לומברדים
הלומברדים (לטינית: Langobardi) היו עם גרמאני מצפון אירופה שהופיע לראשונה בדפי ההיסטוריה במאה הראשונה לספירה. מקורם היה באזור נהר אלבה אך הם התיישבו בעמק הדנובה, משם פלשו לאיטליה הביזנטית בשנת 568, תחת הנהגתו של המלך אלבוין. הם ייסדו ממלכה לומברדית באיטליה ששרדה עד שנת 774, אז היא נכבשה על ידי הפרנקים. השפעתם של הלומברדים על הגאוגרפיה הפוליטית של איטליה בולטת בשמו של אחד ממחוזות איטליה, מחוז לומברדיה. השפעתם ניכרת גם בקנטון טיצ'ינו בדרום שווייץ.
היסטוריה מוקדמת
מקורות אגדתיים ומקור השם
מרבית המידע הידוע לנו לגבי מקור הלומברדים ומנהגיהם מגיע מחיבורו של פאולוס הדיאקון, "ההיסטוריה של הלומברדים" (Historia gentis Langobardorum), שנכתב בשלהי המאה ה-8 ומבוסס על אתוס מן המאה ה-7, "מקור הלומברדים" (Origo Gentis Langobardorum).
"מקור הלומברדים" מספר על שבט קטן בשם ווינילר, שישב באי נורדי בשם סקדנאן (מקורות אחרים מספרים כי שבט זה התגורר על גבול גאליה). שבט ווינילר התפצל לשלוש קבוצות, כאשר אחת מהן עזבה את מולדת השבט וחיפשה שטחים אחרים, ככל הנראה בשל עודף אוכלוסין. הקבוצה שעזבה הונהגה על ידי שני אחים בשם איבור ואיו, ואמם גמבארה. הם הגיעו לבסוף לארץ בשם סקורינגה, הנמצאת כנראה על חוף הים הבלטי או על גדות נהר אלבה. ארץ זו נשלטה על ידי ונדלים, ומנהיגיהם נתנו לווינילר את הבחירה בין מתן כסף לבין מלחמה. האחים היו צעירים ואמיצים וסירבו לשלם בשל שמירה על כבודם. הונדלים התכוננו לקרב והתייעצו עם האל גודאן, שענה כי הוא ייתן את הניצחון למי שהוא יראה ראשון עם הזריחה. הווינילר היו מעטים בהרבה מהונדלים, וגמבארה התייעצה עם אשתו של גודאן, האלה פריג, שייעצה לה שכל נשות ווינילר צריכות לקשור את שיערן על פניהן כמו זקנים ולצעוד לקרב יחד עם בעליהן. כך קרה שגודאן ראה את שבט ווינילר קודם, ושאל מיהם בעלי הזקנים הארוכים האלו. אשתו ענתה שהוא נתן להם את שמם, ועכשיו הוא צריך לתת להם את הניצחון. מאותו הרגע בני ווינילר היו ידועים בשם "לאנגובארדן" (Langobarden, בעלי זקן ארוך), שהתגלגל לשם "לומברדים".
כאשר פאולוס הדיאקון כתב את ספרו בסוף המאה ה-8 הוא היה נזיר קתולי אדוק, ולכן ראה בסיפורים הפגאנים של אבותיו מגוחכים. הוא טען שהשם "לאנגובארדן" מקורו פשוט מהעובדה שללומברדים היו זקנים ארוכים ולא מגולחים. תאוריה מודרנית מציעה כי השם הגיע מהמילה "לאנגבארדר" (Langbarðr), השם הלומברדי של האליל גודאן.
נדידה
לפי עדויותיהם של טקיטוס (משנת 20 לספירה) וסטראבון (מ-117 לספירה), הלומברדים התגוררו ליד שפך נהר אלבה, משני צדדיו. ארכאולוגים זיהו מספר אתרי קבורה לומברדים מתקופת הברזל במורד האלבה. אתרים אלו מתוארכים מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד למאה ה-3 לספירה. ראיות ארכאולוגיות מרמזות גם כי הלומברדים היו עם חקלאי.
