אדריכלות רומנסקית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
אדריכלות רומנסקית (באנגלית: Romanesque, בצרפתית: Romane מילולית: "באופן הרומי") הוא מושג מודרני המתייחס לסגנון שאפיין תקופה באדריכלות שהתקיים החל מסוף המאה העשירית ובמיוחד במאה האחת עשרה והמאה השתים עשרה באירופה של ימי הביניים, עד שפינה את מקומו לטובת האדריכלות הגותית. הרומנסק ניסה להחיות את סגנון הבנייה הרומי אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה.
האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצגת את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשיכת ימי הביניים אשר אופיינה בהתדרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעליה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עליה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה שבצפון ספרד תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.
האדריכלות הרומנסקית ידועה בזכות סגנון הבנייה המסיבי, הכבד והמוצק שלה. סגנון זה מתבטא בקירות עבים, קשתות עגולות, עמודים חסונים ומוצקים, הקמרונות המפושקים, המגדלים הגדולים והקישותיות בארקדות. לכל מבנה הייתה צורה מוגדרת היטב ולעיתים קרובות הם היו בעלי תוכנית סדירה וסימטרית, שהקנתה להם מראה כללי של פשטות, זאת לעומת המורכבות של המבנים הגותיים שבאו לאחר מכן. בזכות מאפיינים אלה ניתן לזהות את הסגנון בכל רחבי אירופה, למרות הבדלים אזוריים וחומרי בנייה שונים.
אף על פי שטירות ומבצרים רבים נבנו בתקופה זו, הם עדיין פחותים במספרם לעומת הכנסיות שנבנו, החשובות שבהן היו כנסיות המנזרים הגדולים, שרבות מהן עדיין עומדות על תילם ושמורות היטב, ולעיתים קרובות, אף עדיין בשימוש.[1]
הגדרה
המונח "רומנסק" נטבע לראשונה על ידי הארכאולוג שארל דה גרוויל (Charles-Alexis-Adrien Duhérissier de Gerville), בתחילת המאה ה-19, לתאר את האדריכלות של מערב אירופה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-13, בתקופה שבה תאריכי הבנייה האמיתיים של מבנים רבים מאז לא אומתו.[2] המונח כיום משמש לתקופה הרבה יותר מוגבלת, מהמאה ה-10 ועד המאה ה-12. המילה שימשה לתיאור הסגנון שהיה בוודאות ניתן לזיהוי כסגנון של ימי הביניים שקדם לגותיקה ולאמנות הגותית, אך שמר על הקשת העגולה הרומית ונראה כהמשכה של מסורת הבנייה הרומאית, אף על פי שהיה יותר פשוט ופחות מפותח טכנית.
המונח פרה-רומנסק משמש לעיתים לציון האדריכלות בגרמניה של התקופות הקרולינגית ואוטוניאנית בעוד ש-First Romanesque משמש לציון מבנים באיטליה, ספרד וחלקים מצרפת אך קדמו להשפעה של מנזר קלוני.
היסטוריה
מקורות
האדריכלות הרומנסקית הייתה הסגנון הראשון הניתן להבחנה שהתפשט ברחבי אירופה מאז תקופת האימפריה הרומית. למרות הרושם של היסטוריונים מהמאה ה-19 שהאדריכלות הרומנסקית הייתה המשכה של הסגנון הרומי, שיטות הבנייה הרומיות נשכחו ואבדו ברוב חלקי אירופה (בארצות הצפון הן מעולם לא אומצו למעט בניינים רשמיים של השלטון הרומי ובסקנדינביה הן לא היו ידועות). הייתה, אם כן, רק מעט המשכיות, אפילו ברומא היו מספר בזיליקות מימי הקיסר קונסטנטינוס ששרדו ושימשו השראה לבנאים מאוחרים יותר. המבנים שסיפקו השראה לאדריכלות ימי החשיכה באירופה לא היו המבנים של רומא העתיקה אלא המבנים הביזנטים, ובפרט בזיליקת סן ויטאלה המתומנת מהמאה ה-6 ברוונה. מבנה זה שימש השראה גם למבנה הקפלה הפלטינית באאכן שנבנתה על ידי קרל הגדול בסביבות שנת 800 לספירה.[3]
כתב יד מהמאה ה-9, שנכתב מעט אחרי בניית קתדרלת אאכן, מציג את תוכנית מנזר סיינט גאל (Abbey of St. Gall). זוהי תוכנית מפורטת המציגה את כל מבני המנזר ואת תפקידיהם (עם תוויות על התוכנית). המבנה הגדול ביותר הוא הכנסייה, שתוכניתה היא גרמאנית, בעלת אפסיס בשני הקצוות, דבר שלא נראה בדרך כלל במקומות אחרים. מאפיין נוסף של הכנסייה הוא הפרופרציות הרגולריות שלה, התוכנית ריבועית של מגדל המצלב משמש כמודל לשאר התוכנית. ניתן לראות מאפיינים אלה גם בכנסיית הפרוטו-רומנסק כנסיית מיכאל ה"קדוש" בהילדסהיים שנבנתה בשנים 1001-1030.[3]
אדריכלות הרומנסק התפתחה בו-זמנית גם בצפון איטליה, חלקים מצרפת ובחצי האי האיברי במאה ה-10 ולפני ההשפעה המאוחרת יותר של מנזר קלוני. סגנון זה נקרא לעיתים "First Romanesque" או "רומנסק לומברדי", והוא מאופיין בקירות עבים, מחסור בפיסול ונוכחות של קשתות מקושטות הידועות כ"פס לומברדי".
