ויליאם השלישי, מלך אנגליה
 | |||||||||
| לידה |
14 בנובמבר 1650 האג, הרפובליקה ההולנדית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 במרץ 1702 (בגיל 51) קנזינגטון, ממלכת בריטניה הגדולה .svg){kind=small} | ||||||||
| מדינה | ממלכת אנגליה, אירלנד וסקוטלנד | ||||||||
| בת זוג | מרי השנייה, מלכת אנגליה | ||||||||
| שושלת בית אורנז'-נסאו | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ויליאם השלישי (William III of England, 14 בנובמבר 1650 – 8 במרץ 1702; ידוע גם כויליאם הנרי וויליאם מאורנז') היה נסיך הולנדי של אורנז' מיום היוולדו, מלך אנגליה ואירלנד מ-13 בפברואר 1689, ומ-11 באפריל 1689 מלך גם על סקוטלנד עד מותו. הוא נולד כבן לבית אורנז'-נסאו, וזכה בכתרי אנגליה, אירלנד וסקוטלנד לאחר "המהפכה המהוללת" (The Glorious Revolution), שבה הודח דודו וחמיו, ג'יימס השני, מלך אנגליה. הוא שלט באנגליה, סקוטלנד ואירלנד יחד עם אשתו, מרי השנייה, עד מותה ב-28 בדצמבר 1694. הוא מלך כ"ויליאם השני" בסקוטלנד, אך כ"ויליאם השלישי" (או "וילם השלישי") בכל יתר ארצות מלכותו. הוא ידוע גם בשם החיבה "המלך בילי" בקרב הפרוטסטנטים בצפון אירלנד.
ויליאם מונה לסטאטהולדר הולנדי ב-28 ביוני 1672, ונותר בתפקיד עד מותו. כפרוטסטנט, נלחם במלחמות רבות עם המלך הקתולי של צרפת, לואי הארבעה עשר. פרוטסטנטים רבים ראו אותו כמושיע של אמונתם; בשל מעמד זה, בין השאר, הוא הצליח לזכות בכתר אנגליה, שרבים מאזרחיה היו אנטי-קתוליים קיצוניים (אף כי יש מי שמצביע על כך שגם צבאו והצי שלו, הגדול ביותר מאז הארמדה הספרדית, סייעו להצלחתו).
מלכותו סימנה את תחילת המעבר מהשליטה האישית בממשלה של בית סטיוארט לממשל פרלמנטרי של בית הנובר.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
ויליאם נולד ב-14 בנובמבר 1650 בהאג, והיה בנם של וילם השני, נסיך אורנז' ומרי הנרייטה, הנסיכה המלכותית, בתו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה. שמונה ימים לפני היוולדו נפטר אביו מאבעבועות שחורות; לפיכך, ויליאם נעשה לנסיך אורנז' המכהן ברגע הולדתו.
כשהיה ויליאם בן עשר, מתה גם אמו מאבעבועות שחורות בעת ביקור אצל אחיה, צ'ארלס השני. לבקשתה, נועד צ'ארלס להיות אפוטרופסו של ויליאם לאחר מותה. צ'ארלס העביר את ויליאם לחזקת סבתו מצד אביו, אמליה מזולמס-בראונפלט, והוסכם שיסייע לה במקרה הצורך. גם לאחר מכן המשיך צ'ארלס לדאוג לאחיינו.
מלכותו המוקדמת
וילם השני, אביו של ויליאם, היה הסטאטהולדר של הולנד, זיילנד, אוטרכט, חלרה ואוברייסל, אך תפקיד זה בוטל בחמשת המחוזות הללו עם מותו של וילם השני. ב"תקופה חסרת-הסטאטהולדר הראשונה", היה השלטון בפועל בידיו של יוהאן דה ויט. בערך ב-1667, כשוויליאם השלישי התקרב לגיל 18, המפלגה הפרו-אוראנז'ית ניסתה להשיב את הנסיך לשלטון בכך שהשיגה לו את התפקידים של סטאטהולדר וקפטן-גנרל. כדי למנוע את חזרת בית אוראנז' לשלטון, דה וויט הביא להפצה של "הצו הנצחי", שהצהיר כי הקפטן-גנרל או האדמירל-גנרל של ארצות השפלה לא יכול להיות גם הסטאטהולדר באף מחוז. מעבר לכך, מחוז הולנד השעה את עצם התפקיד של סטאטהולדר, ולאחר מכן עשו כך גם המחוזות האחרים.
