר נדרים"
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבועות, פרק ו'
31298848התרת נדרים