עידן התגליות

עידן התגליות הייתה התקופה שמתחילת המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17, בה חוקרים ומגלי ארצות אירופאים חיפשו בכיוונים שונים ברחבי העולם דרכי מסחר ושותפי מסחר חדשים. במהלך תהליך זה גילו האירופאים ארצות ופגשו בעמים שלא היו ידועים להם לפני כן. בין מגלי הארצות המפורסמים ביותר של התקופה: כריסטופר קולומבוס, וסקו דה גמה ופרדיננד מגלן.

בסיסו של עידן התגליות היה בטכנולוגיות ורעיונות חדשניים שנולדו בתקופת הרנסאנס, כמו חידושים חדשים בתחומי הקרטוגרפיה, הניווט, הנשק ובבניית ספינות. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה ההמצאה של ספינות הקאראק והקרוולה בפורטוגל, שהיו הספינות הראשונות באירופה שיכלו לעזוב את הים התיכון השקט ולשוט בבטחה באוקיינוס האטלנטי^[1].

דרך היבשה

"מפת פרה מורו" משנת 1459, אחת המפות המדויקות ביותר של התקופה שתיארה את אירופה, אפריקה ואסיה.

ההקדמה לעידן התגליות הייתה סדרה של מסעות אירופאים שחצו את אירואסיה בסוף ימי הביניים. בזמן שהמונגולים איימו על אירופה הם גם איחדו חלקים נרחבים מאירואסיה ויצרו דרכי מסחר ותקשורת שהשתרעו מהמזרח התיכון ועד סין. אירופאים רבים ניצלו את רשת המסחר הזו על מנת לחקור את המזרח. חוקרים אלו היו ברובם איטלקים, שכן באותה התקופה המסחר בין אירופה למזרח התיכון נשלט כמעט לגמרי על ידי סוחרים מערי המדינה האיטלקיות. גם האפיפיורות שלחה מספר משלחות מחקר מזרחה בתקווה למצוא שם מומרים (ר' אגדת הכומר יוחנן).

החוקר הראשון שנסע מזרחה היה האיטלקי ג'ובאני דה פיאן דל קרפינה, שיצא למסע אל מונגוליה ובחזרה בין השנים 1241-1247. אולם החוקר המפורסם ביותר היה מרקו פולו, שכתב על מסעותיו ברחבי אסיה בין השנים 1271-1295, ותיאר את ביקורו כאורח בחצרו של קובלאי חאן. בשנת 1439 הסוחר ניקולו דה קונטי המשיך במסורתו של מרקו פולו ופרסם ספר על מסעותיו להודו ולדרום מזרח אסיה.

אולם למסעות אלו לא הייתה השפעה גדולה על מהלך ההיסטוריה. האימפריה המונגולית קרסה במהירות והמסע למזרח הפך לקשה ומסוכן יותר. גם מגפת המוות השחור של המאה ה-14 מנעה מסחר ומסעות. דרך המסחר היבשתית לאסיה הייתה ארוכה וקשה מדי בשביל מסחר יעיל ורווחי וכן היא החלה ליפול בידיהן של אימפריות איסלאמיות שלחמו באירופאים.

תחילת המסעות בפורטוגל

ערך מורחב – האימפריה הפורטוגזית

עם המצאת ספינות הקאראק והקרוולה במאה ה-15 בחצי האי האיברי החלו האירופאים לחשוב שוב על מסעות למזרח. למרות שהספרדים והפורטוגלים לחמו במורים על השליטה בחצי האי, הם גם הרוויחו מהמגע עימם: לא רק שהספינות המתקדמות החדשות השתמשו בידע ערבי של בניית ספינות, אלא גם שדרך הערבים האירופאים גילו מחדש את הגאוגרפיה היוונית הקדומה, שאפשרה להם להבין את צורתן של אפריקה ואסיה.