שנת 1672 הייתה הרת אסון עבור ארצות השפלה, ונודעה כ"שנת האסון". צרפת, תחת לואי הארבעה עשר, פלשה לארצות השפלה, תוך הסתייעות באנגלים. הצבא הצרפתי הגדול כבש את רוב ארצות השפלה במהירות, אם כי הולנד הצליחה להישמר מהכיבוש הזה. דה וויט נכשל בניסיונו להשיג שלום עם צרפת, והוא הופל, כשלאחר מכן הוא ואחיו, קורנליס דה וויט, נרצחו באכזריות על ידי המון זועם בהאג. כיום, רוב ההיסטריונים מעריכים כי ידו של ויליאם הייתה מעורבת ברצח. הניצחון עבור מפלגת אוראנז' היה מושלם; "הצו הנצחי" הוכרז כחסר ערך, וויליאם נבחר לסטאטהולדר של הולנד, זיילנד ואוטרכט. הוא גם מונה לקפטן-גנרל ואדמירל-גנרל של ארצות השפלה. חלרה ואוברייסל, שבהם כבר שלט קרוב משפחה של ויליאם כסטאטהולדר, לא בחרו את ויליאם לתפקיד עד 1675.
ויליאם השלישי המשיך להלחם בפולשים מאנגליה ומצרפת, ואחרי כן כרת ברית עם ספרד. הוא חתם על שלום עם המדינה שעתיד היה לשלוט בה, אנגליה, ב-1674. על מנת לחזק את מעמדו, ביקש להינשא לבת דודתו מרי, בתו של ג'יימס, דוכס יורק (לימים ג'יימס השני, מלך אנגליה). החתונה התקיימה ב-4 בנובמבר 1677; חיי הנישואין של הזוג לא היו מאושרים, ולא נולדו להם ילדים. מאחר שהעדיף שלא להלחם באנגליה ובארצות השפלה גם יחד, כרת עמם לואי הארבעה עשר ברית ב-1678, אך מאחר שהמשיך בתוקפנותו גם לאחר מכן, הצטרף ויליאם השלישי לליגת אוגסבורג (קואליציה אנטי-צרפתית שכללה גם את האימפריה הרומית ה"קדושה", שוודיה, ספרד ומספר נסיכויות גרמניות) ב-1686.
ב-1685, עלה דודו וחותנו של ויליאם לכס המלוכה האנגלי כג'יימס השני, אך מאחר שהיה קתולי, הוא לא היה פופולרי באזורים הפרוטסטנטיים. ויליאם ביקש לכרות ברית עם ג'יימס, בתקווה שיצטרף אף הוא לליגת אוגסבורג, ועם זאת ניסה שלא להעליב את המפלגה הפרוטסטנטית באנגליה. אך ב-1687 היה כבר ברור לכל כי ג'יימס השני לא יצטרף לליגה. על מנת לזכות באמונם של הפרוטסטנטים האנגלים, ויליאם ביטא את חוסר אמונו במדיניותו הדתית של ג'יימס. כשהם רואים בו את מושיעם, החלו פוליטיקאים אנגלים רבים לארגן פלישה מזוינת לאנגליה.
המהפכה המהוללת
ויליאם בתחילה התנגד לתוכנית הפלישה. בינתיים, באנגליה, ילדה אשתו של ג'יימס השני בן. בן זה, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, החליף את רעייתו של ויליאם כראשונה בשושלת הירושה. הכעס הציבורי גבר הודות למשפט של שבעה בישופים שהתנגדו באופן פומבי למדיניות הדתית של ג'יימס השני, וביקשו ממנו לשנות אותה. שבעת הבישופים זוכו, דבר שהיווה הפסד קשה לממשלתו של ג'יימס, וגרם להתנגדות נוספת למדיניותו.
