לב שסטוב

לב שסטוב

השפיע על	ניקולאי ברדיאייב, סרגיי בולגאקוב, ז'ול דה גוטייה, ז'ורז' בטאיי, אלבר קאמי, דייוויד הרברט לורנס, ישעיה ברלין, ג'ון מידלטון מורי, בנימין פונדויאנו, אמיל צ'וראן, ז'יל דלז, הלל צייטלין

לב איסאקוביץ' שֵׁסְטוֹב (ברוסית: Лев Исаакович Шестов;‏ 13 בפברואר 1866‏‏, קייב – 19 בנובמבר 1938, פריז), שם העט של יהודה לייב שוורצמן, פילוסוף, סופר ומבקר יהודי-רוסי.

קורות חיים

שסטוב, יליד קייב, השלים בצעירותו לימודי משפטים באוניברסיטת קייב, ובהמשך למד גם פילוסופיה וספרות. עם פרוץ מהפכת אוקטובר בשנת 1917, יצא מרוסיה ולא שב אליה עד מותו. הוא השתקע בפריז, בה כתב ופרסם את יצירותיו בתחומי הביקורת הספרותית והפילוסופיה. לחם בכתביו נגד האנטישמיות.

לב שסטוב כתב על גדולי הסופרים של תקופתו: ברנדס, ניטשה וטולסטוי, דוסטויבסקי וצ'כוב. כן עסק במשנתם של קירקגור, מרטין לותר, שפינוזה ואחרים. תורתו הפילוסופית נולדה מביקורת הספרות שלו. בחיבוריו התנגד לתורות האידיאליזם, ועסק לרוב בשאלות אמונה ואקזיסטנציאליזם.

נקודת המוצא למשנתו הפילוסופית הייתה נפשם של גדולי ההוגים, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירתם. הוא כפר ביכולת המדע העיוני לתת תשובות לכל השאלות הגדולות של הקיום. והעמיד, בדומה לפילוסוף הדני קירקגור, את החזון הנבואי של היוצר היחיד, אל מול ההסבר המדעי הרציונלי של העולם.

לב שסטוב היה מיודד עם סופרים יהודים בני דורו, ואף ביקר בארץ ישראל באחד ממסעותיו. הוא ביקר בארץ מסוף חודש מרץ 1936, עד אמצע מאי אותה שנה. הוא חווה את פרוץ מאורעות המרד הערבי הגדול בתל אביב, התעכב בה לכמה שבועות, וכתב על כך מכתבים מפורטים לחבריו בצרפת. בביקורו נשא כמה הרצאות בירושלים ובתל אביב, וגם פרסם כמה דברים בעיתון "דבר". אורי ניסן גנסין תרגם לעברית את ספרו תחילת דברים אחרונים, וזהו כנראה התרגום היחיד מיצירתו בעברית. ספרו "אתונה וירושלים" נלמד עד היום בחוגים האקדמיים לפילוסופיה.

לב שסטוב נפטר בפריז בשנת 1938.

פילוסופיה

הפילוסופיה של הייאוש

במבט ראשון קשה לכנות את הגותו של שסטוב כפילוסופיה: היא אינה מציעה אחדות שיטתית, אין בה קיבוץ מגובש של טענות, או הסבר תאורטי של בעיות פילוסופיות. רוב עבודתו של שסטוב מקוטעת וכתובה כפרגמנטים. צורת הכתיבה נראית כפתגמים, והסגנון עשוי להיחשב יותר אינטרנטי מאשר ליניארי, עם שימוש מועט בטיעונים רטוריים מקובלים. לעיתים נראה שהמחבר סותר את עצמו בכל עמוד, ואפילו מחפש את הכתיבה הפרדוקסלית. הסיבה לכך היא ששסטוב האמין שהחיים עצמם פרדוקסליים במהותם, ואינם יכולים להיות מובנים באמצעות חקירות לוגיות או רציונליות. שסטוב טוען שאין בנמצא תאוריה שיש בידיה לפתור את המסתורין של החיים. ביסודה, אם כן, הפילוסופיה שלו אינה כזו הפותרת בעיות אלא המחוללת אותם, זאת, עם ניסיון להתחקות אחר האיכויות המסתוריות של החיים.

