ג'פרסון דייוויס
 | |||||||
| ג'פרסון דייוויס | |||||||
| לידה | פיירוויו, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ג'פרסון פיניס דייוויס | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית  הקונפדרציה | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הוליווד, ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בת זוג |
שרה נוקס טיילור (1835) ורינה בנקס האוול (1845 עד מותו) | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ג'פרסון פיניס דייוויס (באנגלית: Jefferson Finis Davis; 3 ביוני 1808 – 6 בדצמבר 1889) היה מנהיג מדינות הדרום (נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה – הקונפדרציה) במלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861–1865. קודם לכן היה איש צבא ופוליטיקאי שפעל במסגרת ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית ייצג דייוויס את מיסיסיפי בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית בתקופה שקדמה להעברת נאמנותו אל הקונפדרציה. בין השנים 1853–1857 כיהן כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלו של הנשיא פרנקלין פירס.
דייוויס נולד בכפר פיירוויו שבקנטקי לחוואי עשיר, העשירי מבין עשרה ילדים. הוא גדל במחוז וילקינסון שבמיסיסיפי וגם התגורר בלואיזיאנה. הוא למד בווסט פוינט, ולאחר מכן שירת בצבא ארצות הברית. הוא השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1848-1846) כקצין בדרגת קולונל ברגימנט מתנדבים. לפני מלחמת האזרחים ניהל מטע כותנה גדול במיסיסיפי ובבעלותו היו 113 עבדים. אף על פי שדייוויס הטיף נגד פרישת הדרום ב-1858,[1] הוא האמין שזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד.
היסטוריונים רבים מייחסים כמה מחולשותיה של הקונפדרציה למנהיגותו הקלוקלת של דייוויס. התעסקותו בפרטים, רתיעתו מהאצלת סמכויות, חוסר המשיכה הציבורית שלו, סכסוכים שהיו לו עם מושלי מדינות ועם גנרלים רבי עוצמה, העדפת ידידים ותיקים, חוסר היכולת להתמודד עם אנשים שלא הסכימו עמו, הזנחת הצרכים האזרחיים לטובת הצבאיים, והתעלמות מדעת הקהל - כל אלו פעלו נגדו.[2] ההיסטוריונים מסכימים שדייוויס היה יעיל פחות בהשוואה ליריבו מהצפון, הנשיא אברהם לינקולן, כמנהיג מדינה במלחמה. לאחר נפילתו בשבי ב-1865, הואשם דייוויס בבגידה ונכלא בפורט מונרו בהאמפטון שבוירג'יניה. הוא מעולם לא הועמד למשפט, ושוחרר לאחר שנתיים. דייוויס כתב ספר זיכרונות שכותרתו הייתה "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", שהושלם ב-1881. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 החל לעודד מהלכי פיוס, וביקש מאנשי הדרום להיות נאמנים לאיחוד. אנשי הקונפדרציה לשעבר הביעו הערכה לחלקו במלחמה, וראו בו פטריוט דרומי. הוא היה לגיבור של "המטרה האבודה" של הקונפדרציה בדרום שלאחר תקופת השיקום.
ראשית חייו
רקע משפחתי ולידתו
ג'פרסון פיניס דייוויס נולד בחווה המשפחתית בפיירוויו שבקנטקי ב-3 ביוני 1808. בהזדמנויות מסוימות הוא דיווח על 1807 כעל שנת לידתו.[3] בבגרותו הוא השמיט את שמו האמצעי, אף על פי שלעיתים הוא השתמש באות הראשונה של שמו האמצעי. דייוויס היה הצעיר מבין עשרת ילדיהם של ג'יין (לבית קוק) וסמואל אמורי דייוויס. אחיו הבכור, ג'וזף אמורי דייוויס, היה מבוגר ממנו ב-23 שנים. ג'פרסון דייוויס נקרא על שם מי שכיהן אז כנשיא ארצות הברית, תומאס ג'פרסון, שאביו העריץ. בראשית המאה ה-20 הוקם האתר ההיסטורי Jefferson Davis Monument State Historic Site ליד מקום לידתו.[4]
נשיא ארצות הברית ומנהיגה בתקופת מלחמת האזרחים אברהם לינקולן נולד בהודג'נוויל שבקנטקי, הנמצאת במרחק של 16 ק"מ מצפון-מזרח לפיירוויו, שמונה חודשים לאחר דייוויס.
