האימפריה הפורטוגזית
 שטחי השפעה ימיים ונתיבי שיט וסיור עיקריים שטחים שהיו בשליטת פורטוגל טענות פורטוגזיות לריבונות אזורי השפעה ומסחר נקודות מסחר חופים שנחקרו (התרשים אינו כולל את התגליות הפורטוגזיות המשוערות של אוסטרליה בתחילת המאה ה-16) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | אימפריה קולוניאלית |
| שפה נפוצה | פורטוגזית |
| עיר בירה |
ליסבון (1415-1808,1821-1999) ריו דה ז'ניירו (1808-1821) |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך הקמה | 1415 |
| פירוק | |
| תאריך פירוק | 1999 |
| דמוגרפיה | |
| דת | נצרות קתולית |
האימפריה הפורטוגזית (בפורטוגזית: Império Português) הייתה אימפריה קולוניאלית ימית שנוצרה בעקבות תגליותיהם של הספנים הפורטוגזים.
פורטוגל בלטה כחלוצת עידן התגליות האירופי בין המאה ה-15 למאה ה-17. בתקופה זו הפליגו ספניה ברוב האוקיינוסים על פני כדור הארץ והגיעו למרחקים הולכים וגדלים מהבירה ליסבון. בכל נקודת חוף שעליה תבעו הפורטוגזים ריבונות, הוצב עמוד אבן גדול המכונה בפורטוגזית פדראו.
בשלבים הראשונים, הפליגו ספני פורטוגל לאיים באוקיינוס האטלנטי ולאורך חופי מערב יבשת אפריקה עד לקצה הדרומי שלה. בהמשך הם הגיעו גם להודו, לסין וליפן במזרח ולברזיל במערב. בתחילה הושם דגש בעיקר על מסחר ופחות על קולוניזציה. הפורטוגזים הקימו נקודות מסחר (פייטוריאש) בחופן של טריטוריות שמעבר לים, והיו גם אזורים שבהם התבצע המסחר ישירות מסיפון הספינות הפורטוגזיות שעגנו בחופים זרים. היו לפורטוגל גם מספר מושבות שכללו ערים, כדוגמת גואה ומקאו, ובשלבים מאוחרים יותר הוקמו גם מושבות בשטח נרחב, דוגמת ברזיל. ההשתלטות הפורטוגזית הן על נתיבי שיט ומסחר והן על טריטוריות עשירות מעבר לים, הביאה לפריחה כלכלית בפורטוגל והפכו אותה למעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה ה-16.
המניעים לחקר האוקיינוסים והאדמות מעבר לים
מסורת ימית ובידוד יבשתי
הפורטוגזים, עם בעל מסורת ימית מובהקת, השוכן בחבל ארץ בקצה הדרום מערבי של אירופה, היו לחלוצי חקר הימים באירופה בימי הביניים. שילוב של חוף ארוך, נמלים טבעיים מצוינים ונהרות הנשפכים מערבה לאוקיינוס, שימש עבורם כ"מרחב-אימונים", וחישל זן הרפתקני של יורדי ים. שכנותיה היבשתיות הגדולות של פורטוגל, קסטיליה ואראגון, שגילו עוינות רבה כלפי פורטוגל, חצצו בינה לבין אירופה, ומנעו קיום נתיבי סחר יבשתיים בין פורטוגל לשאר היבשת. על כן נאלצו הסוחרים הפורטוגזים לשלח את סחורותיהם בדרך הים לשווקים באנגליה, בפלנדריה, באיטליה או בערי ההנזה, ובכך פיתחו את היכולות הימיות שלהם.
ייצוב גבולות ממלכת פורטוגל
הממלכה הפורטוגזית השיגה את עצמאותה מקסטיליה, תוך כדי מאבק עימה בחזית המזרחית ועם המורים המוסלמים בחזית הדרומית. הרקונקיסטה הפורטוגזית הושלמה בשנת 1249, כאשר אפונסו השלישי כבש את פארו שבאלגָרבֶש, בקצה הדרומי של פורטוגל. בכך התקבעו גבולות פורטוגל בחצי האי האיברי, שהשתנו אך במידה זעומה עד ימינו. מאמצים מפרכים לכבוש בחזרה אדמות מהמורים עוררו וטיפחו את כמיהת הפורטוגזים, הקיימת משכבר, לתהילה צבאית ולסיפוח חבלי ארץ נוספים לעולם הנוצרי. בנוסף, שאבו הפורטוגזים עידוד מהמורשת הצלבנית ומזו של מסדרי אבירים אחרים באירופה, שסייעו לפורטוגזים במלחמתם במורים. לקראת סוף המאה ה-14, הצליחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה, והחלה להתמקד בפיתוח יכולותיה הימיות. באותה תקופה, הממלכות האחרות בחצי האי האיברי, שטרם התאחדו תחת השם "ספרד", היו עדיין עסוקות במלחמתן במורים, והרקונקיסטה בתחומן הושלמה רק עם כיבוש גרנדה ב-1492.
נתיבי מסחר והיבטים כלכליים ודתיים
כשליטים קתולים, המונרכים הפורטוגזים ראו עצמם מחויבים להפצת הנצרות, ובתוך כך, גם למיגור האסלאם. מחד, האגדה אודות הממלכה הנוצרית הקדומה והאבודה של פרשטה ז'ואאו (Preste João), הנמצאת אי שם במזרח, נטעה תקוות שאם תאותר ותיכבש, יתאפשר כיתור האסלאם בכוחות נוצריים. מאידך, מציאת דרך חלופית למזרח שלא תעבור באדמות הנתונות בשליטה מוסלמית, תאפשר לפורטוגזים גישה נוחה למקורות העשירים של המסחר בתבלינים. כך יוכלו לעקוף את מסלול הסחר היבשתי הארוך מהמזרח לאירופה, שבו הייתה לוונציאנים שליטה. המוסלמים חסמו את הגישה הנוצרית למזרח דרך הים התיכון, עובדה שאפשרה להם את מכירת הטובין והסחורות האקזוטיות מהמזרח לאירופים, בתיווך סוחרי ונציה, במחירים מופקעים.
הכלכלה הפורטוגזית הפיקה תועלת מקשריה עם הארצות המוסלמיות השכנות. משק המטבע התפתח דיו במאה ה-15 ואיפשר תשלום במטבע לעובדים, גם באזורים הכפריים וגם בעיירות. החקלאות באזורים הכפריים הפכה מגוונת. גרעיני תבואה יובאו ממרוקו, סממן למשק התלוי במשק הפורטוגזי. בפורטוגל, באזורים שבהם גידלו בעבר גרעיני תבואה, החלו לטפח גידולים ייעודיים, כמו כרמים ועצי זית, ובאזור אלגרווה שבדרום פורטוגל גם קני סוכר, גידול שהועבר מאוחר יותר לברזיל[1]. יותר מכל, שושלת בית אוויש, שעלתה לשלטון בשנת 1385, סימלה בהיבטים מסוימים את שקיעתה של האריסטוקרטיה השמרנית והפאודלית בפורטוגל.
מדע, יזמות ותגליות
בגלל קשריהם הקרובים של הפורטוגזים עם מספר ממלכות מוסלמיות, התנהלו ביניהם חילופי ידע תדירים, שהפכו את פורטוגל באותה תקופה למרכז ידע ופיתוח טכנולוגי. קשרים אלה עם ממלכות מוסלמיות הביאו לפורטוגל מתמטיקאים, אסטרונומים, כרטוגרפים ומומחי טכנולוגיה ימית, וביניהם גם יהודים רבים (ראו יהדות פורטוגל) שהבולט בהם הוא ר' אברהם זכות. השלטון קידם מגמה זו, הן באמצעות קנייה ישירה של שירותיהם, שעבורם שילם המלך כדי לקדם את שאיפותיו הימיות, והן על ידי ייסודם של מרכזי מחקר בפורטוגל, ובכך תרם ישירות לפיתוח תעשייה זו. בנוסף, הנסיך אנריקה הספן (1394–1460) העביר את מעונו וחצרו לסגרש (Sagres) שבדרום פורטוגל, ומשם הוא ניהל מיזמים ימיים ומימן אנשי מדע, קרטוגרפים ומסעות תגלית באוקיינוס האטלנטי. במרכזים אלה הושגו פריצות דרך בתחומים מתמטיים יישומיים ובעיקר בטכנולוגיה ימית, הן באמצעי תובלה, כגון שיפור הקרוולות, והן בציוד נלווה, כגון האצטרולב, כמו גם בשיטות ניווט, במיפוי ובכרטוגרפיה.
