פשיזם קלריקלי

פשיזם קלריקלי (באיטלקית: Fascismo clericale) הוא אידאולוגיה המשלבת עקרונות פוליטיים וכלכליים הלקוחים מהפשיזם עם מסורת ופילוסופיה דתית. נעשה שימוש במונח זה כדי לתאר ארגונים ותנועות המשלבים אלמנטים דתיים ופשיסטיים, וכדי לתאר תמיכה של ארגוניים דתיים בפשיזם, או משטרים פשיסטיים בהם לאנשי דת תפקיד מרכזי.

נראה שהמונח פשיזם קלריקלי הופיע לראשונה בסביבות שנת 1920 באיטליה והתייחס ספציפית לחלק מהמפלגה הקתולית שתמך בבניטו מוסוליני ובמשטרו. המונח הומצא כביכול על ידי לואיג'י סטורצו (Luigi Sturzo) אחד ממנהיגי המפלגה הקתולית, כומר איטלקי, אשר בחר להתנגד למוסוליני, ועל כן הוגלה ב-1924. אולם ההיסטוריון האמריקאי זאב וולטר לאקוויר מצא שהמונח פשיזם קלריקלי הוזכר אף לפני המצעד על רומא של מוסוליני, בהתייחסות לקבוצה של מאמינים קתולים בצפון איטליה שדגלו בשילוב קתוליות עם פשיזם. סטורצו עשה הבחנה בין איטלקים קתולים שתמכו בפשיזם ועזבו את המפלגה הקתולית מוקדם, בשנים 1921-1922 ובין אלו שנשארו במפלגה גם לאחר המצעד על רומא וקראו לשיתוף פעולה עם הממשלה הפשיסטית. בסופו של דבר שתי הקבוצות תמכו במוסוליני.

דוגמאות לדיקטטורות ותנועות פוליטיות, שכללו אלמנטים של פשיזם קלריקלי, הן התנועה הלאומנית הקרואטית "אוסטאשה", תנועתו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל, מפלגת חזית המולדת בהנהגת אנגלברט דולפוס באוסטריה, ותנועותיהם של יוזף טיסו בסלובקיה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, ז'טוליו ורגאס בברזיל, התנועה הלגיונרית ברומניה, הרקסיזם בבלגיה וממשלת צרפת של וישי.

אין הסכמה מוחלטת בין חוקרים המקבלים את המונח פשיזם קלריקלי בנוגע לדוגמאות אלו, אולם האוסטאשה היא המוסכמת ביותר לפשיזם קלריקלי.

המונח פשיזם קלריקלי אינו מקובל על כל החוקרים. חלקם סבורים שמונח זה אף מתאים לתיאור של תנועות בנות ימינו כגון התנועה הגזענית זהות נוצרית ותנועות מוסלמיות רבות. מנגד, חוקרים רבים מסרבים לקבל מונח זה וטוענים שמשטר פשיסטי לא נעשה 'קלריקלי' אם אנשי דת מסוימים תומכים בו. גם בקרב חוקרים המקבלים מונח זה, חלקם סבורים שאין לו מקום לאחר סוף מלחמת העולם השנייה.