נתיב הכף
נתיב הכף (בפורטוגזית: Rota do Cabo) הוא הנתיב הימי בין ההמיספרה המערבית להמיספרה המזרחית, אשר בו מקיפים כלי שיט את כף התקווה הטובה, בקצה הדרומי של יבשת אפריקה.
חנוכתו של נתיב הכף נזקפת לזכותם של יורדי ים פורטוגזים, הודות לניסיון שצברו בהפלגה בלב האוקיינוס האטלנטי, תוך היעזרות בתורות הניווט והשיט שפותחו בפורטוגל. הראשון שהפליג בנתיב זה היה וסקו דה גמה, וכך גילה את הנתיב הימי להודו, כאשר עגן מול חופי קליקוט ב-1498. היה זה חלום פורטוגזי נושן שהתגשם. המגעים בין מערב למזרח חדלו להיות תלויים במעבר שיירות בדרך המשי. כעת, ניצלה פורטוגל את ההזדמנות להפוך למעצמה ימית-מסחרית אטלנטית. היא אכן הפכה לכזו במאה ה-16, והסחר בים התיכון ספג מכה אנושה.
הדרך הימית להודו, מקור התבלינים, ולשאר חלקי העולם הלא-נודעים שבאוקיינוס ההודי, נשלטה בתחילה על ידי הפורטוגזים. בשנים 1498–1635, הפליגו מליסבון למזרח 917 ארמדות. ניסיונות מצד צרפתים, ביניהם גם זה של ז'אן פרמנטיאר, שהפליג לסומטרה ב-1529, לא היוו איום על המונופול הפורטוגזי. במאה ה-17 החלו ההולנדים והאנגלים גם הם להפליג למזרח בנתיב הכף, ולהקים שם תחנות סחר, ובכך תמה תקופת ההגמוניה של פורטוגל בשיט באוקיינוס ההודי.
במשך יותר מ-80 שנה יכלו הארמדות הפורטוגזיות, העמוסות בתבלינים ובמגוון סחורות, להקיף את הכף בלי שנשקפה להן כל סכנה מצד שודדי ים או ספינות סוחר של אומות אחרות; עם זאת, בעת שחזרו לאירופה, כאשר הפליגו לתוך המרחב הימי שסביב האיים האזורים (תחנת ביניים בסוף המסע), ספגו הספינות הפורטוגזיות (Naus) לעיתים תדירות התקפות של שודדי ים, שפעלו לא פעם מטעם הכתר הצרפתי או האנגלי.
בעבר נודעה לנתיב הכף חשיבות מסחרית ופוליטית רבה. בזכותו התפתחה מאד הכלכלה של פורטוגל. זאת, כל עוד לא נאלצו קברניטי האימפריה הפורטוגזית למקד את תשומת לבם בזירות אחרות, בעיקר ברזיל. גם בכלכלה העולמית יוחסה לנתיב הכף חשיבות עליונה בעבר, עד פתיחת תעלת סואץ לשיט ב-1869. כאשר סגרה מצרים את תעלת סואץ לשיט בין השנים 1967–1975, שב נתיב הכף למוקד תשומת הלב העולמית, כמסלול חלופי חיוני לאספקת נפט למערב.