האזכור הראשון של הלומברדים בהיסטוריה נכתב בין שנת 9 לשנת 16 לספירה על ידי היסטוריון החצר הרומאי, מרקוס וליוס פטרקולוס, שהתלווה למסע צבאי רומאי צפונה. פטרקולוס תיאר את הלומברדים כעזים יותר מהגרמאנים הרגילים. טקיטוס טען כי הלומברדים היו נתיני המרקומנים, שחתמו על הסכם שלום עם הרומאים, ולכן לא היו חלק מהקונפדרציה הגרמאנית של ארמיניוס שנלחמה נגד הרומאים בקרב יער טויטובורג בשנת 9 לספירה. באמצע המאה ה-2, כך מספר תלמי, הלומברדים הופיעו לראשונה בחבל הריין, אולם עדיין היו קיימים גם באזור האלבה, מה שמעיד על התפשטות השבט.
החל מהמאה ה-2, רבים מהשבטים הגרמאנים הקטנים החלו להתאחד וליצור עמים גדולים, כמו הפרנקים, האלמאנים, הבווארים והסקסונים. הסיבה להעלמותם של הלומברדים מהכתבים הרומאים בין השנים 166 ל-489 יכולה להיות שהשבט עמוק מדי בתוך השטח הגרמאני, או שפשוט הוא התאחד עם אומת שבטים גדולה יותר, ככל הנראה הסקסונים. מאד ייתכן שהלומברדים שהיגרו הרחק מנהר האלבה שמרו על שמם המקורי, בעוד שחלק הארי של השבט, שנשאר באדמותיו המקוריות, נטמע בשבט הסקסונים.
במחצית השנייה של המאה ה-4 הלומברדים עזבו את אדמתם, ככל הנראה בשל יבול לא מספיק, והחלו במסע נדידה. הנקודה הראשונה במסלולם הייתה ארץ שנקראת מורינגה, מזרחית לנהר אלבה. החצייה לתוך מורינגה הייתה קשה ביותר, שכן שבט האוסיפטים מנעו מהם כניסה לאדמתם. רק לאחר קרב בין שני הגברים החזקים בכל שבט, בו ניצחו הלומברדים, הם הורשו להיכנס למורינגה.
הלומברדים עזבו את מורינגה והגיעו לארץ גולנדה, הנמצאת כנראה בגדה הימנית של נהר אודר, ולאחר מכן נדדו עד לארץ וורגונדייב, כנראה ארצם הקדומה של הבורגונדים. בעודם בוורגונדייב הלומברדים הותקפו והובסו על ידי שבט אסייאתי, ככל הנראה ההונים, ומלכם הראשון אגלמונד נהרג. הלומברדים הפכו לנתיניהם של ההונים, אך לאחר תקופה מסוימת מרדו נגדם והביסו אותם. ניצחון זה הקנה ללומברדים ביטחון ושלל רב, ומאז הם העזו יותר לפתוח במלחמות.
ממלכת איטליה
הפלישה והכיבוש של איטליה
בשנת 560 עלה לשלטון השבט מלך חדש בשם אלבוין. באביב של שנת 568 אלבוין הוביל כ-500,000 איש, שכללו את הלומברדים ושבטים גרמאנים והונים נוספים, מעבר לאלפים היוליאנים (בין צפון איטליה לסלובניה של היום) על מנת לכבוש את צפון איטליה. העיר החשובה הראשונה שנפלה לידיו, בשנת 569, הייתה "פורום לולי" (כיום במחוז פריולי-ונציה ג'וליה). שם ייסד אלבוין את הדוכסות הלומברדית הראשונה, אותה הפקיד בידי אחיינו גיסולף. במהרה נפלו גם ויצ'נצה, ורונה וברשה לידי הלומברדים, ובקיץ של שנת 569 הלומברדים כבשו את המרכז הרומאי החשוב ביותר של צפון איטליה, מילאנו. העיר באותו הזמן הייתה אחרי מלחמה קשה עם השבטים הגותים, ולצבא הביזנטי הקטן שנותר לשמור על העיר לא היה סיכוי נגד הצבא הלומברדי החזק. לונגינוס, המושל שנשלח לאיטליה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס השני, יכול היה להגן רק על ערי החוף שיכלו לקבל אספקה מהצי הביזנטי.
