רעידת האדמה בליסבון (1755)
 | |
| גילוף נחושת משנת 1755 בו נראות הריסות ליסבון העולות בלהבות וגלי הצונאמי מטביעים ספינות בנמל העיר | |
| תאריך התחלה | 1 בנובמבר 1755 |
|---|---|
| שעה | 9:40 |
| משך האסון | בין שלוש וחצי לשש דקות |
| מגניטודה | 9 בסולם מגניטודה לפי מומנט |
| מוקד | האוקיינוס האטלנטי, כ-200 ק"מ דרום-מערבית לכף סאו ויסנטה |
| הרוגים | בין 60 ל-100 אלף |
|
(למפת צפון האוקיינוס האטלנטי רגילה)   מוקד הרעש  | |
רעידת האדמה בליסבון (בפורטוגזית: Terramoto de 1755 - רעידת האדמה של 1755) התרחשה ב-1 בנובמבר 1755 בשעה 9:40 בבוקר. היא הייתה אחת הרעידות ההרסניות בהיסטוריה, וכתוצאה ממנה נהרגו בין 60 ל-100 אלף איש (המספר המדויק אינו ידוע). בנוסף, יצרה רעידת האדמה גל צונאמי ושריפות רבות, שגרמו להרס כמעט מוחלט של ליסבון. בעקבות הרעידה הקצינו המתחים הפוליטיים בפורטוגל וחוסלו לחלוטין שאיפותיה הקולוניאליות של המדינה.
האירוע היה כר לדיונים פילוסופיים רבים בעידן האורות וגרם להתפתחויות משמעותיות בתאודיציה ובפילוסופיית הנשגב. רעידת האדמה הייתה הראשונה שנחקרה מדעית, ובכך סימנה את הולדת הסייסמולוגיה. גאולוגים מעריכים כי עוצמת הרעידה הגיעה לדרגה 9 בסולם מגניטודה לפי מומנט, כשמוקד הרעש היה באוקיינוס האטלנטי, כ-200 ק"מ דרום-מערבית לכף סאו ויסנטה.
רעידת האדמה
רעידת האדמה הכתה בבוקר ה-1 בנובמבר, בחג הקתולי יום כל ה"קדושים". על פי הערכות מודרניות, נמשכה הרעידה בין שלוש וחצי לשש דקות, ובמהלכה נפערו במרכז העיר סדקים ברוחב של כ-5 מטרים. הניצולים מיהרו למרחב הפתוח שבנמל, שם ראו כיצד נסוגים המים. כ-40 דקות לאחר הרעידה צונמי כביר הטביע את הנמל ואת העיר התחתית, ואף הציף את נהר הטז'ו. במקומות אליהם לא הגיע הצונמי, השתוללו שריפות רבות, שרגעו רק לאחר חמישה ימים.
ליסבון לא הייתה העיר היחידה בפורטוגל שנפגעה מרעש האדמה. הרס רב נזרע בדרומה של המדינה, ובפרט בחבל אלגרבה. גלי הזעזוע הורגשו באירופה כולה, ואף בפינלנד ובצפון אפריקה. גלי צונמי בגובה של כ-20 מטרים פגעו בצפון אפריקה, וחלקם אף הגיעו למרטיניק ולברבדוס, שמעבר לאוקיינוס האטלנטי. גל בגובה של כשלושה מטרים הכה בחופה הדרומי של בריטניה. גולווי, הממוקמת בחופו המערבי של אירלנד, נפגעה אף היא, ומבנה "הקשת הספרדית" שבעיר נהרס חלקית.
ההערכה היא שכ-90,000 מאוכלוסיית ליסבון, שמנתה לפני הרעידה כ-275,000 נפשות, נהרגו. 10,000 איש נוספים נהרגו במרוקו. שמונים וחמישה אחוזים מהמבנים בליסבון נהרסו, כולל ארמונות וספריות מפורסמות, כמו גם מרבית הדוגמאות לאדריכלות המנואלינית המובהקת של פורטוגל במאה ה-16. מבנים נוספים, שלא נפגעו קשות ברעידת האדמה, נהרסו בשריפות שפרצו בעקבותיה. בית האופרה החדש, שנפתח רק שישה חודשים לפני כן, נשרף עד ליסוד. ארמון הריביירה, שעמד על גדות נהר הטז'ו, נהרס על ידי רעידת האדמה והצונמי. תכולת הספרייה שבארמון, 70,000 ספרים ומאות עבודות אמנות, ביניהן ציורים של טיציאן, פטר פאול רובנס ואנטוניו דה קורג'ו, אבדה לעד. הארכיונים המלכותיים הושמדו גם הם, ובהם תיעודים מפורטים של מסעות ואסקו דה גאמה ומגלי ארצות נוספים. כנסיות מרכזיות בעיר ניזוקו גם הן, בעיקר קתדרלת ליסבון, בזיליקת סאו פאולו, סנטה קתרינה וסאו ויסנטה דה פורה. "בית החולים המלכותי של כל ה"קדושים"", בית החולים הציבורי הגדול ביותר באותה תקופה, נהרס לחלוטין בשריפה ומאות חולים נשרפו למוות. קברו של הגיבור הלאומי נונו אלברש פריירה נהרס גם הוא.
