אלמינה
 |מצודת אלמינה (למעלה) ופורט סן ז'אגו דה מינה]] | |
| מצודת אלמינה (למעלה) ופורט סן ז'אגו דה מינה | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 6 | |
| מדינה |
 גאנה |
|---|---|
.png)  (למפת גאנה רגילה) | |
אלמינה (באנגלית: Elmina; באקאנית: Edina) היא עיר בדרום גאנה לחוף האוקיינוס האטלנטי. ב-1482 הקימו הפורטוגזים על חוף הים באלמינה את מצודת אלמינה, שנודעה כמצודת סאו ז'ורז'ה דה מינה (São Jorge da Mina) והייתה היישוב האירופי הראשון באפריקה שמדרום לסהרה. ב-1652 הקימו ההולנדים על גבעה סמוכה את מצודת קונראדסבורח (Coenraadsburg) שנודעה גם כ"פורט סן ז'אגו דה מינה" (Fort St. Jago da Mina). שתי המצודות הוכרו ב-1979, יחד עם תשע מצודות נוספות ברחבי גאנה, כאתר מורשת עולמית. בשנת 2005 מנתה אוכלוסיית העיר 25,560 איש, שפרנסתם בעיקר על הדיג והתיירות.
היסטוריה
לפני בוא האירופים
אזור אלמינה יושב בשנת 1000 לכל המאוחר, כאשר שבטים אקאנים נדחקו דרומה מהאזור שבשוליו הדרומיים של הסהרה על ידי שבטים יריבים. האקנים התחלקו לשתי קבוצות - האשאנטי שהתיישבו ברצועת החורש של אפריקה המערבית, בעוד ששבטי הפאנטה המשיכו דרומה והתיישבו לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. בתחומי גאנה לבדה קמו כעשרים ממלכות קטנות נפרדות, ואלמינה שכנה בין שתי ממלכות פאנטיות - פטו ואגואפו. ממלכות אלה קיימו ביניהן קשרי מסחר וסחרו גם עם מדינות מצפון לסהרה.
השלטון הפורטוגזי
יש הטוענים כי הצרפתים הגיעו לחופי אפריקה המערבית כבר בשנת 1346 ויצרו קשר עם המקומיים, אך ברי שלא הקימו יישוב במקום. הפורטוגזים נחשבים לאירופים הראשונים שהגיעו אל חופי גאנה, לאחר שהחלו להדרים באופן הדרגתי לאורך חופיה של אפריקה המערבית החל בתחילת המאה ה-15. לאחר כ-50 שנים שבמהלכן הגיעו הפורטוגזים בכל הפלגה לנקודה דרומית יותר, הגיעו גם לאלמינה ב-1471 בעת שלטונו של אפונסו החמישי, מלך פורטוגל. הסחר הפורטוגלי באלמינה התפתח במשך העשור הבא, וב-1481 החליט מלך פורטוגל ז'ואו השני על הקמת מצודה במקום. חומרי הבנייה למצודה נשלחו ב-10 קרוולות ובשתי ספינות מטען על ידי המלך, והן יצאו לדרכן ב-11 בדצמבר 1481 והגיעו ליעדן לאחר כחמישה שבועות.
המצודה שנקראה סאו ז'ורז'ה דה מינה (São Jorge da Mina) נועדה להגן על הסחר במפרץ גינאה, ושמה נגזר מהמילים הפורטוגזיות "א מינה" (A Mina), דהיינו "המכרה". התושבים המקומיים לא קיבלו את הקמת המצודה בהבנה, והפורטוגזים ניהלו איתם משא ומתן, הבטיחו להם הבטחות שונות והעניקו להם מתנות. למרות זאת, כאשר החלה הבנייה, התפתחו מהומות בין הצדדים על רקע הריסת חלק מבתי הכפר כדי לפנות מקום למצודה בנקודה האסטרטגית ביותר במקום, ובשל כך שהפורטוגזים חצבו בסלע שנחשב לקדוש בעיני המקומיים. מהומות אלה עלו בחייהם של מספר פורטוגזים אשר שרפו מצידם את בתי הכפר. למרות זאת, הקומה הראשונה של המצודה הושלמה בתוך 20 יום בלבד, ויתר העבודות, כולל הקמת כנסייה, הסתיימו לאחר זמן קצר.
עם השלמת המצודה הפכה אלמינה לעיר לכל דבר, ומונה לה מושל. סחר הזהב במקום התפתח והגיע בשיאו בתחילת המאה ה-16, לכעשירית מאספקת הזהב העולמי. האירופים התערבו בחיי המקומיים ושכנעו אותם להכריז על אלמינה כעל מדינה עצמאית בחסות פורטוגזית, תוך שהם מבטיחים להם הגנה. אט אט כפו הפורטוגזים מונופול על הסחר עם המקומיים, פגעו במרקם המסורתי בסביבה והביאו ליריבות בין המקומיים לבין שבטים אחרים. בנוסף הפכה אלמינה למוקד חשוב בסחר עבדים, וראשי שבטים אפריקאים הביאו למקום עבדים וסחרו בהם בתמורה לטקסטיל, לסוסים ולמוצרים אחרים. העבדים הוחזקו במצודה לפני שיצאו למסעם לברזיל ולמושבות פורטוגזיות אחרות.
