מישל דה מונטן

מישל דה מונטן

הושפע מ	הרקליטוס, סקסטוס אמפיריקוס, הורטיוס, סנקה, פלוטרכוס
השפיע על	פסקל, רוסו, ניטשה, ליוטר, הופר, סאראמאגו, וידאל

מישל דה מוֹנְטֵן (בצרפתית: Michel de Montaigne‏; 28 בפברואר 1533 - 13 בספטמבר 1592) היה מסאי ופילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, בן תקופת הרנסאנס.

חייו

דה מונטן נולד באחוזת מונטן, סמוך לבורדו, לפייר אקיאם (בעל תואר האצילות "דה מונטן") ולאנטואנט דה לופס, בתו של סוחר יהודי מומר מן העיר טולוז, שהיה ככל הנראה צאצא לאנוסים. אבי סבה של אמו, וייתכן שמדובר כבר בסב סבה, המיר את דתו מיהדות לקתוליות. אמו הפכה לפרוטסטנטית ואביו נותר קתולי. האב ששירת בצבא הצרפתי באיטליה והושפע מתרבות הרנסאנס האיטלקית, הטביע במישל את רעיונותיו. עוד בהיותו תינוק הוצמד לו מורה גרמני שדיבר אתו לטינית בלבד. הוא גדל כשהשפה הלטינית שגורה בפיו והכיר את כתבי ורגיליוס, אובידיוס והורטיוס במקורם הלטיני. בגיל שש נשלח לבית הספר של גיין בבורדו, שהיה בית הספר הטוב ביותר בצרפת ללימודים קלאסיים.

ב- 1546 החל דה מונטן ללמוד משפטים באוניברסיטת טולוז, והחל ב- 1557 שירת כחבר המועצה המשפטית של בורדו, שם הכיר את הסופר והמשורר אטיין דה לה בואסי והתיידד עמו. ייתכן שאחד הזעזועים העמוקים ביותר בחיי מונטן היה הצפייה בגסיסתו ובמותו של ידיד זה, במגפה שפקדה את בורדו ב- 1563.

ב- 1565 נשא לאישה את פרנסואז דה שאסן, שילדה לו שש בנות שחמש מהן מתו בילדותן. על בתו היחידה הוא מדבר ברוך ובעדינות. ב- 1568 נפטר אביו, ודה מונטן, כבן הבכור, ירש את אחוזת המשפחה. ב- 1570 מכר את משרתו כחבר המועצה המשפטית של בורדו, וב- 1571 ביום הולדתו ה-38, פרש מהמולת העיר אל אחוזתו הכפרית כדי להתמסר לכתיבה. באותה שנה זכה בתואר "אביר מסדר סן-מישל" שהיה מסדר הכבוד של מלך צרפת.

בעוד שבפריז ובכמה פרובינציות התחולל טבח ליל ברתולומאוס ה"קדוש" (שהחל ב-24 באוגוסט 1572), הסתגר דה מונטן בביתו וכתב את יצירותיו הגדולות. את מלאכת הכתיבה עשה במקום האהוב עליו ביותר: ספרייתו בקומה השלישית של המגדל שבחזית אחוזתו. על תקרת ספרייתו היו חרוטים דברי חוכמה, ובהם פסוקים שנלקחו מספר קהלת, מלוקרטיוס וממחברים אחרים של העולם העתיק, שאת כתביהם קרא בהתמדה. הוא אהב את הספרות ואת ההיסטוריה של הקיסרות הרומית ושל יוון העתיקה. כך כתב את מסותיו אט אט, משנת 1572 ואילך.