שחר האימפריה (1415 - 1500)
ערכים מורחבים – עידן התגליות, אנריקה הספן, הקפת כף בוז'אדור, ז'ואאו השני
ניצנים ראשונים
פורטוגל החלה להתפשט אל מחוץ לאירופה ב-1415, כאשר חצתה את מצר גיברלטר אל תוך הים התיכון וכבשה את סאוטה שבצפון אפריקה מידי המורים[2]. מעתה היו הפורטוגזים יכולים לפקח על השיט שבין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ניסיון של המורים להשיב את סאוטה לחיקם ב-1418 נכשל. ב-1419 החלו הגילויים הפורטוגזים בתחומי האוקיינוס האטלנטי. שלושה מבין רבי החובלים של הנסיך אנריקה הספן (ז'ואאו גונסלווש זארקו, טרישטאו ואז טיישיירה וברתולומאו פרשטרלו) הוסטו מערבה עקב סופה, וכך גילו את איי מדיירה. ב-1427 רב-חובל נוסף, אף הוא מאלו שמומנו ונתמכו בידי הנסיך אנריקה, גילה את האיים האזוריים, המרוחקים בכמחצית הדרך מאירופה לצפון אמריקה[3].
שליטה על השיט באוקיינוס האטלנטי ומיפוי חופי אפריקה
התגברות על מחסום כף בוז'אדור
ב-1419 החלו נווטים פורטוגזים למפות את חופי מערב אפריקה תוך שימוש בפיתוחים האחרונים במדעי הניווט, הקרטוגרפיה והטכנולוגיה הימית, במטרה למצוא נתיב ימי למקורות הסחר הרווחי בתבלינים.
ב-1436 שיגר המלך דוארטה חיל-משלוח לטנג'יר שבמרוקו. הכוחות הפורטוגזים הובסו וחמקו כחוט השערה מהשמדה. באותה העת, בזירת האוקיינוס, המשיכו ספניו של הנסיך אנריקה הספן את חקר חופי אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. ב-1434 חצה ז'יל איאנש את כף בוז'אדור, שבמערב הסהרה לחופי אפריקה, ובכך התגבר על משוכה מנטלית ופיזית משמעותית בדרך להמשך התגליות[4]. כף בוז'אדור נודע לשמצה בקרב יורדי ים מאירופה, וניסיונות קודמים לעבור אותו עלו בתוהו ולא מעט מלחים הרפתקנים נעלמו. אי לכך, רווחו אמונות טפלות אודות הכף, שמעבר לו כביכול רותחים מימי האוקיינוס, ושוכנות בו מפלצות. לאחר צליחת המעבר בכף-בוז'אדור, המשיכו ספני פורטוגל במיפוי חופי אפריקה שדרומה לו. ב-1441 הגיע משלוח ראשון של עבדים מאפריקה לפורטוגל[5]. במהרה הפך סחר העבדים לאחד מענפי המסחר המובילים, והפורטוגזים סחרו בהם הן בפורטוגל והן בשאר יבשת אירופה. ב-1445 ירדו ספנים פורטוגזים בחופי סנגל וכף ורדה[6], וב-1446 הרחיק אנטוניו פרננדש כמעט עד חופי סיירה לאון דהיום.
ביסוס הנוכחות באוקיינוס ומדיניות הים הסגור
ב-8 בינואר 1455 חתם האפיפיור ניקולאס החמישי על הבולה רומנוס פונטיפקס (Romanus Pontifex). בין יתר סעיפיה, נאסר בה על שיט ספינות מכל הלאומים במים שבשליטת פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, זולת אלו שקיבלו אישור מפורש ממלך פורטוגל. בנוסף, הוצהר בבולה שזכותן של אומות קתוליות באירופה לכפוף תחת שלטונן חבלי ארץ לא-נוצריים שיגלו. כמו כן, עודדה הבולה את שעבודם של העמים הילידים הלא נוצריים באפריקה, ומאוחר יותר גם בעולם החדש.
בה בעת שמפורטוגל הפליגו אנשיו של הנסיך אנריקה, הכירו הפורטוגזים בחיוניות סגירת המרחב הימי האטלנטי מחופי פורטוגל לכיוון מערב ודרום-מערב. סגירה זו, שכונתה מדיניות הים הסגור (בלטינית: mare clausum), התייחסה הן לשיט ספינות ממדינות ריבוניות אחרות באירופה, והן לפעולות של שוד ימי.
במסגרת מאמץ להבטיח את השיט לאורך חופי אפריקה, שיגר אפונסו החמישי שלושה חילות משלוח לחופי מרוקו, שם הצליח לכבוש ב-1458 את אלקאסר אס-סגיר[7], וב-1471 גם את אסילה וטנג'יר[8]. הוא כונה "האפריקאי", בשל מאמציו להשתלט על מעוזי המורים בחופי צפון אפריקה.
החל מ-1458 היו לפורטוגזים, נוסף על סאוטה, היאחזויות נוספות בחופי מרוקו - תחנות לסיוע לוגיסטי לספינות פורטוגזיות בדרכן דרומה ולאוקיינוס האטלנטי, וגם להכנת מארבים לשודדי ים מורים ואחרים. עם ייסודה של תחנת סחר מוגנת בחיילים באי ארגן (מול חופי מאוריטניה דהיום), עמדה לרשות הפורטוגזים תשתית מפותחת היטב לשיגור כלי שיט למסחר, סיור ומיפוי. עתה הייתה פורטוגל יכולה לשלוט ולפקח כיאות על השיט במרחב הימי התחום בין מרוקו ומאוריטניה דהיום לאיי מדיירה, האיים הקנריים והאיים האזורים, ואף למנוע חדירתן של ספינות זרות למפרץ גינאה. שליטה זו אפשרה להשיג מימון מבעלי אינטרסים שונים בפורטוגל ובאירופה, ולהגן על נתיבי השיט.
בה בעת, היו האיים האזוריים ואיי מדיירה בשלבי קולוניזציה מתקדמים על ידי מתיישבים מפורטוגל, מצרפת, מפלנדריה ומג'נובה. מעל לכל, הזהב שהובא ליבשת מגינאה היה התמריץ המסחרי העיקרי של הפורטוגזים מבית. היה ברור כי מעבר להיבטים דתיים ומדעיים, הניבו מסעות תגלית אלה רווחים כלכליים גבוהים.
מעבר לכף בוז'אדור - אפריקה שמדרום לסהרה
ב-1479 נחתם חוזה אלקסובש אשר העניק לפורטוגזים זכות שיט בלעדית בים שמדרום לאיים הקנריים. בתמורה הכירו הפורטוגזים באיזבלה כמלכת קסטיליה, לאחר שבעת הכתרתה טען גם מלך פורטוגל, אפונסו החמישי, לכתר קסטיליה, מתוקף נישואיו לנסיכה הקסטיליאנית חואנה[9].
אף שאפונסו החמישי תמך בתחילה במסעות התגלית שהנהיג דודו, הנסיך אנריקה הספן, לאחר מותו של האחרון, לא המשיך המלך במפעל חייו של אנריקה. תחת מלכותו נחקר מפרץ גינאה עד לכף סנטה קתרינה[10].
ז'ואאו השני, יורשו של אפונסו החמישי, החיה שוב את מסעות התגלית ואת חקר האוקיינוס האטלנטי, פעולות שהחל אחי-סבו אנריקה הספן. בימיו המשיכו הספנים הפורטוגזים לחפש את הדרך הימית להודו. ב-1482 הוקם מבצר סָאוֹ ז'וֹרְזֶ'ה דָה מִינָה באלמינה שבגאנה דהיום, במטרה להגן על הסחר עם אזורי החוף של מפרץ גינאה. מעוז זה הפך למעין "מפקדה כללית" של הפורטוגזים בזירת מערב-אפריקה, ושימש למטרה זו במשך 150 השנים הבאות. באותה שנה גילה דיוגו קאו את ממלכת קונגו[11], וב-1486 הגיע אף לכף קרוס (Cape cross, בנמיביה דהיום)[12].