הגל הגדול הראשון של מסעות מחקר הושק על ידי הנסיך הפורטוגלי, אנריקה הנווט. הפורטוגלים יצאו לראשונה אל מרחבי האוקיינוס האטלנטי וכך גילו את איי מדיירה ב-1419 ואת האיים האזוריים ב-1427, שהפכו למושבות פורטוגליות. אולם התוכנית החשובה ביותר של אנריקה הייתה חקר החוף המערבי של אפריקה. במשך מאות שנים דרכי המסחר היחידות שחיברו בין אירופה למערב אפריקה עברו דרך מדבר סהרה. דרכים אלו דרכם העבירו בעיקר עבדים וזהב נשלטו על ידי המדינות האיסלמיות של צפון אפריקה שהיו אויבותיהן של ספרד ופורטוגל. הפורטוגלים קיוו כי ניתן יהיה לעקוף את הערבים על ידי מסחר ישיר עם מערב אפריקה דרך הים, ובנוסף הם האמינו כי דרומית לסהרה הם ימצאו מדינות נוצריות שיעזרו להם במאבקם נגד הערבים.

הנווטים הפורטוגלים התקדמו באיטיות אך ביציבות והצליחו כל שנה להגיע קצת יותר דרומה, עד שבשנת 1434 הצליחו לעבור את מכשול כף בוז'אדור. בצו אפיפיורי שניתן בשנת 1455 נקבע כי פורטוגל, כממלכה קתולית, תקבל את המונופול למדינות חדשות שיתגלו מעבר לכף בוז'אדור.

תוך שני עשורים החוקרים הפורטוגלים התגברו על מחסום הסהרה והקימו תחנת מסחר בעבדים בסנגל של היום. הם המשיכו דרומה והקימו תחנות מסחר ומבצרים באלמינה (בגאנה של היום) ובסאו טומה ופרינסיפה, שם הוקמה המושבה הפורטוגלית הראשונה לייצור סוכר, והזהב שיובא לפורטוגל מגינאה עזר להמריץ את המשלחות הבאות. בשנת 1482 משלחת תחת פיקודו של דיוגו קאו יצרה לראשונה קשר עם ממלכת קונגו, אך פריצת הדרך הגדולה ביותר הייתה בשנת 1487 כאשר בארתולומיאו דיאס הקיף לראשונה את כף התקווה הטובה ובכך הוכיח כי היה ניתן להגיע דרך הים לאוקיינוס ההודי. בשנת 1498 וסקו דה גמה עשה בדיוק את זה והיה האירופאי הראשון שהגיע להודו דרך הים.

הצטרפות ספרד לעידן התגליות

יריבתה של פורטוגל, קסטיליה, הייתה איטית יותר משכנתה בחקר האוקיינוס האטלנטי, ורק בסוף המאה ה-15 הימאים הקסטיליאנים החלו להתחרות בשכניהם. התחרות הראשונה הייתה על השליטה באיים הקנריים, בה ניצחה לבסוף פורטוגל. רק עם האיחוד של קסטיליה וארגון וסיומה של הרקונקיסטה הממלכה הגדולה החדשה החלה להקדיש את עצמה בצורה מספקת לחיפוש אחר דרכי מסחר חדשות ולייסוד קולוניות מעבר לים. בשנת 1492 מלכי ספרד המשותפים פרננדו השני, מלך אראגון ואשתו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה כבשו את ממלכת גרנדה מידי המורים, שהכניסה הון רב לאוצרם, והחליטו להוציא את הממון על מסעו של כריסטופר קולומבוס, בתקווה שהוא ימצא דרך ימית לאסיה דרך המערב, שתעקוף את השליטה הפורטוגלית באפריקה ובאוקיינוס ההודי.