סופר כי בעלי חיים רבים חשו בסכנה ונמלטו למקום גבוה יותר לפני הגעת גלי הצונמי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה תועדה תופעה כזו באירופה.
ההתמודדות עם הרעידה
במזל רב יצאה המשפחה המלכותית ללא פגע. לאחר שהגיעו למיסה בבוקר האירוע, ביקשה אחת מבנות ז'וזה הראשון, מלך פורטוגל לנפוש הרחק מליסבון, וכבקשתה עזבו המלך ואנשי חצרו את העיר. לאחר האסון פיתח ז'וזה הראשון פחד משהייה בין קירות, ואנשי חצר המלך שוכנו בקומפלקס ענק של אוהלים וביתנים בגבעות אז'ודה, בפרבריה של ליסבון. הקלאוסטרופוביה של המלך לא דעכה, ורק יום לאחר מותו החלה בתו, מריה הראשונה, בבניית ארמון אז'ודה, באותו מקום בו עמד מחנה האוהלים. בנוסף למלך, שרד גם ראש הממשלה סבשטיאאו דה מלו, המרקיז מפומבל, את הרעידה. דווח כי לאחר הרעש אמר דה מלו "כעת? קברו את המתים והאכילו את החיים", ומיד החל בשיקום והבראת העיר. הוא שלח לעיר כבאים לכיבוי השריפות, והורה על פינוי אלפי הגופות טרם יופצו מחלות. בניגוד לנוהג המקובל ולרצונותיהם של נציגי הכנסייה, גופות רבות הועלו על דוברות ונקברו בים. גרדומים הוקמו במספר נקודות בליסבון כדי למנוע אנדרלמוסיה בעיר ההרוסה, ובעיקר במטרה למנוע מעשי ביזה ברחבי העיר. לפחות 34 אנשים הוצאו להורג. הצבא הפורטוגזי כיתר את העיר לשם עצירת אנשים שיוצאים מהעיר ויכולים לעזור בפינוי ההריסות.
זמן קצר לאחר הרעידה שכרו ראש הממשלה והמלך אדריכלים ומהנדסים, ותוך פחות משנה לאחר מכן הייתה ליסבון נקייה מהריסות ותחת בנייה מסיבית. המלך היה נלהב מבניית עיר חדשה ומתוכננת היטב: כיכרות גדולות ושדרות רחבות היה ה"מוטו" החדש של ליסבון. כשנדרש ראש הממשלה לצורך ברחובות כה רחבים הוא ענה: "יום אחד הם ייחשבו לצרים" (um dia hão-de achá-las estreitas); ואכן, כיום הרחובות הרחבים מועילים במיוחד לאור התחבורה הכבדה בליסבון, שכיום חיים בה למעלה מחצי מיליון איש.
הבניינים החדשים, שנבנו בסגנון פומבליני (סגנון הבנייה המיוחד של חידוש ליסבון), היו הראשונים בעולם שיועדו להיות חסינים מרעידות אדמה. דגמי עץ קטנים נבנו לשם בדיקת עמידות ברעידות אדמה מדומות, שנוצרו בצעדת חיילים. העיר התחתית החדשה של ליסבון, שידועה בשם "בָאִישָה פומבלינה" (Baixa Pombalina), היא אחד מהאזורים המפורסמים בעיר. גם בערים אחרות בפורטוגל, כמו וילה ריאל דה סנטו אנטוניו שבאלגרבה, נבנו מבנים על פי העקרונות הפומבליניים.