הפלגה בלב האוקיינוס האטלנטי
הים שבין האיים האזוריים לאירופה כונה "האוקיינוס הקטן" והייתה לו חשיבות מכרעת לגילוי אמריקה, שכן בו למדו הפורטוגזים, ובהמשך גם יתר האירופים, בהם קולומבוס, את משטר הרוחות וזרמי הים בחלקו הצפוני של האוקיינוס האטלנטי. הספנים הפורטוגזים הבינו שבהפלגה מאפריקה לכיוון צפון, ניתן לנצל את משטר הרוחות וזרמי הים שבלב האוקיינוס לכיוון האיים האזוריים, ולהסתייע בהם בשיט חזרה לאירופה. בהמשך, אימצו הפורטוגזים את האיים האזוריים כתחנת ביניים בדרכם חזרה לפורטוגל, והעדיפו את השיט צפונה בנתיב שבלב האוקיינוס לכיוון האיים האזוריים, על פני השיט בקרבת חופי אפריקה. זרמים אלה, בעלי אוריינטציה בכיוון השעון, הובילום לאיים האזוריים.
הספנים הפורטוגזים הבינו זאת בהדרגה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ככל שהרחיקו להפליג לאורך החוף האפריקאי. הם גילו שההפלגה חזרה לאירופה הפכה ליעילה ולמהירה יותר כאשר הפנו את ספינותיהם לצפון-מערב אל לב האוקיינוס לכיוון האיים האזוריים, ומשם לחופי פורטוגל.
עקרונות דומים של ניווט ושיט שימשו גם בחלקו הדרומי של האוקיינוס האטלנטי, כשהארמדות של דה גאמה ושל קברל הפליגו להודו. בהגיעם לחציו הדרומי של כדור הארץ לאחר חציית קו המשווה, כששייטו במים שבין כף ורדה לחוף השנהב, הם פנו ללב אוקיינוס והפליגו בסיוע זרמי הים אל לב דרום האוקיינוס האטלנטי, לכיוון דרום-מערב, תוך ניצול זרמי הים שהובילום דרומה לכף התקווה הטובה במהירות רבה יותר מאשר בקרבת חופי אפריקה. האוריינטציה של זרמי הים בחציו הדרומי של כדור הארץ מנוגדת לזו שבחציו הצפוני - וכיוונה הוא נגד כיוון השעון (ראו משמאל את איור נתיב מסעו של וסקו דה גאמה להודו סביב אפריקה). הפורטוגזים היו הראשונים באירופה שהבינו את משטר הרוחות וזרמי הים הגלובליים ואת חשיבות ניצולם הנכון. תובנות ניווט אלו היו נהוגות מאז ועד תום עידן ספינות המפרש.
גילוי הדרך הימית להודו
בשנת 1487, יצאו מפורטוגל, בשליחות המלך ז'ואאו השני, חוקרי הארצות פרו דה קוויליאן ואפונסו דה פאיבה למסע למזרח, בדרך היבשה, תוך חציית הים התיכון ומעבר בקהיר ובחצי האי ערב, במטרה ללמוד מקרוב את נתיבי השיט והמסחר באוקיינוס ההודי. הם הרחיקו עד הודו, אתיופיה ואף לאזורים דרומיים יותר בחופה המזרחי של אפריקה. באוגוסט של אותה השנה יצאה בדרך האוקיינוס האטלנטי גם משלחתו של הנווט ברתולומיאו דיאס, בניסיון נוסף, מבין ניסיונות רבים לפני כן, למצוא מעבר בטוח למזרח סביב אפריקה. בשנת 1488 הקיף דיאס את כף התקווה הטובה ובדצמבר חזר לליסבון לדווח למלך על גילוי נתיב שיט למזרח, שאינו עובר בשטח שבשליטת מוסלמים[13]. כך נפתח לראשונה המעבר לאוקיינוס ההודי עבור האירופים בעת החדשה. מסופר כי כריסטופר קולומבוס, שניסה לשכנע את מלך פורטוגל ז'ואאו השני לממן את תוכניתו להגיע להודו בהפלגה מערבה, נכח בטקס שנערך לכבוד דיאס בחצר המלך.
עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1498, בימי מלכותו של מנואל הראשון, הגיע ואסקו דה גאמה לחופי הודו.
(במפה המובאת מעלה, בסעיף הקודם, ניתן לראות את נתיב מסעו הראשון של ואסקו דה גאמה יחד עם אלה שערכו עשר שנים קודם לכן בדרך היבשה דה קוויליאן ודה פאיבה)
גרינלנד, ניופאונדלנד ולברדור
ב-1474 חוקר ארצות בשם ז'ואאו ואז קורטה-ריאל (João Vaz Corte-Real) זכה לנחלה באיים האזוריים, כהכרה וכהוקרה על שגילה ב-1472 את אדמות Terra Nova dos Bacalhaus (מילולית: ארץ חדשה של דגי בקלה). יש הטוענים שחבל ארץ זה הוא ניופאונדלנד דהיום, אם כי קשה לאמת זאת, כיוון שההקפדה של הפורטוגזים על סודיות תגליותיהם הביאה לכך שנותרו מעט ראיות בעניין זה.
בזמן שספינותיו החלו לעבור דרך כף התקווה הטובה בדרכן להודו, אישר המלך מנואל הראשון לז'ואאו פרננדש, ה"חורש" (בפורטוגזית "o Lavrador"), ולאחים מיגל וגשפר קורטה-ריאל, בניו של ז'ואאו קורטה-ריאל, לצאת למסע לחקור את צפון האוקיינוס האטלנטי. ב-1498 גילה פרננדש מחדש, בעקבות הויקינגים, את גרינלנד ואת לברדור[14]. בשנים 1500–1501, חקרו האחים קורטה-ריאל את ניופאונדלנד[15] ואדמות אחרות באזור. אפשר כי היה גם ניסיון להקים מושבות של קבע באזור, אך לא נותר כל זכר למושבה פורטוגזית כלשהי. ההתעניינות בצפון אמריקה נמוגה לאור העובדה כי זירות אפריקה ואסיה הניבו תשואה גבוהה ביותר. במחצית השנייה של המאה ה-16 רק דייגים פורטוגזים המשיכו לבקר בניופאונדלנד ולברדור, שמימיהן עשירים בדגי בקלה.
גילוי ברזיל
ב-1500, בעקבות מסעו החלוצי של דה-גאמה, שלח מלך פורטוגל, מנואל הראשון, את הנווט פדרו אלוורש קברל, בראשות צי של 13 ספינות ויותר מ-1,000 יורדי ים, להקים תחנת מסחר בהודו. בדרכו לשם נסחף לחופי דרום אמריקה. יש הגורסים כי טעות בניווט ובניצול זרמי ים הביאו, יחד עם 13 ספינותיו, לשם. אחרים גורסים, שקיום יבשה זו כבר היה ידוע לכתר הפורטוגזי, והדבר נחשב לסוד מדינה. בחלק זה של יבשת אמריקה הקימו הפורטוגזים מאוחר יותר, בשנות ה-30 של המאה ה-16, את המושבות הראשונות בברזיל.
הארמדה עגנה בחופי ברזיל ב-25 באפריל 1500, באזור בו נמצא כיום מחוז פורטו סגורו. שלושה ימים קודם לכן הבחינו המלחים בהר אותו כינו הר פסקואל. נערך שם טקס דתי והוכרזה ריבונות פורטוגל על הארץ החדשה[16].
בשנים הבאות הוקמו שם מושבות זעירות במטרה ללקט עץ ברזיל, ממנו אפשר להפיק צבע אדום ולייצר, בין השאר, קשתות לכינורות. הארמדה של קברל שהתה בברזיל כשבועיים. בטרם הרימו המלחים עוגן ויצאו להודו, שלח קברל את אחת הספינות חזרה לליסבון להודיע למלך מנואל הראשון על גילוי האדמות החדשות בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי. משם המשיכה השייטת להודו, שם נערכו הסכמי סחר והוקמו תחנות סחר בערים קוצ'ין וקוז'יקוד.