נקודת המוצא שלו היא לא תאוריה או רעיון, אלא ניסיון, הניסיון של הייאוש. שסטוב מתאר אותו כאובדן ודאויות, אובדן החירות, אובדן משמעות החיים. השורש של הייאוש הוא מה שהוא מכנה לעיתים קרובות 'צורך', ולעיתים גם 'סיבה', 'אידיאליזם' או 'גורל'. כלומר הייאוש נובע למעשה מצורות חשיבה מסוימות שמשעבדות את החיים לרעיונות, לאידאות (אף שבד בבד יש בהם גם היבט מאוד אמיתי של העולם). צורות חיים שמפשיטות, מכלילות ומתעלמות מהייחודיות ומהחיוניות שיש במציאות.

המושג 'סיבה', אשר בו לפי שסטוב נמצא שורש הייאוש, טומן בחובו את הקבלה ואת הציות לוודאויות שאומרות לנו שדברים מסוימים הם נצחיים, אינסופיים ובלתי ניתנים לשינוי, ודברים אחרים הם בלתי אפשריים ובלתי ניתנים להשגה. תובנה זו של שסטוב מסבירה מדוע הפילוסופיה שלו היא צורה של אי-רציונליזם, אף על פי ששסטוב אינו מתנגד לסיבתיות או למדע בכלל, אלא רק לרציונליזם ולמדעיות. הוא מתנגד לנטייה להגדיר את ה'סיבה' כוודאות יודעת-כל, כל-יכולה, הטוב כשלעצמו. לפיכך, הפילוסופיה שלו יכולה להיחשב כסוג של פרסונליזם מפני שלדעתו אנשים לא יכולים להיות מצומצמים לרעיונות, מבנים חברתיים, או אחדות מיסטית.

ביצירתו 'אתונה וירושלים' שסטוב דוחה כל אזכור של קולקטיביות או אחדות-כוללת.

בטיעוניו ובדרך התקפתו על "המובן מאליו", שסטוב רומז שבעצם כולנו נשארים לבד עם הסבל שלנו, ואין לנו יכולת להיעזר לא באחרים, ואף לא על ידי הפילוסופיה. דבר זה יכול להסביר את היותה של הגותו חסרת מסגרת פילוסופית-שיטתית.

ייאוש מול מאבק

אולם הייאוש אינו סוף פסוק בהגותו של שסטוב, הייאוש אינו המילה האחרונה הוא "המילה הלפני אחרונה" (Penultimate words). המילה האחרונה אינה ניתנת לביטוי בשפה אנושית, ולא ניתן להציגה על יד תאוריה כלשהי. אמת, הפילוסופיה של שסטוב מתחילה בייאוש ואף החשיבה שלו היא חשיבה נואשת, אלא שההגות שלו מנסה להצביע על משהו מעבר לייאוש ואף מעבר לפילוסופיה.

שסטוב מכנה מצב תודעה זה בשם 'אמונה'. לא אמונה שטחית מצד אחד, ואף לא ודאות מן הצד השני. לדעתו יש למצוא דרך אחרת של חשיבה שמתעוררת בעיצומו של הספק ובחוסר הביטחון העמוק ביותר. דרך זו נעשית על ידי ההבנה החוויה העמוקה כי "הכול אפשרי" (דוסטויבסקי), ההבנה כי ההפך מההכרח הוא לא הגורל או המקרה, אלא האפשרות שקיים חופש ללא גבולות, ללא קירות או גבולות שהוא מתת-אל. שסטוב טוען שיש להמשיך להיאבק ולהילחם נגד הגורל וההכרח, גם כאשר התוצאה המיוחלת והרצויה אינה מובטחת. המילים האחרונות של ספרו האחרון, אתונה וירושלים, הן: "פילוסופיה היא לא 'מחשבה על', היא מאבק, והמאבק הזה אין לו סוף".

