הקרנף של דירר
_enhanced.png) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אמן | אלברכט דירר |
| תאריך יצירה | 1515 |
| טכניקה וחומרים | חיתוך עץ |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום |
הגלריה הלאומית לאמנות וושינגטון די. סי. שבארצות הברית |
"קרנף" הוא חיתוך עץ שיצר צייר הרנסאנס הגרמני אלברכט דירר בשנת 1515. היצירה התבססה על תיאור כתוב ועל סקיצה של צייר אנונימי של קרנף הודי שהובא לליסבון בתחילת אותה שנה. דירר מעולם לא ראה קרנף זה, שהיה הקרנף הראשון שנראה באירופה מאז התקופה הרומית. בסוף 1515 שלח מנואל הראשון מלך פורטוגל את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי, אך הקרנף טבע כשהאונייה שבה נשלח נטרפה סמוך לחופי איטליה בתחילת 1516. קרנף חי לא נראה מאז באירופה עד שנת 1579, כשהובא קרנף מהודו לחצרו של פליפה השני מלך ספרד.
למרות אי-דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי מאוד באירופה, הועתק פעמים רבות בשלוש מאות השנים לאחר שצויר, ונחשב כדמות נאמנה של קרנף עד שלהי המאה ה-18. לבסוף הוחלף על ידי ציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה קלָרָה (אנ'), שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".[1]
הקרנף שהובא לאירופה
בתחילת 1514 שלח אפונסו דה אלבוקרקי, מושל הודו הפורטוגזית, שליחים לסולטאן מוזפר השני, שליט קומביי (גוג'ראט המודרנית, שבצפון-מערב תת-היבשת ההודית), על מנת לקבל את הסכמתו לבניית מבצר באי דיו. השליחות לא הוכתרה בהצלחה, אך מתנות דיפלומטיות הועברו מצד לצד, ובהן קרנף הודי שהועבר מהמזרח הרחוק לליסבון.[2] באותם ימים, תקופת פריחתה של האימפריה הפורטוגזית, נהגו השליטים במדינות שונות לשלוח זה לזה חיות אקזוטיות שנשמרו בכלובים מיוחדים שהקימו המלכים בחצרותיהם.[3] הקרנף שנשלח היה כבר רגיל לחיי שביה. אפונסו דה אלבוקרקי החליט לשלוח את הקרנף, שנקרא בשפת המקום "גאנדה", כמתנה לפטרונו, מנואל הראשון מלך פורטוגל. הקרנף הובל באונייה "נוסה סניורה דה אז'ודה",[4] שהפליגה מגואה בינואר 1515.[5] האונייה, שקברניטה היה פרנסיסקו פראירה קוטיניו, ושתי אוניות נוספות – כולן עמוסות בחיות אקזוטיות – חצו את האוקיינוס ההודי, הקיפו את כף התקווה הטובה, והמשיכו צפונה באוקיינוס האטלנטי לכיוון פורטוגל, תוך עגינות קצרות במוזמביק, באי סנט הלנה ובאיים האזוריים.
לאחר מסע מהיר יחסית שארך 120 יום, הורד הקרנף בפורטוגל ב-20 במאי 1515, ליד המקום שבו הלך ונבנה מגדל בלן. בהמשך עוטר המגדל בגרגוילים (פסלים בולטים מקירות ומגגות) של ראשי קרנפים מתחת לקורות הרוחביות של המגדל. קרנפים לא נראו באירופה מאז ימי האימפריה הרומית, ודמות הקרנף הצטיירה בדמיונם של האירופים כמעין חיה אגדית, שזוהתה לעיתים כחיה המיתולוגית חד-קרן. בואו של קרנף חי לאירופה נחשב, לפיכך, לסנסציה. בהקשר של תקופת הרנסאנס, אירוע הבאת הקרנף דמה לחשיפה של עתיקות קלאסיות, כדוגמת גילוי ארכאולוגי של פסל או של כתובת קלאסית עתיקה.
