טימור הפורטוגזית

טימור הפורטוגזית הייתה מושבה פורטוגזית בשטחה של מדינת מזרח טימור בין השנים 1702–1975. לאורך רובה של התקופה בה התקיימה המושבה חלקה את האי יחד עם איי הודו המזרחיים ההולנדיים.

פורטוגזים היו האירופים הראשונים שביקרו באי ב-1515^[1]. וב-1556 הדומיניקנים תפסו אחיזה במקום. בשנת 1702 הוקמה באי מושבה פורטוגזית. עם תחילת תהליך דה-קולוניזציה ברחבי האימפריה הפורטוגזית שהחל אחרי מהפכת הציפורנים בפורטוגל, כבשה אינדונזיה את המושבה, תוך שהאו"ם מסרב להכיר בריבונותה על השטח ונשמרה ההכרה בפורטוגל כשליטה החוקית של המקום. ב-2002, אחרי תקופת מעבר בפיקוח האו"ם, הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית של טימור-לאסטה.

היסטוריה

תחילת הקולוניאליזם

טרם הגעתן של מעצמות אירופיות לאזור, היה האי טימור חלק מרשת מסחר בין הודו לסין. עצי האלגום הריחניים שהיו באי היו לסחורה המרכזית שייצא. שתי המעצמות הקולוניאליות הראשונות שהגיעו לאזור דרום-מזרח אסיה היו הפורטוגזים (תחילת המאה ה-16) וההולנדים (סוף המאה ה-16). שתיהן הגיעו בחיפוש אחר איי מאלוקו האגדיים. הפורטוגזים, שהגיעו למקום ב-1515 נחתו בפנטה מקאסר, עיר במזרח טימור של ימינו. הסוחרים הפורטוגזים שהגיעו למקום החלו לייצא כמות גבוהה כל כך של עצי אלגום עד כדי כך שכמות העצים באי התדלדלה וכמעט הוכחדה^[1]. ב-1556 הגיעו לאי קבוצת דומיניקנים שהקימו התיישבות בכפר ליפאו.

ב-1613, עם ההתגברות בנוכחות ההולנדית בסביבה, הם השתלטו על חציו המערבי של טימור ובמשך שלוש מאות השנים אחר כך השתלטו בהדרגה על יתר חלקי ארכיפלג אינדונזיה, למעט מזרח טימור שנודעה כטימור הפורטוגזית. הפורטוגזים הביאו עמם את התירס והחלו לייצא מהאי פולי קפה. מערכות המס המקומיות שומרו, והמיסים שולמו באמצעות עבודה ומתן חלק מהיבול לרשויות. הפורטוגזים שכרו שכירי חרב ומנהיגי השבטים המקומיים נעזרו בחיילים פורטוגזים במטרה להילחם בשבטים יריבים. עם העלייה בשימוש ברובי מוסקט, החלו המקומיים לצוד צבאים ולסחור בקרני צבי^[2].

השפעה נוספת של הגעת הפורטוגזים הייתה הבאת הנצרות הקתולית, הכתב הלטיני, הדפוס וההשכלה הפורמלית^[2]. בשנים אלו הפכה הפורטוגזית לשפה רשמית ושימשה לתפילה ולעסקים, בעוד המלאית שימשה לשפת היומיום של תושבי המקום. כחלק מהמדיניות הפורטוגזית, הוענקה אזרחות לגברים שהתנצרו וכן למדו קרוא וכתוב בפורטוגזית. עד 1970, 1,200 מקומיים, פחות מ-10% מהמקומיים, כשרובם עירוניים מאזור דילי, קיבלו אזרחות פורטוגזית. ב-1974, 30% מהתושבים היו קתולים שעה שהרוב עודנו מאמין באלילים^[2].

הקמת המושבה הפורטוגזית

בשנת 1702 נשלח מליסבון המושל הראשון של מזרח טימור, אנטוניו קואלו גריירו^[3] לליפאו, שהייתה הבירה של מושבות החסות שלה באיי סונדה הקטנים. השליטה הפורטוגזית במקום הייתה רעועה, והורגשה בעיקר באזור ההרים. האתגרים היו רבים. הנזירים הדומיניקנים, הפשיטות ההולנדיות מעת לעת והטימוריזים עצמם היוו מכשול לפעילות הסוחרים הפורטוגזים במקום. השליטה הפורטוגזית הוגבלה בעיקר לאזור דילי, ועל האירופאים היה להסתמך בעיקר על שבטים מקומיים כדי שיוכלו לשלוט ולהשפיע בנעשה באי.