קולומבוס לא הגיע מעולם לאסיה, אלא מצא יבשת חדשה, אמריקה. הוא נחת לראשונה באיי הבהאמה ב-12 באוקטובר 1492, אך הגיע לראשונה ליבשת דרום אמריקה רק במסעו השלישי, בשנת 1498 (עד יום מותו קולומבוס היה בטוח שהוא הגיע לאסיה). בשנת 1500 נווט פורטוגלי בשם פדרו קברל גילה לראשונה את אדמת ברזיל של היום, ועניין חלוקת העולם החדש בין שתי המעצמות הימיות הפך לנושא קריטי. לפי צו שפרסם האפיפיור בשנת 1494 נקבע כי כל הארצות החדשות שהתגלו או יתגלו בעתיד יחולקו רק בין ספרד לפורטוגל, כאשר פורטוגל קיבלה את כל מה שמזרחית לקו דמיוני שעבר כ-270 ליגות לכף ורדה (אזור שכלל את כל אפריקה, אסיה ומזרח דרום אמריקה, זאת אומרת ברזיל), וספרד קיבלה את כל האדמה שממערב לקו זה, אדמה שלא נחקרה בכלל באותה התקופה, ושכללה את כל מערב אמריקה ואת איי האוקיינוס השקט.

קולומבוס ומגלי ארצות ספרדים אחרים בני זמנו אוכזבו בהתחלה מתגליותיהם: בניגוד לאפריקה או אסיה לתושבי האיים הקריבים לא היה כמעט במה לסחור עם הספינות הספרדיות. רק כאשר היבשת עצמה החלה להחקר הספרדים גילו את העושר הרב שהיה בה, ובעיקר את הזהב הרב. הספרדים גילו באמריקה מספר אימפריות שהיו גדולות בשטחן ובאוכלוסייתן כמו אלו באירופה, אולם גדודים קטנים של קונקיסטאדורים ספרדים, שקיבלו עזרה משבטים מקומיים שהיו בני בריתם, הצליחו להביס את כולן. שתי האימפריות החזקות והחשובות ביותר אותן הביסו הספרדים היו אימפריית האצטקים במקסיקו של היום ואימפריית האינקה בפרו ואקואדור של היום. אימפריות אלו לא הובסו רק בכוח החרב אלא גם על ידי מגפות של מחלות כמו האבעבועות שחורות שהביאו עימם האירופאים. עם ביסוס השליטה הספרדית באזור הספרדים הפנו את תשומת לבם למציאת וייצוא זהב וכסף.

בשנת 1519 המלכים הספרדים מימנו את מסעו של פרדיננד מגלן הפורטוגלי (לא היה זה נדיר באותה התקופה שממשלות העסיקו מגלי ארצות מנוסים ממדינות שונות), שמטרתה הייתה דומה לזו של מסעו של קולומבוס - למצוא את "איי התבלינים", ככל הנראה איי מאלוקו של היום, ולשים אותם תחת שלטון הכתר הספרדי. המסע, שלקח שלוש שנים, היה מוצלח ביותר והיווה את הקפת העולם המלאה הראשונה בהיסטוריה. המסע גם ביסס את נוכחותה של ספרד באוקיינוס השקט ואפשר את פתיחת דרך המסחר הימים בין סין, אמריקה ואירופה.

הדרדרות המונופול הפורטוגלי

התגליות וההתיישבויות הפורטוגליות נמשכו למרות התחרות החדשה עם ספרד. הפורטוגלים היו האירופאים הראשונים לסחור עם יפן, ותחת שלטונו של המלך מנואל הראשון המלוכה הפורטוגלית פתחה בתוכנית שנועדה לשמור על השליטה באדמות ובדרכי המסחר שלהם. האסטרטגיה הייתה לבנות סדרה של מבצרים שיאפשרו להם לשלוט על כל דרכי המסחר החשובים של המזרח. מבצרים אלו נבנו בחוף הזהב (גאנה של היום), לואנדה, מוזמביק, זנזיבר, מומבסה, סוקוטרה, הורמוז (דרום איראן של היום), קולקטה, גואה, מומבאי, מלאקה (במלזיה של היום), מקאו וטימור. בנוסף לכך, הפורטוגלים גם שלטו בברזיל.

