ספרד ההבסבורגית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה |
מדריד ואיאדוליד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | איחוד הכתרים של קסטיליה ואראגון | ||
| תאריך | 1516 | ||
| פירוק | מלחמת הירושה הספרדית | ||
| תאריך | 1700 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} כתר קסטיליה  כתר אראגון | ||
| ישות יורשת |
ספרד הבורבונית | ||
.svg)
בזמן שלטונו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" (קרלוס הראשון, מלך ספרד), שעלה לכתר ספרד לאחר מות סבו פרדיננד, ספרד ההבסבורגית השתרעה מהפיליפינים עד לארצות השפלה, והייתה, למשך זמן, הכוח הגדול באירופה. מהסיבה הזו, תקופה זו בהיסטוריה של ספרד נקראת גם עידן ההתרחבות. למרות שבדרך כלל נזכרת בשטחה במרכז אירופה, ממלכת הבסבורג הרחיבה את שליטתה גם לספרד מ-1516 עד ל-1700. תחת שליטת בית הבסבורג, הגיעה ספרד לשיא השפעתה וכוחה, אך גם התחילה את דעיכתה האיטית.
ימי העליונות של ספרד במאה ה-16 החלו עם הניצחון על העות'מאנים בקרב לפנטו ב-1571, ועם סדרת ניצחונות על אנגליה במלחמת אנגליה-ספרד (1585-1604). במהלך אמצע המאה ה-17, ימי הגדולה הספרדים בשלטון הבסבורג החלו בדעיכתם הארוכה שהחלה בסדרת הפסדים במלחמת שמונים השנים. באדמה, ספרד ההבסבורגית כותרה במהלך מלחמת שלושים השנים, ובחציה השני של המאה ה-17 הובסה בידי הצרפתים, תחת הנהגתו של לואי הארבעה עשר. שלטון הבסבורג בספרד בא לסופו במותו של קרלוס השני, מה שהביא לפתיחתה של מלחמת הירושה הספרדית. תקופת השלטון ההבסבורגי בספרד היא גם תור הזהב של ספרד, ועידן הפריחה התרבותית שלה.
רקע
במהלכה של המאה ה-15, נקלעו קסטיליה ופורטוגל למאבק טריטוריאלי וכלכלי בתחומי מערב האוקיינוס האטלנטי. פורטוגל קיבלה מידי האפיפיור מספר בולות אשר הכירו בשליטה הפורטוגזית בטריטוריות שנתגלו על ידה, ומנגד גם קסטיליה קיבלה ערובה מן האפיפיור לזכויותיה הבלעדיות על האיים הקנריים. הכיבוש של האיים הקנריים, אשר היו מיושבים בידי שבטי הגואנצ'ים, החל בתקופתו של אנריקה השלישי, מלך קסטיליה, אך נסתיימו רק לאחר שניצחה קסטיליה במלחמות ארוכות ועקובות מדם על אדמת האיים גראן קנריה (1478-1483), לה פלמה (1492-1493) וטנריפה (1494-1496).
הכרזתם של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ובעלה פרננדו (באותה העת מלך סיציליה) כמלכי קסטיליה הובילה למלחמת הירושה הקסטיליאנית בין כתר קסטיליה לבין ממלכת פורטוגל. בתום המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בו הוכרה השליטה הקסטיליאנית על האיים הקנריים, אך מנגד הוכרה השליטה הפורטוגזית על מדיירה, האיים האזוריים, כף ורדה, על השליטה במסחר באזור גינאה - מדרום לכף בוז'אדור, וכמו כן גם בזכותה לכבוש את ממלכת פז. הסכם זה אושר בבולה אפיפיורית אשר הוציא האפיפיור סיקסטוס הרביעי.
שבעה חודשים לפני סוף המלחמה, נפטר חואן השני, מלך אראגון ובנו פרננדו, בעלה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ירש את מקומו על כס המלוכה. בעקבות זאת, נוצרה בין הממלכות אוניה פרסונלית; כל אחת מהן שמרה על המערכת הניהולית שלה, אך שתיהן נשלטו בשלטון משותף.
בשנת 1492, בתום מלחמת גרנדה בת 10 השנים, הביסו המלכים הקתוליים את אחרון המלכים המוריים של ממלכת גרנדה ובכך השלימו את הרקונקיסטה של חצי האי האיברי. לאחר ניצחונם, נפגשו המלכים עם כריסטופר קולומבוס, מלח איטלקי מהעיר ג'נובה, אשר ניסה למצוא נתיב ימי מערבה, דרך האוקיינוס האטלנטי ליפן. באותה העת כבר הייתה קסטיליה כלואה במרוץ התגליות יחד עם פורטוגל, בניסיון למצוא נתיב ימי למזרח הרחוק, כשנפגש קולומבוס עם מלכיה. בעקבות מסע זה גילה קולומבוס ב"היסח הדעת" את אמריקה, וחנך את עידן ההתיישבות הספרדית ביבשת.
ושוב, טענתם של הספרדים בנוגע לשטחים אלו אושרה בבולה אפיפיורית שהוציא האפיפיור אלכסנדר השישי. בעקבות רצונה של פורטוגל להגדיל את גבולותיה לאחר מכן, נחתם בשנת 1494 הסכם בין שתי המדינות - חוזה טורדסיאס, אשר במסגרתו חולק העולם בין קסטיליה לפורטוגל. החוזה התיר לקסטיליה זכויות בלעדיות על ההתיישבות בעולם החדש, מאלסקה לכף הורן (מלבד חופי ברזיל), וכמו כן גם את חלקה המזרחי ביותר של יבשת אסיה. ההתרחבות וההתיישבות הספרדית ביבשת החדשה נבעה מהשפעות כלכליות, רצונה לשפר את מעמדה המדיני באירופה, ותקוותיה להפיץ את הנצרות הקתולית ברחבי העולם החדש.