רקע פוליטי
קרל הגדול (שרלמן) הוכתר בידי האפיפיור בבזיליקת פטרוס ה"קדוש" בחג המולד בשנת 800 לספירה, במטרה להקים מחדש את האימפריה הרומית המערבית. יורשיו של קרל הגדול המשיכו לשלוט בחלקים גדולים מאירופה, תוך כדי יצירה הדרגתית של ישויות פוליטיות נפרדות, שבסופו של דבר,עקב בריתות או מלחמות, הפכו לאומות שונות. הממלכה הגרמאנית התגלגלה לקיסרות הרומית ה"קדושה" ואילו ויליאם הכובש מנורמנדי כבש את בריטניה ב-1066, דבר שהוביל לאיחוד הארץ ולבניית טירות וכנסיות.
בתקופה בה המבנים ששרדו מהאימפריה הרומית הוזנחו והתבלו, ורובה של טכנולוגיית הבנייה הרומית אבדה, הבנייה של כיפות וגילוף קישוטים על אלמנטים אדריכליים המשיכה ללא צמצום באימפריה הביזנטית, תוך התפחות בסגנון מאז נפילתה של רומא. הכנסיות בעלות הכיפה של קונסטנטינופול ומזרח אירופה השפיעו באופן ניכר על האדריכלות של עיירות מסוימות, במיוחד באמצעות מסחר ודרך מסעי הצלב. המבנה הידוע ביותר שמדגים זאת הוא בזיליקת מרקוס ה"קדוש" בוונציה, אך ישנן דוגמאות רבות לכך, רובן בעלות חשיבות קטנה יותר, במיוחד בצרפת, כגון כנסיות סן פרון בפריז'ו (Perigueux) והקתדרלה של אנגולם.[4]
באותה תקופה, אירופה הושפעה מאד מהפאודליזם, בו איכרים ווסאלים קיבלו חזקה על האדמה שאותם עיבדו תמורת מסים או שירות צבאי. התוצאה של זה הייתה שניתן היה לגייסם לא רק למריבות מקומיות ואזוריות, אלא גם ללכת בעקבות אדונם לאורך אירופה במסעי צלב, אם הם נדרשו לעשות זאת. מסעי הצלב, שנערכו ברובם בשנים 1095-1270, הביאו לתזוזה אדירה של אנשים, ועמם רעיונות ומיומנויות, ובפרט מיומנויות הקשורות לבניית ביצורים ועיבוד מתכות לשם הכנת שריון וכלי נשק. בנוסף, הוחלפו גם מיומנויות בנייה וקישוט מבנים. התזוזה המתמשכת של האנשים, שליטים, אצילים, אבירים בישופים, אבי מנזר, בעלי מלאכה ואיכרים הייתה גורם חשוב ביצירת הומוגניות בשיטות הבנייה ועיצוב מאפייני הסגנון הרומנסקי, למרות הבדלים אזוריים.
