גבעת עדה
גִּבְעַת עָדָה היא מושבה במורדות רמות מנשה, מזרחית לבנימינה וצפונית לפרדס חנה. מאז 2003 מהווה המושבה חלק מהמועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה.
היסטוריה
גבעת עדה נקראת על שם אשתו של הברון אברהם בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). היא הוקמה בשנת 1903 על ידי שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. (ה"מוכתר" הראשון של גבעת-עדה היה אבא'לה תשבי, בן שפיה צאצא למקימי שפייה מיכאל ומלכה חמלניצקי ולמקימי פתח תקווה משפחת למפרט).שמה הקודם של המושבה היה מראח, שזה מנוחה בערבית.[1]
היא הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20' עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו על פלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה (ירקות כמו מלפפונים, עגבניות, חצילים, גזר וכו'), אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.
שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק[2]. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק[3] בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה[4]. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק[5][6]. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה[7]. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.
היישוב כיום
גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו.
בימים אלו וותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות הטענות הרבות על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה.[8]
אתרים ביישוב
בעקבות המאורעות בשנות ה-20 וה-30 בהם נפגעו אנשים מבני היישוב, הקים ועד היישוב מבנה בן שתי קומות שנועד לשמש כבית הביטחון של היישוב וכ"בית העם". במבנה שכנו משרדי הוועד, כיתות בית הספר, חדר נשק ואולם גדול ששימש כבית קולנוע ומקום מפגש לאירועים שונים. על הגג הוקמה עמדת תצפית ואיתות, והמבנה שימש כאתר אימונים לאנשי ההגנה וחיל הנוטרים.
אתר היסטורי נוסף הוא הבאר ששוחזרה בשנות ה-2000 לאחר הפסקת השימוש בה בשנות ה-40, כאשר המושבה חוברה למקורות המים של חברת מקורות. הבאר שימשה את ראשוני המתיישבים כבר משנת 1903. המים הועברו בחביות על גבי עגלות מהבאר למגדל המים ולבריכה שבתוך המושבה. לאחר השחזור הפך המקום לפינת חמד מוצלת על ידי עצי ערבה, ובו גם בוסתן עצי פרי, צמחי תבלון ופינת ישיבה. המקום הפך לאתר תיירותי, ולעיתים נערכים בו אירועים כגון חתונות.
ביישוב יש שבט צופים- שבט גפן והוא מונה כ-450 חניכים.
גלריית תמונות
|
קישורים חיצוניים
- אתר המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה
- אליענה שפר, גבעת עדה חוגגת 110, אבל בת כמה היא באמת?, באתר nrg, 21 בינואר 2013
הערות שוליים
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, 1977, עמ' 1186
- ^ ג. שרוני, נקמת דמו של בנימין קרופיק, מעריב, 5 במאי 1960
- ^ גבעת עדה מעלה את זכר חלליה ותובעת הרחבה ומים, דבר, 2 ביולי 1939
- ^ מכתב גלוי של ועד גבעת-עדה אל הנציב העליון, דבר, 27 ביוני 1938
- ^ עמידת גבורה של מגיני גבעת עדה בקרב עם המון מרצחים שפרצו לתוך המושבה, דבר, 11 ביולי 1938
- ^ כיצד הותקפה והתגוננה גבעת-עדה, דבר, 11 ביולי 1938
- ^ אשר קרה גבעת-עדה, דבר, 12 ביולי 1938
- ^ מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה, באתר www.magazin.org.il