מן הצד השני, חוזה טורדסיאס וחוזה סינטרה (שנחתם ב-18 בספטמבר 1509) הקצו את שטחה של ממלכת פז לפורטוגל, אך מחוץ לגבולותיה ההתרחבות הקסטיליאנית הייתה מותרת, והיא החלה עם כיבושה של העיר מלייה ב-1497.
המאבקים באיטליה
המלכים הקתוליים פיתחו מערכת נישואים פוליטיים אשר מטרתה העיקרית הייתה בידוד אויבתה האירופאית העיקרית - צרפת. ילדיהם של המלכים נישאו ליורשי העצר של פורטוגל, אנגליה ובית הבסבורג. בעקבות אותה האסטרטגיה, החליטו המלכים לתמוך בבית המלוכה האראגוני של נאפולי כנגד שארל השמיני, מלך צרפת כחלק מהמלחמות האיטלקיות. כמלך אראגון, פרננדו היה מעורב במאבק עם צרפת וונציה על השליטה באיטליה; מאבקים אלו היו עיקר מדיניות החוץ שלו כמלך. קרבות אלו ביססו את עליונות הצבאות הספרדים בשדה הקרב האירופאי, עליונות אשר תישאר בקרבם עד לאמצע המאה ה-17.
לאחר מותה של המלכה איזבלה, נותר פרננדו מלכה היחיד של קסטיליה. הוא אימץ מדיניות חוץ אגרסיבית יותר מאשר בעת תקופתה של איזבלה, והרחיב את שטחי שליטתו באיטליה ונגד צרפת. הצעד הצבאי הראשון שביצע כמלכה היחידי של קסטיליה היה הצטרפותו למלחמת ליגת קמברה נגד ונציה, בו חייליו בלטו במיוחד בשדה הקרב לצד חיילי בעלת בריתו החדשה, צרפת. רק שנה לאחר מכן, הצטרף פרננדו לליגה הקדושה שהייתה נגד צרפת, מאחר שראה בכך הזדמנות לספח את מילאן ואת נווארה. המלחמה הייתה מוצלחת פחות מאשר זו נגד ונציה, וב-1516, הסכימה צרפת להסכם הפסקת אש, במסגרתו נותרה מילאן בשליטתה אך הסכימה להכיר בשליטה הספרדית בנווארה.
היסטוריה
סקירה כללית
המאות ה-16 וה-17 נחשבות בפי רבים לתור הזהב של ספרד (בספרדית: "Siglo de Oro"). כתוצאה מנישואיהם של המלכים הקתוליים, הורשו לנכדם, שליטו של בית הבסבורג, קרל כל שטחי כתר קסטיליה, כולל מושבותיה באמריקה, כתר אראגון, כולל מושבותיה בים התיכון (כולל חלק עיקרי משטחי איטליה), את האימפריה הרומית ה"קדושה", את ארצות השפלה ופראנש-קונטה, ואת אוסטריה (שהיא, יחד עם רוב שטחי בית הבסבורג עברו כמעט מידית לאחיו של הקיסר, פרדיננד). לאחר ניצחונו על המורדים בקסטיליה, הפך קרל לאיש החזק ביותר באירופה, כשברשותו אימפריה אירופית שלא היו לה עוררין עד לימי נפולאון. במהלך תקופה זו נאמר עליה רבות כי היא האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. אימפריה זו לא נשלטה מן הבירה המסורתית ואיאדוליד, אלא דווקא מסביליה.
מושבות כתר קסטיליה מעבר לים התבררו תחילה כאכזבה. היא אכן סיפקה לכלכלת ספרד מעט מסחר ותעשייה, אך אפשרויות המסחר שנתקלה בהן היו מעטות. העניינים בעולם החדש החלו להתקדם בשנות ה-20 של המאה ה-16, כשנתגלו מרבצי כסף רבים באזור גואנחואטו שבמקסיקו, אך אלו היו רק ההתחלה. מרבצי הזהב העיקריים של ספרד בעולם החדש נתגלו מאוחר יותר במהלך המאה ה-16 בסקטקס שבמקסיקו ובפוטוסי שבבוליביה. במהלך המאה ה-16, ספרד החזיקה בכמויות זהב וכסף מהעולם החדש ששווים כ-1.5 טריליון דולרים אמריקאיים. אולם, למרות שוויו האדיר של הכסף שהגיע לספרד, הוא גרם לזניחה של תעשיות אחרות ותרם לאינפלציה שפרצה בספרד בעשורים האחרונים של המאה ה-16. תייר צרפתי שביקר בספרד טען כי "כל דבר הוא יקר לספרד, חוץ מהכסף". מצב זה הוחמר עם אובדנם של מרבית מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה עם גירושם מספרד של היהודים (1492) והאנוסים המוסלמים (1609), בעוד המעמד הגבוה בחברה הספרדית העדיף להשקיע את כספו בחוב הציבורי, מאשר להשקיע את כספו בייצור של תעשיות חדשות ובשדרוג החקלאות. הייבוא האדיר של הכסף לספרד הפך אותה בסופו של דבר לתלויה בייבוא חוץ של חומרי גלם וסחורות.
שלטון בית הבסבורג בחר לבזבז את אוצרותיהן של קסטיליה ואמריקה במלחמותיו ברחבי אירופה, ולעיתים אף השאיר את ספרד במצב של פשיטת רגל. המתחים בין השלטון ההבסבורגי לעם הקסטיליאני הובילו בסופו של דבר למלחמת הקהילות של קסטיליה.
מטרותיו הפוליטיות של בית הבסבורג היו:
- יצירת גישה למשאבים של אמריקה (כסף, זהב וסוכר) ושל אסיה (חרסינה, תבלינים ומשי)
- עירעורה של צרפת והכללתה בגבולותיו המזרחיים
- שמירה על ההגמוניה ההבסבורגית הקתולית בגרמניה, ובלימתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית.