אך ויליאם עדיין לא רצה לפלוש לממלכת אנגליה, משום שהאמין כי העם האנגלי לא יתמוך בפולש זר. לפיכך, דרש כי הפרוטסטנטים האנגלים החשובים ביותר יזמינו אותו תחילה לפלוש. ב-30 ביוני 1688 – באותו היום שבו זוכו הבישופים – הסכימו קבוצת פוליטיקאים, הידועה כ"השבעה האלמותיים" לדרישתו, ושלחו לו הזמנה רשמית. ויליאם החל להתכונן לפלישה; מטרותיו היו ידועות כבר בספטמבר 1688. ב-5 בנובמבר 1688 נחת ויליאם באנגליה בראש צבא הולנדי. תומכיו של ג'יימס הדלדלו באופן מיידי, קצינים פרוטסטנטים ערקו מהצבא האנגלי, ואצילים משפיעים בכל המדינה הצהירו על תמיכתם בפולש. אף כי הפלתו של ג'יימס השני ידועה בדרך כלל בתור "המהפכה המהוללת", הייתה זו למעשה הפיכה צבאית.
ג'יימס ניסה בתחילה להתנגד לוויליאם, אך נכשל. הוא שלח נציגים מטעמו לערוך משא ומתן עם ויליאם, אך ניסה להמלט בסתר ב-11 בדצמבר. קבוצה של דייגים תפסה אותו, והביאה אותו חזרה ללונדון, אך ב-23 בדצמבר ניסה ג'יימס להמלט פעם נוספת, והפעם הצליח. ויליאם למעשה התיר לג'יימס לעזוב את המדינה, מאחר שהעדיף שלא לעשותו לקדוש עבור הקתולים.
ב-1689, התכנס פרלמנט שהוזמן בידי נסיך אוראנז', והיו דיונים רבים לגבי דרך הפעולה המועדפת. ויליאם השלישי חש לא בטוח במעמדו, וביקש למלוך כמלך בזכות עצמו, ולא רק כמוזמן מטעם הפרוטסטנטים. התקדים היחיד למלוכה כפולה באנגליה היה במאה ה-16, כאשר המלכה מרי הראשונה נישאה לנסיך הספרדי פליפה, והוסכם כי הנסיך יוכתר כמלך לצד רעייתו. אך פליפה היה למלך רק בתקופת חייה של אשתו, וכוחו היה מוגבל. ויליאם, לעומת זאת, דרש להיות מלך גם לאחר מות אשתו. אף כי היו יחידים שהציעו כי היא תהיה לשליטה היחידה, מרי עצמה נותרה נאמנה לבעלה וסירבה לכך.
ב-13 בפברואר 1689 העביר הפרלמנט את הצהרת הזכות, בה הוצהר כי ג'יימס, בכך שניסה לברוח ב-11 בדצמבר 1688, פרש מהמלוכה, ולכן הותיר את הכס ריק ופנוי. הכתר לא הוצע לבנו הבכור של ג'יימס, ג'יימס פרנסיס אדוארד (שהיה אמור להיות היורש במקרה הרגיל), אלא לויליאם ומרי יחד. אולם הוסכם כי "הפעלתו המלאה של הכוח המלכותי בידי נסיך אוראנז' תבוצע רק בשם הנסיך והנסיכה בכל ימי חייהם המשותפים".
ויליאם ומרי הומלכו יחדיו במנזר וסטמינסטר ב-11 באפריל 1689 על ידי הבישוף של לונדון, הנרי קומפטון. אף כי נהוג היה כי הארכיבישוף של קנטרברי מבצע את המלכת מלך אנגליה, סירב הארכיבישוף המכהן, ויליאם סנקרופט, להכיר בהפלתו של ג'יימס השני מכס המלוכה. ביום ההמלכה, האספה של האחוזות הסקוטיות – שהייתה מפולגת הרבה יותר מאשר הפרלמנט הבריטי – הצהירה לבסוף כי ג'יימס אינו עוד מלך סקוטלנד. לויליאם ומרי הוצע הכתר הסקוטי, והם קיבלו אותו ב-11 במאי. ויליאם נקרא באופן רשמי "ויליאם השני", מכיוון שהיה רק מלך סקוטי קודם אחד ששמו היה ויליאם.