רקע דתי
במהלך סוף המאה ה-11 והמאה ה-12 חל גידול חסר תקדים במספר הכנסיות באירופה.[5] מספר רב של מבנים אלה, הן גדולים הן קטנים, שרד. הם כוללים כנסיות ידועות כגון סנטה מריה בקוסמדין ברומא (מפורסמת בזכות "פה האמת" "Mouth of Truth" על קיר הנרתקס) והבפטיסטריום של פירנצה (המפורסם דווקא בזכות דלתותיו של ג'יברטי מהמאה ה-15) וסן זנו מז'ורה בוורונה (שם התחתנו לפי המסורת רומיאו ויוליה). בצרפת, המנזרים המפורסים של או דיים ומון סן מישל מתוארכים לתקופה זו, וכך גם המנזרים והכנסיות בדרך סנטיאגו. באנגליה, כ-27 מהקתדרלות העתיקות, בכולן נבנה כנסיות מתקופה זו (חלקו הוחלפו מאוחר יותר בכנסיות גותיות) חוץ מסולסברי שם הנזירים עברו מסרום הישנה, וחלק מהן (כגון קתדרלת קנטרברי) נבנו על אתר בו שכנה כנסייה סקסונית.[6][7] בספרד, הכנסייה הרומנסקית המפורסמת ביותר היא קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. בגרמניה, סביב נהר הריין ופלגיו קמו מנזרים רבים שנבנו בסגנון רומנסקי, בפרט ראוי לציין את הכנסיות שבמיינץ, וורמס, שפייר ובמברג (בפרט קתדרלת במברג). בקלן, העיר הגדולה ביותר מצפון להרי האלפים, שרדה קבוצה של כנסיות עירוניות מתקופה זו. כאשר תנועת הנזירות התפשטה ברחבי אירופה, צצו כנסיות רומנסקיות גם בסקוטלנד, סקנדינביה, פולין, הונגריה, סיציליה וסרביה. מספר כנסיות רומנסקיות נבנו בממלכות הצלבנים במזרח התיכון.[8][9]
מסדרי הנזירות
שיטת מסדרי הנזירות היא השיטה בה הפכו מאמינים נוצריים לחברי ארגון נזירי, מנזר וקהילה נזירית, החיים עם קשרים משותפים לפי חוק אחיד בקהילה משותפת במקום להיות אוסף נזירים מתבודדים. שיטה זו נוסדה על ידי הנזיר בנדיקטוס ה"קדוש" במאה ה-6 לספירה. המנזרים הבנדיקטיים התפשטו מאיטליה אל כל רחבי אירופה ואף היו הרבים ביותר באנגליה. אחריהם באו המסדר הקלוניאני, הציסטריאניים, הקרתוזיאנים והקנונים האוגוסטיאניאנים. בהקשר למסעי הצלב הוקמו גם מסדרי אבירים-נזירים צבאיים בהם מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים) וההוספיטלרים.
המנזרים, שלעיתים כנסיותיהם תפקדו גם כקתדרלות, והקתדרלות שלא היו קשורות למנזרים, היו מקור כוח חשוב באירופה של ימי הביניים. בישופים ואבי מנזר של מנזרים חשובים חיו ותפקדו כנסיכים. המנזרים היו מרכזי למידה חשובים. בנדקיטוס ציווה ללמד ולעסוק בכל סוגי האמנויות במנזרים. אחד המפעלים החשובים של המנזרים היה העתקת כתבי יד, ובכך סייעו לשמר ולהפיץ ידע רב, בתקופה בה אנשים מעטים מחוץ למנזרים ידעו קרוא וכתוב.[1]
בצרפת, בורגונדי הייתה מרכז של מסדרים נזיריים. המנזר העצום והחזק בקלוני השפיע רבות וממושכות על תוכנית הקרקע והאדריכלות של מנזרים וכנסיות-מנזר. לרוע המזל, רק שרידים מעטים נותרו מכנסיית המנזר בקלוני. הבנייה השנייה מ-963 ואילך נעלמה לחלוטין, אך לחוקרים יש מושג טוב של הבנייה השלישית, מהשנים 1088-1130, שעד לרנסאנס הייתה הבנייה הגדולה באירופה. לעומת זאת, כנסיית סן סרנין בטולוז (1080-1120) שרדה ללא פגע ומציגה את הרגולריות של התכנון הרומנסקי עם הצורה המודולרית שלו, ההופעה המסיבית שלו והחזרה על המוטיב של חלונות מקושתים פשוטים.[3]
צליינות ומסעי הצלב
אחת מההשפעות של מסעי הצלב, שמטרתם הייתה לכבוש את המקומות הקדושים בארץ ישראל מידי השלטון המוסלמי, הייתה הצתת להט דתי, שבתורו גרם למיזמי בנייה גדולים. האצילים של אירופה, אלה שחזרו בשלום ממסעי הצלב, הודו לאלקים על ידי בניית כנסיות או שדרוג כנסיות קיימות. במקביל, אלה שלא חזרו הונצחו בידי משפחתם ביצירות של אבן וטיח.
