מינאס ז'ראיס
| מדינה |
 ברזיל |
|---|---|
| מושל | פרננדו פימנטל |
| בירת המדינה | בלו הוריזונטה |
| שפה רשמית | פורטוגזית |
| שטח | 586,528.3 קמ"ר (דירוג: 4) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 30.5 נפש לקמ"ר |
| אזור זמן | UTC -3 |
| www.mg.gov.br | |
מינאס ז'ראיס (פורטוגזית: Minas Gerais; מילולית - מכרות כלליים), מדינת מחוז בדרום-מזרח ברזיל. מבין מדינות ברזיל היא השנייה בגודלה באוכלוסייתה והרביעית בשטחה (דומה בממדיה לצרפת), והיא מאגדת את המספר הרב ביותר של יחידות מוניציפליות - 853. היא גובלת במדינת באהיה בצפון, באספיריטו סנטו במזרח, בריו דה ז'ניירו בדרום, בסאו פאולו בדרום ובמערב, במאטו גרוסו דו סול במערב הרחוק, ובגויאס ובמחוז הפדרלי במערב ובצפון. בירתה, הממוקמת במרכזה, היא העיר בלו הוריזונטה (שמהּ נהגה "בלו אוריזונצ'י").
היסטוריה
מינאס ז'ראיס נוסדה במאה השש-עשרה בידי מתיישבים מסאו פאולו אשר חיפשו בה זהב ואבנים יקרות, ובהמשך - יהלומים. בשנת 1693, עם גילוי מרבצי הזהב המרכזיים, החלה בהלה לזהב שהייתה מלווה בתקריות אלימות. בשנת 1709 נוסדה המפקדה של סאו פאולו ומינאס דה אורו, אשר התפצלה בשנת 1720 לסאו פאולו ולמינאס ז'ראיס. שמה של המפקדה, שעתידה להפוך למדינה, הוא קיצור של הכינוי "מכרות היערות הכלליים".
בירתה הראשונה של מינאס ז'ראייס הייתה העיר מריאנה, ואחריה שימשה כבירה העיר וילה ריקה. בשלהי המאה השמונה-עשרה הייתה וילה ריקה העיר המאוכלסת ביותר בברזיל ואחת מן הגדולות ביבשת כולה, אולם כאשר הידלדלו מכרות הזהב, איבדה העיר מחשיבותה. מאוחר יותר הוסב שמה לאורו פרטו ("זהב שחור"), והיא נותרה בירת המדינה עד להיווסדה של העיר המתוכננת בלו הוריזונטה, בשנת 1897. בלו הוריזונטה תוכננה על פי המודל של בוסטון, ומיקומה נקבע כחלק מהשאיפה להפכה לצומת דרכים מרכזי בברזיל. מכל מקום, ברבות השנים חדלו תשתיותיה של בלו הוריזונטה לספק את צורכי תושביה, שעתה מונים 2.2 מיליון במספר.
תור הזהב הותיר את רישומו על ערי מינאס ז'ראייס, כמריאנה, אורו פרטו, דיאמנטינה, סבארה, טיראדנטס וסאו ז'ואו דל ריי. הבידוד היחסי מהשפעה אירופית, ביחד עם הזמינות הגדולה של זהב ומינרלים יקרי ערך אחרים, הקל על פיתוחו של סגנון אמנותי ייחודי, אשר נודע בשם "בארוק מיניירי". דוגמה בולטת לסגנון הזה היא הכנסיות המעוטרות בערים הקולוניאליות שאחדות מהן משמשות בהווה כמוזיאונים. האמן המרכזי של התקופה הוא אנטוניו ליסבואה, הנודע בכינוי אלז'נדיניו (Aleijadinho). פסליו וציוריו מוערכים על ידי מומחים כפסגת היצירה מחוץ לאירופה באותה עת.
לצד האמנות והארכיטקטורה פרחה במאה השמונה-עשרה במינאס ז'ראיס גם הפעילות המוזיקלית, תחילה הודות למוזיקאים מהגרים ובהמשך גם בזכות מוזיקאים שהתחנכו במוסדות מקומיים. הללו פיתחו סגנון מוזיקלי ייחודי, שנכתב בדרך כלל למקהלה ותזמורת, ושניזון רק בחלקו מן המוזיקה האירופית.