בואם של ההולנדים
ב-1596 ניסו הולנדים להשתלט על המצודה לראשונה אך ללא הצלחה. בספטמבר 1606 שבו 600 חיילים הולנדים למקום, והתקיפו את המצודה במספר הזדמנויות במשך 1606 ובחודש ינואר 1607, אך הם נסוגו לבסוף. רעידת אדמה שפקדה את האזור ב-1615 גרמה נזקים למצודה, וההולנדים ערכו שלושה ניסיונות נוספים ובלתי צליחים להשתלט עליה. ההולנדים לא אמרו נואש וב-1625 הגיע כוח צבאי של 1,200 חיילים ו-150 אפריקאים ב-15 כלי שיט בסמוך למצודה. ההולנדים הפגיזו את מצודת אלמינה שבה שהו אותה עת 56 חיילים פורטוגזים בלבד, אך אלה הצליחו להדוף את ההולנדים בעזרת מקומיים שנמנו על בני בריתם. הקרב עלה להולנדים בחייהם של 500 חיילים.
ב-1637 הצליחו לבסוף 800 חיילים הולנדים, שאליהם חברו בין 1,000 ל-1,400 מקומיים, להכריע את המצודה. התוקפים השתלטו על הגבעה שעליה ניצבה קפלה פורטוגזית מבוצרת, והפגיזו ממנה את המצודה. ב-29 באוגוסט 1637 נכנע חיל המצב הפורטוגזי להולנדים, והשלטון הפורטוגזי באלמינה הסתיים. כדי למנוע את כיבוש מצודת אלמינה בעתיד, באופן שבו כבשו אותה הם עצמם, ביצרו ההולנדים את הגבעה, וב-1657 הקימו במקום מצודה קטנה, שנקראה "פורט סן ז'גו דה מינה" (Fort Sao Jago da Mina), על שם הקפלה הפורטוגזית שניצבה במקום קודם לכן או קונראדסבורח (Coenraadsburg) בהולנדית. מצודה זו לא שימשה מעולם לסחר עבדים והייתה רק מעוז צבאי, וההולנדים אף הרחיבו את מצודת אלמינה עצמה והעניקו לה את המראה הנוכחי שלה. בתקופה זו הייתה אלמינה לבירת גינאה ההולנדית, וההולנדים המשיכו בסחר העבדים במקום. במהלך המאה ה-19 כשלו ניסיונותיהם של ההולנדים להקים מכרה זהב נוסף באלמינה ולפתח את משק הכותנה. מאידך גיוס מקומיים לצבא ההולנדי ושליחתם לאיי הודו המזרחית היה מוצלח יותר. עם זאת, ברבע השלישי של המאה ה-19 הגיעו ההולנדים למסקנה כי המשך החזקתם באלמינה אינו כלכלי, והם מכרו את המקום לבריטים ב-1872.
התקופה הבריטית
חילופי השלטון לא עברו בשקט והמקומיים כמו גם בני האשאנטי הגיבו במחאה ציבורית ובפעולות גרילה נגד הבריטים. ביוני 1873 הגיבו הבריטים בהפגזת העיר העתיקה של אלמינה וזו נשרפה עד היסוד. האוכלוסייה המקומית נמלטה ממקום ואלמינה הפכה לעיר רפאים למשך עשור שנים. שטח העיר העתיקה הפך למגרש מסדרים והיא לא נבנתה מחדש עד עצם היום הזה. אלמינה יושבה שוב החל בשנות השמונים של המאה ה-19, אך רק בתום יותר ממאה שנים, הגיעה האוכלוסייה למספרה לפני הרס העיר. העיר החדשה נבנתה בסגנון קולוניליסטי ובתים אלה עדיין שולטים בנופה.
אלמינה כיום
שתי המצודות שופצו באופן מקיף במהלך המאה ה-20 והוכרזו בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית. דבר זה האיץ את חשיבותה התיירותית של העיר, וזו הולכת ומתפתחת אם כי טרם הפכה למקור הכנסה מרכזי. רוב האוכלוסייה נסמך עדיין על דיג לפרנסתה, אף כי ענף זה נפגע בשנים האחרונות בשל דיג יתר לא חוקי. קיימות תוכניות שאפתניות להמשיך ולפתח את העיר כיעד תיירותי, החשובה שבהן מכונה "תוכנית אלמינה 2015".
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
25285343אלמינה