הורי אביו של דייוויס נולדו באזור סנודוניה שבצפון ויילס, והיגרו בנפרד לצפון אמריקה בראשית המאה ה-18. אבותיו מצד אמו היו אנגלים. לאחר שבתחילה הגיע לפילדלפיה, התיישב איוון, סבו של דייוויס מצד אביו, בפרובינציית ג'ורג'יה, שהתפתחה בעיקר לאורך החוף. הוא נשא לאישה את האלמנה לידיה אמורי ויליאם שהיו לה שני בנים מנישואיה הקודמים, וב-1756 נולד בנם המשותף, סמואל אמורי דייוויס. סמואל שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, יחד עם שני אחיו למחצה. ב-1783, לאחר המלחמה, נשא סמואל לאישה את ג'יין קוק, שנולדה ב-1759 לוויליאם קוק ולאשתו שרה סימפסון, במה שכיום ידוע כמחוז כריסטיאן שבקנטקי. ב-1793 עברה משפחת דייוויס לקנטקי. הם ייסדו קהילה שנקראה "דייוויסבורג" על גבול מחוזות כריסטיאן וטוד, שבסופו של דבר נקראה פיירוויו.[5]
ילדותו
בתקופת ילדותו של דייוויס העתיקה משפחתו את מקום מגוריה פעמיים. ב-1811 הם עברו לסנט מארי פאריש שבלואיזיאנה ופחות משנה לאחר מכן למחוז וילקינסון שבמיסיסיפי. שלושה מאחיו הבוגרים של דייוויס השתתפו במלחמת 1812. ב-1813 החל דייוויס את לימודיו בבית הספר וילקינסון בעיירה הקטנה וודוויל שליד מטע הכותנה המשפחתי. אחיו ג'וזף שימש לג'פרסון כדמות אב ועודד אותו במהלך לימודיו. שנתיים לאחר מכן החל דייוויס את לימודיו בבית הספר הקתולי סנט תומאס במנזר סנט רוז, שהופעל על ידי הדומיניקנים במחוז וושינגטון שבקנטקי. באותה תקופה היה דייוויס התלמיד הפרוטסטנטי היחידי בבית הספר. ב-1818 הוא שב למיסיסיפי ולמד בג'פרסון קולג' שבעיירה וושינגטון. ב-1821 הוא שב לקנטקי, שם הוא למד באוניברסיטת טרנסילבניה שבלקסינגטון. ב-4 ביולי 1824 מת אביו של דייוויס כאשר הוא היה בן 16.
ראשית הקריירה הצבאית
אחיו ג'וזף דאג שדייוויס יתקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית, ובסוף 1824 הוא החל את לימודיו בה.[6] בתקופת הכשרתו שם, הוא הושם במעצר בית על חלקו ב"מהומות משקה הביצים" (Eggnog Riot) בחג המולד 1826. בתקרית זו הבריחו הצוערים ויסקי אל תוך האקדמיה כדי להכין את המשקה המסורתי. יותר משליש מצוערי האקדמיה היו מעורבים בתקרית. ביוני 1828 סיים דייוויס את הכשרתו במקום ה-23 מבין 33 הצוערים בכיתתו.[7]
לאחר סיום הכשרתו הוצב לוטננט משנה דייוויס ברגימנט חיל הרגלים הראשון בפורט קרופורד שבטריטוריית מישיגן. זאכרי טיילור, לימים נשיא ארצות הברית, קיבל שם את הפיקוד זמן קצר לאחר הגעתו של דייוויס בראשית 1829. במרץ 1832 שב דייוויס למיסיסיפי לחופשתו הראשונה מאז שהוצב בפורט קרופורד. בעת "מלחמת הנץ השחור" (Black Hawk War) שנערכה באותה שנה הוא עדיין שהה במיסיסיפי, אך באוגוסט שב לבסיסו. בסיום המלחמה הטיל עליו קולונל טיילור ללוות את הלוחם האינדיאני "הנץ השחור" לכלאו. דייוויס עשה מאמצים להגן על הנץ השחור מעיניהם של סקרנים, והלוחם האינדיאני ציין באוטוביוגרפיה שלו שדייוויס התייחס אליו "באדיבות רבה" וגילה אמפתיה למצבו של המנהיג האינדיאני בשביו.