החיה האקזוטית הוחזקה בכלוב בחצרו של המלך מנואל בארמון רִיבֶּירָה (אנ') שבליסבון, כשהיא מופרדת מפילים ומחיות אחרות שהחזיק המלך בארמון אסטאוס. ב-3 ביוני 1515 ניסה המלך לקיים קרב בין הקרנף ופיל צעיר שהחזיק, כדי לבדוק את ההשערה שכתב הסופר וחוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע,[6] שקרנפים ופילים הם "אויבים" מרים. הקרנף התקדם באיטיות לכיוון יריבו הפיל, אך הפיל, מבוהל מהרעש ומהמהומה שיצר הקהל הרב שצפה במופע, ברח בבהלה מהזירה עוד לפני שנוצר איזשהו מגע בין שתי החיות.[7][8]
לבסוף החליט המלך מנואל להעניק את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי. בפעולה זו רצה המלך להחזיר טובה לאפיפיור, ולשמר את תמיכתו בתפיסה הפורטוגזית של הטריטוריות החדשות שגילו הפורטוגלים במזרח הרחוק, מאז שוואסקו דה גמה גילה את נתיב השיט להודו מסביב לאפריקה ב-1498. שנה קודם לכן, שמח האפיפיור מפיל לבן שנתן לו המלך כמתנה. בדצמבר 1515 הועלה הקרנף לאונייה יחד עם מתנות יקרות ערך נוספות – כולל תבלינים וצלחות כסף – כשהוא מעוטר בקולר קטיפה ירוק עטור פרחים, ויצא למסע משפך הנהר טז'ו (נמל ליסבון) לרומא.[9] הספינה חלפה ליד מרסיי בתחילת 1516, ומלך צרפת, פרנסואה הראשון, שחזר מפרובאנס, ביקש לראות את החיה. הספינה הפורטוגלית עגנה לזמן קצר באי שליד חופי מרסיי, והקרנף הורד ממנה ונצפה על ידי המלך ב-24 בינואר.
בהמשך המסע נטרפה האונייה בסערה פתאומית כששטה סמוך לחופי ליגוריה שבצפון מערב איטליה. הקרנף, שהיה אסור בשלשלאות לסיפון, טבע עימה. גופתו של הקרנף נמצאה, הוחזרה לליסבון ופוחלצה. על-פי דיווחים אחרים נשלח עורו המפוחלץ של הקרנף לרומא בפברואר 1516 כדי להציגו לציבור, אך השערה זו אינה מתיישבת עם הידוע על הרמה הטכנית של שיטות הפחלוץ במאה ה-16. בכל מקרה, גם אם הגיע לרומא, לא עורר הקרנף המפוחלץ עניין רב כמו הקרנף החי בליסבון, וגורלו נותר עלום: ייתכן שהועבר לפירנצה על ידי בני מדיצ'י, וייתכן שהושחת ואבד במהלך "ביזת רומא" בשנת 1527.
חיתוך העץ של דירר
בעת שהותו בליסבון נבחן הקרנף ונבדק על ידי מלומדים וסקרנים, ומכתבים שתיארו את היצור המוזר נשלחו בידי שליחים ברחבי אירופה. התרשים הראשון הידוע של החיה נוצר על ידי צייר בלתי ידוע, על-פי שיר שכתב הרופא הפלורנטיני ג'ובאני ג'אקומו פני (Giovanni Giacomo Penni), ופורסם ב-13 ביולי 1515, פחות משמונה שבועות מבואו של הקרנף לליסבון. ציורים נוספים של קרנפים הופיעו בציורי אותה תקופה בידי ג'ובאני מאודינה ובידי הצייר רפאל ברומא,[10] ייתכן שעל פי הפוחלץ, אם אכן הגיע לרומא, וייתכן שעל פי מקורות אחרים.