חוזה טורדסיאס (1494)
- ערכים מורחבים – חוזה טורדסיאס, ז'ואאו השני
הגישה לנתיב ימי סביב אפריקה, להודו ולשאר אסיה, הניבה לפורטוגל הזדמנויות מסחר שלא היו כמותן בעבר, ועל כן פעלה זו נמרצות ובאופן אגרסיבי להקים הן תחנות סחר והן בסיסים מבוצרים.
ב-1488 סירב ז'ואָאו השני מלך פורטוגל להענות לבקשתו של כריסטופר קולומבוס לתמוך במסעו להודו בהפלגה באוקיינוס האטלנטי מערבה, ביודעו, בזכות דיאש, כי האוקיינוס ההודי מתחבר לאוקיינוס האטלנטי. עקב סירוב המלך, פנה קולומבוס למלכה איזבלה מקסטיליה, ותגליתו ב-1492 של איי הודו המערבית הובילה ליסודה של האימפריה הספרדית באמריקות.
מעמדה של האימפריה הפורטוגזית הובטח על ידי בולה אפיפיורית מ-1493 ועל ידי חוזה טורדסיאס מ-6 ביוני 1494. שני צעדים אלה (יחד עם בולות והסכמים נלווים) חילקו את העולם שמחוץ לאירופה חלוקה דואופולית בלעדית בין הפורטוגזים והספרדים. קו החלוקה שנקבע בהמיספירה המערבית היה קו האורך שנמצא 370 ליגות (1,550 קילומטרים) ממערב לאיי כף ורדה, אשר אל מול חופי מערב אפריקה (מאוחר יותר, הורחב קו זה למעגל גדול מסביב לגלובוס, מעבר לקטבים, על מנת לחלק גם את ההמיספירה המזרחית בין שני הצדדים)[17]. כתוצאה מכך, כל אפריקה וכמעט כל אסיה יועדו להשתייך לפורטוגל, ולספרד יועד להשתייך כמעט כל העולם החדש.
הצעתו ההתחלתית של האפיפיור לגבי מיקום הקו הוזזה במעט מערבה על ידי המלך ז'ואָאוּ השני, והוא לא נתקל בכל התנגדות בעניין זה, צעד שאפשר לפורטוגל לטעון בשנת 1500 לבעלות הן על ברזיל והן על ניופאונדלנד. יש הרואים במרחק הלא "מעוגל" (370 ליגות) שהציע ז'ואָאוּ השני ראיה לכך שפורטוגל ידעה מראש על קיומן של האדמות האלה, לפני חוזה טורדסיאס (1494). ז'ואאו השני הלך לעולמו שנה לאחר חתימת החוזה, ב-1495.
סודיות, הטעיה ותחרות סמויה
- ערכים מורחבים – מחלוקות על גילוי ברזיל, כריסטופר קולומבוס, פדרו קברל
היסטוריונים חלוקים בעניין הנסיבות שהובילו לגילוי האדמות, אותן גילה קולומבוס. ישנה דעת מיעוט הגורסת כי קולומבוס פעל בספרד כמרגל מטעם חצר מלך פורטוגל, במטרה להסיט את תשומת לבה של ספרד מהטריטוריות שמעבר לים, בהן התמקדה פורטוגל. ראוי, עם זאת, להדגיש כי הנושא שנוי במחלוקת. ברם, פעולות מעין אלה התבצעו כדרך שגרה באותה התקופה, בגלל מרוץ התגליות שהסלים בין שתי הממלכות. לרשות כל אחת מהן עמד שירות חשאי, שפרס רשת מרגלים אצל זולתה. התנהלה לוחמת מודיעין בלתי פוסקת ביניהן, שהתבטאה חדשות לבקרים בהולכת שולל ובהצנעת טריטוריות ונתיבי מסחר שנתגלו בידי כל אחת מהן (במיוחד בידי פורטוגל). מפות הוסתרו בקפידה והופצו תאריכים ומיקומים שקריים. הקפדה זו על סודיות הובילה להנפקתם של מסמכים שאמינותם מוטלת בספק, ועל כן הידע העומד לרשותנו כיום מוגבל וחלקי. בנוסף, ברעידת האדמה בליסבון (1755), הושמדו ארכיונים בהם תיעודים היסטוריים של מסעות תגלית, ביניהם גם מסעו של ואסקו דה גאמה. לאור כל אלה, ישנם היסטוריונים המאמינים כי אפשר כי טריטוריות, כגון ברזיל, אזורי חוף באפריקה ובצפון אמריקה, נתגלו למעשה לפני התאריכים המקובלים.
שיאה של האימפריה (1500 - 1580)
- ערכים מורחבים – מנואל הראשון, אפונסו דה אלבוקרקי, ואסקו דה גאמה, ז'ואאו השלישי, נתיב הכף, בית הודו, מושל הודו הפורטוגזית
עם חתימת חוזה טורדסיאס, שוריינה עבור פורטוגל זכות שיט בלעדית סביב אפריקה, וב-1498 הגיע ואסקו דה גאמה להודו ויצר קשרי מסחר ראשונים. במהרה החליפה פורטוגל את ונציה כמרכז קשרי המסחר של אירופה עם המזרח. נטוותה רשת מסועפת של מרכזי סחר חליפין, מרכזי אחסנה ומבצרים שאפשרו צבירת הון וסחורות, יחד עם הפצת השפה הפורטוגזית והדת הקתולית, במאמץ ליצירת ישות ציוויליזציונית פורטוגזית הטרוגנית ומורחבת, הן באמצעות פעילות מיסיונרית, הן דרך נישואי תערובת, ובעיקר באמצעות כוח הזרוע.
המסחר בין המרכז שבפורטוגל לבין המזרח הרחוק כלל בעיקר יבוא לאירופה של תבלינים, אבנים יקרות, מינרלים נדירים, אוצרות אומנות, מוצרי חרסינה, משי, עץ וסחורות אחרות. החשיפה למזרח הביאה גם ליבוא של חיות אקזוטיות שלא היו מוכרות באירופה, כמו פילים וקרנפים, כדוגמת הקרנף ההודי שהובא ב-1515 מהודו לחצרו של מנואל הראשון ושבה את דמיונו של צייר הרנסאנס הגרמני, אלברכט דירר, שיצר על פי תיאור החיה את חיתוך העץ המפורסם שלו "קרנף".
ליסבון הפכה לעיר העשירה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-16, מרכז מסחרי חשוב, שדרכו התנהל עיקר המסחר האירופי עם המזרח. בכך החל עידן חדש שבו התקיימו תהליכים האופייניים למשק גלובלי, והתאפשרו חילופי סחורות, בכמות ובמגוון שלא היו כדוגמתם עד לאותם ימים, בין שווקים ביבשות שונות.
במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16, נחשבה פורטוגל למעצמה אירופית, מדורגת בשורה אחת עם אנגליה, צרפת וספרד, במונחים של יכולת השפעה כלכלית, פוליטית ותרבותית. אף כי מילאה תפקיד משני בעניינים פנים-אירופיים, שאבה פורטוגל את עוצמתה מהאימפריה הקולוניאלית הימית-מסחרית רחבת הידיים שלה.
מנואל הראשון היה למלך הראשון בפורטוגל שעוטר, בברכת האפיפיור, בתואר "בברכת האל, מלך פורטוגל ואלגארבש, הים משני צדי אפריקה, אדון גִינֶאָה והכיבוש, השיט והמסחר באתיופיה, ערב, פרס והודו" (בפורטוגזית: Pela Graça de Deus, Rei de Portugal e dos Algarves, d'Aquém e d'Além-Mar em África, Senhor da Guiné e da Conquista, Navegação e Comércio da Etiópia, Arábia, Pérsia e Índia).
מבחינות רבות, נחשבה המאה ה-16 לתור הזהב של פורטוגל, ובה חלה פריחה בכלכלה, במחקר המדעי והגאוגרפי, בגסטרונומיה, בספרות ובאדריכלות (ראו, לדוגמה, גותיקה מנואלינית).