סיום המהפכה
ויליאם השלישי תמך בחוק הסובלנות (Toleration Act) של 1689, שהבטיח סובלנות דתית לפורשים מסוימים מהדת הכללית. אך החוק חל רק על חלק מוגבל מהעם: הוא לא חל על מי שאינם נוצרים, אלה שלא האמינו בשילוש ה"קדוש" ולא על קתולים. לפיכך, החוק היה פחות רחב מאשר הצהרת הסובלנות של ג'יימס השני, שביקשה להעניק חופש פולחן למאמיני כל הדתות.
בדצמבר 1689, אושרה מגילת הזכויות (Bill of Rights), אחד מהמסמכים החוקתיים החשובים בהיסטוריה האנגלית. החוק, שנוסח מחדש ואישר פרטים רבים בהצהרת הזכויות המוקדמת יותר, הגביל את הכוח המלכותי. החוק קבע, בין היתר, כי המלך אינו יכול להשעות חוקים שהועברו בפרלמנט, להשית מסים ללא הסכמה פרלמנטרית, למנוע את הזכות לעתירה, לגייס צבא קבוע בימי שלום ללא הסכמה של הפרלמנט, לא לאפשר לנתינים פרוטסטנטים לשאת נשק, להתערב בבחירות לפרלמנט, שלא לספק חסינות פרלמנטרית לחברי הפרלמנט, לחייב ערבות מוגזמת או להעניש באופן אכזרי או יוצא דופן. ויליאם התנגד להגבלות הללו על המלוכה, אך הוא בחר שלא להסתכסך עם הפרלמנט והסכים לכבד את החוק.
מגילת הזכויות גם פתרה את בעיית ירושת הכתר. לאחר מותם של ויליאם או מרי, האחר ימשיך למלוך. הבאים בשושלת הירושה יהיו אחותה של מרי השנייה, הנסיכה אן, וילדיה. לבסוף, כל צאצא שיהיה לויליאם בעתיד מנישואין אחרים יכלל אף הוא בשושלת הירושה. לא-פרוטסטנטים, וכן אלה שיינשאו לקתולים, יוצאו מסדר הירושה.
מלכותו עם מרי השנייה
ויליאם המשיך להיעדר מהממלכה לתקופות ממושכות בזמן מלחמתו בצרפת. אנגליה הצטרפה לליגת אוגסבורג, שנודעה אז בשם "הברית הגדולה" ("The Great Alliance") והשתתפה במלחמת הברית הגדולה (שבארצות הברית נקראת מלחמת המלך ויליאם, על שמו של ויליאם השלישי). בזמן שויליאם לחם מחוץ לאנגליה מלכה באנגליה אשתו, מרי השנייה, במקומו, אך פעלה על פי עצותיו. בכל פעם שחזר לאנגליה, מרי השיבה לו את השלטון ללא התנגדות. סידור זה פעל במשך כל חייה של מרי.
אף כי אנגליה קיבלה את ויליאם כשליט, הייתה לו התנגדות משמעותית בסקוטלנד ובאירלנד. היעקובינים הסקוטים – שהאמינו כי ג'יימס השני הוא המלך החוקי – ניצחו באופן מזהיר ב-2 ביולי 1689 בקרב קיליקרנקי, אך הובסו חודש לאחר מכן. המוניטין של ויליאם הורע לאחר הטבח בגלנקו (1692), בו נרצחו מאות סקוטים שסירבו להשבע אמונים למלכם ומלכתם החדשים. ויליאם נכנע לדעת הקהל כשהדיח את האחראים לטבח, אם כי עדיין נטה להם חסד; במילותיו של ההיסטוריון לורד אקטון, "אחד נעשה לקולונל, האחר לאביר, שלישי לחבר פרלמנט, והרביעי לרוזן".[1]
באירלנד, שם נהנו המורדים מסיוע צרפתי, נמשכה הלחימה זמן רב יותר, אם כי ג'יימס נאלץ להימלט מהאי לאחר קרב הבויין (1690). הניצחון באירלנד מצוין מדי שנה בצעדת אוראנז'. לאחר שהצי האנגלו-הולנדי ניצח את הצי הצרפתי בקרב לה הוג ב-1692, היתרון הימי של אנגליה נעשה מכריע, ואירלנד נכבשה זמן קצר לאחר מכן. עם זאת, הברית הגדולה הצליחה פחות ביבשה. ויליאם איבד את מחוז נאמור, חלק מהטריטוריה ההולנדית שלו, ב-1692, והובס קשות בקרב לנדן ב-1693.