ולנטים פרננדס (אנ'), סוחר ומדפיס ממוראביה, ראה את הקרנף בליסבון זמן קצר לאחר שהגיע אליה, ותיאר אותו במכתב ששלח לחבר בנירנברג ביוני 1515. המכתב המקורי לא שרד, אך העתק של המכתב באיטלקית שמור בבית הספרים הלאומי שבפירנצה. מכתב שני מכותב בלתי ידוע נשלח מליסבון לנירנברג בערך באותו זמן, וצורפה אליו סקיצה שגם ציירה אינו ידוע. דירר ראה את המכתב השני בנירנברג. אף שלא ראה קרנף מימיו, צייר דירר שני רישומי דיו, ועל-פי הרישום השני יצר את חיתוך העץ של הקרנף.[11]
בהקדשה שרשם דירר בגרמנית על חיתוך העץ, ומבוססת, ככל הנראה, באופן נרחב על התיאור של פליניוס,[6] נכתב:
באחד במאי 1513 לספירת הנוצרים,[12] מלך פורטוגל הגדול מנואל מליסבון, הביא מהודו חיה הנקראת קרנף. זוהי הצגה מדויקת שלה. צבעה הוא כשל צב מנומר, והיא מכוסה כמעט כולה בקשקשים עבים. גודלה הוא כגודל פיל, אך רגליה קצרות יותר, והיא כמעט בלתי ניתנת לפגיעה. יש לה קרן חזקה בקצה אפה, שאותה היא משחיזה באמצעות אבנים. היא אויבת מושבעת של הפיל. הפיל פוחד מהקרנף, מכיוון שכשהם נפגשים, הקרנף מסתער עליו כשראשו בין שתי רגליו הקדמיות, והוא קורע את בטנו של הפיל, התקפה שהפיל אינו יכול להתגונן בפניה. הקרנף משוריין באופן כל-כך טוב, שהפיל אינו מסוגל לפגוע בו בחזרה. ידוע גם שהקרנף מהיר מאוד, פזיז וערמומי.[13]
חיתוך העץ של דירר אינו מציג את הקרנף באופן מדויק. דירר מציג חיה עטויה בלוחות גרמיים בדומה ללוחות השריון של אביר, עם צווארון משוריין באזור הצוואר, כשהם ממוסמרים לאורך חיבורם לגוף. הוא גם הוסיף קרן נוספת על גב הקרנף, כיסה את רגליו בקשקשים, הוסיף מרקם קשקשי על פני גוף החיה, וצייר חלק משולי לוחות השריון כדמויי מסור. אף לא אחד מהמאפיינים הללו נמצאים בקרנף הודי אמיתי. לאור העובדה שדירר היה ידוע בקפדנותו הרבה בציוריו בכלל ובציורי הטבע שלו בפרט,[14] הועלו השערות שונות כדי להסביר את אי-הדיוקים שביצירתו זו. על פי חלק מההשערות, ייתכן שלוחות השריון שבהם עטוי הקרנף שבציור אכן הורכבו עליו לקראת הקרב בינו לבין הפיל בפורטוגל, והקשקשים שעל גופו הם פגמי עור שבהם לקה הקרנף במהלך מסעו בן ארבעת החודשים בים, כשהתחכך ונפגע מסורגי הכלוב הצר שבו נכלא בספינה.[15] אך מרבית ההסברים מייחסים את אי-הדיוקים לכך שדירר לא ראה את הקרנף והוסיף לו תוספות "יצירתיות" הנובעות מדמיונו האמנותי. נראה שדירר התכוון להדגיש בטקסטורה הקשקשית ובלוחות השריון שבהם כיסה את החיה את אופיו המחוספס של הקרנף, כמו גם את עורו הקירח, שעל-פי השערתו היה מכוסה בבליטות דמויות יבלות במעלה רגליו, בגבו ובכתפיו.