פורטוגל התקשתה בהרחבת האימפריה שלה לפנים הארץ והתרכזה בעיקר בשליטה על האזורים החופיים. עם הזמן האומה התגלתה כקטנה מדי כדי לספק את הממון ואת כוח האדם הנדרש לנהל ולהגן על אימפריה כל כך גדולה. המבצרים שהתפשטו ברחבי העולם היו בדרך כלל לא מאוישים מספיק ולא מצוידים מספיק, ולא יכלו להתמודד עם האומות הגדולות יותר שהחלו בהדרגה גם הן להתיישב במזרח. בשנת 1580 פליפה השני, מלך ספרד הפך גם למלך פורטוגל מתוקף היותו נכדו של מנואל הראשון, מלך פורטוגל, ושתי האימפריות שאוחדו יחדיו היו פשוט קטנות מדי כדי להמשיך לשלוט בעולם ללא תחרות. הצרפתים (הקתולים) ההולנדים והאנגלים (הפרוטסטנטים) התעלמו מצו האפיפיור שחילק את העולם החדש בין ספרד לפורטוגל, ובמהלך המאה ה-17, עם ייסוד עוד ועוד דרכי מסחר הולנדיות, אנגליות וצרפתיות במזרח, על חשבונה של פורטוגל, הפכו המעצמות החדשות לחזקות ועשירות מדי והחלו להשתלט על המושבות הפורטוגליות במערב אפריקה, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. חלק מהמושבות, כמו מומבאי, ניתנו במתנה ללא קרב (המושבה ניתנה לאנגליה כמתנת חתונה לרגל נישואיהם של קתרינה, נסיכת פורטוגל וצ'ארלס השני, מלך אנגליה). המושבות במקאו, מזרח טימור, גואה, אנגולה, מוזמביק וברזיל נשארו תחת שליטה פורטוגלית.

מדינות צפון אירופה

המדינות שמחוץ לחצי האי האיברי סירבו להכיר בחלוקת העולם החדש לפי צו האפיפיור. לצרפת, הולנד ואנגליה הייתה מסורת ימית ארוכת ימים, וטכנולוגיות הניווט ובניית הספינות האיברית עברה בהדרגה צפונה. מסע הגילוי הראשון של מדינה צפון אירופאית היה זה של ג'ון קאבוט, איטלקי שמומן על ידי האנגלים, והיה לאירופאי הראשון בעידן החדש להגיע לצפון אמריקה. האנגלים והצרפתים התרכזו בחקר צפון אמריקה בעוד שספרד לא ששה להיכנס לאזור משום שהייתה עסוקה במרכז ובדרום היבשת. מסעותיהם של קאבוט, ז'אק קרטייה ואחרים נועדו בעיקר למצוא את המעבר הצפון מערבי שיאפשר להם דרך ימית צפונית לאסיה. דרך זו לא נמצאה אולם בתחילת המאה ה-17 החלו מספר מדינות צפון אירופאיות להקים מושבות בחוף המזרחי של צפון אמריקה.

הצפון אירופאים הפכו לאויב הראשי של הפורטוגלים באפריקה ובאוקיינוס ההודי. ספינות הולנדיות, צרפתיות ואנגליות החלו להתעלם מהמונופול הפורטוגלי וייסדו דרכי מסחר ומושבות משלהן. הצפון אירופאים היו גם הראשונים לחקור את מערב צפון אמריקה, את האוקיינוס השקט ואת אזור אוקיאניה.

סוף עידן התגליות

נהוג להגדיר את סוף עידן התגליות בתחילת המאה ה-17. עד תקופה זו הספינות האירופאיות היו מספיק חזקות והימאים האירופאים היו מספיק מוכשרים כדי להגיע לכל מקום על כדור הארץ, למרות שאוסטרליה נחקרה לראשונה רק בשנת 1770 ואזורי הקוטב נחקרו רק במאה ה-19. אולם לקח לאירופאים זמן רב יותר לחקור את פנים היבשות החדשות.