מרי מתה מאבעבועות שחורות ב-1694, והותירה את ויליאם למלוך לבדו. על אף שהחזיק מספר פילגשים בימי חייה (שהידועה ביותר מביניהן היא אליזבת וילייר), התאבל ויליאם עמוקות על מות אשתו. אף שגודל בילדותו כקלוויניסט, המיר את דתו לאנגליקניות. במהלך שלטונו לבדו התמעטה האהדה כלפיו באופן משמעותי.
שנותיו המאוחרות
ב-1696 בחר המחוז ההולנדי דרנת' בויליאם להיות הסטאטהולדר שלו. באותה השנה, תכננו היעקובינים לרצוח את ויליאם ולהשיב את ג'יימס לכס המלוכה, אך הקנוניה נכשלה. לאחר הכישלון, הציע לואי הארבעה עשר לג'יימס להיות מלך פולין באותה השנה. ג'יימס חשש כי קבלת הכתר הפולני עלולה להפכו לבלתי ראוי לתפקיד מלך אנגליה בדעת הקהל האנגלית, ולכן סירב. דחיית ההצעה הזו הייתה הרת גורל עבור ג'יימס, שכן פחות משנה לאחר מכן חדלה צרפת לתמוך בו. בהתאם להסכם רייסוויק (20 בספטמבר 1697), שסיים את מלחמת הברית הגדולה, הכיר לואי בויליאם כמלך אנגליה, והצהיר כי לא יתמוך עוד בג'יימס השני. לאחר שאיבדו את תמיכת הצרפתים, חדלו היעקובינים להוות איום משמעותי על ויליאם במשך שארית מלכותו.
בדומה לשליטים אירופאיים רבים אחרים, הוטרד ויליאם משאלת הירושה לכס המלכות הספרדי, בה היו כרוכות טריטוריות גדולות באיטליה, בארצות השפלה ובעולם החדש. קרלוס השני, מלך ספרד, היה נכה וללא יכולת להעמיד צאצאים; לואי הארבעה עשר ולאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", נמנו עם קרובי משפחתו של קרלוס השני, וככאלה, בעלי סיכוי גבוה לרשת את מקומו. ויליאם ביקש למנוע מהירושה הספרדית להגיע לאחד מהללו, מחשש כי ירושה כזו תביא להפרת מאזן הכוחות בין המעצמות האירופאיות. ויליאם ולואי הסכימו ביניהם על חוזה החלוקה הראשון, שבו הוסכם על חלוקה של האימפריה הספרדית: הדוכס יוזף פרדיננד מבוואריה (בו תמך ויליאם) יקבל את ספרד, ואילו צרפת והאימפריה הרומית ה"קדושה" יחלקו את יתר הטריטוריות ביניהם. הספרדים הביעו תדהמה על חוצפתו של ויליאם, מאחר שלא התייעץ עמם לפני ההחלטה על פירוק האימפריה שלהם, והם ניסו לשמור על הטריטוריות הספרדיות מאוחדות.