- הגנה על אירופה מפני חדירת האסלאם, בעיקר מפני האימפריה העות'מאנית
- הפצת הנצרות בין אנשי העולם החדש. בזמן מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים באירופה, העולם החדש היה המקום האידיאלי לגיוס מאמינים קתולים חדשים
מאבקיו של קרל החמישי באיטליה
עם עלייתו של קרל לכס המלכות של ספרד ב-1516, ובחירתו לשליט האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1519, מצא את עצמו פרנסואה הראשון, מלך צרפת מוקף בטריטוריות הבסבורגיות. לכן, החליט פרנסואה לפלוש לטריטוריה הספרדית באיטליה ב-1521 ופתח במלחמה עם ספרד. המלחמה הייתה אסון עבור צרפת, אשר ספגה מפלות קשות בקרב ביקוצ'ה (1522), בקרב פאביה (1525, באותו קרב גם נשבה פרנסואה) ובקרב לנדריאנו (1529). בסוף אותה המלחמה נטשה צרפת את מילאנו והעבירה אותה לחזקת ספרד.
ניצחונותיו של קרל במלחמות שהתחוללו באיטליה הציתו את החשש כי הוא ישאף להשיג כוח גדול אף יותר. האפיפיור קלמנס השביעי, שעד אותו הזמן לחם לצידו של קרל, איחד כוחות עם צרפת ועם המדינות האיטלקיות כנגד הקיסר ההבסבורגי במלחמת הליגה של קוניאק. ב-1527, לקרל נמאס מהתערבויותיו של האפיפיור במה שנראה בעיניו כעניינים חילוניים לגמרי ובזז את רומא. מהלך זה הביש את האפיפיוריות עד כדי כך שקלמנס, והאפיפיורים שירשו אותו היו זהירים הרבה יותר בהתערבות בענייני חוץ חילוניים. ב-1533, סירב קלמנס לבטל את נישואיו הראשונים של הנרי השמיני, מלך אנגליה לדודתו של קרל, מהחשש לפגוע בקיסר ולהסתכן בבזיזתה בשנית של רומא. הסכם ברצלונה בין קרל לאפיפיור ב-1529, ביסס יחסים לבביים יותר בין האפיפיוריות לבית הבסבורג. ספרד מונתה בפועל למגנה של הנצרות הקתולית, וקרל מונה למלך איטליה בתמורה להתערבותו בהפלתה של פירנצה.
ב-1528, אנדריאה דוריה חבר לקרל כנגד צרפת, על מנת להרחיקה מאיטליה ולהשיב את עצמאותה של ג'נובה. באותה השנה הוענקה לקרל ההלוואה הראשונה מבין רבות שקיבל מהבנקים הגנואים.
ב-1534, הכריז פרנסואה על בריתו חסרת התקדים עם הסולטאן העות'מאני, סולימאן הראשון, וכבש את העיר הספרדית ניס, בשיתוף עם הכוחות העות'מאניים. הנרי השמיני, מלך אנגליה, הצטרף לקרל במלחמתו בצרפת. על אף תבוסת הצבא הספרדי בקרב קרסול שנערך בפיימונטה, לצרפתים לא היה סיכוי ממשי לכבוש את מילאנו הספרדית, בעוד הם נוחלים הפסדים קשים להנרי השמיני מצפון. ולפיכך, הסכימו הצרפתים לתנאי הסכם עוינים. האימפריה האוסטרית, בהנהגתו של אחיו הצעיר של קרל, פרדיננד, המשיכו להילחם בעות'מאנים במזרח, בעוד קרל פנה לטפל בבעיה קשה לא פחות - ברית שמלקלדן.
מאבקי הדת באימפריה הרומית ה"קדושה"
ברית שמלקלדן חברה לצרפת, על אף היותה מדינה קתולית, ומאמצים שונים ברחבי גרמניה לערעור הברית נכשלו. כניעתו של פרנסואה לגרמניה, הובילה לפרישתו מן הברית, וקרל ניצל את ההזדמנות הזו. תחילה, ניסה את דרך המשא-ומתן בוועידת טרנטו ב-1545, אך ההנהגה הפרוטסטנטית חשה מאוימת בפני עמדתם של הקתולים בוועדה. ולכן, הם יצאו למלחמה השמלקלדית, כשבראשם הנסיך הסקסוני מאוריץ. בתגובה, פלש קרל לגרמניה בראש צבא ספרדי-הולנדי משולב, ברצון להשיב את השלטון האימפריאלי באזור. קרל הסב מפלה גדולה לצבא הפרוטסטנטי בקרב מילברג ב-1547, וב-1555, הוא חתם על שלום אאוגסבורג עם המדינות הפרוטסטנטיות, והשיב את הסדר על כנו בגרמניה. בהסכם הוסכם כי "זה אשר לו סמכות השלטון, לו סמכות קביעת הדת" (בלטינית: Cuius regio, eius religio), מכאן נבע כי הנסיכים הגרמנים יכולים לקבוע האם דת השטח שבשליטתם תהיה קתולית או פרוטסטנטית, ובכך היה למעשה אישור מחדש של עצמאות הנסיכים בשטחם. התערבותו של קרל בגרמניה תייגה אותו כמגנה של הנצרות הקתולית.
אפריקה והים התיכון
בתחילת המאה ה-16 האימפריה העות'מאנית איימה לכבוש את אירופה. הכיבושים העות'מאניים באירופה תפסו תאוצה עם ניצחונם בקרב מוהאץ'. קרל העדיף להחליש את העות'אמנים בדרך הים, כשהוא מונע מספינות עות'מאניות לנחות על חופי הטריטוריות הוונציאניות במזרח הים התיכון.
ערי החוף של ספרד, איטליה והאיים הים התיכון הותקפו באופן קבוע בידי פיראטים ברבריים מצפון אפריקה; האי פורמנטרה ננטש לחלוטין על ידי יושביו, ורצועות חוף החלו להתרוקן מתושביהן מהחשש הפיראטים. רב החובל הפיראטי המפורסם ביותר היה ברברוסה, או אדום הזקן. על פי השערות מסוימות כ-1.25 מיליון אירופים נחטפו בידי הברבריים ונמכרו כעבדים באפריקה ובאימפריה העות'מאנית.