המשורר לואיש ואז דה קמואש כתב את האפופאה המפורסמת "הלוזיטאנים", בה מונצחים ההדר, האומץ וההרואיות בין שאר מופתים ומעשיות של עם של יורדי ים. יצירתו היא ניסיון לתאר ולהאניש את העם הפורטוגזי, כגיבור הראוי לסיועם המסור והבלתי מסויג של האלים וליראתם, ואף למפלצות לא נותר אלא לסור מדרכם של הפורטוגזים. ביצירתו מרומם קמואש את המלחים, הלוחמים והמלכים שתרמו לבניית האימפריה ולהפצת האמונה הקתולית.
זירת האוקיינוס ההודי ומזרח אסיה
ב-20 במאי 1498 הטיל הצי של וסקו דה גאמה עוגנים מול חופי קוז'יקוד[18] ובשנה שלאחר מכן שבה הארמדה לאירופה, שייטה במעלה נהר הטז'ו ועגנה בנמל ליסבון. מנזר ז'רונימוש נבנה לציון גילוי הדרך הימית להודו.
בהמשך פעלו הפורטוגזים להבטיח את הנתיב הימי להודו ובאו לידי ברית עם ממלכות איסלאמיות קטנות לאורך חופי מזרח אפריקה (האי מוזמביק, קילווה, בראווה, סופלה ומומבסה), שבפניהם הוצבה הברירה: להיהפך לנתינות של מלך פורטוגל או להימחות מעל פני האדמה.
כבר ב-1490 הגיע לאתיופיה בדרך היבשה (תחת מעטה סודיות, ותוך התחזות למוסלמי) פרו דה קוויליאן. ב-19 באוקטובר 1520 התייצבה בחצר הקיסר משלחת דיפלומטית מטעם מלך פורטוגל[19] - מגע רשמי ומוצלח ראשון של קיסרות אתיופיה הנוצרית עם אומה אירופית.
איים באוקיינוס ההודי
ב-1506 נכבש האי סוקוטרה בים הערבי, ובאותה שנה ביקר בציילון (סרי לנקה) לורנסו דה אלמיידה. באוקיינוס ההודי, גילתה אחת מספינותיו של פדרו אלוורש קברל את מדגסקר, וב-1507 נחקר חלק מהאי בידי טרישטאו דה קוניה, מגלה קבוצת האיים טרישטאו דה קוניה שבדרום האוקיינוס האטלנטי. באותה שנה נתגלה האי מאוריציוס.
תת-היבשת ההודית
בעשור לאחר שקברל הקים את תחנות הסחר הראשונות בקוצ'ין ובקוז'יקוד (1501) חיזקו הפורטוגזים את אחיזתם בתת-היבשת ההודית. ב-2 בפברואר 1509 ניצחו הפורטוגזים בקרב ימי בדיו (Diu) שלחופי הודו, כנגד הכוחות המשולבים של הסולטאן העות'מאני באיזיט השני, הסולטאן של גוג'ראט, הסולטאן הממלוכי של קהיר, הראג'ה סמוטירי קוזיקוד, רפובליקת ונציה, ורפובליקת רגוסאן (דוברובניק)[20]. ב-1510 כבש האדמירל אפונסו דה אלבוקרקי את גואה[21], וקבע שם את מושבו כמשנה למלך פורטוגל בהודו ובשאר נכסי הכתר באסיה. ב-1535 השתלט מרטים אפונסו דה סוזה גם על דיו. מצור עות'מאני על המצודה בדיו שלוש שנים אחר-כך (1538) הסתיים בכישלון, ובכך באו לקיצן שאיפות האימפריה העות'מאנית להשפעה או שליטה כלשהם בתת-היבשת ההודית, וההגמוניה הפורטוגזית באוקיינוס ההודי התחזקה[22].
האינקוויזיציה והנצרות הקתולית במזרח
מיסיונרים ישועיים, כגון הספרדי פרנסיסקו חאווייר (Francisco Xavier), הזדנבו אחר הפורטוגזים במטרה להפיץ את הנצרות הרומית-קתולית באסיה, מאמץ שצלח באופן חלקי. ניסיונות הפורטוגזים לכפות את הנצרות הקתולית גם במזרח, התבטאו, בין היתר, בכך שנוסדה בהודו ב-1560 שלוחה של האינקוויזיציה הפורטוגזית, היא האינקוויזיציה של גואה, אשר פעלה נגד הינדים, מוסלמים ונוצרים חדשים ונגד יהודים הודים, אם אותרו כאלה.
ממזרח להודו
ב-1511 כבש דה אלבוקרקי גם את מלאקה, שבמלזיה דהיום, ובאותה שנה שיגר את דוארטה פרננדש כשליח לסיאם, שם הוא הפך לאירופי הראשון שקשר עימה יחסים דיפלומטיים. אלבוקרקי שיגר בנוסף שני חילות משלוח לאיי מלוקו, ב-1512 וב-1514, ואלה הקימו שם את הדומיניון הפורטוגזי בארכיפלג המלאי. ב-1517, ביקר בקנטון פרנאו פירש דה אנדראדה, ופתח בקשרי מסחר עם סין, בה הורשו הפורטוגזים ב-1557 ליטול את החזקה על מקאו. ליפן נסחפו ב-1542 שלושה סוחרים פורטוגזים, ובמהרה נהרו אליה סוחרים ומיסיונרים במספרים גדולים.
פורטוגל הקימה נמלים לתמיכה במסחר באזורים מרוחקים כגון גואה, הורמוז, מלאקה, קוצ'ין, איי מלוקו, מקאו ונגסאקי. בהגנה על מסחרה מפני מתחרים, הן אירופים הן אסיאתים, השתלטה פורטוגל לא רק על המסחר בין אסיה לאירופה, אלא אף על חלק לא מבוטל מהמסחר הפנים אסיאתי, בין אזורים שונים באסיה ואוקיאניה, הודו, אינדונזיה, סין ויפן.
הים הערבי והמפרץ הפרסי
.jpg)
בזירת ים סוף, הנקודה הצפונית ביותר אליה הרחיקו הפורטוגזים הייתה העיר מאסאווה, עד שבשנת 1541, צי בפיקודו של אסטבאו דה גאמה חדר לים סוף והרחיק עד העיר סואץ. במפרץ הפרסי, נכבשה ב-1515 הורמוז בידי אפונסו דה אלבוקרקי והוא קשר עם פרס יחסים דיפלומטיים.
ציי האוצר של הודו. הגנה מפני שוד ימי
עם גילוי נתיב כף התקווה הטובה למזרח, אימצו הפורטוגזים לעצמם מנהג לצרף מהאיים האזוריים ליווי חמוש לליסבון עבור הארמדות שבאו מהודו, ציי האוצר של הודו (ה"carreira da india"). מנהג זה התברר כחיוני במיוחד, בגלל פעילותם הערה של שודדי ים שארבו לספינות אוצר שאך הגיעו לאזור מהמזרח, מאפריקה ומאמריקה. במשך שנים שימשו האיים האזוריים כשער הכניסה לאירופה עבור הארמדות הפורטוגזיות השנתיות שחזרו עמוסות בסחורות מהמזרח הרחוק, ובהמשך גם עבור ההולנדים, האנגלים והצרפתים, ועל כן חשיבותם האסטרטגית.
תגלית אפשרית של אוסטרליה
- ערך מורחב – תאוריית גילוי אוסטרליה בידי הפורטוגזים
ישנם היסטוריונים הטוענים כי מלחים פורטוגזים הם האירופים הראשונים שגילו את יבשת אוסטרליה, ואלה הפליגו מבסיסי המוצא שלהם המפוזרים במזרח אסיה. טיעוניהם מבוססים על מפות פורטוגזיות מאותה התקופה, אך נתונים במחלוקת.
ראשית הקולוניזציה בברזיל
משלחת סיור ומחקר בפיקודו של גונסלו קואליו (Gonçalo Coelho) איתרה וביערה ב-1503 מושבות צרפתיות פירטיות בברזיל. ז'ואאו השלישי החל ב-1530 בתנופת קולוניזציה מאורגנת של ברזיל, תוך אכלוס המתיישבים בשיטה של חלוקת האזורים לקפיטניות (חלוקה אדמיניסטרטיבית של אזורי יישוב, שהונהגה באימפריה הקולוניאלית של הפורטוגזים). בקפיטניות הפורטוגזיות הועברה השליטה בהורשה בין דורית והדגש היה בעיקר על תקיעת יתד ופיתוח אזורי, להבדיל מהנהוג בקפיטניות הספרדיות, בהן שימשה החלוקה לקפיטניות לניהול מלחמה באזורי ספר.