נישואיו הראשונים ואחריתם
דייוויס התיידד עם שרה נוקס טיילור, בתו של מפקדו בצבא, זאכרי טיילור. השניים ביקשו את רשותו של אביה של שרה להינשא. טיילור סירב, שכן הוא לא איחל לבתו לחוות את חיי אשת קצין בבסיסי הצבא בחזית. בעקבות זאת החליט דייוויס לפרוש מהצבא, וב-20 באפריל 1835 התפטר. הוא נשא ב-17 ביוני את שרה לאישה בלואיוויל שבקנטקי, והתפטרותו נכנסה לתוקף ב-30 ביוני.[8]
אחיו הבכור של דייוויס, ג'וזף, היה איש מצליח מאוד, ובבעלותו הייתה אחוזת מטעים בשטח של 7.2 קמ"ר שגבלה בנהר המיסיסיפי ושכנה על חצי אי 32 ק"מ מדרום לוויקסבורג, מיסיסיפי. בשל רצונו שאחיו הצעיר ורעייתו יהיו בקרבתו, נתן ג'וזף את השימוש בקרקעות לאחיו ג'פרסון, שבסופו של דבר טיפח את האחוזה שם.
באוגוסט 1835 נסעו בני הזוג דרומה לאחוזתה של אחותו של דייוויס, אנה, בלואיזיאנה. הם התכוונו לבלות את חודשי הקיץ החמים באזור הכפר הרחק ממישור הנהר המוצף למען בריאותם, אך למרות זאת לקו שניהם במלריה או בקדחת צהובה. ב-15 בספטמבר 1835 נפטרה שרה בגיל 21 לאחר שלושה חודשי נישואים בלבד. דייוויס עצמו חלה קשה גם הוא, ומשפחתו חששה לחייו.[9]
בסוף אותה שנה הפליג דייוויס מניו אורלינס להוואנה שבקובה (שהייתה אז בשלטון ספרד), לצורכי החלמה. לנסיעה זו הצטרף אליו ג'יימס פמברטון, שהיה העבד היחיד בבעלותו באותה עת. את זמנו שם הוא ניצל לסקור את כוחות הצבא הספרדי שם ולשרטט את ביצוריהם. אף על פי שלא הייתה שום עדות שהצביעה על כוונותיו מעבר לעניין כללי, ידעו הרשויות שם שדייוויס היה קצין צבא לשעבר והתרו בו לחדול מתצפיותיו. מתוך שעמום ומתוך תחושה שבריאותו השתפרה, הוא קנה כרטיס לאונייה שהפליגה לניו יורק, ומשם המשיך לוושינגטון די. סי. וערך ביקור אצל חברו לספסל הלימודים, ג'ורג' וולאס ג'ונס. זמן קצר לאחר מכן הוא שב עם פמברטון למיסיסיפי.
במשך כמה שנים לאחר מותה של שרה, חי דייוויס חיי התבודדות והוקיר את זכרה. הוא בילה את זמנו בניקוי ובטיפוח שטח האחוזה ולמד סוגיות בממשל ובהיסטוריה. בראשית 1836 רכש דייוויס 16 עבדים. ב-1840 עלה מספר העבדים שבבעלותו ל-40 וב-1845 ל-74. הוא קידם את פמברטון למעמד של משגיח על העבדים בשדות. ב-1860 הגיע מספר העבדים שבבעלותו ל-113.
