צ'ארלס השני, מלך אנגליה
 | |||||||
| צ'ארלס השני, מלך אנגליה | |||||||
| לידה |
29 במאי 1630 ארמון סנט ג'יימס, לונדון, אנגליה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 1685 (בגיל 54) ארמון וייטהול, לונדון, אנגליה | ||||||
| מדינה | אנגליה, סקוטלנד ואירלנד | ||||||
| מקום קבורה | מנזר ווסטמינסטר | ||||||
| בת זוג | קתרינה, נסיכת פורטוגל | ||||||
| שושלת בית סטיוארט | |||||||
| |||||||
| |||||||
צ'ארלס השני (באנגלית: Charles II, 29 במאי 1630 - 6 בפברואר 1685) היה מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בשנים 1660–1685.
ביוגרפיה
צ'ארלס נולד ב-1630 לצ'ארלס הראשון, מלך אנגליה ולהנרייט מארי, אחותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת. הוא היה בנם השני, אולם אחיו הבכור, שנולד כשנה לפניו, מת בן יומו. צ'ארלס הוטבל כאנגליקני, וגדל בסביבה פרוטסטנטית, למרות שאמו הצרפתיה הייתה קתולית.
כשפרצה מלחמת האזרחים האנגלית בין הכוחות הנאמנים למלך צ'ארלס הראשון לבין כוחות של נאמני הפרלמנט ושל הפוריטנים היה צ'ארלס השני בגיל 12. הוא ליווה את אביו בקרב אדג'היל, ומגיל 14 השתתף בעצמו בהמשך הקרבות. ב-1646, כשאביו הפסיד במלחמת האזרחים הראשונה עזב צ'ארלס את אנגליה, והצטרף לאמו בגלות בצרפת.
ב-1648, כאשר התחדשה מלחמת האזרחים באנגליה צ'ארלס עבר להאג שברפובליקה ההולנדית, שם שלט גיסו וילם השני, נסיך אורנז' שהיה נשוי לאחותו מרי הנרייטה. וילם העמיד לרשות צ'ארלס צי שהפליג לכיוון אנגליה, אולם לא הספיק להגיע בזמן לעזרת הכוחות המלוכניים בקרב פרסטון, שהפסדם בו סיים את מלחמת האזרחים השנייה.
צ'ארלס הראשון הוצא להורג בארמון וייטהול ב-30 בינואר 1649 והפרלמנט האנגלי קיבל חוק שאסר להכריז על יורש לו. אנגליה הפכה להיות למעשה רפובליקה תחת השם "הקומונוולת' של אנגליה", בהנהגתו של אוליבר קרומוול.
הפרלמנט הסקוטי הכריז באדינבורו ב-6 בפברואר על צ'ארלס השני כמלך בריטניה הגדולה ואירלנד, אולם סירב לתת לו להיכנס לסקוטלנד אלא אם כן ינהיג את הפרסביטריאניזם בכל רחבי בריטניה. ב-1650 הגיע צ'ארלס להסכם עם הסקוטים, הגיע לסקוטלנד ב-23 ביוני והוכתר בסקון ב-1 בינואר 1651. צ'ארלס ניסה לפלוש לאנגליה אולם כוחותיו הובסו בקרב ווסטר על ידי קרומוול ב-3 בספטמבר 1651. אחרי התבוסה צ'ארלס נמלט, והסתתר במקומות שונים באנגליה, בהם על עץ אלון, במשך שישה שבועות. הוא לא נתפס, למרות שהוצא פרס של אלף לירות על ראשו, ולבסוף הצליח להגיע לצרפת. בשנים הבאות היה בגלות שם, ואחר כך גם בארצות השפלה הדרומיות שהיה בשליטת ספרד.
ב-3 בספטמבר 1658 מת אוליוור קרומוול, ובריטניה נכנסה לתקופה נוספת של משבר, שהסתיימה כעבור כמעט שנתיים בהחזרת המלוכה (הרסטורציה האנגלית).
בתחילה ירש את קרומוול בתפקיד הלורד פרוטקטור בנו ריצ'רד, אולם הוא אולץ להתפטר כעבור מספר חודשים, ובריטניה נשארה ללא שליט. בתחילת 1660 מושל סקוטלנד, ג'ורג' מונק השתלט עם צבאו על לונדון, הכריח את הפרלמנט לפזר את עצמו ולהכריז על בחירות לפרלמנט חדש, לראשונה אחרי כמעט 20 שנה. במקביל פנה מונק לצ'ארלס ושכנע אותו לפרסם ב-4 באפריל את "הצהרת ברדה" בה הודיע שיעניק חנינה על כל הפשעים שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים לכל מי שיכירו בו כמלך, למעט מספר קטן של אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של אביו.
הפרלמנט החדש התכנס ב-25 באפריל ועד מהרה הגיעה לאנגליה הידיעה על הצהרת ברדה. בתחילת מאי הכריז הפרלמנט על צ'ארלס השני כמלך, באופן רטרואקטיבי, מרגע מותו של אביו, והזמין אותו לחזור לאנגליה. צ'ארלס נחת בדובר ב-29 במאי ונכנס ללונדון ב-29 במאי 1660, יום הולדתו ה-30. בכך חזר השלטון המלוכני לאנגליה והחלה "תקופת הרסטורציה". ההכתרה החגיגית התקיימה במנזר וסטמינסטר ב-23 באפריל 1661.