בתקופת שלטונו של קרל בספרד, הייתה דעיכה בנוכחותה בים התיכון ואפילו בתוניס, ונמלה לה גולט, נכבשו ב-1535. אחת אחרי השנייה, החזקות הספרדיות באפריקה נפלו בידי הפיראטים והעות'מאנים.
מפלתה של צרפת
ב-1556 ויתר קרל על השלטון בכל האזורים בהם שלט ופרש למנזר. את האימפריה הספרדית (ספרד, מושבותיה מעבר לים, ארצות השפלה, שטחים במזרח צרפת, את דרום איטליה ואת סרדיניה) הוריש לבנו פליפה, יורשו החוקי היחיד, ואת האימפריה הרומית ה"קדושה" הוריש לאחיו פרדיננד, אשר גם היה השליט של אוסטריה. בעיניו של פליפה, הייתה קסטיליה בסיסה של האימפריה שלו, אך אוכלוסייתה של קסטיליה (שהייתה בערך כ-⅓ מזו של צרפת), לא יכלה לתמוך צבאית באימפריה שלו. כשפליפה נישא למרי הראשונה, מלכת אנגליה, הפכה אנגליה לבעלת בריתה של ספרד.
ספרד עוד לא הייתה במצב של שלום עם שכנותיה, וכשאנרי השני, מלך צרפת עלה לשלטון ב-1547, הוא חידש את מלחמותיו עם ספרד על מנת לבסס את שליטתו באיטליה ובאירופה כולה. הצרפתים ערכו פשיטה מוצלחת על לוריין אך נכשלו בניסיון לכבוש את טוסקנה בקרב מרקיאנו ב-1554. ב-1556 עלה פליפה לשלטון לאחר פרישתו של אביו. הוא פתח במלחמה אגרסיבית בצרפת, כשהוא רומס, בשיתוף עם דוכס סבויה את הצבא הצרפתי בקרב סן-קנטן שבפיקרדיה ב-1557, וכשהוא מנצח את אנרי שנית בקרב גראבלין. הצטרפותה של אנגליה למלחמה ב-1558, גרמה לה לאבד את עיר הנמל קאלה. בשלום קאטו-קמברזי שנחתם בתום המלחמה בשנת 1559, ויתר אנרי על כל תביעותיו באיטליה, בתמורה להכרה בשליטתו בקאלה ובלוריין. במהלך חגיגות השלום בין צרפת לספרד נהרג אנרי מחוד חנית תועה. צרפת הוכתה בתוהו ובבלאגן במהלך שלושים השנים הבאות - מלחמות אזרחים ומתיחות אזרחית (מלחמות הדת בצרפת). דעיכתה של צרפת הותירה את ספרד ואת בית הבסבורג לבדה במשחק הכוחות באירופה. חופשיה מהתנגדות צרפתית ממשית, ספרד הייתה בשיאה מבחינת חוזקתה וגודלה הטריטוריאלי עד לשנת 1643.
המאבקים באירופה בתקופתו של פליפה השני
תקופת הרוגע בספרד הייתה קצרת ימים. ב-1556, פריצתן של מהומות פרוטסטנטיות בארצות השפלה גרמו לפרננדו אלברס דה טולדו דוכס אלבה השלישי לפלוש אליהן על מנת להשיב את הסדר על כנו. ב-1586, הוביל וילם השתקן מהפכה כושלת לסילוקו של פרננדו מארצות השפלה. קרבות אלו נחשבים ליריית הפתיחה של מלחמת שמונים השנה בין הולנד לספרד, אשר בסופה הוכרה עצמאותה של הולנד מספרד. הספרדים, להם היה רווח כלכלי משמעותי מחזקתם בהולנד, ובייחוד מעיר הנמל אנטוורפן, היו חייבים לעשות צעדים להשבת הסדר למקום ולהבטחת שליטתם בו. ב-1572, החלו קברניטים ומלחים הולנדים לכבוש מספר ערי חוף בהולנד, להצהיר על שיוכם לוילם, ולהוקיע את ההנהגה הספרדית.
עבור ספרד, הפכה המלחמה לביצה ארוכה ומתישה. ב-1574, הצבא הספרדי נהדף מהמצור שהטיל על העיר ליידן, לאחר שההולנדים שברו את סוללות ההגנה שלהם ואת הסכרים אשר הגנו על המישורים הנמוכים בארצם, וגרמו לשיטפונות וסחיפות ענק בנתיבו של הצבא הספרדי. ב-1576, בעקבות עומס כלכלי שנוצר מהמלחמה בארצות השפלה, מהחזקתו של הצי שניצח בקרב לפנטו, ובעקבות האיום הגובר מצד הפיראטים באוקיינוס האטלנטי, אשר הפחית את הכנסותיו מהקולוניות באמריקה, הכריז פליפה על פשיטת רגל. צבאו של פליפה פתח במרד זמן לא רב לאחר מכן - הוא כבש את אנטוורפן ובזז את ארצות השפלה הדרומיות. בעקבות ביזתם של חייליו של פליפה, הצטרפו מספר מוקדים בארצות השפלה הדרומיות הנייטרליות למרד. ב-1579, הספרדים פייסו את ארצות השפלה הדרומיות באיחוד אראס, שנחתם בין הצדדים, בו נשבעו ארצות השפלה הדרומיות נאמנות לפליפה. בתגובה, חתמו ארצות השפלה הצפוניות על איחוד אוטרכט, כברית בין הארצות הצפוניות נגד ספרד. הארצות הצפוניות הכריזו באופן רשמי על עצמאותן ב-1581, בחקיקתו של חוק ההתכחשות.