חיתוך עץ נוסף של קרנף נוצר על ידי הנס בורגקמאיר (אנ') באאוגסבורג בערך באותו זמן שדירר יצר את חיתוך העץ שלו בנירנברג. בורגקמאיר התכתב עם סוחרים מליסבון ומנירנברג, אך אין זה ברור אם הייתה לו גישה למכתב או לסקיצה כפי שהיו לדירר, וייתכן אף שראה במו עיניו את הקרנף בליסבון. דמות הקרנף שצייר נאמנה יותר לקרנף חי, ואינה כוללת את התוספות המיוחדות שהוסיף דירר לקרנף בציורו. בורגקמאיר גם הוסיף את השלשלאות שבהם היה כפות הקרנף.[16]
למרות זאת, חיתוך העץ של דירר הותיר רושם עז יותר, והאפיל בפופולריות שלו על יצירתו של בורגקמאיר. רק עותק אחד של ציורו של בורגקמאייר שרד, בעוד שמבלוק העץ שיצר דירר נוצרו הדפסים רבים. ההדפס הראשון של חיתוך העץ של דירר הודפס ב-1515, וכלל גם שתי שורות של טקסט, ולאחר מותו של דירר ב-1528, הופקו ממנו הדפסים רבים נוספים במהלך כל המאה ה-16.[17] בהדפסים מאוחרים שהופקו מיצירתו של דירר, נוספו שש שורות של טקסט המתארות את החיה. בבלוק העץ המקורי של דירר המשיכו להשתמש להפקת הדפסים, אף על פי שההדפסים המאוחרים נפגמו כתוצאה מחורים ומסדקים שיצרו בו תולעי עץ, בעיקר באזור רגלי הקרנף.[18]
למרות הטעויות שבדמות הקרנף שיצר דירר, נותר הדפס העץ שלו פופולרי מאוד, ונחשב כתיאור נאמן של קרנף חי עד למאה ה-18. דירר העדיף, ככל הנראה, ליצור חיתוך עץ ולא תחריט נחושת, המאפשר עידון ופירוט נוסף של הפרטים בדמות, וזאת כדי להבטיח שיצירתו תשוכפל ותודפס בעותקים רבים.[18]
השפעה אמנותית ותרבותית
דמות קרנף המבוססת על יצירתו של דירר, נבחרה ביוני 1549 על ידי אלסנדרו דה מדיצ'י כחלק מסמלו ומהמוטו שלו: "Non buelvo sin vencer" (בספרדית מוקדמת: "אני לא אחזור ללא ניצחון"). פסל של קרנף המבוסס על יצירתו של דירר הוצב בבסיס אובליסק בגובה של 21 מטר, שתוכנן על ידי ז'אן גוז'ון, והועמד בחזית כנסיית הקבר שהייתה ברחוב סן דני שבפריז ב-1549, כדי לכבד את בואו של מלך צרפת החדש, אנרי השני.[19]
העתקים מיצירתו של דירר עיטרו טקסטים בתחומי הטבע, כמו אלו של "קוסמוגרפיה" של סבסטיאן מינסטר (1544), "ההיסטוריה של עולם החי" של קונרד גסנר (1551), "ההיסטוריה של חיות טרף בעלות ארבע רגליים" של אדוארד טופסל (1607), ורבים אחרים.
דמות דומה של קרנף מעטרת, כתבליט, את שולי דלתות הברונזה המערביות של הקתדרלה של פיזה. דמויות קרנפים המשיכו להופיע בציורים ובפסלים, ואף הפכו לעיטור נפוץ בכלי פורצלן.
החיבה והפופולריות של דמות הקרנף השגויה שיצר דירר, נותרו על כנם גם לאחר שהובא למדריד קרנף הודי ושהה בה 8 שנים בין השנים 1579 – 1587, וגם לאחר שהוצג קרנף חי בלונדון כמאה שנים מאוחר יותר (1684 – 1686), וקרנף חי נוסף לאחר 1739.[20]
המעמד הבולט של דמות הקרנף שיצר דירר ואלו שנגזרו ממנה, החל להתעמעם מאמצע המאה ה-18, כשקרנפים חיים נוספים הובאו לאירופה והוצגו לציבור. ז'אן-בפטיסט אודרי צייר דמות בגודל טבעי של הקרנפה קלרה ב-1749, וג'ורג' סטאבס צייר דיוקן גדול של קרנף שהוצג בלונדון סביב שנת 1790. שני ציורים אלו הציגו דמויות מדויקות בהרבה מהדמות שיצר דירר, ובציבור החלה להתקבע בהדרגה דמות ריאליסטית יותר של קרנף. בפרט, ציורו של אודרי שימש כהשראה לאיור של קרנף שנכלל בחיבור האנציקלופדי "היסטוריה של הטבע", שכתב חוקר הטבע והמתמטיקאי הצרפתי ז'ורז'-לואי לקלרק מבופון, והועתק ממנו באופן נרחב. בשנת 1790, ג'יימס ברוס, שכתב את "מסעות לגילוי מקור הנילוס", כינה את עבודתו של דירר כ"ביצוע כושל בכל פרטיו", וכן כ"המקור שבגללו צוירה החיה הזאת בכל הצורות המפלצתיות מאז ומעולם". למרות זאת, האיור שהביא ברוס בספרו לקרנף לבן אפריקני, על אף שהוא שונה באופן ניכר מהקרנף ההודי, עדיין כולל אי-דיוקים המופיעים ביצירתו של דירר.[21]