במסעי הצלב הועברו שרידי קודש רבים של קדושים ואף של שנים עשר השליחים מהמזרח התיכון וביזנטיון לאירופה המערבית. לכנסיות רבות, כגון כנסיית סן פרון בפריז'ו, היו קדושים מקומיים בעוד שכנסיות אחרות, כגון קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, טענו לשרידים ופטרונות של קדושים בכירים (במקרה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, יעקב בן זבדי, אחד משנים עשר השליחים). סנטיאגו דה קומפוסטלה, הממוקמת במערב גליסיה (כיום ספרד) נהפכה לאתר הצליינות החשוב באירופה וצליינים רבים עברו ברגל בדרך סנטיאגו, חלקם הולכים יחפים כדי לכפר על חטאיהם. הצליינים טיילו ב-4 מסלולים עיקריים שעברו דרך צרפת, והתכנסו ב-Jumieges, פריז, וזלה, קלוני, ארל וסיינט גאל בשווייץ. הם חצו שני מעברים בפירנאים והתכנסו למסלול אחד הנמתח לרוחב צפון-מערב ספרד. לאורך המסלול הם זכו לעידוד מצליינים שחזרו מהמסע. לאורך כל אחד מהמסלולים, מנזרים כגון אלה במואסק, טולוז, Roncesvalles, Conques, לימוז' ובורגוס סיפקו מזון ולינה לצליינים והתעשרו מהמסחר בנתיבים אלה. כנסיית סן בנואה די סאול (Saint-Benoît-du-Sault) בברי, היא כנסייה אופיינית שניבנתה על נתיב צליינות.[1]
מאפייני הסגנון
האדריכלות הרומנסקית הייתה בתקופה בה אירופה עדיין חיה בפחד מתמיד של שודדים וברברים. האדריכלות לפיכך הייתה מאסיבית מאד והייתה לרוב מבצרית במובנים רבים. לפחות קומת המסד של כנסיות מתקופת הרומנסק היו מאד כבדות ועם מעט פתחים - כמו במבצר. האדריכלות הגותית אשר התפתחה מתוך הרומנסק הייתה מבחינה זו הרבה יותר קלה ואוורירית.
הבנייה אופיינה בקשתות עגולות, כמו הרומיות, קמרונות חבית וקמרונות צולבים. הקמרונות בחלל הפנימי של הכנסיות היו מדגישים את תאי נפח אשר יצרו.
הקולונדות בתוך הכנסייה היו לרוב בנויות מסדרה של עמודים עבים וביניהם עמודים דקים יותר אשר אינם נושאים את משקל המבנה עצמו. כמו כן היו עושים שימוש בארקדות עיוורות (עמודים בתוך קיר וללא מעבר או חלון).
מאפיין נוסף הוא צריחים גבוהים ומעוגלים וגגות מחודדים.
הרושם הכללי הניתן על ידי האדריכלות הרומנסקית, הן בבנייה דתית והן בבנייה חילונית, היא של מוצקות מסיבית וכוח. בניגוד לאדריכלות הרומית שקדמה לה ולאדריכלות הגותית שבאה אחריה, שבהן קשתות ועמודים נשאו את עומס המבנה, באדריכלות רומנסקית, כמו הביזנטית, העומס נישא על ידי הקירות או על עמודי תמיכה שהיוו חלק מהקיר.[1]
האדריכלות הרומנסקית מחולקת בדרך כלל לשתי תקופות: "רומנסק ראשון" (First Romanesque) ו"רומנסק". ההבדל העיקרי הוא רמת המומחיות שבה נבנו המבנים. ברומנסק הראשון נעשה שימוש בקירות חצץ, חלונות קטנים וגגות חסרי קמרונות. עידון יותר גדול אפיין את התקופה השנייה, דבר שהגדיל את השימוש בקמרונות ובאבן מסותת.
קירות
הקירות של המבנים הרומנסקים הם לרוב עבים מאד, עם פתחים קטנים ומעטים, וכמו כן בעלי שכבה חיצונית כפולה וממולאים בחצץ.