תחת חסותו של איחוד אראס, ארצות השפלה הדרומיות (כיום בוולוניה, נור-פה דה קאלה ופיקארדי), הביעו נאמנות לפליפה, והכירו בשלטונו של בא-כוחו, יוהאן מאוסטריה. שקט מקומי זה בא יחד עם ההזדמנות לחזק את כוחו של פליפה, כשב-1580 נהרג אחרון המלכים משושלת המלוכה בפורטוגל במערכה במרוקו - אנריקה, מלך פורטוגל. פליפה הכריז על תביעותיו לכתר הפורטוגזי, וביוני אותה השנה, שלח את הדוכס מאלבה לליסבון לאשש את ירושתו. שלטונו של פליפה התקבל באהדה רבה יותר בליסבון מאשר ברוטרדם, והאימפריות המאוחדות של ספרד ופורטוגל הניחו בידיו של פליפה כמעט את כל שטחי העולם החדש, יחד עם רשת המסחר הפורטוגזית הענפה באסיה ובאפריקה. פליפה אף העביר את בירתו לליסבון למשך תקופה קצרה, על מנת לחזק את שלטונו בפורטוגל, וב-1582, השיב אותה למדריד.
השלטון בפורטוגל דרש כוחות צבא רבים על מנת לשמור עליה תחת שליטה ספרדית, אך באותה תקופה ספרד עוד התאוששה מפשיטת הרגל של 1576. לאחר שהוצע פרס גדול על ראשו של וילם השתקן, הוא נרצח על ידי מתנקש קתולי ב-1584. לפי ציפיותיהם של הספרדים, מותו של מנהיג המהפכה ההולנדית היה אמור להביא סוף למלחמה. אך ב-1586, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, שלחה תגבורת להמפכה ההולנדית הפרוטסטנטית, והפיראט האנגלי פרנסיס דרייק ביצע מתקפות רבות על ספינות המסחר הספרדיות בים הקריבי ובאוקיינוס האטלנטי, כשהבולטת ביניהן הייתה המתקפה על קדיס. ב-1588, בתקווה למנוע התערבות אנגלית נוספת במערכה, שלח פליפה את הארמדה הספרדית למתקפה באנגליה. יתרון מזג האוויר, בשילוב עם הספינות המחומשות והקלות לניווט של אנגליה, יחד עם האזהרות המוקדמות מפי המרגלים שלהם בהולנד, הובילו להפסד של הארמדה. כישלונה של הארמדה האנגלית לפלוש לספרד ופורטוגל ב-1589, הוביל לנקודת המפנה במלחמה האנגלו-ספרדית. הספינות הספרדיות הצליחו להעביר יותר סחורות מאמריקה לספרד, והמתקפות האנגליות נחלו כישלונות רבים.
לאחר מותו של אנרי השני, מלך צרפת, השקיעה ספרד את משאביה במלחמות הדת בצרפת. ב-1589, נהרג אחרון מלכי שושלת ולואה, אנרי השלישי, מלך צרפת. יורשו, אנרי הרביעי, מלך נווארה, אשר היה הראשון לשלוט בצרפת משושלת בית בורבון, ניצח בקרבות מפתח נגד הליגה הקתולית בארק (1589), ובאיברי (1590). על מנת למנוע מאנרי להפוך למלך צרפת, פליפה חילק את צבאו בארצות השפלה ופלש לצרפת ב-1590.
הפיוס עם מדינות אירופה בתקופתו של פליפה השני
כשניצבות בפניה המלחמות עם אנגליה, הולנד וצרפת, כל אחת מהן הונהגו בידי מנהיגים מוכשרים וחזקים, האימפריה הספרדית פשוטת הרגל מצאה את עצמה במשבר. כשכמות הפיראטיות עולה באוקיינוס האטלנטי, ועלות התחזוק של המושבות באמריקה עלתה, ספרד הייתה חייבת ליישב את החובות שלה. ולכן, היא החליטה לפנות לדרך המשא-ומתן על מנת להפחית את ההיחשפות שלה לסכסוכים, שעלו לקופתה הון רב. תחילה, חתמה ספרד על שלום ורוין עם צרפת, והכירה באנרי הרביעי (שהפך לקתולי מספר שנים קודם לכן) כמלך צרפת, והחזירה חלקים מהסטטוס קוו של שלום קאטו-קמברזי לתוקף. ממלכת אנגליה סבלה באותה התקופה ממלחמת גרילה באירלנד הקתולית, שנתמכה בידי ספרד. לכן, המלחמה נגמרה ב-1604, כשאנגליה התחייבה לא להתערב יותר במלחמה בהולנד, ולא להפריע יותר לספינות הסחר הספרדיות.
קסטיליה סיפקה לאימפריה את מרבית הכנסותיה וצבאותיה. המגפה שפקדה אותה בין השנים 1596 ו-1602, הובילה למותם של כ-600,000 מתושביה. מספר משמעותי נוסף של קסטיליאנים נהרגו בשדות הקרב באירופה או היגרו לאמריקה. ב-1609, גורשו האנוסים המוסלמים מאדמת ספרד. ישנן הערכות שגורסות כי קסטיליה איבדה כ-25% מאוכלוסייתה בין השנים 1600 ו-1623. צניחה כה משמעותית בבסיס האוכלוסייה של האימפריה, הובילו להיחלשות מסוכנת של כלכלתה, במיוחד בתקופת המאבקים של ספרד באירופה.
השלום עם צרפת ואנגליה, הותיר לה רווח כלכלי על מנת לגייס משאבים למלחמה בהולנד. ההולנדים, בהנהגתו של מאוריץ, נסיך אורנז', בנו של וילם השתקן, הצליחו בכיבוש של מספר ערי גבול מספרד, כשהעיקרית שבהן הייתה עיר המבצר ברדה. לאחר שנחתם הסכם שתים עשרה שנות הפסקת האש עם הולנד, הגיעה ספרד למצב המיוחל של שלום עם כל אויבותיה.