על אף שהוא העדיף מדיניות של סובלנות דתית, נאלץ צ'ארלס להסכים לסדרת החוקים שקיבל הפרלמנט, הידועה בשם "קוד קלרנדון", שנועדו לבצר את מעמדה של הכנסייה האנגליקנית. האירוע החשוב ביותר בתחום יחסי החוץ בראשית תקופת שלטונו הייתה מלחמת הולנד-אנגליה השנייה. ב-1670, עם חתימת "אמנת דובר הסודית", נכנס לברית עם בן דודו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. לואי הסכים לעזור לצ'ארלס במלחמה נוספת נגד הולנד ולשלם לצ'ארלס קצבה, וצ'ארלס הבטיח להמיר את דתו לקתוליות במועד עתידי לא מוגדר. ב-1672 הכריז צ'ארלס על הנהגת חופש דת לקתולים ולפורשים פרוטסטנטיים מהכנסייה האנגליקנית, אבל הפרלמנט האנגלי הכריח אותו לחזור בו מהצהרתו. הגילוי שג'יימס, אחיו של צ'ארלס ויורש העצר המיר את דתו לקתוליות ליבה חששות מפני "קשר קתולי" להשתלט על אנגליה והביא ב-1679 לדרישה לשלול מג'יימס את מקומו בסדר הירושה. המשבר הוביל ללידתן של המפלגה הטורית, שהתנגדה לשלילת הירושה מג'יימס, והמפלגה הוויגית שצידדה בה. צ'ארלס תמך במפלגה הטורית, ובעקבות גילוי קשר לרציחתם של צ'ארלס וג'יימס ב-1683 כמה ממנהיגי הוויגים הוצאו להורג או הוגלו. צ'ארלס פיזר את הפרלמנט ב-1681 ושלט ללא פרלמנט עד מותו ב-6 בפברואר 1685. על ערש מותו הוא התקבל לכנסייה הקתולית.
צ'ארלס השני היה ידוע כ"מלך השמח" ("Merry Monarch"), גם בשל אופיו וההדוניזם של חצרו, וגם בשל ההקלה שחש הציבור מהחזרה לנורמליות לאחר העשור של שליטת קרומוול והפוריטנים.
תקופת שלטונו הייתה תקופת פריחה לאומנויות ולמדעים. התאטראות שהיו סגורים על פי החלטה של "הפרלמנט הארוך" מאז 1642, נפתחו מחדש עם הרסטורציה ב-1660 והמלך עודד את פעילותם,[1] ולראשונה באנגליה גם הורשו נשים לשחק בתיאטרון. הוא מינה את האדריכל כריסטופר רן לשקם את לונדון אחרי השרפה הגדולה ולבנות מחדש את קתדרלת סנט פול. ב-1662 נתן צ'ארלס את חסותו לחברה המלכותית שהקימו ב-1660 גדולי המדענים האנגלים של התקופה, בהם רוברט בויל, רוברט הוק, וכריסטופר רן.
לצ'ארלס לא היו ילדים מאשתו הפורטוגלית קתרינה, אבל היו לו לפחות 12 ילדים מפילגשים שונות. מכיוון שבנים אלה לא היו חוקיים, עם מותו ירש אותו אחיו ג'יימס השני.
ראשית חייו
.jpg)
צ'ארלס נולד בארמון סנט ג'יימס ב-29 במאי 1630. הוריו היו צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה שמלך גם על סקוטלנד ואירלנד והנרייט מארי שהייתה אחותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת. צ'ארלס היה בנם וילדם השני. בנם הבכור, שנולד כשנה לפני צ'ארלס, מת ביום היוולדו. אנגליה, סקוטלנד ואירלנד היו בעיקר אנגליקניות, פרסביטריאנית וקתולית בהתאמה. צ'ארלס הוטבל בקפלה המלכותית ב-27 ביוני על ידי הבישוף האנגליקני של לונדון וגדל תחת השגחתה של הדוכסית מדורסט שהייתה פרוטסטנטית, אם כי סביו וסבותיו ודודתה של אמו מארי דה מדיצ'י, היו קתולים. בלידתו נעשה צ'ארלס באופן אוטומטי דוכס קורנוול ודוכס רות'סיי בנוסף לעוד כמה תארים. בסמוך ליום הולדתו השמיני הוא נעשה נסיך ויילס.
מלחמת האזרחים
במהלך שנות הארבעים של המאה ה-17, כאשר צ'ארלס היה עדיין צעיר, נלחם אביו כנגד תומכי הפרלמנט והפוריטנים במלחמת האזרחים האנגלית. צ'ארלס התלווה לאביו בקרב אדג'היל (Edgehill) ובגיל 14 השתתף במערכות של שנת 1645, כאשר הוא מונה להיות מפקד של כבוד של הכוחות האנגליים באזור המערבי של אנגליה. באביב 1646, נחל אביו של צ'ארלס מפלה במלחמה וצ'ארלס עזב את אנגליה עקב חשש לביטחונו. הוא הפליג מפולמות' (Falmouth) לאחר ששהה בטירת פנדניס (Pendennis), ומשם הגיע קודם כל לאיי סילי, לאחר מכן לג'רזי ובסופו של דבר הגיע לצרפת, שבה חיה כבר אמו בגלות ובה מלך בן דודו לואי הארבעה עשר.