פאביה נפלה בידי הלומברדים לאחר מצור של שלוש שנים והפכה לבירת הממלכה הלומברדית החדשה באיטליה. בשנים הבאות הלומברדים המשיכו בכיבושיהם דרומה וכבשו את טוסקנה, ממנה נוצרו שתי דוכסויות, בנוונטו וספולטו, דוכסויות שהפכו מאוחר יותר לעצמאיות כמעט ושרדו עד המאה ה-12. הביזנטים הצליחו לשמור על השליטה באזור שמסביב לרוונה ורומא, שחוברו אחת לשנייה על ידי מסדרון צר שעבר דרך העיר פרוג'ה.
הלומברדים שנכנסו לאיטליה היו חלקם פגאנים וחלקם נוצרים אריאנים, לכן לא היו לשבט יחסים טובים עם הכנסייה הקתולית. הם אימצו בהדרגה שמות, מנהגים ותארים רומאים והחלו להמיר את דתם לנצרות אורתודוקסית, תהליך שלווה במאבקים דתיים ואתניים רבים.
הטריטורייה הלומברדית החדשה (שהמחוז לומברדיה כפי שאנו מכירים אותו כיום היה רק חלק קטן ממנה) חולקה ל-36 דוכסויות שראשיהן ישבו בערים המרכזיות. המלך מלך עליהם ושלט בשטח כולו דרך שליחים שנקראו גסטאלדי. אולם החלוקה הזו פגעה באחדות הממלכה והחלישה אותה, בעיקר בעיני הביזנטים שהחלו להתאושש מהכיבוש המהיר. חולשה זו הפכה ליותר ניכרת כשהלומברדים היו צריכים להתמודד עם הכוח העולה של הפרנקים. כדי להתמודד עם בעיה זו ניסו המלכים הלומברדים לרכז את כוחם, אולם ללא הצלחה ובמחיר איבוד דוכסויות בנוונטו וספולטו.
המונרכיה האריאנית
המלך אלבוין נרצח בשנת 572 בעיר ורונה בקנוניה שהנהיגה אשתו, שברחה לאחר הרצח לרוונה. גם יורשו, המלך קלף, נרצח לאחר שלטון של 18 חודשים בלבד. מותו התחיל תקופת מעבר אלימה שנמשכה שנים רבות ונקראה "שלטון הדוכסים", במהלכה הדוכסים השונים לא בחרו מלך. בשנת 584, לאחר איומי פלישה מצד הפרנקים, הדוכסים בחרו למלך את בנו של קלף, אות'ארי. בשנת 589 הוא נישא לבתו של דוכס הבווארים, תאודלינדה. הכלה הקתולית הייתה חברה קרובה של האפיפיור גרגוריוס הראשון ולחצה על בעלה שימיר את דתו. בינתיים אות'ארי החל במדיניות פיוס בין הדוכסויות וניסה לארגן מחדש את הממשל. הדוכסים ויתרו על מחצית מנכסיהם למען המלך וחצרו בפאביה. המלך החדש גם הצליח למנוע ברית בין הביזנטינים לפרנקים, ברית שהייתה יכולה להיות מסוכנת ביותר ללומברדים.
אות'ארי מת בשנת 590 ויורשו, אגילולף דוכס טורינו, גם הוא נישא לתאודלינדה. הוא ניצח את הדוכסים המורדים של צפון איטליה והכריח את מושל רוונה לשלם לו מיסים. לאחר מותו בשנת 616 מלכה תאודלינדה לבדה בלומברדים במשך 12 שנה, ואחריה נטל את השלטון בנה, אדלואלד. אריואלד, שנישא לבתה של תאודלינדה, היה ראש האופוזיציה האריאנית, והדיח לבסוף את גיסו הקתולי מהשלטון. יורשו היה המלך רות'ארי, שנחשב למלך האנרגטי ביותר מכל המלכים הלומברדים. הוא הרחיב את אדמותיו וכבש את השטחים הבינזטים הנותרים בצפון מערב איטליה. רות'ארי גם פרסם את צו רותא'רי החשוב, שביסס את חוקי ומנהגי הלומברדים בלטינית.
המונרכיה הקתולית
במאה ה-8 הממלכה הלומברדית חוותה מאבקי דת רבים. המלך ליוטפראנד הצליח להרחיב את הממלכה ולספח אליה גם את רוונה ורומא. הוא גם עזר לקרל מרטל הפרנקי להדוף את הפולשים הערבים.
קישורים חיצוניים
25647308לומברדים