בירת המושבה עברה לדילי ב-1769, אחרי התקפות מצד הטופאסים, קבוצת אנשים שהגיעה לאי בסמיכות להגעת הפורטוגזים, שהצליחו להקים מספר ממלכות במקום. בחזית ההולנדית, הצליחו האחרונים להשתלט על מערב האי ועל הארכיפלג בו שוכנת כיום אינדונזיה. הגבול בין מזרח למערב טימור נקבע ב-1859 בהסכם ליסבון. עם זאת, רק ב-1913 הסכימו הולנד ופורטוגל לחלק את האי ביניהן|. הגבול הנוכחי בין אינדונזיה ומזרח טימור אושר ב-1914^[4].

על פי הדעה הרווחת בפורטוגל באותם ימים, מזרח טימור הייתה לא יותר ממושבת מסחר קטנה ומוזנחת שהשימוש העיקרי בה מלבד ייצוא היה מקום גלות לפושעים ואסירים פוליטיים. עד אז, ההשקעה בתשתיות, בבריאות ובחינוך הייתה נמוכה מאוד^[5]. בשנים אלו היה ייצוא עצי האלגום לסחורה העיקרית שיוצאה מהאי, כשפולי קפה תופסים מקום מרכזי לקראת אמצע המאה ה-19. מבחינת התושבים, במקומות בהם הורגש השלטון הזר הוא נטה להתייחס לאוכלוסייה באכזריות ובניצול.

המאה ה-20

קובץ:Flag of Portuguese-Timor.png

הדגל המוצע למושבה

בתחילת המאה ה-20, גרמה הכלכלה המקומית הכושלת בפורטוגל להפיק משאבים רבים יותר מהמושבות שלה, דבר שגרם לתסיסה הולכת וגוברת במזרח טימור. ב-1911–1912, בתגובה למרידה שהתרחשה במושבה, שלחה פורטוגל כוחות ממקאו ומוזמביק שדיכאו אותה ביד קשה, תוך שהם הורגים 3,000 טימוריזים.

בשנות ה-30 השקיעה חברה חצי-ממשלתית יפנית לפיתוח, בחסותו של הצי הקיסרי היפני בחברת המטעים של טימור הפורטוגזית, SAPT. ההשקעה, שהפכה למיזם משותף, שלטה על כלל הייבוא והייצוא לאי והעניין היפני באי הטריד את הרשויות הבריטיות, ההולנדיות והאוסטרליות^[6].

אף שפורטוגל הייתה נייטרלית במלחמת העולם השנייה, בדצמבר 1941 נחתו בטימור הפורטוגזית כוחות בריטיים, אוסטרליים והולנדיים, במטרה להקדים פלישה יפנית אפשרית, שאכן הגיעה בפברואר 1942. במהלך הכיבוש היפני בוטל הגבול בין מזרח ומערב טימור, והאי נשלט כאזור ממשל קיסרי יפני אחד. 400 חיילי הקומנדו האוסטרלים וההולנדים שנותרו באי ניהלו מלחמת גרילה שהביאה למעל 1,000 נפגעים לצבא היפני. הטימוריזים והפורטוגזים סייעו לגרילה, אך הדבר עלה להם בדם רב: עד סוף המלחמה נהרגו בין 40 ל-60 אלף מקומיים, הכלכלה נחרבה והרעב התפשט.

אחרי המלחמה שבו הפורטוגזים לשלוט במושבה. ההולנדים לעומתם, התפנו ממערב האי במהירות רבה יחסית והוא הפך לחלק מאינדונזיה ב-1949. במטרה לשקם את הכלכלה, אילצו הפורטוגזים את המנהיגים המקומיים לספק עובדים על חשבון המגזר החקלאי. בשנים אלו גברה גם השפעתה של הכנסייה הקתולית במדינה, אחרי שהפורטוגזים עצרו את מערכת החינוך ב-1941. בתקופה שאחרי המלחמה גדל במידה משמעותית מספר בתי הספר במושבה, אם כי המספר עדיין היה נמוך מאוד.