במהלך המאה השמונה-עשרה נשלטה כריית המחצבים על ידי הכתר הפורטוגזי, שהכביד את נטל המס על המכרות ככל שהללו הלכו והידלדלו (הוא לקח לעצמו חמישית מן הזהב, למשל). המתיישבים מרדו מספר פעמים - אך הכתר הגיב בעוצמה. המרידה המשמעותית ביותר הידועה הונהגה בשנת 1789 על ידי קבוצה של מתיישבים מן המעמד הבינוני, ברובם אינטלקטואלים וקצינים צעירים, שאת השראתם קיבלו ממלחמת העצמאות של ארצות הברית, מהמהפכה הצרפתית ומהאידיאלים של עידן האורות. הקשר נכשל, והקושרים נאסרו והוגלו. המפורסם שבהם, ז'ואקים ז'וזה דה סילבה שאבייר (הידוע בכינוי טיראנדטס), נתלה בפקודת מריה הראשונה, מלכת פורטוגל, ובכך קודש כגיבור לאומי. דגלה של מינאס ז'ראיס - משולש אדום על רקע לבן - מבוסס על הדגל שהוצע על ידי אותה קבוצת מורדים.
הודות לחשיבותה הכלכלית של המדינה ולמתינות והאיפוק המיוחסים לתושביה, היה למינאס ז'ראיס תפקיד חשוב בפוליטיקה הלאומית. במהלך המאה התשע-עשרה שימשו מדינאים מינריים בתפקידים בכירים תחת שלטון הקיסרים דום פדרו הראשון ודום פדרו השני. לאחר כינון הרפובליקה, ובראשית המאה העשרים, חלקה מינאס ז'ראיס את השליטה הפוליטית בברזיל כולה עם מדינת סאו פאולו, במה שכונה "חוג הקפה והחלב" (קפה היה המוצר העיקרי של סאו פאולו, וחלב - של מינאס ז'ראיס).
מינאס ז'ראיס היא גם מולדתם של שניים מן המדינאים המשפיעים ביותר בברזיל במחצית השנייה של המאה העשרים: ז'וסלינו קוביצ'ק, ששימש כנשיא הרפובליקה משנת 1956 ועד 1961, והיה אחראי על הקמת ברזיליה, בירתה החדשה של ברזיל; וטנקרדו נווס, שהקריירה הפוליטית שלו הגיעה לשיאה בשעה שנבחר בשנת 1984 כנשיא האזרחי הראשון לאחר המשטר הצבאי, אך הסתיימה עם מותו מסיבוכים רפואיים עוד בטרם אייש את המשרה הרמה.
גאוגרפיה
ממינאס ז'ראיס יוצאים כמה מנהרותיה הגדולים יותר של ברזיל, וביניהם נהר הסאו פרנסיסקו, נהר פראנה ונהר ריו דוסי הצנוע יותר. יש בה, לפיכך, מספר אתרי ייצור חשמל. כמה מן הפסגות הגבוהות ביותר בברזיל מצויות בה גם כן, ובהן רכס המנטיקיירה ורכס הסרבו המהווה את הגבול בינה לבין שכנותיה מדרום, סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומה היא פיקו דה בנדיירה, שהיא השלישית בגובהה בברזיל ומגיעה לגובה של 2,890 מטרים. למינאס ז'ראיס יש עתודות גדולות של ברזל, זהב ואבנים יקרות, ביניהן ברקת (אמרלד), טופז ואקוומרין.
חלקיה השונים של המדינה מאופיינים בגאוגרפיה שונה:
- החבל המרכזי והמזרחי הוא גבעי וסלעי, ובו צמחייה דלילה. בחלקים מסוימים של אותו חבל הטופוגרפיה היא קרסטית אופיינית ובה מערות ואגמים. כמה מן ההרים מורכבים מעפרות ברזל, מה שהוביל לכרייה נמרצת, על חשבון ערכים סביבתיים. ממזרח לבירה בלו הוריזונטה משתרע אזור הקרוי "עמק הפלדה", במיוחד סביב העיר איפטינגה, ובו ממוקמים מפעלי עיבוד ברזל ופלדה רבים לאורך נהר הריו דוסי. מאחר שלאחרונה הוגבלה פעילות הכרייה, שטחי יער רבים נוצלו לתעשיית עץ, פחם ורעייה. תכסית היער אשר כיסתה את האזור כולו היא עתה קטועה.
- החבל הדרומי של מינאס ז'ראיס הוא גבעי וירוק, ומשמש לגידול קפה ומוצרי חלב. אזור זה הוא קריר משאר חלקי המדינה, ובמהלך החורף יורדות הטמפרטורות בכמה מקומות אל מתחת לאפס. האזור ידוע במים המינרלים המופקים בו, והוא מתועש למדי.