דה מונטן ביקר בארמון נראק אצל מרגריט דה ולואה, נסיכת צרפת שהקיפה את עצמה בסופרים ומשוררים גדולים. היא ניהלה איתו שיחות רבות וביקשה ממנו להסביר את ספרו של רמון סבונד "תאולוגיה טבעית" שאותו דה מונטן תרגם לצרפתית. אם כי לא נקט בשמה, הוא פנה אליה ישירות במסה הפילוסופית הארוכה "סנגוריה על רמון סבונד" (ספר 2, פרק 12) שבה כתב: "את, שבעבורך לקחתי על עצמי את המשימה לכתוב מסה כה ארוכה, בניגוד להרגליי, אל נא תמנעי מלעשות שימוש בטיעוניו של סבונד בהתאם לכללי האמונה שאותם למדת ושבהם הורגלת מדי יום ביומו... את, שסמכותך נובעת ממעמדך הרם והנישא, ויתר על כן, מתכונותייך הנאצלות, את שיש בכוחך להשיג בקריצת עין את כל מאווייך, יכולת להטיל משימה זו על סופר שהיה מעשיר את הנושא בדרך שונה מזו שלי".

ב-1580, זמן קצר לאחר פרסום המהדורה הראשונה של "מסות", שהכילה את הספרים הראשון והשני, יצא דה מונטן למסע נרחב באירופה, כדי לראות את העולם וגם כדי לבקר במעיינות מרפא בתקווה להקל על מחלת הכליות שסבל ממנה מאז 1578, ואשר גרמה לו כאבים עזים. הוא יצא לפריז, שם הגיש עותק של ספרו למלך אנרי השלישי ואמר לו: "אני מקווה כי ספר זה ימצא חן בעיני הוד מלכותך, כי הוא אינו מכיל אלא שיחה על חיי ומעשיי."

לאחר מכן נסע דרך לורן לשווייץ, והביע שביעות רצון רבה מן המקום. "ראיתי את החופש ואת הממשלה הטובה של אומה זו", רשם ביומנו. ברומא ביקר בבית כנסת, שם היה עד לטקס ברית מילה ושוחח עם רבנים על טקסיהם הדתיים. מדי יום טייל בין הריסות רומא העתיקה ולא חדל להתפעל מגדולתה. חווייתו הגדולה במסע זה הייתה ביקורו אצל האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר. בספטמבר 1581, בהיותו בעיר לוקה שבאיטליה, התבשר שנבחר לראש העיר בורדו. בדצמבר של אותה שנה החל לכהן כראש העיר - משרה שבה שימש אביו כעשרים וחמש שנה לפני כן.

ב-1585 סיים את תפקידו כראש העיר בורדו ופרש לאחוזתו. הוא ניסה לפשר בין הקתולים לבין ההוגנוטים במלחמות הדת בצרפת, ולהשפיע על אנרי מלך נווארה (אנרי הרביעי, מלך צרפת לעתיד) להפוך לקתולי כדי להביא לסיומן של מלחמות אלה.

ב-1588 נסע לפריז כדי לפקח על הדפסת מהדורה חדשה של "מסות", שהכילה גם את הספר השלישי. שם פגש במארי דה גורנה שהעריצה את מסותיו ואימץ אותה לבת. בהתאם לבקשתו, היא פקחה על מהדורה נוספת של המסות (שיצאה לאור ב- 1595) והוסיפה הקדמה ארוכה שבה שיבחה את רעיונותיו.

מפריז נסע לנורמנדי כדי להביע את תמיכתו במלך אנרי השלישי, שנלחם על הכתר נגד אנרי הראשון, דוכס גיז, מנהיג הליגה הקתולית במלחמות הדת. עם שובו לפריז נכלא בבסטיליה על ידי הקתולים, אך השתחרר בו ביום הודות להתערבותה של אם המלך קתרין דה מדיצ'י.

באוגוסט 1589 נרצח המלך אנרי השלישי, ואנרי מלך נווארה הפך לאנרי הרביעי, מלך צרפת. הוא הזמין את דה מונטן להצטרף לחצרו, אך דה מונטן סירב באומרו: "מעולם לא קיבלתי דבר כלשהו בשל נדיבותם של מלכים. לא ביקשתי דבר ולא חשבתי שאני ראוי לו... אדוני, אני עשיר ככל שאני יכול לאחל לעצמי להיות." בהשלמה מלאה נשא את סבלו והמתין לקצו הקרב. כשנאמר לו ששעתו הגיעה אסף סביבו את בני משפחתו והעניק להם את כספי הירושה. בספטמבר 1592, בגיל חמישים ותשע, נפטר מישל דה מונטן כתוצאה מכיב בגרונו.

