רסנטימנט
רסנטימנט (בצרפתית: Ressentiment) הוא מושג בפילוסופיה ובפסיכולוגיה המשמש לתיאור צורות מסוימות של טינה[א] או עוינות.[ב] המושג זכה להתייחסות נרחבת מצד הוגים שונים, כשהבולט שבהם היה פרידריך ניטשה שעשה שימוש נרחב בחקירותיו אודות תולדות המוסריות בספרו "לגנאלוגיה של המוסר" ובכתבים נוספים, וכחלק מהתיאור של "מוסר העבדים".
באופן כללי, ניתן להגדיר רסנטימנט כתחושת עוינות המכוונת כלפי אובייקט שאדם מזהה כגורם לתסכולו, כלומר האשמת גורם חיצוני בתסכול שלו שמולו הוא לכאורה חסר אונים[1]. בכך, נוצר תסביך נחיתות, תחושה של חולשה ואף קנאה לעומת ה"גורם החיצוני" שיוצר את התסכל, ובכך מתכוננת מערכת ערכים דוחה או מצדיקה, או מוסריות, שתוקפת או מכחישה את מקור התסכול של האדם. מערכת ערכים זו משמשת אז כאמצעי להצדיק את החולשות של עצמך על ידי זיהוי מקור הקנאה כנחות אובייקטיבי, ומשמשת כמנגנון הגנה שמונע מהאדם המתמרמר להתייחס ולהתגבר על חוסר הביטחון והפגמים שלו.
היסטוריה
פרידריך ניטשה
המושג זכה לפופולריות בעיקר בשל כתביו של פרידריך ניטשה, שהשתמש בו כדי להסביר את היווצרות הדיכטומיה (המאוחרת) בין "טוב ו"רוע" בסיפרו "לגנאלוגיה של המוסר":
בעיית המקור האחר של "הטוב", הטוב כפי שהגוהו אנשי הרסנטימנט, תובעת את סיכומה – אין תימה כמובן שהגדיים רוגזים על עופות־הטרף הגדולים: אך אין זו עדיין סיבה מספקת להרשיע עופות־טרף גדולים על שהם חוטפים גדיים קטנים. וכאשר גדיים אלה קובעים בינם לבין עצמם: "עופות־טרף אלה רשעים הם וכל הממעט לטרוף ושייך אל הסוג ההפוך, משמע גדי הוא, הרי זה משובח ו'טוב, טוב' ייאמר עליו – טוב הוא?" – אין כמובן לטעון נגד ביסוס כזה של אידאל, גם אם עופות־הטרף היו מטילים בו מבטים מלגלגים במקצת ושמא אף אמרו בלבם "לא, איננו רוגזים חלילה על הגדיים הטובים ההם, אדרבא, אנו אף אוהבים אותם, וכי יש דבר טעים יותר מאשר גדי רך כזה?".
עבור ניטשה, רסנטימנט הוא השלכה מחודשת של הכאב המלווה בתחושת הנחיתות או הכישלון העצמי כלפי שעיר לעזאזל חיצוני. האגו מייצר אשליה של אויב, סיבה שאפשר "להאשים אותה" בנחיתות או כישלון של עצמכם. לפיכך, אדם לא סוכל על ידי כישלון בעצמו, אלא על ידי מושא של "רוע" חיצוני. פרשנו ומתרגמו של ניטשה, ניטשה קושר את הרגש רסנטימנט בגנאלוגיה של היפוך הערכים במוסר אדונים ומוסר עבדים.
מרד העבדים בשדה המוסר פותח בכך, שהרסנטימנט עצמו הופך להיות כוח יוצר ומוליד ערכים: הוא הרסנטימנט של בני אדם שכאלה, שהתגובה הנכונה, זו שבמעש, אסורה עליהם, והם מפצים עצמם על ידי נקמה מדומיינת. בעוד שכל מוסר נאצל עולה בתרועת נצחון מאמירת "אמן" לעצמו, מוסר עבדים מלכתחילה אומר "לאו" לכל "מה שבחוץ", לכל "אחר", לכל "זולת": ו"לאו" זה הוא המעש היוצר שלו. הפיכה זו של המבט הקובע־ערכים – הכורח בהפנייתו חוצה במקום חזרה אל המביט עצמו – הנה זה עניינו המובהק של רגש הרסנטימנט.