ב-1648, במהלך מלחמת האזרחים השנייה, עבר צ'ארלס להאג, היכן שאחותו מרי וגיסו וילם השני, נסיך אורנז' הצליחו לסייע לתומכי בית המלוכה יותר מאשר הצרפתים. יחד עם זאת, הצי הרויאליסטי שהיה תחת פיקודו של צ'ארלס לא העניק לו יתרון ולא הגיע בזמן לסקוטלנד כדי להצטרף לכוח הצבא תומך המלוכה שהיה תחת פיקודו של הדוכס מהמילטון, לפני שהוא הובס על ידי תומכי הפרלמנט בקרב פרסטון (Preston). בעת שהותו בהאג היה צ'ארלס בקשר זמן קצר עם לוסי וולטר (Lucy Walter), שמאוחר יותר טענה טענת שווא שהם נישאו בחשאי. בנה, ג'יימס סקוט, שמאוחר יותר היה דוכס מונמות', היה אחד מבניו הבלתי חוקיים הרבים של צ'ארלס שנעשו לדמויות בולטות בחברה הבריטית. צ'ארלס הראשון נכנע ב-1646. הוא נמלט ונתפס מחדש ב-1648. למרות מאמציו הדיפלומטיים של בנו להצילו, הוא הוצא להורג בעריפת ראש ב-1649 ואנגליה הפכה להיות רפובליקה. ב-6 בפברואר אותה שנה הכריז הפרלמנט של סקוטלנד על צ'ארלס כמלך בריטניה הגדולה בתוקף היותו יורשו של אביו, אך לא הותר לו להיכנס לסקוטלנד אם לא יסכים שהפרסביטריאניזם תהיה הדת השלטת באנגליה ובאירלנד.
כאשר עלו הדיונים על שרטון התיר צ'ארלס לגנרל מונטרוז (Montrose) לנחות באיי אורקני בראש צבא קטן כדי לאיים על הסקוטים בפלישה, בתקווה שבכך יכפה עליהם הסכם שיהיה לו נוח יותר. מונטרוז חשש שצ'ארלס יקבל כל פשרה שתוצע לו, והוא בחר לפלוש לסקוטלנד עצמה בכל מקרה. הוא נלכד והוצא להורג. צ'ארלס הבטיח בחוסר רצון שהוא יציית לתנאי הצהרת ברדה ושהוא יתמוך בשליטה של הכנסייה הפרסביטריאנית בכל רחבי בריטניה. עם הגעתו לסקוטלנד ב-23 ביוני 1650 הביע צ'ארלס את הסכמתו לכך באופן רשמי. החלטתו זו זיכתה אותו בתמיכה בסקוטלנד אך לחוסר פופולריות מוחלט באנגליה. צ'ארלס עצמו חש עד מהרה בוז ל"נבזות" ול"צביעות" של הכנסייה הסקוטית.
ב-3 בספטמבר 1650 הובסו תומכי הכנסייה הפרסביטריאנית בקרב דנבר (Dunbar) על ידי כוח צבאי קטן בהרבה בפיקודו של אוליבר קרומוול. כוחותיהם של הסקוטים נחלקו לרויאליסטים ולפרסביטריאנים, שאף נלחמו אלה באלה. מאוכזב מהפרסביטראינים, ניסה צ'ארלס באוקטובר להימלט מהם ורכב צפונה כדי להצטרף לכוחות הרויאליסטים, אך תוך יומיים לכדו אותו הפרסביטריאנים. אף על פי כן, נותרו הסקוטים תקוותו הגדולה ביותר של צ'ארלס להחזיר לעצמו את הכתר והוא הוכתר כמלך סקוטלנד בסקן (Scone) ב-1 בינואר 1651. עקב האיום שהיוו כוחותיו של קרומוול על מעמדו של צ'ארלס בסקוטלנד, הוחלט להתקיף את אנגליה. עקב סירובם של סקוטים רבים, בהם הלורד ארגייל ומנהיגים אחרים של הפרסביטריאנים ועקב הצטרפותם הדלה של רויאליסטים אנגלים מעטים למערכה, היא הסתיימה בתבוסה בקרב וורסטר (Worcester) ב-3 בספטמבר 1651, שלאחריו חמק צ'ארלס מהשבי כאשר הוא מתחבא בכל מיני מקומות, כולל על עץ אלון (שנקרא מאוחר יותר Royal Oak) בבית בוסקובל (Boscobel House). לאחר שישה שבועות של בריחה הצליח צ'ארלס להימלט מאנגליה כשהוא מחופש, ונחת בנורמנדי ב-16 באוקטובר, למרות פרס של 1000 ליש"ט שהוכרז על ראשו, האיום בעונש מוות שיוטל על כל מי שיסייע לו, והקושי של צ'ארלס להתחפש, עקב קומתו הגבוהה (1.85 מטר).
קרומוול מונה להיות הלורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד ובאופן מעשי הוטל על האיים הבריטים משטר צבאי. בהיותו מרושש כספית, לא הצליח צ'ארלס לגייס תמיכה מספקת כדי להוות אתגר רציני לממשלתו של קרומוול. למרות קשרי המשפחה של בית סטיוארט עם מרי נסיכת אורנג', כרתו צרפת והרפובליקה ההולנדית ברית עם ממשלתו של קרומוול ב-1654 ואילצו את צ'ארלס לפנות לעזרתה של ספרד ששלטה באותם הימים בארצות השפלה הדרומיות. צ'ארלס גייס צבא אספסוף מקרב נתיניו הגולים, אך הצבא הקטן הזה, הבלתי מתוקצב, המצויד בדלות ובעל המשמעת הלקויה, היה לגרעין של צבא אנגליה לאחר הרסטורציה.