חומרי הבנייה ששימשו לבניית הקירות ברחבי אירופה שונים ומגוונים, ותלויים בסוג האבן המקומית ומסורות הבנייה האזוריות. באיטליה, פולין, רוב גרמניה וחלקים מהולנד, נעשה בדרך כלל שימוש בלבנים. באזורים אחרים נעשה שימוש באבן גיר, גרניט וחלמיש. לעיתים קרובות אבני הבנייה היו חתיכות קטנות ולא סדירות, שהונחו על שכבה עבה של טיח. בנייה מאבן גזית לא הייתה סימן מבחין של הסגנון, בעיקר בתקופה הראשונה של הרומנסק, אך התרחשה בעיקר כאשר אבן גיר קלה לעיבוד הייתה נפוצה.[10]
עמודי תמיכה
באדריכלות רומנסקית, עמוד התמיכה שימש לתמיכת קשתות. הם נבנו בשיטת בנייה masonry וחתכם בדרך כלל ריבועי או מלבני. בדרך כלל הם היו בעלי כרכוב אופקי שייצג כותרת בחלק ממנו יוצאת הקשת מן העמוד. לעיתים העמודים כללו עמודונים שהיו מצורפים אליהם, וחלקם היו בעלי כרכוב בגובה הבסיס.
אף על פי שדרך כלל הם היו מלבניים, עמודי התמיכה יכולים להיות בעלי צורה מורכבת, עם חצאי-מקטעים של ליבה חלולה במשטח הפנימי התומך בקשת, או צרור של עמודונים המובילים אל הכרכוב שלפני הקשת.
עמודי תמיכה שנמצאים בחיתוך של שתי קשתות גדולות, כגון אלה שמתחת מקום המצלב (המקום בו נפגשים הספינה הראשית ובית הרוחב) הם בעלי צורת צלב, כאשר לכל קשת יש עמוד תמיכה מלבני הניצב לעמודי התמיכה האחרים.[1][3]
עמודים
עמודים מחולצים
באיטליה, בזמן תקופת הרומנסק, מספר רב של עמודים רומיים חולצו מעתיקות וחורבות ושמשו מחדש כעמודים בכנסיות. העמודים העמידים ביותר היו משיש בהם האבן שוקעה אופקית. ברוב העמודים האבן שוקעה אנכית ולעיתים הם באים במספר צבעים. חלק מהם שמרו על הכותרות הרומיות, בדרך כלל קורינתיות או בסגנון רומי מרוכב.[8]
במספר מבנים, כמו בפרוזדור (atrium) בבזיליקת סן קלמנטה ברומא, יש מגוון מוזר של עמודים בו כותרות גדולות מונחות על עמודים נמוכים וכותרות קטנות מונחות על עמודים גבוהים יותר כדי לאזן את הגובה. פשרות אדריכליות מסוג זה לא באו בחשבון עבור האדריכלים הרומיים או הגותיים. עמודים מחולצים שימשו גם בצרפת בהיקף קטן יותר. בגרמניה ואזורים אחרים, עמודים קטנים שנחצבו מחתיכת אבן יחידה שימשו לסירוגין בין עמודי תמיכה מסיביים יותר.[8]
עמודי תוף
ברוב חלקי אירופה, עמודים רומנסקיים היו מסיביים, שכן הם תמכו בקירות עבים בעלי חלונות קטנים, ולעיתים גם בקמרונות כבדים. השיטה הנפוצה ביותר של בניית העמודים הייתה להרכיבם מגלילי אבן שנקראו "תופים", כמו בקריפטה של קתדרלת שפייר.[8][11]
עמודי ליבה חלולה
כאשר היה צורך בעמודים מסיבים, כגון באלה של קתדרלת דרהאם, הם נבנו מאבן גזית והליבה החלולה מולאה בחצץ. עמודים ענקים ולא מחודדים אלה מקושטים לעיתים בחריטות.[7]
כותרות
כותרות העמודים הקורניתיים מרובי העלים שימשו השראה להרבה כותרות רומנסקיות, והדיוק שבהם גולפו תלויה במידה רבה בזמינותן של כותרות מקוריות להשוואה, הכותרות באיטליה כגון בקתדרלת פיזה ובדרום צרפת הרבה יותר קרובות לקלאסיות מאשר אלה שבאנגליה.[8][1]