ספרד התאוששה מאוד בתקופת הפסקת האש - היא שמה את כלכלתה בראש מעייניה, ופעלה על מנת להשיב את יציבותה ויוקרתה באירופה. יורשו של פליפה השני - פליפה השלישי, מלך ספרד, היה איש חלש וחסר יכולות משמעותיות כמו אביו. לא היה לו עניין בפוליטיקה של ארצו, והוא העדיף לנהל את נכסיו בעזרת באי-כוחו. ראש השרים שלו היה פרנסיסקו, דוכס לרמה.
דוכס לרמה, ופליפה השני לפניו, לא התעניינו במיוחד בבעלת בריתם, אוסטריה. ב-1618, החליף המלך את הדוכס בראש שרים יוצא צבא, שהיה השגריר לווינה. ראש השרים החדש האמין כי המפתח לריסון הצרפתים ולמפלתם של ההולנדים היה ברית קרובה יותר עם אוסטריה ההבסבורגית. ב-1618, אוסטריה ופרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" פתחו במלחמה עם האיחוד הפרוטסטנטי ובוהמיה. ראש השרים החדש עודד את פליפה להצטרף למלחמה לצידה של אוסטריה, ופליפה שלח את צבאו בארצות השפלה הדרומיות למלחמה, וזו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת שלושים השנים - המלחמה האירופית האחרונה בה לקחה ספרד חלק מרכזי.
הדרך לרוקרואה
ב-1621, ירש פליפה הרביעי את האימפריה הספרדית. בשנה שלאחר מכן, הוחלף ראש השרים בגספר דה גוזמן, רוזן-דוכס אוליברס, שהאמין שהמקור לכל צרותיה של ספרד היו ארצות השפלה. לאחר מספר הצלחות פנימיות, הובסו הבוהמים בקרב ההרים הלבנים ב-1621, ובקרב שטאדטלוהן ב-1623. המלחמה עם הולנד התחדשה ב-1621, והתפתחה עם כיבושה המחודש של ברדה בידי הספרדים ב-1625. הצטרפותו של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק, מהמלכים העשירים באירופה באותה התקופה, למלחמה לצד הפרוטסטנטי הצית חשש בקרב ההנהגה הספרדית. אך ניצחון האימפריה הרומית ה"קדושה" עליו בקרב גשר דסאו, ושנית בקרב לותר (שניהם ב-1626), הסיר חשש זה מליבם.
במדריד החלה להתפתח התקווה כי הולנד סוף סוף תיפול שנית לידי האימפריה. לאחר ההפסד של הכוחות הפרוטסטנטיים והדנים בגרמניה, וההסתבכות של צרפת במלחמות פנימיות (באותה התקופה החל מצור לה רושל), עליונותה של ספרד לא הייתה מעורערת. באותה התקופה הגה אוליבארס המשפט המפורסם - "אלוהים הוא ספרדי והוא חלק מהאומה שלנו בימים אלו" (בספרדית: Dios es español y está de parte de la nación estos días).
אוליבארס הבין כי מדינתו זקוקה לרפורמה משמעותית, אך על מנת לעבור אותה, היא זקוקה לשלום. מפלתה של הולנד נוספה לרשימת הנחיצויות שלו, מאחר שכל תנועה פרוטסטנטית אנטי-הבסבורגית, מקורה היה בהולנד. יותר מכך, הבנקאים ההולנדים היו אלו שכילכלו את הסוחרים הספרדים באיי הודו המזרחית, ובאותה התקופה החלו יזמים ומתיישבים הולנדים להפר את ההגמוניה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגל.
כשמרבית מצבאו של פליפה התמקד במלחמה בארצות השפלה, עתיד המלחמה נראה מובטח לטובת ספרד. את שנת 1627 סימנה תפנית במלחמה ובעתידה של ספרד, מאחר שבאותה השנה קרסה טוטאלית הכלכלה הקסטיליאנית. ההבסבורגים הוציאו הון רב במלחמה, מה שהוביל לאינפלציה משמעותית שהורידה את ערך המטבע הספרדי לשפל (בדומה למה שקרה בשנה שקדמה לכך באוסטריה). עד שנת 1631, חלקים מקסטיליה נקטו בכלכלת סחר חליפין, ולכן התקשה הממשל לאסוף כספי מיסים מספקים ממעמד האיכרים. הממשל היה תלוי ברווחים שהגיעו מהמושבות הספרדיות שמעבר לים.
אוליבארס חוקק מספר רפורמות במיסים לקראת סופה של המלחמה, אך נכנס לעוד מאבק מביש וחסר תועלת באיטליה. ההולנדים, שבמהלך הפסקת האש העניקו עדיפות מיוחדת להגדלת צי המלחמה שלהם, הנחיתו מכה קשה על צי המסחר הספרדי בקרב מפרץ מטאנסס, עליו הייתה תלויה האימפריה הספרדית לאחר המשבר הכלכלי.
משאביה הצבאיים של ספרד היו פרושים ברחבי אירופה, וכן גם בים היו מפוזרים צייה, כנגד הציים המתפתחים של הולנד וצרפת, וגם לנוכח האיום המתמשך מצד העות'מאנים והברבריים בים התיכון. בנוסף, משימת ההחלשה של הספנות ההולנדית הופקדה בידיהם של הדנקירקים (Dunkirkers), שנחלו הצלחה משמעותית. ב-1625, צי משולב ספרדי-פורטוגזי כבש בחזרה את העיר האסטרטגית לחופי ברזיל - סלבדור מידי ההולנדים. מלבד זאת, ברחבי העולם נקודות המסחר והמבצרים המבודדים שהיו בידיה של פורטוגל, באסיה ובאפריקה, היו חשופים לפשיטות ולהשתלטויות אנגליות והולנדיות.
