מלחמת חצי האי האיברי

מלחמת חצי האי האיברי
	"השניים במאי 1808", מאת פרנסיסקו דה גויה
	מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכים	2 במאי 1808 – 17 באפריל 1814 (6 שנים)
מקום	חצי האי האיברי ודרום צרפת
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית; חתימת חוזה פריז
הצדדים הלוחמים
הקיסרות הראשונה; ספרד הבונפרטית; ; הקונפדרציה של הריין; ; ממלכת איטליה; ; דוכסות ורשה;	בעלות הברית:; ממלכת ספרד; בריטניה; ממלכת פורטוגל
מפקדים
נפוליאון בונפרטה; ז'וזף בונפרטה; ז'ואקים מירא; ז'אן-אנדוש ז'ונו; ז'אן-דה-דייה סו; אנדרה מסנה; מישל נה; לואי-גבריאל סושה; ז'אן לאן; אדואר מורטייה; אוגוסט דה מרמון; ז'אן-בטיסט בסייר; ז'אן-בטיסט ז'ורדאן; קלוד ויקטור-פרן	ארתור ולסלי; ויליאם ברספורד; רולנד היל; ג'ון מור; פרנסיסקו חבייר קסטניוס; חואן מרטין דיאס; חוסה דה פלפוקס; גרגוריו גרסיה דה לה קסטה; מיגל ריקרדו דה אלאבה; חואקין בלייק; ברנרדינו פריירה; פרנסיסקו דה סילביירה
כוחות
מאי 1808:; 165,103; נובמבר 1808:; 244,125; פברואר 1809:; 288,551; ינואר 1810:; 324,996; יולי 1811:; 291,414; יוני 1812:; 230,000; אוקטובר 1812:; 261,933; אפריל 1813:; 200,000	נובמבר 1808:; 205,000; 31,000; ‏ 35,000; אפריל 1813:; 172,000
אבדות
נפגעים: 180,000-240,000; 91,000 הרוגים; 237,000 פצועים	215,000 - 375,000 חיילים ואזרחים הרוגים; 25,000 לוחמי גרילה הרוגים; דצמבר 1810 - מאי 1814:; 35,630 הרוגים; 24,053 מתים ממחלות; 32,429 פצועים;

מלחמת חצי האי האיברי היא אחת מהמערכות במלחמות הנפוליאוניות, שהתחוללה בין 1807 (או 1808) ל-1814. צרפת הנפוליאונית לחמה נגד ספרד ובנות בריתה, בריטניה ופורטוגל, על השליטה בחצי האי האיברי.

המלחמה נודעת בזכות השימוש הנרחב בלחימה על ידי קבוצות קטנות וזריזות, ולא במערכה מסודרת. סוג זה של מלחמה כונה בספרדית "Guerrilla" ("מלחמה קטנה"), ובעקבותיה נטבע המושג "לוחמת גרילה" בשפות רבות.

שם המלחמה

למלחמה שמות שונים, בהתאם לנקודת המבט הלאומית של הצדדים הלוחמים בה.

באנגלית מכונה המלחמה The Peninsular War או The Peninsular Campaign (כלומר המערכה או המלחמה בחצי האי). בצרפתית היא מכונה Guerre d'Espagne et du Portugal ("מלחמת ספרד ופורטוגל"). בספרדית היא נקראת Guerra de la Independencia Española ("מלחמת העצמאות הספרדית") ובקטלאנית Guerra del Francès ("מלחמת האיש הצרפתי").

מהלך המלחמה

בנובמבר 1807, לאחר סירובו של ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל להצטרף לחרם הימי על אנגליה שהטיל נפוליאון, שלח נפוליאון צבא לכיבוש פורטוגל. ליסבון נכבשה בקלות רבה, ובית המלוכה ברח לברזיל, יחד עם רבים מאצילי הממלכה.

המהלך נעשה בתיאום עם ספרד, תוך הבטחה כי חלקים מתוך פורטוגל יוענקו לה בתמורה לתמיכתה במהלך. לאחר השלמת כיבוש פורטוגל, הורה נפוליאון לצבאו להשתלט בחשאי על נקודות מפתח בספרד, ולכבוש את המדינה. על אף גודלו ועוצמתו, מצא עצמו הצבא הספרדי וללא יכולת להתנגד, מכיוון שהצבא הצרפתי כבר היה בתוככי המדינה. יתירה מזו, מיטב מחיילי הצבא הספרדי היו (כחלק מהעסקה עם צרפת) מוצבים בדנמרק ותחת פיקוד צרפתי. רק שני מחוזות נשארו חופשיים: גליסיה בצפון ואנדלוסיה בדרום.

המלך קרלוס הרביעי אולץ להתפטר ואת מקומו תפס בנו, פרננדו השביעי, אך שלטונו לא היה יציב, כך שלמעשה היה שליט בובה של נפוליאון.

ב-2 במאי 1808 החלה התקוממות במדריד, כשאזרחים תקפו את חיילי הצבא הצרפתי, כשהתקוממות זו דוכאה רק למחרת. ה-3 במאי נחקק בתודעה הלאומית הספרדית כמסע הרג וענישה על ידי הצבא הצרפתי. הדבר בוטא בציורו של פרנסיסקו דה גויה "שלושה במאי 1808", המתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדיים חפים מפשע.

הדבר עורר התקוממות בכל רחבי הממלכה, כשמחוז אסטוריאס הזעיר היה הראשון שגרש את הצבא הצרפתי משטחו. תוך שבועות אחדים, גורשו או נהרגו חיילים צרפתים בכל רחבי ספרד, דבר שהכריח את נפוליאון לצאת במלחמה כוללת כנגדה.