15 קפיטניות הוקמו בברזיל. על השליטה בכל אחת מהן הופקד אציל אשר הביע נכונות והפגין יכולת לנהל, ליישב ולחקור את האזורים הנתונים למרותה. לפני גילוי ברזיל בשנת 1500, הונהגה שיטת החלוקה לקפיטניות במושבות הפורטוגזיות באיי מדיירה והאיים האזוריים ולאורך חופי אפריקה, הן באיים והן ביבשת. עם זאת, הקפיטניות החשובות ביותר הוקמו בארץ הצלב הקדוש (כינויה במאה ה-16 של ברזיל המודרנית בפי הפורטוגזים. בפורטוגזית – Terra de Santa Cruz). הממונה על קפיטניה כונה בתואר capitão-mor או capitão-donatário, והשליטה על נחלתו הועברה לצאצאיו בהורשה בין דורית. החלוקה לקפיטניות התבצעה ב"שיטת הסרגל" – חלוקת האזורים לרצועות, התחומות בין קווים המקבילים לקו המשווה, ושנמתחו מהחוף אל קו החלוקה הקבוע בחוזה טורדסיאס.
באותה שנה בה הוחל משטר הקפיטניות בברזיל, שוגרה משלחת בראשות מרטים אפונסו דה סוֹאוּזָה, תחת פקודה לסייר בכל החוף הברזילאי, לגרש את משיגי הגבול והפיראטים הצרפתיים, ולהקים את העיירות הקולוניאליות הראשונות: סאו ויסנטה (יישוב הקבע הפורטוגזי הראשון ביבשת אמריקה), בחוף, וסאו פאולו, הצמודה אליה, בפנים היבשת. מתוך 15 הקפיטניות המקוריות, שגשגו רק שתיים – פרנמבוקו וסאו ויסנטה. בהמשך, כשכבר היה ברור שהיישובים שהוקמו הם יישובים של קבע, נוסדה תעשיית קני הסוכר, והביאה לביקוש גובר לעבדים, תחילה מקרב הילידים, ובהמשך מקרב אפריקאים שהובאו על ידי ספינות פורטוגזיות. עקב כישלון שיטת הקפיטניות, שהוכחה כלא יעילה כפי שיושמה בברזיל, נשלח לברזיל ב-1549 טומה דה סואוזה (Tomé de Sousa), שמונה כמושל הכללי הראשון של כלל המושבות ביבשת. הוא בנה את בירתה הראשונה של ברזיל, סלבדור, במפרץ כל הקדושים (בפורטוגזית - Baía de Todos os Santos). המיסיונרים הישועים הראשונים הגיעו באותה השנה.
בין השנים 1565 ו-1567 הצליח מם דה סאה (Mem de Sá), המושל הכללי השלישי של ברזיל, להשמיד מושבה צרפתית בשם "צרפת האנטארקטית", ששרדה כעשר שנים במפרץ גואנברה (Baía de Guanabara). הוא ואחיינו, אסטסיו דה סאה, הקימו על חורבותיה במרץ 1565 את העיר ריו דה ז'ניירו.
קרב אל-קסר אל-כביר
- ערך מורחב – קרב אל-קסר אל-כביר
ב-1578 יצאו הפורטוגזים למסע צלב במרוקו, והובסו על ידי המוסלמים בקרב אל-קסר אל-כביר. המלך סבשטיאו הוצא ככל הנראה להורג או נהרג בקרב. קרב זה בלם את המשך ההתפשטות הגלובלית של הפורטוגזים.
ב-1580 עבר הכתר הפורטוגזי לידיו של מלך ספרד, פליפה השני, בנה של בתו הבכורה של מנואל הראשון.
איחוד כתרי ספרד ופורטוגל (1580 - 1640)
האיחוד האיברי תחת פליפה ה-2
בין השנים 1580 ל-1640 הפכה פורטוגל לשותפתה הזוטרה של ספרד, כשאוחדו מכורח הנסיבות כתרי שתי הממלכות.
הכתר הפורטוגזי עבר לחזקתם של המלכים ההבסבורגים של ספרד, וכך אירופה והעולם היו עדים לעלייתה של האימפריה הקולוניאלית הגדולה ביותר שנודעה עד אז. לראשונה כל חצי האי האיברי היה מאוחד תחת שלטונו של מלך נוצרי-קתולי אחד, פליפה השני (עבור פורטוגל – פליפה הראשון).
ב-1583 שיגר המלך צי משולב, ספרדי-פורטוגזי, לכיוון האיים האזוריים, במטרה לסלק משם את הסוחרים הצרפתים. אלה שנשבו מקרב הצרפתים נתלו מיד על סיפון אניותיו של המלך פליפה. כך התעצמה השפעת "האגדה השחורה", על פיה ייחסו הפרוטסטנטים לכלל הספרדים, במידה מסוימת של הגזמה, אכזריות ושלל תכונות ומידות מוסריות שליליות, והסתמכו על אופן השלטת מוראות האינקוויזיציה על ידי הספרדים והתנהלותם בעולם החדש.
תושבי האיים האזוריים היו האחרונים בפורטוגל להשלים עם המלכת מלך ספרדי על פורטוגל.
שחקנים חדשים בזירה: הולנד, אנגליה וצרפת
אף על פי שענייני שתי האימפריות המשיכו להתנהל בנפרד, כפי שהיה לפני האיחוד, המושבות הפורטוגזיות החלו לספוג מתקפות מסיביות, בכל הזירות, מצד שלוש המעצמות האירופיות העוינות את ספרד - אנגליה, צרפת והולנד (הולנד הייתה בעיצומה של מלחמת עצמאות כנגד אדוניה מספרד ההבסבורגית). שלוש מעצמות אלו קראו תיגר על ההגמוניה הפורטוגזית על נתיבי הסחר הימי לארצות המזרח הרחוק, וככלל זעמו על כל הצלחותיהן, המגובות על ידי האפיפיור, של ספרד ופורטוגל, מעבר לים.
הקולוניזציה הפורטוגזית בפרס לא נחלה הצלחות. נמל גמרו ועוד מספר מקומות נכבשו בידי הפורטוגזים ב-1615, אך מאוחר יותר, ב-1622, נלחם בהם עבאס שאה הראשון מפרס, תוך הסתייעותו בצי הבריטי ובחברת הודו המזרחית הבריטית. אז גם שונה שמה של העיר גמרו לבנדר עבאס (בנדר פירושו נמל בפרסית).
באמריקות ההתפשטות הפורטוגזית חרגה אל מעבר לצד המערבי של קו האורך, שנקבע בחוזה טורדסיאס. הדבר התאפשר בגלל האיחוד בין כתרי ספרד ופורטוגל ובגלל אי יכולתם של הספרדים לקיים נוכחות בת-קיימא מעבר להרי האנדים במרכז יבשת דרום אמריקה, ובכלל זה באגן האמזונס. ב-1615 שיגרה פורטוגל כוח צבאי שהביס מתיישבים צרפתים וגירשם ממושבה בשם "צרפת המשוונית" (בצרפתית: France Équinoxiale), זאת תוך פחות מ-4 שנים לאחר פלישתם לאדמת ברזיל. ב-30 באפריל 1625 שיגרה ספרד ארמדה חזקה בפיקודו של דון פדריקה דה טולדו, אשר נטלה בחזרה מההולנדים את השליטה על העיר סלבדור, בירת ברזיל הפורטוגזית, כשנה לאחר ההשתלטות ההולנדית. הארמדה כללה 22 ספינות פורטוגזיות, 34 ספינות ספרדיות ו-12,500 לוחמים, רבע מתוכם פורטוגזים והשאר ספרדים.