ולטר קאופמן, גרס כי השימוש של ניטשה במונח בצרפתית נבע בין היתר בשל היעדר מונח מקביל ראוי בשפה הגרמנית, וטען כי היעדרות זו לבדה מהווה תירוץ מספיק לניטשה ואדרבא למתרגמיו[2].
סרן קירקגור
אף שהמונח מזוהה בפילוסופיה בראש ובראשונה עם ניטשה, סרן קירקגור עשה בו שימוש מוקדם יותר[3][4][5]. בעיקר בחיבורו משנת 1846 – "שני עידנים: סקירה ספרותית" (אנ'). לדברי קירקגור, רסינטמנט מתרחש ב"עידן רפלקטיבי וחסר תשוקה", שבו האוכלוסייה חונקת יצירתיות ותשוקה אצל אנשים נלהבים. קירקגור טוען כי אנשים שהתנהגותם אינה תואמת את ההמונים הופכים שעירים לעזאזל ומושא ללעג על ידי ההמונים, על מנת לשמור על הסטטוס קוו ולהחדיר להמונים את תחושת העליונות שלהם.
מקס שלר
המונח נחקר על ידי מקס שלר במונוגרפיה שפורסמה בשנת 1912[6]. שלר ניסה למקם את רעיונותיו של ניטשה בהקשר סוציולוגי יותר. הוא החל לשקול כיצד ערכים מתבססים בחברה והמשיך לנתח את שיתופם או דחייתם מטעמים שונים[7].
מקס ובר
מקס ובר דן במושג בספרו "סוציולוגיה של הדת" (אנ')[8].
ז'יל דלז
ז'יל דלז מפתח באופן משמעותי את מושג הרסנסמנט בסיפרו Nietzsche et la philosophie (ניטשה ופילוסופיה (אנ')) משנת 1962[9]. בתיאוריה של דלז, הרסנטימנט מובן כפונקציה של הזיכרון, כתוצר של כוחות סבילים המנצחים את הכוחות הפעילים על ידי ביטול יכולת השכחה[10].
רנה ז'יראר
ראו גם
לקריאה נוספת
ספרות ראשונית
- פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע [1886]; לגניאולוגיה של המוסר [1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1967.
ספרות משנית
- Aeshbach S., Ressentiment: an anatomy. Thèse de doctorat : Univ. Genève, 2017, no. L. 909, DOI : 10.13097/archive-ouverte/unige:103621
- Didier Fassin, On Resentment and Ressentiment: The Politics and Ethics of Moral Emotions, Current Anthropology Vol. 54, No. 3 (June 2013), p.249-67 ,DOI: 10.1086/670390
קישורים חיצוניים
- מארק פישר, לצאת מטירת הערפדים תרגום: בועז גרפינקל
ד"ר אפרים פודוקסיק - ניטשה, רסנטימנט ושני סוגי המוסריות, סרטון באתר יוטיוב- Envy, סרטון בערוץ "נטלי וין", באתר יוטיוב (אורך: 1:48:15), 7 באוגוסט, 2021
ביאורים
הערות שוליים
- ^ TenHouten W., From Ressentiment to Resentment as a Tertiary Emotion, Rev. Eur. Stud. 10 (2018) p.49-64
- ^ Kaufmann, Walter. "Editor's Introduction, Section 3" On the Genealogy of Morals in Nietzsche: Basic Writings; Walter Kaufmann, tr. New York: The Modern Library, 1967.
- ^ Poole, Roger. Kierkegaard, University of Virginia Press, 1993, pp. 226–228.
- ^ Stivers, Richard. Shades of loneliness, Rowman & Little Field o, 2004, pp. 14–16.
- ^ Davenport, John, et al. Kierkegaard after MacIntyre, Open Court, 2001, p. 165.
- ^ Scheler M., Das Ressentiment im Aufbau der Moralen, 1915 (Über Ressentiment und moralisches Werturteil, 1912), engl. transl. Ressentiment, Marquette University press, 1994
- ^ Scheler M., Ressentiment, Marquette University press, 1994
- ^ Weber, Max (1993). The Sociology of Religion. Boston: Beacon Press. p. 110.
- ^ Deleuze, G., 1983. Nietzsche and Philosophy. New York: Columbia University Press.
- ^ Jokūbas Andrijauskas, Ressentiment as a Function of Memory: Nietzsche, Deleuze, Jankelevitch, Problemos 98, 2020-10-23, עמ' 71–82 doi: 10.15388/Problemos.98.6