רסטורציה
לאחר מותו של קרומוול ב-1658 סיכוייו של צ'ארלס לזכות בכתר נראו בתחילה נמוכים מאחר שאת קרומוול ירש כלורד פרוטקטור בנו ריצ'רד קרומוול. יחד עם זאת, ללורד פרוטקטור החדש לא היה את בסיס הכוח של תמיכת הפרלמנט או של הצבא החדש (New Model Army). הוא אולץ להתפטר ב-1659 ותפקיד הלורד פרוטקטור בוטל. במהלך אי השקט הצבאי והאזרחי שבא לאחר מכן, הביע ג'ורג' מונק (George Monck), מושל סקוטלנד את דאגתו שהאומה תשקע באנרכיה. מונק וצבאו צעדו לתוך הסיטי של לונדון והכריחו את הפרלמנט להתפטר ולערוך בחירות חדשות. "הפרלמנט הארוך" פיזר את עצמו ולראשונה מזה 20 שנה נערכו בחירות כלליות. הפרלמנט היוצא הגדיר את התנאים להיבחר כך שיתאימו לשובו של הרוב הפרסביטריאני.
המגבלות כנגד מועמדים ומצביעים רויאליסטים הוסרו ותוצאות הבחירות חילקו את בית הנבחרים באופן שווה למדי על בסיס פוליטי בין הרויאליסטים ולבין תומכי הפרלמנט ועל בסיס דתי בין האנגליקנים לבין הפרסביטריאנים. הפרלמנט החדש שכונה "הפרלמנט המכונס" (The Convention Parliament, פרלמנט שכונס מבלי שזומן על ידי המונרך), התכנס ב-25 באפריל 1660 וזמן קצר לאחר שפורסמה הצהרת ברדה, על פיה הסכים צ'ארלס, בין שאר הסעיפים, לחנינה של רבים מאויביו של אביו. הפרלמנט של אנגליה הכריז על צ'ארלס כמלך והזמינו לשוב, הזמנה שמצאה את צ'ארלס בברדה ב-8 במאי 1660. אספת נבחרים באירלנד כונסה מוקדם יותר באותה שנה והכריזה ב-14 במאי על צ'ארלס כעל מלך.
צ'ארלס יצא לאנגליה מסכוונינגן, נחת בדובר ב-25 במאי 1660 והגיע ללונדון ב-29 במאי, יום הולדתו ה-30. למרות שצ'ארלס והפרלמנט העניקו חנינה כללית לתומכיו של קרומוול, 50 איש הוצאו במפורש מחוק החנינה. בסופו של דבר הוצאו להורג 9 מתוכם שהיו מעורבים בהריגתו של צ'ארלס הראשון. הם נתלו נגררו ובותרו, בעוד שאחרים נשפטו למאסר או הודחו ממשרותיהם לכל חייהם. גופותיהם של אוליבר קרומוול, הנרי אירטון (Ireton) וג'ון ברדשאו (Bradshaw) הוצאו מקברם וזכו להוצאה להורג לאחר המוות.
צ'ארלס הסכים לביטולם של חוקי המיסים הפאודליים ובתמורה הפרלמנט העניק לו הכנסה שנתית של 1.2 מיליון ליש"ט כדי שיוכל לנהל את ממשלתו, שתוקצבה בעיקר ממכס ומבלו. בכל מקרה, הקצבה הוכחה כבלתי מספקת במשך כל תקופת מלכותו של צ'ארלס. סכום הקצבה היה למעשה הסכום המקסימלי השנתי שהמלך יכול היה למשוך מקופת האוצר. על פי רוב ההכנסות היו נמוכות בהרבה, דבר שהוביל לחובות גוברים וניסיונות נוספים לגייס כספים באמצעות מיסי גולגולת, מיסי קרקע, ומיסים על תנורים.
במחצית השנייה של 1660 העיבו על שמחתו של צ'ארלס על שובו לשלטון, מותם של אחיו הצעיר, הנרי ושל אחותו מרי, מאבעבועות שחורות. בערך באותו זמן, חשפה אן הייד, בתו של הלורד צ'נסלור, אדוארד הייד, כי היא הרה לאחיו של צ'ארלס, ג'יימס, שאיתו היא התחתנה בחשאי. אדוארד הייד, שלא ידע על כך, קיבל את התואר של רוזן קלרנדון (Clarendon) ומעמדו כאחד מהשרים המועדפים על צ'ארלס, התחזק.
חוקי קלרנדון
הפרלמנט המכונס פוזר בדצמבר 1660 וזמן קצר לאחר הכתרתו של צ'ארלס התאסף הפרלמנט השני בתקופת מלוכתו. פרלמנט זה היה רויאליסט ואנגליקני באופן גורף. הוא פעל כנגד חוסר נאמנות לכנסייה האנגליקנית והעביר שורה של חוקים שיבטיחו את השליטה שלה. חוק מועצות הערים (Corporation Act 1661) דרש מנושאי משרות עירוניות להישבע אמונים, חוק האחדות (Act of Uniformity 1662) הכניס לשימוש חובה את ספר התפילות האחיד (Book of Common Prayer), חוק ההתכנסויות (Conventicle Act 1664) אסר על כינוסים דתיים שמנו יותר מחמישה אנשים, להוציא כינוסים של הכנסייה האנגליקנית וחוק חמשת המיילים (Five Mile Act 1665) אסר על אנשי כמורה נונקונפורמיים שהודחו מתפקידם להתקרב למרחק של פחות מחמישה מייל (8 ק"מ) מהקהילה שממנה הם הודחו. חוק ההתכנסויות וחוק חמשת המיילים היו לתזכורת לתקופת שלטונו של צ'ארלס. החוקים היו ידועים כ"חוקי קלרנדון" (Clarendon Code), על שמו של הלורד קלרנדון, למרות שהוא לא היה מעורב ישירות בחקיקתם ואפילו התבטא כנגד חוק חמשת המיילים.