ב-1 ביוני נשלח כוח צבאי של 65,000 חיילים צרפתיים לכבוש את ספרד. אף על פי שהכיבוש הושלם, החלה מלחמת גרילה בכל רחבי המדינה וכ-24,000 חיילים מצבאו נהרגו, דבר שגרם לקריסת הצבא כולו. בנוסף, גם הצבא האנגלי, שעד אותה תקופה נמנע מלתקוף באירופה היבשתית, שלח אף הוא מספר גדודים לסייע למרד הספרדי. ואכן, הצבא הצרפתי נסוג, כשרק נווארה וקטלוניה נשארים בידיו. למעשה, בפרק זמן זה נטה מצב הכוחות לטובת הצבא הספרדי ובני בריתו, אך הכלכלה הספרדית שניזוקה קשות במהלך הכיבוש והמרד העדיפה שלא לפתוח במלחמה כנגד הצבא הצרפתי, כך שלנפוליאון וצבאו הייתה הזדמנות לחזור ולתקוף.

בנובמבר 1808 ניהל נפוליאון, שלו סייעו חיילים מהגרנד ארמה, מערכה מהירה תוך שימוש רב בטקטיקת תנועת מלקחיים, כשהוא כובש את ספרד בסערה במה שתואר כ"מפולת של אש ומתכת". עד תחילת דצמבר הושלם כמעט כיבושה של כל ספרד. נפוליאון הדיח את המלך פרדיננד מכיסאו, ומינה את אחיו הגדול ז'וזף בונפרטה למלך ספרד.

הספרדים לא קיבלו את המלך החדש שמונה על ידי השלטון הכובש. אמנם היו בספרד גם תומכים בשלטונו של ז'וזף בונפרטה, אשר כונו "חוספינוס", ובאו מקרב הקבוצה שכונתה אַפְרֵנסֶסָדוֹס ("מצורפתים"). אולם, גם הליברלים הספרדים לא ראו ברובם בעין יפה רפורמות שנכפו על ארצם על ידי שלטון זר, וחברו לשמרנים בהתנגדותם הנחרצת לשלטון צרפת וז'וזף בונפרטה.

חלקים גדולים מספרד הוכרזו מחוזות צבאיים, תחת שליטה מלאה של מפקדי צבא שלא היו כפופים לז'וזף בונפרטה אפילו לא באופן רשמי. מצב זה עורר את ז'וזף בונפרטה לבקש ארבע פעמים את התפטרותו, שלא התקבלה על ידי אחיו.

המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. צרפת נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הידלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה עיר הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים, לאחר קרב סלמנקה.

בינתיים, הצליח ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון להכניע את הכוחות הצרפתים בספרד, וגרם להם לסגת עד למעבר להרי הפירינאים ולתוך צרפת. כך למשל היווה כיבוש העיר בדחוס לאחר מצור עליה נקודת הכרעה לטובת הכוחות האנגלו-פורטוגזיים. הכוחות האנגלו-פורטוגזים כבשו את העיר בורגוס בשלהי מאי, ובתוך כך איגפו את צבאו של ז'וזף בונפרטה, אחי נפוליאון, ואילצו אותו לסגת לעמק בנהר זאדורה. בקרב ויטוריה שנערך ב-21 ביוני 1813, הפסיד ז'וזף בונפרטה ונסוג עם צבאו לסן סבסטיאן. ולינגטון המשיך לרדוף אחרי הכוחות הצרפתיים והבריח אותם מסן סבסטיאן, שנשרפה ונבזזה על ידי הכוחות האנגלים והספרדים. לאחר התבוסה נטש ז'וזף סופית את כס מלכותו ושב לצרפת, שם התקבל בזעם על ידי הקיסר והצטווה לפרוש לאחוזתו ללא תפקיד רשמי.

בחודש יולי 1813 כבר נסוגו הצרפתים אל הרי הפירנאים. מרשל ז'אן-דה-דייה סו קיבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתים והחל במתקפת נגד מוצלחת נגד בעלות הברית, כשהוא מנחיל להם תבוסות בקרב מאיה ובקרב רונססבאייס. על אף ניצחונותיו הוא איבד את המומנטום ונהדף על ידי הכוחות האנגלו-פורטוגזים, ולאחר קרב סוראורן ב-28 ביולי נמלט עם כוחותיו לעבר צרפת.

ב-7 באוקטובר פלשו בעלות הברית לצרפת. מיואש מהמצב הקשה, חתם נפוליאון ב-11 בדצמבר על הסכם ולנסי, הסכם נפרד עם ספרד, שבו נאלץ לשחרר ולהכיר בפרננדו השביעי כמלך ספרד בתמורה להפסקת אש. על אף ההסכם, לספרדים לא הייתה כל כוונה לסמוך על נפוליאון והם הפרו את הפסקת האש.

המלחמה נמשכה ובעלות הברית נחלו ניצחונות בקרב ניבל (10 בנובמבר 1813), קרב באיון (10-14 בדצמבר 1813), קרב אורטז (21 בפברואר 1814), וקרב טולוז (10 באפריל 1814).

לאחר תבוסת נפוליאון בקרב לייפציג נכנסו בעלות הברית לפריז ב־30 במרץ, נפוליאון התפטר ב-11 באפריל וגורש לאי אלבה. הפסקת אש הוכרזה ב-23 באפריל וב-30 במאי 1814 נחתם חוזה פריז בין צרפת לקואליציה האנטי-צרפתית השישית, בו נקבעו גבולות צרפת תחת שושלת בורבון והסתיים שלב זה של המלחמות הנפוליאוניות.