הכותרת הקורניתית היא ביסודה עגולה בתחתית, שם היא יושבת על עמוד עגול ומרובעת בקצה העליון שלה, שם היא תומכת בקיר או בקשת. צורת כותרת זו נשמרה בפרופורציות הכלליות ובמתאר הכללי של הכותרת הרומנסקית. תכונה זו הושגה על ידי סיתות קובייה מלבנית וחציבת ארבע הפינות התחתונות בזווית כזו שהאבן הייתה מרובעת בחלקה העליון אך מתומנת בחלקה התחתון, כפי שניתן לראות בכנסיית סנט מיכאל בהילדסהיים (Hildesheim).[8]
צורה זו שימשה בסיס למגוון רחב של טיפולים שטחיים, לעיתים העלים היו חיקוי של המקור אך לרוב פיגורטיביים. בצפון אירופה הכותרות עם העלים דמו הרבה יותר לאיורי כתבי יד מאשר למקור הקלאסי, בעקבות אי הכרותם של היוצרים את המקור שלא היה נפוץ באזורים אלו. בחלקים מצרפת ואיטליה ישנם קישורים חזקים לכותרות המחוררות של האדריכלות הביזנטית. דווקא בכותרות הפיגורטיביות נראות המקוריות היצירתיות הרבה ביותר. בעוד שחלק מהם תלויים על איורים של כתבי יד כגון איורים של סצינות תנכיות ותיאורים של חיות ומפלצות, אחרים מציגים סצינות חיות של אגדות וקדושים מקומיים.[4]
הכותרות, אף על פי ששמרו על תחתית עגולה וחלק עליון ריבועי, לעיתים קרובים נדחסו לצורת תפיחה דמוית כרית. זה בעיקר קרה בעמודי masonry גדולים, או בעמודים גדולים שמחליפים עמודי תמיכה, כגון בדרהאם.
עמודים לסירוגין
מאפיין נפוץ של מבנים רומנסקיים, שנמצא גם בכנסיות וגם בארקדות שמפרידים חללי פנים של טירות, הוא הצבה לסירוגין של עמודי תמיכה ועמודים.
הצורה הפשוטה ביותר של הצבה כזאת היא עמוד בין כל שני עמודי תמיכה צמודים. לעיתים, העמודים באים בזוגות או שלשות. בכנסיית סנט מיכאל בהילדסהיים ההצבה היא בסדרה ABBA בספינה הראשית, בעוד שבבית הרוחב ההצבה היא בסדרה ABA.
ב-Jumieges ישנם עמודי תוף גבוהים בין עמודי תמיכה, כל אחד מהם הוא בעל חצי עמוד התומך בקשת. ישנן ואריאציות רבות על נושא זה, מהן ראוי לציין את קתדרלת דרהאם שם הכרכובים והעמודונים (shafts) הם בעלי עושר בלתי רגיל ועמודי ה-masonry מקושטים בתבניות גאומטריות שונות.[8]
לעיתים הסידור של העמודים היה מורכב יותר בגלל המורכבות של עמודי התמיכה עצמם, כך שתבנית הסירוגין לא הייתה של עמודי תמיכה ועמודים אלא של עמודי תמיכה השונים זה מזה, כגון בסנט אמברוג'יו במילאנו שם טבע הקמרון הכתיב הצבה לסירוגין בכך שעמודי תמיכה מסוימים נדרשו לשאת משקל רב יותר ולכן הם היו הרבה יותר גדולים.[3]
קשתות ופתחים
הקשתות באדריכלות הרומנסקית הן קשתות חצי-עגולות, למעט מספר מבנים (בהם קתדרלת אוטן בצרפת וקתדרלת מונריאל בסיציליה ומבני אדריכלות נורמנית מסוימים) בהם יש שימוש בקשת מחודדת, כנראה עקב השפעה של אדריכלות מוסלמית.
בעוד שחלונות קטנים תוגברו בלינטלים מאבן מוצקה, חלונות גדולים יותר הם תמיד מקושטים. השערים היו גם הם בעלי קשת חצי-עגולה, למעט במקרים בהם השער היה ממוקם בתוך גומחה קשתית המעוטרת ב"לונטה" (מעין חצי ירח) עם גילופים מקושטים.[3]
.jpg)
מבנים ראויים לציון
הרבה מאד כנסיות בסגנון הרומנסקי נמצאות בצרפת (בדגש על צפון צרפת וחבל נורמנדי בפרט) ובצפון ספרד. כנסיות רבות נוספות נמצאות גם בגרמניה, אנגליה, אירלנד וצפון איטליה. קיימות גם כנסיות רומנסקיות במדינות נוספות באירופה באזור ארצות השפלה, סקנדינביה מרכז אירופה ופולין. בכל ארץ הסגנון התאפיין באלמנטים מקומיים מעט שונים. בישראל על פסגת הר תבור שוכנת כנסייה רומנסקית, כנסיית ההשתנות.