הרסטורציה לוותה גם בשינוי חברתי. הפוריטניות איבדה את תנופתה. תאטראות נפתחו מחדש לאחר שהיו סגורים בתקופתו של קרומוול וסוגת התיאטרון "קומדיית הרסטורציה" (Restoration comedy) הפכה להיות סוגה מוכרת. רישיונות להפעלת תאטראות שניתנו על ידי צ'ארלס היו הראשונים שבמסגרתם ניתן לנשים להופיע בתפקידים נשיים על בימות התיאטרון (לפני כן שיחקו בתפקידים אלה גברים). "ספרות הרסטורציה" הגיבה למצב החדש במשפטים כמו זה של ג'ון ווילמוט (John Wilmot) שאמר על צ'ארלס:
יש לנו מלך שנון ונאה
שעל דבריו איש לא סומך
הוא מעולם לא אמר דבר מטופש
אך גם מעולם לא אמר דבר חכם
(We have a pretty witty king,
Whose word no man relies on,
He never said a foolish thing,
And never did a wise one)
מסופר שצ'ארלס אמר בתגובה: "אכן, המילים אותם אני אומר הם שלי, אך המעשים שלי הם אלה של שרי".
המגפה הגדולה והשרפה הגדולה
ב-1665 התמודד צ'ארלס עם משבר בריאותי גדול: המגפה הגדולה של לונדון. מניין המתים במגפה הגיע לשיא של 7000 בשבוע של ה-17 בספטמבר. צ'ארלס, יחד עם משפחתו וחצר המלכות שלו, עזבו את לונדון לסולסברי והפרלמנט התכנס באוקספורד. כל הניסיונות של רשויות הבריאות של העיר לבודד את המגפה, נכשלו, והמגפה התפשטה במהירות.
אסון נוסף שנפל על העיר, אך הביא לסיומה של המגפה, היה מה שנקרא מאוחר יותר השרפה הגדולה של לונדון שהחלה ב-2 בספטמבר 1666. השריפה כילתה כ-13,200 בתים ו-87 כנסיות, כולל קתדרלת סנט פול. צ'ארלס ואחיו ג'יימס חברו יחדיו וניהלו את מאמצי כיבוי השריפה. בציבור נפוצו האשמות שרמזו על קושרים קתולים שהציתו את השריפה, למרות שלמעשה השריפה החלה במאפיה בסמטת פודינג.
מדיניות חוץ ומדיניות קולוניאלית
החל מ-1640 נאבקה פורטוגל בספרד במסגרת מלחמה להשבת עצמאותה לאחר שישים שנים של איחוד פרסונלי בין כתרי שתי המדינות. פורטוגל קיבלה סיוע מצרפת, אך בהסכם הפירנאים בשנת 1659 ננטשה פורטוגל על ידי בעלת בריתה הצרפתית. משא ומתן עם פורטוגל לנישואיו עם קתרינה, נסיכת פורטוגל החלו כבר בימי מלוכתו של אביו ולאחר הרסוטרציה חידשה לואיזה, מלכת פורטוגל, שכיהנה כעוצרת, את הדיונים עם אנגליה שהסתיימו בחתימת ברית. ב-23 ביוני 1661 נחתם חוזה נישואין, לפיו הנדוניה של קתרין לאנגליה תכלול את טנג'יר ושבעת האיים של בומביי (שמאוחר יותר הייתה להם השפעה על התפתחותה של האימפריה הבריטית בהודו), יחד עם זכויות סחר בברזיל ובהודו המזרחית, חופש דתי וכלכלי בפורטוגל ושני מיליון כתרים פורטוגזים (כ-300,000 ליש"ט). פורטוגל מצידה הבטיחה לעצמה תמיכה צבאית וימית כנגד ספרד וזכות פולחן אישית לקתרין. קתרין הגיעה מפורטוגל לפורטסמות' ב-14 במאי 1662, אך לא זכתה לביקור מצדו של צ'ארלס עד ל-20 במאי. יום לאחר מכן נישא הזוג בפורטסמות' בשני טקסים, טקס קתולי שהתקיים בחשאי, ולאחריו טקס אנגליקני שהתקיים בפומבי.
בצעד לא פופולרי, שהתקיים באותה שנה, מכר צ'ארלס את דנקרק לבן דודו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת תמורת 375,000 ליש"ט. נמל זה על תעלת למאנש, למרות היותו מוצב אסטרטגי חשוב, היה הוצאה כבדה על המשאבים הכספיים המוגבלים של צ'ארלס.
לפני הרסטורציה, גרמו חוקי הסחר הימי קשיים לסחר ההולנדי עקב כך שהם נתנו מונופול לספינות האנגליות ועקב כך פרצה מלחמת הולנד-אנגליה הראשונה (1652-1654). כדי להניח יסודות להתחלה חדשה ביחסים בין המדינות, הגיעה לאנגליה בנובמבר 1660 משלחת מטעם הפרלמנט ההולנדי (Staten Generaal) עם מה שנקרא המתנה ההולנדית (Dutch Gift, אוסף של 28 יצירות של אומני הרנסאנס האיטלקי ו-12 פסלים בסגנון קלאסי בנוסף ליאכטה המלכותית "מרי" (HMY Mary)). מלחמת הולנד-אנגליה השנייה (1665-1667) החלה עקב ניסיונות של אנגליה להפגין כוח בנחלותיה של הולנד באפריקה ובצפון אמריקה. הסכסוך החל בצורה טובה מבחינתה של אנגליה, בכיבוש ניו אמסטרדם (ששמה שונה לניו יורק לכבודו של אחיו של צ'ארלס, ג'יימס, דוכס יורק) ובניצחון בקרב לווסופט (Lowestoft), אך ב-1667 שיגרו ההולנדים מתקפת פתע על האנגלים, הפלישה על מדווי (Medway), במסגרתה הם הפליגו במעלה התמזה למקום בו עגן חלק ניכר מהצי האנגלי. כמעט כל הספינות האנגליות הוטבעו, למעט אוניית הדגל, אה"מ "רויאל צ'ארלס" (HMS Royal Charles), שנלקחה להולנד כשלל. המלחמה הסתיימה בחתימתו של הסכם ברדה.