בשנת 1627 קרסה כלכלת קסטיליה. ההולנדים ניצלו את הפסקת האש בת 12 השנים עם ספרד, ושמו את פיתוח הצי בראש סדר העדיפויות שלהם. עם חידוש הלוחמה החריבו ההולנדים את הסחר הימי הספרדי, למורת רוחה של ספרד, אשר הייתה תלויה לחלוטין בסחר המתנהל בימים, לאחר קריסתה הכלכלית. על אף שספרד נחלה מספר ניצחונות, משאבי האימפריה היו עתה פרוסים לחלוטין באירופה וגם גויסו להגנה על ספינותיה, שניידו סחורות וזהב חיוניים בינה לבין המושבות, מפני הצי ההולנדי שהשתפר במידה רבה מאוד במהלך שנות הפסקת האש. אויבי ספרד, כגון הולנד ואנגליה, חמדו את עושרה של ספרד מעבר לים, ובמקרים רבים העדיפו לתקוף את המטרות הפורטוגזיות, שמיגונן היה פחות מוקפד מהמטרות הספרדיות. מלחמת התשה זו הגיעה עד לכדי מצב, בו הספרדים התקשו להתמודד עם איומים ימיים. וכך, פרצה המלחמה ההולנדית-פורטוגזית, מלחמת המשאבים הבין-יבשתית הראשונה בהיסטוריה.
בין שנת 1638 לשנת 1640 נטלו ההולנדים את השליטה על חלק מצפון-מזרח ברזיל, וקבעו את בירתם האזורית ברסיפה. הפורטוגזים השיגו ניצחון משמעותי בקרב השני בגוואראראפס (guararapes) בשנת 1649. ב-1654, נכנעו ההולנדים, ומסרו בחזרה לפורטוגזים את השליטה על כל אדמת ברזיל. המושבות ההולנדיות בברזיל נמחו מעל פני האדמה. עם זאת, במהלך המאה ה-17, הצליחו ההולנדים להשתלט על ציילון, על כף התקווה הטובה ועל איי הודו המזרחית, וליטול את השליטה על המסחר עם יפן בעיר נגסאקי. האחיזה הטריטוריאלית הפורטוגזית באסיה הצטמצמה מעתה למושבות במקאו, במזרח טימור ובהודו הפורטוגזית.
עושרה של ברזיל (1640 - 1822)
- ערך מורחב – ברזיל הקולוניאלית
השבת העצמאות והכתר לפורטוגל ושיקום האימפריה
אובדן המושבות נמנה עם הסיבות ששמו קץ לאיחוד עם ספרד. בשנת 1640 הוכתר ז'ואאו הרביעי כמלך פורטוגל, ופרצה מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי. ב-1668 הכירה ספרד בכך שלא ניתן להשיב את האיחוד האיברי, ובתמורה מסרה פורטוגל לספרד את ההיאחזות במובלעת המרוקאית סאוטה.
ב-1661 הציעו הפורטוגזים לאנגלים את בומביי ואת טנג'יר, כחלק מנדוניה עבור נישואיה של הנסיכה קתרינה מברגנסה עם מלך אנגליה צ'ארלס ה-2. במאה השנים הבאות עתידים היו הבריטים להפוך בהדרגה למעצמה הדומיננטית בהודו, בה בעת שאימפריית המוגול התפוררה אט-אט. כך דחקו הבריטים הצידה כמעט לחלוטין את המעצמות האחרות מלסחור שם. פורטוגל המשיכה להחזיק בגואה ובמספר בסיסים מינוריים בהודו, עד סוף העידן הקולוניאלי.
על אף שבתחילה זנחו הפורטוגזים את פיתוח המושבות בברזיל לטובת פעילותם באסיה, עתידה הייתה ברזיל להפוך לזירה החשובה ביותר עבור שאיפותיה הקולוניאליות של פורטוגל. ברזיל היוותה עבורם מקור בלתי נדלה למשאבים יקרי ערך, כגון זהב ואבנים יקרות. בתחילה, התמקדו המתיישבים בפעילות חקלאית, כולל גם יערנות, שהניבה עצים, סוכר, קפה ועוד מגוון גידולים חקלאיים בעלי ערך מוסף גבוה. עד המאה ה-17, הוגבלה רוב הפעילות הקולוניאלית לאזורים בקרבת החוף. אגן האמזונאס נחשב על פי חוזה טורדסיאס לטריטוריה ספרדית ומספר חוקרי ארצות אימתו זאת, ביניהם גם הקונקיסטאדור פרנסיסקו דה אורייאנה. עם זאת, הספרדים לא השכילו לנצל את האזור והסתפקו בנוכחות מצומצמת של מיסיונים, בעיקר בשולי הג'ונגל. בכל אופן, במרוצת המאה ה-17 והמאה ה-18 הגבירו הבנדייראנטס מברזיל בהדרגה את פעילות חקר פנים היבשת. תחילה התמקדו בחיפוש אחר ילידים כדי לשעבדם ובכך לספק מענה לדרישה הגוברת לכח-אדם בשדות. מאוחר יותר, התמקדו בחיפוש אבנים ומתכות יקרות, תוך התפשטות פורטגזית מתמדת מערבה. כל אלה הובילו בסופו של דבר, ב-1750, לחתימה על חוזה מדריד בו הוכרה, דה-פקטו, הנוכחות בשטחים אלה, ולפיו הועברה מספרד לפורטוגל הריבונות על כמחצית משטח אגן האמזונס. בשנת 1693, נמצאו במינאס ז'ראיס מרבצי זהב גדולים, שהפכו את ברזיל הקולוניאלית לספקית הגדולה ביותר של זהב במאה ה-18. התקיימה גם פעילות כריה נרחבת של אבנים יקרות ויהלומים. בו בזמן, גבר מאוד באירופה הביקוש לסוכר וקפה.
אוכלוסייתה של ברזיל גדלה מאוד, הודות להגירה וולונטרית מאירופה וסחר בעבדים שהובאו מאפריקה. כיום ברזיל מדורגת כאומה דוברת הפורטוגזית הגדולה ביותר בתבל, וכבעלת האוכלוסייה הקתולית הגדולה בעולם.
בשונה מספרד, פורטוגל לא פיצלה את הטריטוריה הקולוניאלית שלה באמריקה. הקפיטניות שהוקמו שם היו כפופות לפקידות אדמיניסטרטיבית מרכזית בסלבדור, אשר מסרה דין וחשבון ישירות לכתר בליסבון.
ב-1755 נפגעה ליסבון קשות מרעידת האדמה ומהצונאמי שהלם בעקבותיה. נספו יותר מ-100,000 בני אדם, מתוך אוכלוסייה של 275,000 תושבים. אסון זה שם רסן חד לשאיפות הקולוניאליות של פורטוגל, בשלהי המאה ה-18.
העתקת בירת האימפריה הפורטוגזית לריו דה ז'ניירו והכרזה על עצמאות ברזיל
ב-1789, בהשראת המאורעות שהתרחשו מעט שנים קודם לכן בצפונה של אמריקה, כאשר השיגה ארצות הברית עצמאות מבריטניה, בוצע בברזיל, בקפיטניית מינאס ז'ראיס, ניסיון דומה. ניסיון זה לא עלה יפה, ומנהיג המרד, טיראדנטס (tiradentes, בפורטוגזית מדוברת – "עוקר השיניים"), הוצא להורג בתלייה.
ב-1808 פלש נפוליאון בונפרטה לפורטוגל, ודום ז'ואאו (הגרסה הפורטוגזית של המילה הספרדית "דון" היא "דום"), נסיך העצר, שהחזיק ברסן השלטון במקום אימו, דונה מריה הראשונה, פקד על העתקת חצר המלכות לריו דה זָ'נֶיירו שבברזיל, תוך הסתייעות בליווי חמוש של ספינות הצי הבריטי. ב-1815 שודרגה ברזיל למעמד של ממלכה, שקולה במעמד לפורטוגל. מעתה שמה הרשמי של האימפריה היה: "הממלכה המאוחדת של פורטוגל, ברזיל ואלגארבש" (בפורט' – Reino unido de Portugal, Brasil e Algarves). גם לנציגים ברזילאים הותר להיבחר לבתי הדין החוקתיים הפורטוגזים (Cortes Constitucionais Portuguesas). כעת ז'ואאו הוכתר כמלך, בשם ז'ואאו השישי. זהו תקדים יחיד בהיסטוריה של אומה אירופית שהעתיקה את בירתה לאחת ממושבותיה מעבר לים. ב-1821 חזר חצר המלך לפורטוגל, ובתקופת ביניים זו גברה כמיהתם של הברזילאים לעצמאות. ב-7 בספטמבר 1822, הכריז בנו של דום ז'ואאו השישי, ששימש אז כנסיך העצר, על עצמאותה של ברזיל, באירוע שנודע לימים כזעקת האיפירנגה והוכתר כקיסר ברזיל, תחת השם דום פדרו הראשון. בשונה מגורל המושבות הספרדיות באמריקה, ברזיל השיגה עצמאותה ללא שפיכת דמים.