צרפת
- קתדרלת אוטן, בורגון
- בזיליקת סן-סרנין, טולוז
- כנסיית נוטרדאם-די-פור, קלרמון-פראן (Notre-Dame-du-Port, Clermont-Ferrand)
- כנסיית סן סאבאן סור גארטאן (Saint-Savin-sur-Gartempe)
ספרד
- קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה וכנסיות רבות על מסלול העלייה לרגל לסנטיאגו באזור צפון ספרד.
בלגיה
אנגליה
גרמניה
איטליה
ביבליוגרפיה
- V.I. Atroshenko and Judith Collins, The Origins of the Romanesque, Lund Humphries, London, 1985, מסת"ב 085331487X
- Rolf Toman, Romanesque, Könemann, (1997), מסת"ב 3-89508-447-6
- Banister Fletcher, A History of Architecture on the Comparative method (2001). Elsevier Science & Technology. מסת"ב 0-7506-2267-9.
- Helen Gardner; Fred S. Kleiner, Christin J. Mamiya, Gardner's Art through the Ages. Thomson Wadsworth, (2004) מסת"ב 0-15-505090-7.
- George Holmes, editor, The Oxford Illustrated History of Medieval Europe, Oxford University Press, (1992) מסת"ב 0-19-820073-0
- René Huyghe, Larousse Encyclopedia of Byzantine and Medieval Art, Paul Hamlyn, (1958)
- Francois Ischer, Building the Great Cathedrals. Harry N. Abrams, (1998). מסת"ב 0-8109-4017-5.
- Nikolaus Pevsner, An Outline of European Architecture. Pelican Books (1964)
- John Beckwith, Early Medieval Art, Thames and Hudson, (1964)
- Peter Kidson, The Medieval World, Paul Hamlyn, (1967)
- T. Francis Bumpus,, The Cathedrals and Churches of Belgium, T. Werner Laurie. (1928)
- Alec Clifton-Taylor, The Cathedrals of England, Thames and Hudson (1967)
- John Harvey, English Cathedrals, Batsford (1961).
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדריכלות הרומנסק |
- פיסול רומנסקי בבריטניה ובאירלנד
- היסטוריה מאויירת (צרפת) של הרומנסק
- סקירה כללית של אומנות רומנסקית
- El Portal del Arte Románico; Visigothic, Mozarabe and Romanesque art in Spain
- Romanesque churches in Cologne, Germany
- Romanesque Churches in Southern Burgundy
- Corpus of Romanesque Sculpture in Britain and Ireland
- Illustrated history (French)
- Overview of French Romanesque art
- French Romanesque art through 150 places {fr}{es}{en}
- Italian, French and Spanish Romanesque art (it) (fr) (es) (en)
- Spanish and Zamora´s Romanesque art, easy navigation{es}
- Spanish Romanesque art{es}
- Romanesque Churches in Portugal
- The Nine Romanesque Churches of the Vall de Boi - Pyrenees{en}
- Satan in the Groin - exhibitionist carvings on mediæval churches
- An illustrated article by Peter Hubert on the cusped arch
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Bannister Fletcher, A History of Architecture on the Comparative Method
- ^ Jean Hubert, Romanesque Art.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Helen Gardner, Art through the Ages.
- ^ 4.0 4.1 George Holmes, ed. The Oxford History of Medieval Europe.
- ^ "In the years that followed the year 1000, we witnessed the rebuilding of churches all over the universe, but especially in Italy and Gaul." Chronicle of Raoul Glaber, quoted by Jean Hubert, Romanesque Art.
- ^ John Harvey, English Cathedrals
- ^ 7.0 7.1 Alec Clifton-Taylor, The Cathedrals of England
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 Rolf Toman, Romanesque.
- ^ "Architecture". National Tourism Organisation of Serbia. נבדק ב-2007-09-28.
- ^ Rene Hyughe, Larousse Encyclopedia of Byzantine and Medieval Art
- ^ This technique was also used in the Classical world, notably at the Parthenon.
23517143אדריכלות רומנסקית