כתוצאה מהמלחמה האנגלו-הולנדית השנייה, פיטר צ'ארלס את הלורד קלרנדון, שאותו הוא ניצל כשעיר לעזאזל של המלחמה. קלרנדון נמלט לצרפת כאשר הוא הואשם בבגידה (עבירה שעונשה מוות). מרכז הכוח הפוליטי עבר לידיהם של חמישה פוליטיקאים שהיו ידועים בראשי התבות (Cabal): קליפורד (Clifford), ארלינגטון (Arlington), בקינגהאם (Buckingham), אשלי (Ashley) ולאודרדייל (Lauderdale). למעשה, התנהלה החבורה לעיתים רחוקות בתיאום זה עם זה, וחצר המלכות התפלגה לעיתים קרובות בין תומכי ארלינגטון ותומכי בקינגהאם, כשזה האחרון נוחל יותר הצלחות.
ב-1668 כרתה אנגליה ברית עם שוודיה ועם יריבתה לשעבר הולנד, כדי לעמוד מול לואי הארבעה עשר במלחמת האצולה (War of Devolution). לואי חתם על הסכם שלום עם הברית המשולשת, אך הוא המשיך בכוונותיו התוקפניות כלפי הולנד. ב-1670, צ'ארלס, מתוך כוונה לפתור את בעיותיו הכספיות, הסכים לחתום על הסכם דובר הסודי, על פיו לואי ישלם לו 160,000 ליש"ט כל שנה. בתמורה הסכים צ'ארלס לסייע ללואי בכוחות צבאיים ולהכריז על המרת דתו לקתוליות "מוקדם ככל האפשר". לואי היא אמור לסייע לצ'ארלס במשלוח כוח של 6000 חיילים כדי לדכא את המתנגדים האפשריים להמרת הדת של צ'ארלס. צ'ארלס עשה את כל המאמצים להבטיח שהחוזה, במיוחד הסעיף הנוגע להמרת הדת, ישאר סודי. עדיין לא ברור עד היום אם כוונתו להמיר את דתו הייתה רצינית.
בינתיים, באמצעות סדרה של חמישה כתבי זכויות, העניק צ'ארלס לחברת הודו המזרחית הבריטית את הזכויות לרכוש שטחים באופן עצמאי, לטבוע מטבעות, להחזיק מבצרים וכוחות צבא, לכרות בריתות, לנהל מלחמות ובריתות שלום, ולנהל את השיפוט האזרחי והפלילי בשטחים שירכשו בהודו. מוקדם יותר, ב-1668 הוא החכיר את האיים של בומביי תמורת סכום סמלי של 10 ליש"ט זהב. השטחים הפורטוגזים שקתרין הביאה אתה כנדוניה, הוכחו כשטחים שעלות האחזקה שלהם גבוהה מדי, טנג'יר ננטשה ב-1670 והשליטה על אגן הניקוז של מפרץ הדסון הועברה על ידי צ'ארלס לחברת מפרץ הדסון.
עימות עם הפרלמנט
אף על פי שקודם לכן התייחס הפרלמנט באהדה למלך, הוא חש ניכור כלפי מלחמותיו של צ'ארלס ומדיניותו הדתית במהלך שנות השבעים של המאה ה-17. ב-1672 פרסם צ'ארלס את כתב המחילה המלכותי (Royal Declaration of Indulgence), על פיו הייתה כוונתו להשעות את כל החוקים כנגד הקתולים וכנגד פורשים מהכנסייה האנגליקנית. באותה שנה, הוא תמך בגלוי בצרפת הקתולית ופתח במלחמת הולנד-אנגליה השלישית.
הפרלמנט הביע את התנגדותו להצהרת המחילה על בסיס חוקתי על פיו אין למלך זכות להשעות חוקים שהועברו בפרלמנט. צ'ארלס ביטל את ההכרזה והסכים לחקיקתו של חוק המבחן (Test Act) שלא רק דרש מפקידי ציבור לקבל על עצמם את המחויבות לטקסים של הכנסייה האנגליקנית, אך גם אילץ אותם לגנות את עקרונות הכנסייה הקתולית כאמונות טפלות וכעבודת אלילים. קליפורד, שהמיר את דתו לקתוליות, התפטר מתפקידו מאחר שלא היה מוכן לשאת את השבועה, והתאבד זמן קצר לאחר מכן. ב-1674 לא השיגה אנגליה דבר מהמלחמה כנגד הולנד, והפרלמנט סירב להקצות כספים נוספים לטובת המלחמה ובכך אילץ את צ'ארלס לחתום על חוזה שלום. כוחה של החמישייה דעך, וכוחו של ממלא מקומו של קליפורד, הלורד דנבי, התחזק.