הסמיוטיקן האיטלקי אומברטו אקו טוען שהקשקשים ולוחות השריון שביצירתו של דירר הפכו לאלמנטים הכרחיים בהצגתה של החיה, גם לאלה שמכירים אותה היטב, מכיוון, שעל-פי דעתו, רק הסימנים הצורניים המופיעים אצל דירר התקבעו בתודעה כסימני היכר לדמותו האיקונית של קרנף. הוא מוסיף ומציין שעורו של הקרנף במציאות מחוספס יותר מכפי שהוא נראה, ושלוחות השריון והקשקשים שביצירתו של דירר מציגים ומדגישים אינפורמציה בלתי נראית זו.[22]
עד סוף שנות ה-30 של המאה העשרים הופיעה דמות הקרנף של דירר בספרי הלימוד בגרמניה כדמות נאמנה של קרנף. הקרנף ההודי עדיין נקרא בגרמנית "קרנף משוריין" (Panzernashorn). גם כיום יש לדמותו של הקרנף של דירר השפעה אמנותית חזקה. הוא שימש, לדוגמה, כהשראה לפסל שיצר סלבדור דאלי ב-1956, ומוצג בפוארטו באנוס (אנ') במרבלה שבדרום ספרד מאז 2004. עד היום משמשת יצירתו של דירר בבתי ספר ובפקולטות לאמנות, כדוגמה קלאסית לשימוש באמצעים גרפיים לצורך הדגשה אמנותית של הבעה ותכונות אופי, ולביטוי אמנותי של מהות פנימית באמצעים צורניים.
סיפור עלילותיו של הקרנף, מקור ההשראה של דירר, היה הבסיס לרומן "הקרנף של האפיפיור" שכתב לורנס נורפוק (אנ') בשנת 1996.
לקריאה נוספת
- Silvano A. Bedini, The Pope's Elephant, Carcanet Press, 1997
- T. H. Clarke, The Rhinoceros: from Dürer to Stubbs, 1515–1799, Sotheby's Publications, 1986
- David Quammen, The Boilerplate Rhino: Nature in the Eye of the Beholder, Scribner, 2000
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
- אחד ההדפסים ותיאור היצירה, המוזיאון הבריטי
- הקרנף של דירר: קבוצת היסטוריה ותאוריה של המדע, אוניברסיטת קמפינס, ברזיל
- הקרנף של דירר, קאליסטי, הוצאה לאור דיגיטלית (ארכיון האינטרנט)
הערות שוליים
- ^ צוטט ב-Clarke, p.20.
- ^ Bedini, p.112.
- ^ כלובים אלה בחצרות המלכים היו הגרעין הראשון שממנו התפתחו בהמשך גני חיות.
- ^ Clarke, p.16.
- ^ Bedini, p.113.
- ^ 6.0 6.1 המקור הלטיני והתרגום האנגלי, תולדות הטבע, פליניוס הזקן, ספר שמיני, פרק 20.
- ^ Bedini, p.118.
- ^ Albrecht Dürer, The Rhinoceros, a drawing and woodcut, המוזיאון הבריטי, באמצעות מכון גוגל לתרבות
- ^ Bedini, p.127.
- ^ Bedini, p.132.
- ^ הקרנף של דירר, יצירות מופת, המוזיאון הבריטי
- ^ דירר חרט בטעות את השנה 1513. מספר מקורות העתיקו את טעותו של דירר, אך על-פי כלל המקורות האמינים הקרנף אכן הגיע לאירופה ב-1515. (Bedini, p.121)
- ^ תרגום המבוסס על המקור הגרמני
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך יב, עמ' 592-594
- ^ הערות מחקר על לוח מספרו של קונרד גסנר, פרויקט Humanities Media Interaction, אוניברסיטת קיו, יפן
- ^ Bedini, p.121.
- ^ Clarke, p.23.
- ^ 18.0 18.1 Quammen, p.206.
- ^ Bedini, p.192,193.
- ^ Clarke, chapter 2 and 3.
- ^ Philip A. Alperson, The Philosophy of the Visual Arts, Oxford University Press US, 1992, p. 80
- ^ Umberto Eco, Theory of Semiotics, Indiana University Press (1978), p. 205.
36363899הקרנף של דירר