ב-1630, גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה, מהמנהיגים הבולטים בהיסטוריה, נחת בגרמניה עם צבאו ושחרר את העיר שטרלזונד, מאחרוני המעוזים הקתולים בגרמניה. לאחר מכן, המשיך גוסטב דרומה וניצח ניצחונות חשובים בברייטנפלד ובליצן. התערבותו של גוסטב במלחמה עודדה פרוטסטנטים נוספים להיכנס למלחמה. המצב הקתולי השתפר עם מותו של גוסטב בליצן ב-1632, ועם הניצחון בקרב המפתח בנורדלינגן ב-1634. מעמדת הכוח, פנה הקיסר הקתולי למדינות גרמניה בשלום; רבות מהן הסכימו, כולל שתיים ממדינות המפתח הפרוטסטנטיות - ברנדנבורג וסקסוניה. צרפת הצטרפה למשוואה לאחר חתימת ההסכמים והפרה את המשוואה הדיפלומטית.
הקרדינל רישלייה הקתולי מצרפת היה תומך של ההולנדים ושל הפרוטסטנטים מתחילת המלחמה, כשהוא שולח משאבים וציוד במטרה להחליש את בית הבסבורג באירופה. רישלייה החליט כי שלום פראג שנחתם בין האימפריה הרומית הקדושה לסקסוניה והמדינות הפרוטסטנטיות, היה מנוגד לתוכניות הצרפתיות, והכריז מלחמה על האימפריה הרומית ה"קדושה" וספרד, מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם. במלחמה הזו, הכוחות הספרדים המנוסים נחלו הצלחות מסוימות בתחילתה. אוליבארס הורה על מתקפה על צפון צרפת מארצות השפלה הספרדיות, במטרה לנפץ את מעמדו ונחישותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת, ולהפיל את רישלייה. ב-1636, הכוחות הספרדים התקדמו דרומה בצרפת עד לקורבי - עתיד המלחמה היה נראה כניצחון ספרדי מובהק.
אולם, לאחר 1636, עצר אוליבארס את ההתקדמות דרומה, מהחשש לעורר פשיטת רגל ממשלתית נוספת. היסוסו זה של אוליבארס היה הרה גורל - הכוחות הצרפתים התאספו מחדש ודחקו את הספרדים חזרה לגבול, והצבא הספרדי לא חזר כל כך עמוק לתוך צרפת שנית. בקרב ימי שנערך בשנת 1639, צי ספרדי שנשא כוחות צבא הוטבע בידי צי הולנדי, והספרדים לא הצליחו לחזק ולתגבר את כוחותיהם בארצות השפלה. בשנת 1643, צבא פלנדריה, שהיה למיטב אנשי הצבא והמנהיגים הספרדים, עמד בפני מתקפה צרפתית בראשו של לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה בצפון צרפת בקרב רוקרואה. הספרדים, בהנהגתו של פרנסיסקו דה מלו, נוצחו בידי הצרפתים. הקרב לא הפך לשפיכות דמים; ההתקדמות בקרב הייתה דומה, אך הספרדים נאלצו להיכנע תחת תנאים מכובדים. המוניטין המכובד של צבא פלנדריה התנפץ ברוקרואה, וכמוהו גם הדומיננטיות של ספרד באירופה.
תחילת שקיעתה של ספרד
הטינה נגד ההשפעה המופרזת של אוליברס הייתה כה חזקה עד כי פליפה נאלץ לפטר אותו ב-1643. מאז, המלך קבע שוב את המדיניות. אמנם היו עדיין יועצים ומדריכים, אבל אף אחד לא היה חזק כמו אוליברס. פליפה נאלץ להכיר בכך שכוחה של ארצו אינו עומד במלחמה נגד הולנד וצרפת, וביקש מאז 1644 לסיים את המלחמות. בשנת 1645 הוא שלח את גספר דה בראקאמונטה, רוזן פנייראנדה השלישי למשא ומתן על שלום וסטפליה במינסטר, אשר הביא לשלום עם הולנד, ואיפשר לבודד את צרפת. בהסכם השלום בין ספרד להולנד, אשר נחתם בשנת 1648, היה על פליפה הרביעי להכיר בעצמאותה של הולנד, אך בה בעת הבטיח את המשך ארצות השפלה הספרדיות נגד צרפת. אולם, הברית בין בית הבסבורג האוסטרי לפליפה הרביעי התפרקה.
המצב הכלכלי הקשה אילץ את המלך להעלות מיסים ולהציג יותר, והוא אולץ אפילו להתחייב על משלוחי הכסף מדרום אמריקה. בשנת 1647 פרצו התקוממויות בסיציליה ובנאפולי. בסיציליה, ויתוריו של המשנה למלך סיימו את ההתקוממות, ואילו המהומות בנאפולי דוכאו רק למחצה. בשנת 1648 פרמו גם מרידות באראגון ובנווארה, ובשנת 1652 הייתה עוד פשיטת רגל לאומית.
המלחמה עם צרפת נמשכה גם אחרי שלום וסטפליה עם הצלחות משתנות עבור שני הצדדים. בשנת 1655 כרתה צרפת ברית עם אנגליה, ובשנת 1655 כבשו האנגלים את ג'מייקה. בשנת 1657 האנגלים הטביעו או כבשו את רוב צי האינדיאס, מה שהחמיר יותר את המצב הכלכלי של ספרד. המלחמה נגד צרפת הסתיימה רק בשנת 1659 בשלום הפירנאים, שבו ספרד נאלצה לוותר על מחוזות גבול חשובים כמו רוסיון, ארטואה, סרדאן ואחרים. כמו כן, נסיונותיו של פליפה לכבוש מחדש את פורטוגל במלחמת השיקום הפורטוגזית בין השנים 1659–1668 נכשלו, וספרד איבדה במידה רבה את כוחה באירופה. במהלך שלטונו, התוצאות של מלחמות, רעב ומגיפות הקטינה באופן משמעותי את מספר תושבי ספרד.