המלכה קתרין לא הצליחה ללדת למלך יורש. יורש העצר של צ'ארלס היה אם כך אחיו הלא פופולרי ג'יימס, שהחזיק באמונה הקתולית. כדי להפיג את החששות הציבוריים שהמשפחה המלכותית היא קתולית מדי, הסכים צ'ארלס שבתו של ג'יימס, מרי, תבוא בברית הנישואין עם ויליאם נסיך אורנג' הפרוטסטנטי. ב-1678 טיטוס אוטס, שהיה לסירוגין כומר אנגליקני וישועי, החל להפיץ שמועות שקריות בדבר מזימה של קתולים לרצוח את המלך, ואף האשים את המלכה כשותפה למזימה. צ'ארלס לא האמין להאשמות, אך הורה לראש הממשלה שלו, לורד דנבי, לחקור בדבר. בעוד שדנבי הטיל ספק ברצינות האשמותיו של אוטס, הפרלמנט לקח אותם ברצינות. העם נחלק על רקע היסטריה אנטי-קתולית. שופטים ומושבעים בכל רחבה הארץ האשימו קושרים לכאורה וחפים מפשע רבים הוצאו להורג.
מאוחר יותר, ב-1678, הועמד לורד דנבי לדין על ידי הפרלמנט באשמת בגידה חמורה. אף על פי שרוב העם האנגלי דחף למלחמה כנגד צרפת הקתולית, ניהל צ'ארלס בחשאי משא ומתן עם לואי הארבעה עשר, בנסותו להגיע להסכם על פיו אנגליה תישאר ניטראלית בתמורה לתשלום כספי. לורד דנבי הצהיר פומבית שהוא אויבה של צרפת, אך ציית באופן מאופק לרצון המלך. לרוע מזלו של דנבי, בית הנבחרים לא הבין שהוא היה שותף בעל כורחו לשערוריה, אלא ראה בו כמוביל הראשי של המדיניות. כדי להציל את דנבי מהעמדה לדין, פיזר צ'ארלס את הפרלמנט בינואר 1679.
הפרלמנט החדש, שהתכנס במרץ אותה שנה, היה עוין יחסית כלפי צ'ארלס. חברים רבים חששו שהוא מתכוון להפעיל את צבא הקבע כדי לפתור חילוקי דעות עם הפרלמנט או לכפות על המדינה את הדת הקתולית. עם זאת, עקב ההקצבה הכספית הבלתי מספיקה שניתנה לו מהפרלמנט, נאלץ צ'ארלס לשחרר את חייליו. עם אובדן התמיכה מהפרלמנט, התפטר לורד דנבי מתפקידו כלורד העליון של האוצר, אך קיבל חנינה מהמלך. בתוקף התנגדותו לרצון המלך, הכריז בית הנבחרים שפיזור הפרלמנט לא יבטל את ההליכים כנגד דנבי ולפיכך החנינה המלכותית לא תקפה. כאשר בית הלורדים ניסה לכפות עונש גלות, שבית הנבחרים סבר שהוא עונש קל מדי, נכנס ההליך המשפטי לקיפאון בין שני הבתים. כפי שנאלץ צ'ארלס לעשות פעמים רבות במהלך תקופת מלכותו, הוא התכופף בפני רצונם של מתנגדיו, וכלא את דנבי במצודת לונדון למשך חמש שנים.
שנותיו האחרונות
צ'ארלס התמודד עם סערה פוליטית שנסובה על שאלת ירושת הכתר. האפשרות של מלך קתולי זכתה להתנגדות תקיפה מצדו של אנטוני קופר הרוזן משאפטסברי (לשעבר חבר החמישייה). בסיס הכוח של שאפטסברי התחזק כאשר הונח על שולחנו של בית הנבחרים ב-1679 חוק שמטרתו היה להדיר את הדוכס מיורק מסדר הירושה. היו כאלה שחשבו להעניק את הכתר לג'יימס סקוט, דוכס מונמות' הראשון הפרוטסטנטי, הבכור מבין בניו הבלתי החוקיים של צ'ארלס. אלה שהתנגדו לחוק להדרתו של ג'יימס מסדר ההורשה נקראו טורים, בעוד שתומכי החוק נקראו וויגים.
מתוך חשש שהחוק יעבור, ובהיותו מעודד מכמה זיכויים במשפטי הבגידה המתמשכים, ומתוך מחשבה שהוא יזכה לאהדה ציבורית כלפי מעבר לקתוליות, פיזר צ'ארלס את הפרלמנט בפעם השנייה באותה שנה, בקיץ 1679. תקוותיו של המלך לפרלמנט מתון יותר נתגלו כחסרות שחר ותוך כמה חודשים הוא פיזר את הפרלמנט שוב מתוך חשש שהוא יעביר את החוק. כאשר התכנס הפרלמנט באוקספורד במרץ 1681, פיזר אותו צ'ארלס בפעם הרביעית לאחר כמה ימים. במהלך שנות השמונים דעכה בכל מקרה התמיכה הציבורית לחוק וצ'ארלס התנסה בנחשול של נאמנות בקנה מידה לאומי. לורד שאפטסברי הואשם (ללא הצלחה) בבגידה ב-1681 ומאוחר יותר נמלט להולנד, שם מת. מכאן ועד למותו מלך צ'ארלס ללא פרלמנט.
תנועת ההתנגדות לחוק הרגיזה כמה מהפרוטסטנטים. קבוצה של קושרים פרוטסטנטים יזמה את "מזימת בית ריי" (Rye House Plot) לרצוח את המלך ואת אחיו בשובם ללונדון לאחר השתתפותם במרוצי סוסים בניומרקט. בכל אופן, שריפה גדולה החריבה את מקום הלינה של צ'ארלס בניומרקט, דבר שאילץ אותו לעזוב את המרוצים מוקדם מהצפוי ובכך הוא ניצל מההתנקשות. החדשות על המזימה שנכשלה דלפו. קבוצה של פוליטיקאים פורטסטנטים, ביניהם דוכס מונמות', בנו של המלך, היו מעורבים בקשר, מתוכם שניים הוצאו להורג, אחד שלח ידו בנפשו והדוכס הוגלה לחצר ויליאם מאורנג'. לורד דנבי ולורדים נוספים ששרדו את תקופת כליאתם במצודת לונדון שוחררו על ידי המלך ואחיו ג'יימס זכה להשפעה מרובה יותר בחצר המלכות. טיטוס אוטס נשפט ונכלא באשמת הוצאת דיבה.
