יהדות ספרד
 | |
| ציור המתאר יהודים הולנדים בני העדה הפורטוגזית-ספרדית היושבים בסוכה בחג הסוכות (ברנאר פיקאר, תַחרִיט ,1724) | |
| שפות | |
|---|---|
| עברית, ערבית יהודית, לדינו, ספרדית, ערבית, אנגלית, צרפתית | |
| דת | |
| יהדות | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| היישוב הישן, יהדות פורטוגל, יהדות אשכנז, יהדות צפון אפריקה, יהדות אמריקה הלטינית | |
| נוסח תפילה | |
| נוסח הספרדים |
יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי החל מהתקופה הרומית[א] בספרד דרך התקופה הוויזיגותית, המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, תחת השלטון המוסלמי בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו את נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, לצפון אפריקה, לאימפריה העות'מאנית, למערב אירופה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19.[1]
רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים (מורה נבוכים, הכוזרי, מקור חיים, חובות הלבבות, ספר העיונים והדיונים, אור השם ויצירות נוספות) נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית.
במדינת ישראל מרבית עולי ארצות הבלקן, חלק גדול מעולי צפון אפריקה וצאצאי הישוב הספרדי הוותיק בישראל, מזוהים בשם "ספרדים", בשל עברם התרבותי-גאוגרפי, שפות הלאדינו והערבית-יהודית בהן דיברו ויצרו, נוסח התפילה הספרדי, שמות פרטיים ושמות משפחה בעלי זיקה ליהדות ספרד והיותם צאצאים למגורשי ספרד שהיגרו למדינות אגן הים התיכון.[2][3][4][ב] לצד זאת, גם חלק מיהודי מערב אירופה, כמו רבים מהקהילה היהודית באמסטרדם, מגיעים (לפחות באופן חלקי) ממוצא ספרדי.
היסטוריה מוקדמת
המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט[דרוש מקור][מפני ש...]. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים על סמך הפסוק בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".
התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודייה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית.[5] הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים.[6] מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.
תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נישואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.
בשנת 613 הוציא המלך סיסבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד, ולמעשה יצר את גירוש ספרד במאה השביעית. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. הרוב, כ-90 אלף אחרים, נאנסו להתנצר למראית עין.[7] יש הטוענים כי ההתנצרות לוותה באיום על חייהם.[8] בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בהשפעת כמרים הוחלט לקחת בכוח את ילדי האנוסים ולמוסרם למנזרים ולנוצרים אדוקים כדי שיישארו נאמנים לדתם הנוצרית, אם יפרו את הצו יילקחו הילדים כעבדים.[7] בשנת 681 גזר המלך ארוויג איסור מוחלט על קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.
מתור הזהב לגירוש ספרד
ערכים מורחבים – תור הזהב של יהדות ספרד, גירוש ספרד
ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפס רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (מחצית המאה ה-11). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית ניסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היוונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.
בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה, שפגעו קשות בקהילת יהודי גרנדה הגדולה. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקיצו בסוף המאה ה-11, משנכבשה ספרד בידי המוראביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים הפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. האחרון חיבר קינה על חורבן הקהילות, בשם אהה ירד עלי ספרד, בה הוא מונה את הקהילות שנחרבו אחת לאחת. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפילת השושלת, ועל אף חוסר היציבות נמשכה היצירה התרבותית היהודית גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.
עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשירותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אומנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשירותם, לא הקפידו בביצוע ההגבלות. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.
במאה ה-13 התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקיים אוטונומיה פנימית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קידוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין אך בסתר המשיכו להחזיק בדתם ובאמונתם, ויש שברחו לצפון אפריקה. הנזיר ויסנט פרר היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, הופך בתי כנסת לכנסיות ולוחץ על היהודים להתנצר. ב-1412, בהשפעתו, הוקמו בספרד הגטאות הראשונים (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית.[9]
מומרים רבים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, וגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד המשיכה האינקוויזיציה לרדוף, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי, מלך ספרד, צו המחדש את גירוש היהודים.
צאצאי מגורשי ספרד
לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה, בבולגריה, בדרום אמריקה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה.
רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. בניגוד לתפיסה שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,[10] ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" (עפר ואפר – ביטוי ענווה והתבטלות בפני הבורא); "סופו טוב" או "סימנא טבא".[11] בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.[12]
כיום נמצאים יהודים צאצאי גירוש ספרד בעיקר במדינת ישראל (יהודים יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד), בארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה, הבלקן וכו') ובצפון אמריקה (בארצות הברית ובקנדה, בעיר מונטריאול ישנה קהילה גדולה של יהודים צאצאי גירוש ספרד שהגיעו לעיר ממרוקו). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם אך חסרו שורשים בספרד עצמה.
התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במגרב הייתה להם השפעה גדולה על אורחות היהודים המקומיים שהשתנו במידה רבה בעקבות בואם, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן שהוסיפו לדבר בהם בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטמעו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. בארצות הבלקן ובטורקיה נטמעו הקהילות הוותיקות, רומניוטים ואשכנזים בקהילות הספרדיות, ובכך שמרו היהודים הספרדים על ההגמוניה בקהילות אלו. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20. בפרס שקדמה לאיראן גם נטמעה הקהילה הספרדית.[13]
רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17.[14] ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. בגלל ההתנגדות לנישואים עם יהודים אשכנזים הקימו הספרדים אגודה בינלאומית לקידום נישואים בינם לבין עצמם.[15]
סביב 1800 חלה בה הידרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, מרוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת.
לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו כמעט לבדם למחוזות רחוקים, כמו משפחת דון יחיא בלטביה.
שמות משפחה
כיום קיימים שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתן לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, ממן, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש ועוד), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו-Betito, ניניו, משאש, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון, אזולאי, פינטו, אמזלג, שלוש ועוד). שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן (העיר טרגונה שבקטלוניה), סביליה, טולדו, טולדנו (העיר טולדו), לרדו, סרגוסטי (העיר סרגוסה), מרציאנו (העיר מורסיה), קורדובה, קסלסי, זוארץ, מויאל (העיירה מויה) ועוד[16]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה ועוד). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעיתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו, ידיעת ערבית יהודית (השפה המרכזית בה יצרו חכמי יהדות ספרד את ספרות ההגות) וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו).
בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטיליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".
העת החדשה וכיום
- ערך מורחב – יהדות ספרד (העידן המודרני)
בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.
ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שייבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת אם יוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.
התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. נכון לשנת 2017, רק כשבעה מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי עמדו בתנאי הסף.[17]
ראו גם
- תור הזהב בספרד
- שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
- גזירות קנ"א
- גירוש ספרד
- אנוסים
- עליות מגורשי ספרד ופורטוגל
- נוסח הספרדים
- מגורשים
- יהדות גיברלטר
- יהדות פורטוגל
- יהדות קטלוניה
לקריאה נוספת
- אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, ירושלים: קרית-ספר, 1960–1966
- יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד "דעת", ה'תש"ה, 1945
- יוסף קפלן, מקורות לתולדות היהודים בספרד הויזיגוטית, בהוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשל"ב
- יוסף קפלן ויום טוב עסיס, דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים ה'תשנ"ט
- אלפרדו מרדכי ראבילו, היהודים בספרד לפני הכיבוש הערבי, ירושלים: מכון זלמן שזר, תשמ"ג
- עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים ונוצרים חדשים בספרד, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1999
- עליזה מיוחס ג'יניאו, קרובים ורחוקים: עיונים בסוגיות שבין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 2000
- חיים ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה, 1965