בתחילה התעלמו ויליאם ולואי מרצון החצר הספרדית, אך לאחר מותו של יוזף פרדיננד מאבעבועות שחורות, נפתח הנושא מחדש. ב-1700, הסכימו שני השליטים בחוזה החלוקה השני (הקרוי גם חוזה לונדון), שהטריטוריות באיטליה יועברו לבנו של מלך צרפת, ואילו שאר הטריטוריות יעברו לבנו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". גם סידור זה היה למורת רוחם של הספרדים, שעדיין ניסו לשמור על שלמות האימפריה, וגם הקיסר לאופולד לא היה מרוצה מכך, מאחר שהטריטוריות באיטליה היו חשובות לו הרבה יותר מאשר הטריטוריות שמחוצה לה.
אך קרלוס השני התערב באופן בלתי צפוי בעניינים לפני מותו, והצהיר כי הוא מוריש את כל הטריטוריות שלו לפיליפ דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר. הצרפתים התעלמו מהחוזה שעליו חתמו, וטענו לבעלות כל הטריטוריות הספרדיות. לואי אף הכיר בג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, בנו של המלך הקודם ג'יימס השני (שמת ב-1701), כמלך אנגליה. המאבק שהחל בעקבות זאת, הידוע כמלחמת הירושה הספרדית, נמשך עד 1713.
ויליאם הוטרד לא רק מהירושה בספרד. נישואיו עם מרי היו חשוכי ילדים, ונראה היה כי לא יינשא שנית. כל ילדיה של הנסיכה אן, אחותה של מרי, מתו בילדותם. מותו של ויליאם, דוכס גלוסטר, ב-1700, הותיר את הנסיכה אן כאדם היחיד בשושלת הירושה שנקבעה במגילת הזכויות. מאחר שמצב שבו לא יהיו כל יורשים עלול היה לסייע לשושלתו של ג'יימס השני לחזור לשלטון, העביר הפרלמנט ב-1701 את חוק היישוב (Act of Settlement), בו נקבע כי הכתר יעבור לקרובתו הרחוקה של ויליאם, סופיה (שהייתה יורשת הנובר) ולצאצאיה הפרוטסטנטים, אם לנסיכה אן לא יהיו ילדים לפני מותה, ואם לוויליאם השלישי לא יהיו ילדים בנישואים נוספים (כמה קתולים בעלי תביעות קודמות לאלה של סופיה לא הורשו להיחשב כיורשים). החוק חל על אנגליה ועל אירלנד, אך לא על סקוטלנד, שהמועצה שלה לא נשאלה לפני שסופיה נבחרה.
כמו מגילת הזכויות לפניה, חוק היישוב לא עסק בירושת הכתר בלבד, אלא הגביל גם את כוחו של הכתר. שליטים עתידיים לא הורשו להשתמש במשאבים האנגליים על מנת להגן על כל טריטוריה אחרת שבשליטתם, אלא אם קיבלו הסכמה לכך מהפרלמנט. על מנת להבטיח את עצמאותה של הרשות השופטת, נקבע כי השופטים ימשיכו לשרת כל עוד הם נוהגים כיאות, ולא על פי רצונו של השליט. כמו כן, נקבע כי חנינה של השליט לא יכולה לבטל האשמה.
מותו
ב-1702 מת ויליאם מדלקת ריאות, שנגרמה מפציעה שארעה לו כשנפל מסוסו. הגרסה המקובלת למקרה הייתה כי הסוס נתקל בבור של חפרפרת, ולפיכך יעקובינים רבים הריעו ל"ג'נטלמן הקטן בז'קט הקטיפה השחור".[3]
ויליאם נקבר במנזר וסטמינסטר ליד רעייתו. בתקופת שלטונה של יורשתו, אן, נעשו ניסיונות להרחיב את חוק היישוב לסקוטלנד. הסקוטים כעסו על כך שהאנגלים לא נועצו בהם לפני שבחרו בסופיה כיורשת הכתר האנגלי, ולכן העבירו את חוק הביטחון, והכריחו את אן להסכים לו על ידי איום שימשכו את חייליהם ממלחמת הירושה הספרדית. החוק קבע כי אם אן תמות ללא ילדים, יוכלו הסקוטים לבחור את המלך הבא מבין הצאצאים הפרוטסטנטים של אחד ממלכי סקוטלנד הקודמים, אך יבחרו ביורש אנגלי רק אם ימולאו תנאים פוליטיים, דתיים וכלכליים מסוימים. הפרלמנט האנגלי הגיב בניסיון להכריח את הסקוטים להיכנע, בכך שהגביל את הסחר עימם, ובכך איים להרוס את הכלכלה הסקוטית. הסקוטים נאלצו להסכים לחוק האיחוד של 1707, שאיחד את אנגליה וסקוטלנד לממלכה אחת הקרויה בריטניה הגדולה; הירושה נקבעה על פי התנאים שנקבעו בחוק היישוב.