ב-17 בספטמבר 1665 מת פליפה במדריד, ובנו קרלוס השני, מלך ספרד עלה לשלטון במקומו. שנות שלטונו של קרלוס היו קשות עבור ספרד. הכלכלה הייתה גרועה, היה רעב בארץ, ושלטון המלוכה על המחוזות הספרדים השונים היה חלש מאוד. קרלוס היה בן שלוש כאשר אביו, פליפה הרביעי, מת ב-17 בספטמבר 1665. מועצת קסטיליה מינתה את אשתו השנייה של פליפה ואמו של קרלוס, מריאנה מאוסטריה, כעוצרת השלטון במקומו של קרלוס.
בעת עלותו לשלטון התרחשה מלחמת השיקום הפורטוגזית, וזמן קצר לאחר עלייתו לשלטון החלה מלחמת ההאצלה עם צרפת על השליטה בארצות השפלה הספרדיות ובפראנש-קונטה. אמו מריאנה ניהלה את ענייני המדינה באמצעות ידידיה, והביאה לסיום המלחמות עם פורטוגל וצרפת, על אף אובדן שטחים שהשתייכו קודם לכן לספרד. גם בבגרותו של קרלוס המשיכה אמו למשול, בשל מחלתו וחוסר תפקודו. בשנת 1677 נערכה הפיכה נגד מריאנה, שהובלה על ידי חואן מאוסטריה הצעיר - בנו הלא חוקי של פליפה הרביעי, מלך ספרד, ומסרה את השלטון לקרלוס.
ב-19 בנובמבר 1679, בגיל 17, התחתן קרלוס עם מארי לואיז ד'אורליאן, בתם של פיליפ הראשון, דוכס אורליאן והנרייטה אן, נסיכת אנגליה. המלכה החדשה נודעה ביופייה ובקסמה האישי, וקרלוס היה מאוהב בה מהרגע הראשון. למרות זאת, חצר המלוכה הספרדית ונסיונותיה הכושלים להיכנס להריון גרמו לה לסבול מדיכאון. הזוג המלכותי ניסה במשך שנים רבות להביא ילדים לעולם אך ללא הצלחה. למרות זאת הם נשארו אופטימיים ונהגו להתפלל יחדיו בכנסייה לילדים.
בשנת 1680 ניהל קרלוס את טקס האוטו-דה-פה הגדול ביותר בהיסטוריה של האינקוויזיציה הספרדית, שבה נכפו 120 אסירים, ומתוכם 21 נשרפו מאוחר יותר על המוקד. האוטו-דה-פה הציבורי האחרון התרחש בשנת 1691.
בנובמבר 1683 לואי הארבעה עשר, מלך צרפת תקף שוב את ארצות השפלה הספרדיות במלחמת האיחוד (1683–1684). אף כי המלחמה הייתה קצרה, היא הייתה הרסנית לכוחות הספרדים והסתיימה באוגוסט 1684 בשביתת רטיסבון, שאפשרה ללאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" להתרכז בלחימה נגד האימפריה העות'מאנית במזרח במהלך המלחמה הטורקית הגדולה. בשנת 1688 פרצה מלחמת תשע השנים, שבמהלכה שוב לחמו צרפת וספרד. הלחימה נמשכה עד לשנת 1697, והסתיימה בהסכם רייסווייק, וספרד קיבלה את קטלוניה ואת המבצרים במונס, לוקסמבורג וקורטרייק.
בפברואר 1689 מתה אשתו מארי לואיז ד'אורליאן בנסיבות מפוקפקות, ובאוגוסט אותה שנה התחתן קרלוס עם מריה אנה מנויבורג, בתם של פיליפ וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ ואליזבת אמליה, רוזנת הסן-דרמשטדט, אך גם ממנה לא היו לו ילדים. מריה אנה הייתה מעורבת בתככי חצר המלוכה הספרדית, ורצתה להביא לבחירתו של אחיינה קרל, ארכידוכס אוסטריה ליורש העצר. בעקבות כך הסתכסכה מריה אנה עם חמותה מריאנה מאוסטריה, שרצתה להביא לבחירתו של נינה יוזף פרדיננד מבוואריה ליורש העצר. מריה אנה הייתה שנואה בחצר המלוכה הספרדית, בשל דרכה לגנוב כסף וחפצי אמנות יקרים ולשלוח אותם למשפחתה בגרמניה. ב-16 במאי 1696 מתה אמו מריאנה מאוסטריה, ולאחר מותה שלט קרלוס לבדו עד מותו בשנת 1700.
פרוץ מלחמת הירושה הספרדית
לקראת סוף חייו התדרדר מצב בריאותו השברירי של קרלוס, והוא נעשה רגיש ומוזר יותר ויותר, ובשלב מסוים אף דרש להוציא את גוויות בני משפחתו כדי שיוכל להביט בגוויות. קרלוס פרש מתפקידו כאשר הייתה לו התמוטטות עצבים שנגרמה בעקבות הלחץ שהיה עליו להושיע את ספרד ממהצרות הכלכליות שנחתו עלייה. קרלוס חי חיים פשוטים מאז ואילך, שיחק במשחקים והיה מעורב בפעילויות אחרות. הוא מת במדריד ב-1 בנובמבר 1700, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-39. הרופא שביצע את נתיחת הגופה קבע כי גופו "לא הכיל טיפה אחת של דם, לבו היה בגודל של גרגיר, ריאותיו נפלו, מעיו רקובות ונגרניות, היה לו אשך אחד, שחור כמו פחם, וראשו היה מלא מים". ההיסטוריונים האמריקנים ויל ואריאל דוראנט תיארו את קרלוס השני כ"קצר, צולע, אפילפטי, סנילי, וקירח לחלוטין" עוד לפני היותו בן 35.
בעקבות מותו של קרלוס פסק השלטון של בית הבסבורג בספרד, מה שהביא לפרוץ מלחמת הירושה הספרדית, שבסיומה עלה לשלטון פיליפ, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת.
קישורים חיצוניים
30663684ספרד ההבסבורגית