- חיים ביינארט, גירוש ספרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה 1994
- חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998
- חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998
- חיים ביינארט, The Expulsion of the Jews from Spain, 2002
- Trujillo, a jewish community in Extremadura on the ewe of the expulsion from Spain/ by Haim Beinart. Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 1980
קישורים חיצוניים
- אתר מקיף אודות הלאדינו ומורשת יהדות ספרד
- גלית חזן-רוקם, אגדות ייסוד - בין אשכנז לספרד, על סיפרה של שרה צפתמן, "בין אשכנז לספרד - לתולדות הסיפור היהודי בימי הביניים"
- רשומה באתר מה-יא"ה הכוללת את המאמרים הבאים:
- יצחק בצלאל, "אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח", פעמים 73, סתיו| תשנ"ח, עמ' 5–35
- אסתר בנבסה, "ציונות ופוליטיקה מקומית בקהילות המזרח", פעמים 73, סתיו תשנ"ח, עמ' 36–40
- יצחק בצלאל, "אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח", פעמים 73, סתיו| תשנ"ח, עמ' 5–35
- על דת, אנטישמיות ופייסבוק בספרד, באתר TheMarker
- אנתולוגיית הפיוטים הספרדים
- דב סטוצ'ינסקי, מפגשים ארוכים, מפגשים עקיפים, מפגשים מורכבים: יהודי ספרד ופרובנס וההיסטוריה של "האחר", זמנים 100 (סתיו 2007)
- יונתן שורש, שורשים הולכים ונעלמים, על חמש אוטוביוגרפיות יהודיות-ספרדיות, מגזין ארץ אחרת
- יוסף הקר, זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ-ישראל, 1492-1391, קתדרה 36, יוני 1985, עמ' 3–34
- יואב גלזנר, חזרה לתור הזהב: תחייה לשורשי היהדות בספרד, באתר ynet, 28 בספטמבר 2011
- יואב גלזנר, טיול בספרד: שר אוצר יהודי, ארמונות וצו גירוש, באתר ynet, 8 באוקטובר 2011
- בן-דרור ימיני, היהודים החדשים: סיור בעקבות יהדות ספרד, באתר nrg, 20 בנובמבר 2011
- 'הספרדי שבא מבגדד. על תולדות האשכנזים והספרדים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'
- "סְפָרַד", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 258–264, באתר HebrewBooks
- מאמרים וכתבות בנושא יהדות ספרד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
- מגילת סרגוסה שמספרת את סיפור נס ההצלה של קהילות יהודיות במאה ה-15, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מרץ 2022
- יהדות ספרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יהדות ספרד, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
- ^ התיעוד המוקדם ביותר להתיישבות יהודית בחצי האי האיברי היא מתחילת המאה ה-4 לספירה, תקופת השלטון הרומי בספרד.
- ^ דוגמאות לשימוש בשפה הערבית-יהודית בספרד: מורה הנבוכים של הרמב"ם, ספר "הדיוואן" של טודרוס בן יהודה אבולעפיה.
הערות שוליים
- ^ אריאל פיקאר, להחזיר עטרה ליושנה: משנתו של הרב עובדיה יוסף, עמ' 40–42
- ^ התפתחות הלאדינו ומעמדה בתהליך המודרניזציה והחילון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ זמן יהודי חדש, שפת הלאדינו וכינוייה, אבנר פרץ
- ^ עיתונות לאדינו, באתר הספרייה הלאומית של ישראל
- ^ שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
- ^ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
- ^ 7.0 7.1 אנציקלופדיה יהודית דעת - ספרד ;, באתר www.daat.ac.il
- ^ Ben Zion Dinur, ישראל בגולה: מקורות ותעודות, דביר, 1958. (בiw)
- ^ Istorie si memorie evreiasca. Volum omagial dedicat doamnei Lya Benjamin, ed. Anca Ciuciu si Camelia Craciun, Bucuresti, Editura Hasefer, 2011, עמוד 52 (ברומנית)
- ^ ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
- ^ ד"ר אברהם שפיר, ס"ט: שמות משפחה, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
- ^ הרב שלום משאש, שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד' סימן י"ד (עמ' קצ"ג)
- ^ An Ashkenazic Rabbi in a Sephardic/Persian Community | jewishideas.org, www.jewishideas.org
- ^ Moreno-Goldschmidt, Aliza, Conversos de origen judío en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, 2018
- ^ An Ashkenazic-Sephardic Marriage against the Father’s Will, Key Documents of German-Jewish History (באנגלית אמריקאית)
- ^ Family Name Unit Reservation(הקישור אינו פעיל, 1.10.2020), בית התפוצות
- ^ דיאנה בחור ניר, השער החדש לאירופה: הישראלים נוהרים לדרכונים פורטוגליים, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2017
| יהדות אירופה | ||
|---|---|---|
| מדינות | אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה | 
|
| מדינות שההכרה בהן מוגבלת | אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה | |
| אזורים היסטוריים | אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים | |
35569565יהדות ספרד