מותו
צ'ארלס השני לקה בשבץ פתאומי בבוקרו של ה-2 בפברואר 1685 ומת בגיל 54 ארבעה ימים לאחר מכן בארמון וייטהול. הפתאומיות של מחלתו ומותו הובילו לחשדות בדבר הרעלה. עם זאת, גורסים חוקרים מודרניים כי התסמינים של מחלתו דומים לאלה של אורמיה (תופעה הקשורה לאי-ספיקת כליות). על ערש דווי ביקש צ'ארלס מאחיו ג'יימס שידאג לפילגשיו. בערבו של יום חייו האחרון הוא המיר את דתו לקתוליות, אם כי לא ברורה רמת ההכרה בה שהה באותה עת ולא ברור מי עמד מאחורי צעד זה. צ'ארלס השני נקבר ב-14 בפברואר במנזר וסטמינסטר בהלוויה שלא הייתה מפוארת כלל.
לאחר מותו ירש אותו אחיו שמלך כג'יימס השני, מלך אנגליה ואירלנד וכג'יימס השביעי, מלך סקוטלנד.
מורשתו וירושתו
לצ'ארלס לא היו צאצאים חוקיים, אך ידוע על תריסר צאצאים משבע פילגשים. כתוצאה מכך הוא היה מכונה לעיתים קרובות בימי חייו בכינוי "רואלי הזקן" (Old Rowley), על שמו של אחד מסוסיו שהיה ידוע באותה תקופה בזכות היותו סוס הרבעה.
נתיניו של צ'ארלס התרעמו על תשלום המיסים ששימשו למימון פילגשיו וילדיהם, שלרבים מהם הוענקו תוארי אצולה. כמה מהדוכסים החיים כיום הם צאצאים בקו הירושה הזכרי של בניו אלו של צ'ארלס. דיאנה, הנסיכה מוויילס היא צאצאית של שניים מבניו הבלתי-חוקיים של צ'ארלס: הדוכסים של גרפטון וריצ'מונד. בנה של דיאנה, הנסיך ויליאם, הדוכס מקיימברידג', השני בתור לכס המלכות הבריטי, יהיה בבוא היום המלך הראשון של בריטניה הנמנה עם צאצאיו של צ'ארלס השני.
בנו הבכור של צ'ארלס ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' הראשון הנהיג מרד כנגד ג'יימס השני, אך הובס בקרב סדגמור (Sedgemoor), נפל בשבי והוצא להורג. ג'יימס עצמו הודח מכס המלוכה ב-1688 במהלך המהפכה המהוללת. הוא היה המלך הקתולי האחרון של בריטניה.
במבט לאחור, ראו הטורים את תקופת מלכותו של צ'ארלס כתקופה טובה, בעוד שהוויגים ראו את צ'ארלס כשליט עריץ. כיום ניתן להעריך את תקופת מלכותו של צ'ארלס ללא נקודות המבט המפלגתיות, במילותיו של הסופר בן זמנו ג'ון אבלין (John Evelyn): "נסיך בעל מעלות רבות ועם פגמים גדולים רבים, נעים הליכות, נגיש, לא ארור ולא אכזר".
צ'ארלס, שהיה פטרון של אומנויות ומדעים, ייסד את מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' ותמך בחברה המלכותית, שעל חבריה נמנו רוברט הוק, רוברט בויל וסר אייזק ניוטון. צ'ארלס היה פטרונו האישי של סר כריסטופר רן, האדריכל שסייע לבנות את לונדון מחדש לאחר השרפה הגדולה, ושבנה את בית החולים המלכותי צ'לסי שצ'ארלס ייסד כמעון לחיילים משוחררים ב-1682.
29 במאי, יום השנה לרסטורציה, שהיה גם יום הולדתו של צ'ארלס, היה מצוין באנגליה עד לאמצע המאה ה-19 כ"יום האלון המלכותי", (Royal Oak Day), על שם עץ האלון שבו הסתתר צ'ארלס במהלך בריחתו מפני כוחותיו של אוליבר קרומוול. חגיגות מסורתיות הכוללות לבוש העשוי מעלי עץ האלון היו נהוגות עד אז. צ'ארלס השני מונצח באמצעות פסלים בכיכר סוהו שבלונדון, בכיכר הפרלמנט באדינבורו, בעיר גלוסטר וליד החזית הדרומית של קתדרלת ליצ'פילד. הוא מופיע בהרבה יצירות ספרותיות ועל שמו קרויה העיר צ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית) שבארצות הברית.
תארים לאורך חייו
- 29 במאי 1630 – מאי 1638 דוכס קורנוול
- מאי 1638 – 30 בינואר 1649 נסיך ויילס
- 30 בינואר 1649 - 6 בפברואר 1685 הוד מלכותו, המלך.
שלטי אצולה
-
שלט האצולה של הנסיך מויילס (1630-1638)
.svg)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
- צ'ארלס השני באתר בית המלוכה הבריטי
- Adolphus William Ward, Charles II, Dictionary of National Biography, 1885-1900
הערות שוליים
- ^ סקוט רובינסון, The English Theatre, 1642-1800, באתר המחלקה לתיאטרון של Central Washington University
25578723צ'ארלס השני, מלך אנגליה