מותו של ויליאם היה גם סופו של בית אורנז'-נסאו ההולנדי, ששלט בארצות השפלה מאז ימי וילם השתקן. בכל חמשת המחוזות בהם שלט ויליאם השלישי – הולנד, זלנד, אוטרכט, גלדרלנד ואוביריסל – הושעה תפקיד הסטאטהולדר לאחר מותו של ויליאם. שני המחוזות הנותרים – פריזלנד וחרונינגן – מעולם לא נשלטו בידי ויליאם השלישי, והם המשיכו להחזיק בסטאטהולדר אחר, יאן וילם פריסו, נסיך אורנז'. לפי צוואתו של ויליאם, היה יאן וילם פריסו אמור גם לרשת את מחוז אורנז', אך פרידריך הראשון, מלך פרוסיה תבע את המחוז הזה לעצמו.
יאן וילם פריסו מת בשנת 1711, והותיר לבנו וילם את טענתו לשלטון שם. תחת חוזה אוטרכט, עליו הוסכם ב-1713, התיר פרידריך הראשון למלך צרפת, לואי הארבעה עשר, לקחת את מחוזות אוראנז' לרשותו. לוילם הרביעי נותר רק התואר "נסיך אורנז'" הריק מתוכן. וילם קיבל גם את תפקיד הסטאטהולדר בשנת 1747 (משנה זו והלאה היה סטאטהולדר אחד לכל הרפובליקה, ולא אחד לכל מחוז כפי שהיה לפני כן).
מורשתו
ההישג העיקרי של ויליאם השלישי היה הגבלתה של צרפת, בזמן שהיה ביכולתה להשליט את רצונה על מרבית אירופה. מרבית מעשיו בימי חייו היו מנוגדים לרצונו של מלך צרפת, לואי הארבעה עשר. ניסיונות אלה המשיכו לאחר מותו, במלחמת הירושה הספרדית.
תוצאה חשובה נוספת של תקופת מלכותו של ויליאם הייתה סיום המאבק המר בין הכתר לפרלמנט, שהחלה מאז עלייתו לשלטון של המלך הראשון לבית סטיוארט, ג'יימס הראשון, ב-1603. המאבק על הכוח המלכותי והפרלמנטרי הוביל למלחמת האזרחים האנגלית בשנות הארבעים של המאה ה-17, ולמהפכה המהוללת ב-1688. בתקופת מלכותו של ויליאם יושב המאבק לטובת הפרלמנט במגילת הזכויות של 1689, ובחוק היישוב ב-1701.
מסדר אוראנז' בן ימינו קרוי על שם ויליאם השלישי, וחוגג את ניצחונו בקרב בויין. תהלוכות אוראנז' באירלנד וסקוטלנד פעמים רבות נושאות תמונה של ויליאם עימם. לפיכך הצבע הכתום (אורנג') בדרך כלל נחשב כצבע פרוטסטנטי באירלנד. דגל אירלנד כולל את הצבע כתום, וכן ירוק ולבן, ואמור לסמל את השלום בין הפרוטסטנטים והקתולים באירלנד.
על שמו קרוי מחוז נסאו שבניו יורק, ארצות הברית.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
ויליאם השלישי, מלך אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Troost, Wout, William III, The Stadholder-king: A Political Biography (2005) (translation by J.C. Grayson) מסת"ב 0-7546-5071-5
- ^ Troost, 25–26; Van der Zee, 421–423
- ^ Van der Kiste, John, William and Mary (2003) מסת"ב 0-7509-3048-9