סיום השלטון הפורטוגזי

אחרי מהפכת הציפורנים ב-1974 בפורטוגל, החל תהליך דה-קולוניזציה מהיר בכל רחבי האימפריה. באפריל אותה שנה אושרו שלוש המפלגות הפוליטיות הראשונות במושבה, UDT וה-ASDT היו המרכזיות, ובעוד ה-UDT העדיפה אוטונומיה מורחבת תחת השלטון הפורטוגזי, ה-ASDT שהפכה בהמשך לפרטילין, דחפה לעצמאות מיידית. המפלגה השלישית, APODETI תמכה בשילובה של מזרח טימור באינדונזיה, בשל הטענה כי מדינה עצמאית תהיה חלשה ופגיעה כלכלית.

ב-14 בנובמבר 1974 מונה מריו למוס פירס למושל האחרון של המושבה. בראשית כהונתו פרץ סכסוך מזוין בין המפלגות שכלל חיילים מצבא פורטוגל, רובם מקומיים. על כן, הוא החליט לעזוב את הבירה ולעבור לאי אטאורו 25 ק"מ צפונה מדילי באוגוסט 1975. במקביל הוא ביקש תגבורת צבאית, שנענתה בדמות ספינת מלחמה שנשלחה לטימור.

מאמצים אלו לא נשאו פרי, וב-28 בנובמבר הכריזה פרטילין על עצמאות חד-צדדית מפורטוגל ועל הקמת הרפובליקה הדמוקרטית של טימור-לאסטה. ב-7 בדצמבר פלשו כוחות צבא אינדונזיה למושבה, והכוחות הפורטוגזים, שבתחילה לא זיהו את הפולשים, עזבו את אטורו לדרווין שבאוסטרליה.

מטבע

המטבע הראשון בטימור היה הפטקה הפורטוגזית-טימוריזית שהוצגה ב-1894.

החל מ-1959 נכנס כהילך חוקי האשקודו הפורטוגזי-טימוריזי, שהיה קשור לאשקודו, שהיה בתוקף עד פירוק המושבה ב-1975, עת הוחלף ברופיה אינדונזית.

לקריאה נוספת

אדם שוורץ, A Nation in Waiting: Indonesia in the 1990s, Allen & Unwin, 1994, מסת"ב 9781863736350
Geoffrey Gunn, Historical Dictionary of East Timor, מרילנד, ארצות הברית: Scarecrow, 2011, מסת"ב 9780810875180

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טימור הפורטוגזית בוויקישיתוף

Andrew Mcwilliam, Haumeni, Not Many: Renewed Plunder and Mismanagement in the Timorese Sandalwood Industry, 2005 doi: 10.1017/S0026749X04001581
Jude ButcherPeter BastianMargie BeckTony D’arbonYoussef Taouk, TIMOR-LESTE: AN EDUCATIONAL OVERVIEW

הערות שוליים

^ ^1.0 ^1.1 Barbara A. West, Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania, Infobase, 2009, עמ' 198, מסת"ב 0-8160-7109-8
^ ^2.0 ^2.1 ^2.2 Jean Gelman Taylor, Indonesia: Peoples and Histories, קונטיקט, ארצות הברית: אוניברסיטת ייל, 2003, עמ' 379
^ History of Timor בתאריך 24 במרץ 2009, בארכיון האינטרנט
^ Longgina Novadona Bayo, Purwo Santoso, Willy Purna Samadhi (ע), In Search of Local Regime In Indonesia: Enhancing Democratisation In Indonesia, Yayasan Pustaka Obor Indonesia, עמ' 292, מסת"ב 9786024335649
^ History of East Timor
^ Robert Lee, Crisis in a Backwater. 1941 in Portuguese Timor, 2000, עמ' 175–189

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29824203טימור הפורטוגזית

[ווסט-1] 1.0 ^1.1 Barbara A. West, Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania, Infobase, 2009, עמ' 198, מסת"ב 0-8160-7109-8

[טיילור-2] 2.0 ^2.1 ^2.2 Jean Gelman Taylor, Indonesia: Peoples and Histories, קונטיקט, ארצות הברית: אוניברסיטת ייל, 2003, עמ' 379

[3] History of Timor בתאריך 24 במרץ 2009, בארכיון האינטרנט

[4] Longgina Novadona Bayo, Purwo Santoso, Willy Purna Samadhi (ע), In Search of Local Regime In Indonesia: Enhancing Democratisation In Indonesia, Yayasan Pustaka Obor Indonesia, עמ' 292, מסת"ב 9786024335649

[5] History of East Timor

[6] Robert Lee, Crisis in a Backwater. 1941 in Portuguese Timor, 2000, עמ' 175–189

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]