הכרזתה החד-צדדית של ברזיל על עצמאותה היוותה מכה, שממנה לא התאוששו פורטוגל ומרקם החיים של האימפריה שלה.
אפריקה הפורטוגזית והפרובינציות שמעבר לים (1822-1961)
- ערך מורחב – המרוץ לאפריקה
בשיאה של הפעילות הקולוניאלית האירופית במאה ה-19, איבדה פורטוגל את שטחה בדרום אמריקה ואת רוב בסיסיה באסיה. במהלך תקופה זו התמקד הקולוניאליזם הפורטוגזי בהרחבת האחזויותיו באפריקה, על מנת להתחרות במעצמות האירופיות האחרות שפעלו באפריקה. הטריטוריות הפורטוגזיות באפריקה כללו בסופו של דבר את שטחיהן של כף ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, גינאה ביסאו, אנגולה ומוזמביק.
פורטוגל חדרה לעומק היבשת, אל תוך אנגולה ומוזמביק, וחוקרי הארצות הרמנז'ילדו קאפלו ורוברטו איוונש היו בין האירופים הראשונים שחצו את אפריקה בדרך היבשה ממערב למזרח. התוכנית לחיבור בין שתי המושבות, אנגולה ומוזמביק, שכונתה המפה הוורודה, הייתה יעדם המרכזי של קובעי המדיניות הפורטוגזים באזור אפריקה, במחצית השנייה של המאה ה-19. עם זאת, הבריטים לא קיבלו את הרעיון בסבר פנים יפות, כי גם להם היו שאיפות משל עצמם לטריטוריה בריטית רציפה, בשטח שבין קהיר לקייפטאון. בשנת 1890 הציבו הבריטים אולטימטום באותו עניין. מלך פורטוגל, קרלוש ה-1, ויתר לבסוף על יישום תוכנית המפה הוורודה ופעל לפי דרישות הבריטים. הרפובליקנים בפורטוגל ניצלו את תגובת המלך לאולטימטום הבריטי, לניגוח המלך ובית המלוכה. בשנת 1908 נרצחו בליסבון המלך קרלוש ה-1 והנסיך לואיש פיליפה, דוכס ברגנסה. אחיו של לואיש פיליפה, מנואל, הוכתר כמלך פורטוגל, בשם מנואל ה-2. שנתיים מאוחר יותר הפכה פורטוגל לרפובליקה, ומנואל יצא לגלות בבריטניה.
במלחמת העולם הראשונה איימו חילות גרמניים על מוזמביק, ופורטוגל נכנסה למלחמה כדי להגן על מושבותיה. סלאזאר, שנטל את השלטון על פורטוגל ב-1933, החשיב את מושבות פורטוגל כפרובינציות פורטוגזיות מעבר לים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תנועות דה-קולוניזציה החלו לצבור תנופה. בשונה ממעצמות קולוניאליות אירופיות אחרות, ניסה סלאזאר לעמוד בפני גאות האנטי-קולוניאליזם ולשמר את שלמות האימפריה. כתוצאה מכך, הייתה פורטוגל לאומה הקולוניאלית האחרונה שהחזיקה במושבותיה העיקריות. המלחמה הקרה הביאה עימה גם חוסר איזון בחברותיהן של האוכלוסיות הכפופות לשלטון פורטוגל מעבר לים, בגלל מאמציהן של ארצות הברית ושל ברית המועצות להגדיל את טווח השפעותיהן הגלובליות. בשנת 1954, פלשה הודו לדאדרה ונאגר הבלי, וב-1961 בא הקץ על הודו הפורטוגזית כאשר זו פלשה גם לגואה, לדאמאן ולדיו[23][24].
שקיעתה ונפילתה של האימפריה הפורטוגזית (1961–1974)
- ערך מורחב – מהפכת הציפורנים
עלותה וחוסר הפופולריות של המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית (1961–1974), שבה ניסתה פורטוגל להכניע את התנועות הלאומניות במושבותיה האפריקאיות, הובילו בסופו של דבר בשנת 1974 לקריסת משטרו של סלזאר. אחד הצעדים הראשונים שננקטו בידי הממשלה הדמוקרטית שעלתה לשלטון, היה לשים קץ למלחמות בחזיתות השונות ולשאת ולתת על הנסיגה הפורטוגזית מהמושבות באפריקה. מקבץ מהלכים אלה נודעו בכינוי "מהפכת הציפורנים". מיד פרצו באנגולה ובמוזמביק מלחמות אזרחים נגד שלטונם של המשטרים הקומוניסטים, שהוקמו בידי אלה שמרדו קודם לכן בשלטון הפורטוגזי, תחת גיבוין של ברית המועצות, קובה ומדינות קומוניסטיות נוספות. זאיר, דרום אפריקה וארצות הברית תמכו עתה בקבוצות ההתנגדות.
גם מזרח טימור הכריזה על עצמאותה באותו זמן, אך נכבשה כמעט לאלתר בידי אינדונזיה השכנה, ששמרה על שליטתה בה עד שנת 1999. באותה שנה נערך משאל עם בחסות האו"ם, שתוצאתו הייתה תמיכתם של תושבי מזרח טימור בעצמאותה של מדינתם הזעירה. זו הוכרזה בפועל בשנת 2002.
מסירתה של מקאו לסין ב-1999 על פי הסכם שנוסח 12 שנים קודם לכן, סימלה את סופה של האימפריה הימית של פורטוגל.
שבע מושבותיה לשעבר של פורטוגל הן כיום אומות עצמאיות החברות, יחד עם פורטוגל, בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית (CPLP).
לקריאה נוספת
- Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001
- Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977
- Francisco Bethencourt and Diogo Ramada Curto, Portuguese Oceanic Expansion, 1400–1800, Cambridge University Press, 2007
קישורים חיצוניים
- אורן נהרי, כאן כבר אין דרקונים: הנסיך שמשך מדינה קטנה לשנות את העולם, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2018
- הנוכחות הפורטוגזית במפרץ הפרסי
- ציר הזמן של האימפריה הפורטוגזית
- ציור יפני המתאר הגעת פורטוגזים
- ההיסטוריה הקולוניאלית של פורטוגל והולנד
- הפורטוגזים והמזרח (בפורטוגזית, סינית, יפנית ותאילנדית, עם הקדמה באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Fernand Braudel ,Civilization and Capitalism, 15th–18th Centuries: The Perspective of the World, Translation: Siân Reynolds, University of California Press, 1992, p. 140
- ^ Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001, p. 57
- ^ Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001, p. 60
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 68
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 10
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, pp. 82-83
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, pp. 109-110
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 145
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, pp. 152-153
- ^ Robert O. Collins and James M. Burns, A History of Sub-Saharan Africa, Cambridge University Press, 2007, p. 179
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 155
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 156
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, pp. 160-162.
- ^ שכונתה כך בגלל התואר "Lavrador" שהוצמד לשמו
- ^ שכונתה בפי הפורטוגזים "Terra dos Corte-Reais"
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, pp. 189-191.
- ^ Francisco Bethencourt and Diogo Ramada Curto, Portuguese Oceanic Expansion, 1400–1800, Cambridge University Press, 2007, p. 165.
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 180
- ^ Mordechai Abir, Ethiopia and the Red Sea: The Rise and Decline of the Solomonic Dynasty and Muslim European Rivalry in the Region, Routledge, 1980, p. 86
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 240-242
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, 248-252
- ^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 288-289
- ^ Liberation of Goa, web.archive.org, 2007-09-28
- ^ The Liberation of Goa: 1961, web.archive.org, 2006-08-28
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
| אימפריות קולוניאליות | |
|---|---|
|
31984318האימפריה הפורטוגזית