השפעה

"כשאני נותן את ספריו של שסטוב לכל אדם שיהיה, הוא בדרך כלל שמח. ישנם שני סופרים שלהם אני רואה צורך לעשות תעמולה: אחד הוא הרצן, והאחר הוא שסטוב, שניהם הגונים בצורה מוחלטת, עם ראש פתוח ועם לב אנושי פתוח".

ישעיה ברלין

שסטוב היה נערץ מאוד ומכובד על ידי הוגים וסופרים ברוסיה ובמערב אירופה: ניקולאי ברדיאייב וסרגיי בולגאקוב ברוסיה, ז'ול דה גוטייה, ז'ורז' בטאיי ואלבר קאמי בצרפת, דייוויד הרברט לורנס, ישעיה ברלין וג'ון מידלטון מורי באנגליה.

כיום, שסטוב ידוע פחות בעולם דובר האנגלית. זאת, משום שעבודותיו לא היו זמינות בקלות, ובנוסף הנושאים הספציפיים שהוא דן בהם לא היו 'אופנתיים' ואף 'זרים'. בכתביו מורגשת אווירה קודרת, אך עם זאת מחלחלת בהם לא מעט אווירה אקסטטית-נלהבת. העמדה המעין-ניהיליסטית שלו יחד עם השקפתו הדתית הן שילוב מטריד ולא מתאים, לכל הפחות במבט הראשון. עם זאת, הוא השפיע על סופרים כגון אלבר קאמי שכתב עליו בספרו המיתוס של סיזיפוס, בנימין פונדויאנו, ובעיקר אמיל צ'וראן, שכותב על שסטוב :

"הוא היה הפילוסוף של הדור שלי, שלא הצליח לממש את עצמו מבחינה רוחנית, אבל נשאר נוסטלגי לגבי מימוש כזה. לשסטוב... יש תפקיד חשוב בחיים שלי... הוא חשב ובצדק שהבעיות האמיתיות חמקו מהפילוסופים. מה עוד הם עושים מלבד להסתיר ולטשטש את הייסורים האמתיים של חיים?" (אמיל צ'וראן: יצירות, גאלימאר, פריז 1995, עמוד 1740).

שסטוב מופיע גם בעבודתו של ז'יל דלז, בעיקר בספרו על ניטשה ובספרו הבדל וחזרה. מעבר לכך, לצד הפילוסופיה של דוסטויבסקי, רבים מצאו נחמה במלחמתו של שסטוב נגד הרציונליזם הקונסיסטנטי העקבי והמובן מאליו. על פי המחקר של מייקל ריצ'רדסון על ז'ורז' בטאיי, לשסטוב הייתה השפעה מוקדמת על בטאיי והוא זה שחשף בפניו את הגותו של ניטשה. לטענתו, העמדות הקיצוניות של שסטוב על תאולוגיה והעניין שלו בהתנהגות אנושית קיצונית, כנראה נתנה את אותותיה בהגותו של בטאיי.

לקריאה נוספת

• דרכו של ל. שסטוב מהתבוללות לחכמת ישראל, מאמר מאת י. שור, בתוך: "העבר, לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה", ספר י"ז, אייר תש"ל, תל אביב. עמ' 229 ואילך. בתוך המאמר גם זכרונות מביקורו של שסטוב בתל אביב שנת 1936.
• "אלילים מודחים ומקדשים נטושים": בחינה מחודשת לזיקה שבין הלל צייטלין ללב שסטוב, מאמר מאת לי ברטוב, בתוך: דעת 85 (2018) עמ' 229-268.
• יעקב כוכב-לב, בין דעת ואמונה - הפילוסופיה של ל. שסטוב, עבודת גמר (מ.א.), האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לב שסטוב בוויקישיתוף

• כתבי לב שסטוב בפרויקט בן-יהודה
• אתר על לב שסטוב (באנגלית)
• יעקב פיכמן, על שסטוב (שרטוטים רהוטים), דבר, 17 באפריל 1936

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32035703לב שסטוב