יצירה

מישל דה מונטן

יצירתו הגדולה והיחידה, להוציא את היומן שכתב במסעו לאיטליה, היא הספר "מסות", שיצא לאור לראשונה בשנת 1580. הוא כתב 107 מסות על נושאים רבים ושונים, וכמעט בכל אחת מהן קיים מסר על ההתנהגות האנושית. בכתיבת מסות אלה הושפע דה מונטן רבות מ"מכתבי מוסר" של סנקה ומ"מוראליה" (ענייני מוסר) של פלוטארכוס.

ליצירתו של מונטן הייתה השפעה על מחברים רבים ובהם רנה דקארט, בלז פסקל, ז'אן ז'אק רוסו ופרידריך ניטשה וייתכן שגם על ויליאם שייקספיר. במסה "שופנהאואר כמחנך" ניטשה כתב: "באשר לכנות אני מכיר אדם אחד בלבד שיכול היה להתעלות על שופנהאואר, ושמו מונטן. העובדה שאדם כזה היה קיים מגבירה את שמחת החיים על האדמה."

אפשר לומר כי דה מונטן מציג את עצמו באמצעות מסותיו. כאשר הוא כותב אודות עצמו הוא חוקר את טבע האדם. הוא מנסה לבחון את אופי האדם באמצעות קריאת ספרים, מסעות וניסיונו הפרטי והציבורי:

• "כל תנודה שלנו מגלה את אופיינו" - המסה "על דמוקריטוס והרקליטוס" (ספר 1 פרק 50).
• "כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו" - המסה "על אי העקביות של פעולותינו" (ספר 2 פרק 1).
• "אני מצטט אחרים רק כאשר הם מבטאים טוב ממני את מחשבותי".

ב- 1676, על פי דרישתו של התאולוג ז'אק-בנין בוסואה, הוכנס ספר המסות לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית.

תרגומיו לעברית

• מיכאל די-מונטין, מסות בתרגומו של יעקב קופילביץ [ישורון קשת] (הוצאת שוקן, תש"ז)
• מישל דה-מונטן, מסות נבחרות בתרגומו של דרור דורי (הוצאת באר, 2003)
• מישל דה מונטיין, המסות בתרגומה של אביבה ברק (הוצאת שוקן, 2007)
• מישל דה מונטן, מבחר מסות בתרגומו של דרור דורי (אוריון הוצאת ספרים,2007)
• מישל דה מונטן, ""סנגוריה על רמון סבונד" בתרגומו של דרור דורי (אוריון הוצאת ספרים, 2011)

לקריאה נוספת

• אפרים שמואלי, מיכאל די מונטין ויחסו ליהודים וליהדות, בתוך: שמחה אסף ואחרים (עורכים), מנחה ליהודה, ירושלים, תש"י 1950.

קישורים חיצוניים

• ניר קידר, יום חג לקורא העברי, באתר ynet, 24 ביוני 2007
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אורי הולנדר, ללמדנו שלא לפחד למות, באתר הארץ
• מרים ירדני, הגיגים אישיים כמקור היסטורי, זמנים 104, סתיו 2008
• אריק גלסנר, על "המסות" של מונטיין
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

סדרת מאמרים בהארץ לרגל הופעת התרגום של הספר "המסות"

• ניקולא מלברנש, דה מונטיין הטרחן, באתר הארץ, 25 בינואר 2013
• לנה שילוני, הסובלנות של מישל דה מונטיין, באתר הארץ, 25 בינואר 2013
• יואב רינון, מישל דה מונטיין, אבי הנרקיסיזם, באתר הארץ, 25 בינואר 2013
• משה סלוחובסקי, מישל דה מונטיין, בלוגר בן 480, באתר הארץ, 1 בפברואר 2013

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27061785מישל דה מונטן