השפעות חברתיות ופילוסופיות
רעידת האדמה גרמה לזעזוע לא רק בפורטוגל, אלא גם בקרב תושבי אירופה כולה. ליסבון הייתה בירתה של מדינה קתולית אדוקה, פטרון בולט של הכנסייה, שהשקיעה רבות בהטמעת האוונגליזם במושבותיה. האסון התרחש בערב חג קתולי, והחריב את מרבית הכנסיות החשובות בעיר על יושביהן. אם לא די בכך, סופר שרובע בתי הבושת בעיר נותר כמעט ללא פגע. בהתחשב בכל אלה, הפילוסופיה והתאולוגיה של המאה ה-18 התקשו להסביר את התפרצות הזעם האלוקית, והאסון נחשב בקרב רבים לנקודת ציון היסטורית בהתפתחות התפיסה האתאיסטית.
הרעידה השפיעה רבות על פילוסופים בעידן האורות האירופי, ופילוסופים רבים אזכרו או התייחסו לרעש בכתביהם. הבולט שבהם היה וולטר, שכתב על רעידת האדמה בספרו "קנדיד" וב"פואמה על אסון ליסבון". המקריות שבהישרדות ועצם כך שבאירועים מסוג זה אדם אינו אדון לגורלו הביאו את וולטר ללחום בפילוסופיה של גוטפריד לייבניץ, שלפיה אלוקים ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". במאה ה-20 אף הושוותה רעידת האדמה לשואה בשל כך ששתיהן היוו אסון כה גדול שגרמו להשפעות מרחיקות לכת על התרבות והפילוסופיה באירופה.
ז'אן-ז'אק רוסו הושפע גם הוא מהחורבן שנזרע בעקבות הרעידה. הוא האמין כי כמות ההרוגים העצומה נבעה מהצפיפות הרבה ברובעי העיר. רוסו השתמש ברעידת האדמה כטיעון נגד ההתיישבות בערים, כחלק מאמונתו כי דרך החיים של בני אדם צריכה להיות טבעית יותר.
לרעידת האדמה הייתה השפעה הרסנית על הפוליטיקה הפורטוגזית. ראש הממשלה דה מלו היה חביבו של המלך, אך האריסטוקרטים תיעבו אותו וראו בו "עבד כי ימלוך" (על אף שכיום ידוע ראש הממשלה דאז כ"מרקיז", התואר ניתן לו רק ב-1770, חמש עשרה שנים לאחר הרעש). מאידך, גם דה מלו שנא את האצילים, שהיו בעיניו מושחתים וחסרי תועלת. לפני הרעידה התקיים ביניהם מאבק כוח תמידי, אך לאחריה תגובתו השקולה של ראש הממשלה גדעה את כוח האריסטוקרטיה. נגד המלך החלה להתגבש אופוזיציה שקטה, שהגיעה לשיאה בניסיון התנקשות במלך ובסילוק הדוכס מאביירו ומשפחת טאבורה, שהיו בעלי כוח רב עד אותה תקופה.
החקר אודות האירוע
תגובתו של ראש הממשלה לאירוע לא הסתיימה בשיפוץ ושיקום העיר. דה מלו הורה על הפצת שאלות הנוגעות לרעידת האדמה ולהשפעותיה בכל רחבי פורטוגל. בין השאלות שנשלחו:
- כמה זמן נמשכה רעידת האדמה?
- כמה רעדי לוואי הורגשו לאחריה?
- מה הנזק שנגרם?
- האם בעלי חיים התנהגו באופן מוזר?
- מה התרחש בבארות ובבורות מים?
התשובות שנשלחו לשאלות אלו ולאחרות מאורכבות כיום בארכיון הלאומי של פורטוגל, ה"טורה דה טומבו". מדענים מודרניים עברו וחקרו את התשובות, ובעזרתן הצליחו לשחזר את רעידת האדמה מנקודת מבט מדעית. ללא השאלון ששלח ראש הממשלה היה השחזור הופך לבלתי אפשרי. מכיוון שהיה הראשון שניסה למצוא גורם מדעי להתרחשות רעידת האדמה ולהשלכותיה, נחשב דה מלו למבשר הסייסמולוגיה המודרנית.
חוקרים מודרניים עדיין חוקרים את הגורמים הגאולוגיים לרעידה ולפעילות הסייסמית באזור. חלק הציעו את האפשרות כי רעידת האדמה מצביעה על התפתחות מוקדמת של גבול החילוק האטלנטי ומסמלת את התחלת סגירתו של האוקיינוס האטלנטי; ואכן, רעידות האדמה המתועדות היחידות בעוצמה כזו היו כאלה שנוצרו עקב חיכוך בין שני לוחות טקטוניים, ומכאן שגם רעידת האדמה בליסבון הייתה כזו.
לקריאה נוספת
- ולטר בנימין, רדיו בנימין, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2016, הפרק "רעידת האדמה בליסבון", עמ' 9–18.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רעידת האדמה בליסבון (1755) |