- דרום מזרח המדינה, הקרוי אזור היער, היה האזור העשיר ביותר עד אמצע המאה העשרים, אך כיום נותרה בו עיר חשובה ומתועשת אחת, ז'ואיז דה פורה, שהיא גם השנייה בגדלה במינאס ז'ראיס.
- מערבה של מינאס ז'ראיס, הקרוי גם "המשולש המיניירי" בשל צורתו, מורכב מסוג מיוחד של סוואנה הקרויה סראדו. בעבר היה נפוץ בו הבקר, אולם בשנות התשעים של המאה העשרים החלו לגדל בו סויה ותירס, וגידולים אלה תפסו את מקומם של שטחי המרעה.
- חלקה הצפוני של מינאס ז'ראיס צחיח, כשמדי פעם אף פוקדת אותו בצורת. פרויקטים מן השנים האחרונות מבקשים לעשות שימוש במימי נהר סאו פרנסיסקו לצרכים חקלאיים. הנהר חוצה את החבל הצפוני כשהוא נושא עמו מים מאגנו שבחבל המרכזי, הגשום. מכרות היהלומים של החבל הצפוני שמשכו בעבר כורים - הדלדלו, והאוכלוסייה נותרה מחוסרת אמצעים.
כלכלה
מינאס ז'ראיס היא יצרנית מרכזית של חלב, קפה ושאר מוצרים חקלאיים, כמו גם מינרלים ומוצרי חשמל. ממוקמים בה מפעלים של פיאט ושל מרצדס-בנץ. הערים ההיסטוריות שלה והארכיטקטורה הקולוניאלית שלהן מהוות מקור משיכה לתיירים, וכך גם מעיינות המים המינרליים.
דרומה של מינאס ז'ראיס, שבו ערים מתועשות ויציבות, הוא אזור אמיד. הצפון - עני, אם כי מתקיימת בו פעילות מסוימת של סחר באבנים טובות. האזור המערבי - המשולש המיניירי - מיושב פחות, אך כעת פורחות בו תעשיות ביוטכנולוגיות.
התוצר המקומי הגולמי של מינאס ז'ראיס עומד כיום על 35.5% תעשייה, 11.3% חקלאות ו53.2% שירותים.
הדגל
דגלה של מינאס ז'ראיס הוא הדגל הראשון שעוצב על ידי ברזילאים ואומץ על ידיהם: תחילה כדגלה של המפלגה הרפובליקנית, אשר אומץ באופן לא רשמי כדגל המדינה; ומאז 1946 כדגל הרשמי.
פירוש המוטו הלטיני Libertas quæ sera tamen המופיע על הדגל הוא "חירות, אף אם תאחר". המשולש מסמל את השילוש ה"קדוש" כמו גם את עקרונות המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה.
צבעי הדגל נבחרו בשל משמעותם המהפכנית: הלבן מסמל את השאיפה ליצור אומה חדשה, שלווה, משוחררת מן המוסדות הקולוניאליים. האדום מסמל את אש החירות.
תרבות
מינאס ז'ראיס היא מדינה קוסמופוליטית פחות מסאו פאולו; ראוותנית פחות ומסורתית יותר מריו דה ז'ניירו; פורטוגזית יותר משאר חלקי ברזיל. תושביה נחשבים למאופקים ומשפחתיים. זוהי אחת החברות היותר קתוליות בברזיל, אם כי יש בה גם כיסים של אמונות מאגיות אפריקאיות ושל ספיריטיזם.
לבישול של מינאס ז'ראיס יש מוניטין ברחבי ברזיל. הבסיס התרבותי למטבח המיניירי הוא בתי החווה הקטנים, ורבות מן המנות המינייריות כוללות מרכיבי ירקות ובשר מקומיים, במיוחד בשר עוף ובשר חזיר. הבישול המסורתי נעשה בעזרת פחם, או תנורי שריפת עץ ומחבתות ברזל המעניקות למזון את טעמו המיוחד. בחלקים שונים של ברזיל אפשר למצוא מסעדות המתמחות ב"אוכל מיניירי".
רבים מן המתאבנים של המטבח המקומי מכילים תירס או קמח קסאווה (הידוע כמנדיוקה) במקום חיטה, שכן זו לא הסתגלה לאקלים. קורנפלור הוא בסיס למגוון רחב של עוגות ומתאבנים. המנה המיניירית הידועה ביותר היא פאו ד'י קייז'ו - "לחם גבינה"; לחמניות קטנות אפויות העשויות מגבינה וקמח קסאווה שניתן להגישן חמות כמתאבן או לארוחת הבוקר.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מינאס ז'ראיס- מינאס ז'ראיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| מדינות ברזיל | |
|---|---|
|
33949341מינאס ז'ראיס