ב-1840 החל דייוויס להיות מעורב בפוליטיקה כאשר השתתף באספה של המפלגה הדמוקרטית בוויקסבורג ולהפתעתו הוא נבחר כנציג המפלגה בוועידה המדינתית בג'קסון. ב-1842 הוא נכח בוועידה הדמוקרטית וב-1843 הוא היה למועמד המפלגה לבית הנבחרים של מיסיסיפי מטעם מחוז וורן-ויקסבורג. במערכת הבחירות הראשונה שלו הוא נחל הפסד. ב-1844 נשלח דייוויס לוועידת המפלגה בפעם השלישית והעניין שלו בפוליטיקה גבר. הוא נבחר כאחד מששת האלקטורים בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1844 וסייע במערכת הבחירות ברחבי מיסיסיפי למועמד הדמוקרטי ג'יימס פולק.
נישואיו השניים והקמת משפחה, בחירתו לקונגרס
ב-1844 הכיר דייוויס את ורינה בנקס האוול, אז בת 18, שאחיו ג'וזף הזמין לאחוזת הוריקן בחג המולד. היא הייתה נכדתו של מושל ניו ג'רזי, ריצ'רד האוול. משפחת אמה הייתה מהדרום ועל בניה נמנו בעלי מטעים מצליחים ממוצא אירי-סקוטי. תוך חודש מהיכרותם הציע לה האלמן בן ה-35 נישואין והם התארסו. הם נישאו ב-26 בפברואר 1845.[10]
בחירתו לקונגרס
באותה תקופה שוכנע דייוויס להציג את מועמדותו לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיסיסיפי והחל במסע ברחבי המדינה לקבלת תמיכה. בבחירות אלו הוא ניצח ונכנס לקונגרס ה-29.[11]
ילדיו
לג'פרסון וורינה דייוויס נולדו שישה ילדים. שלושה מהם מתו בילדותם.[12]
- סמואל אמורי, שנולד ב-30 ביולי 1852, נקרא על שם סבו ומת ב-30 ביוני 1854 ממחלה בלתי מזוהה.
- מרגרט האוול נולדה ב-25 בפברואר 1855 והייתה היחידה מילדיהם של בני הזוג שנישאה והקימה משפחה. היא נישאה לג'ואל אדיסון האייס הבן (1919-1848) ונולדו להם חמישה ילדים. בסוף המאה ה-19 הם עברו מממפיס לקולורדו ספרינגס. מרגרט מתה ב-18 ביולי 1909 בגיל 54.
- ג'פרסון דייוויס הבן נולד ב-16 בינואר 1857. הוא מת ב-16 באוקטובר 1878 בגיל 21 מקדחת צהובה שנגרמה ממגפה שהתחוללה בעמק נהר המיסיסיפי שבה נספו 20,000 איש.
- ג'וזף איוון נולד ב-18 באפריל 1859 ונהרג בתאונה בגיל חמש ב-30 באפריל 1864.
- ויליאם האוול נולד ב-6 בדצמבר 1861. הוא נקרא על שם אביה של ורינה ומת מדיפתריה ב-16 באוקטובר 1872 בגיל 10.
- ורינה אנה, שכונתה "ויני", נולדה ב-27 ביוני 1864, חודשים מספר לאחר מות אחיה ג'וזף. היא נודעה כ"בת הקונפדרציה", שכן היא נולדה במהלך המלחמה. לאחר שהוריה סירבו לאשר לה להינשא לבן משפחת תומכי התנועה לביטול העבדות מהצפון, הוא לא נישאה מעולם לאיש. היא מתה תשע שנים לאחר אביה, ב-18 בספטמבר 1898, בגיל 34.
בנוסף לילדיהם אימצו ורינה וג'פרסון דייוויס למשך זמן מסוים את ג'ים לימבר, יתום בן תערובת.
בריאותו של דייוויס הייתה רופפת עד יומו האחרון, כולל התקפים חוזרים ונשנים של מלריה, פצעי קרב ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו וזיהום כרוני בעיניו שגרם לו לכאבים כאשר נחשף לאור בהיר. הוא גם סבל מכאב עצבי מן העצב המשולש (Trigeminal neuralgia), הפרעה עצבית שגורמת לכאב בפנים.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
ב-1846 פרצה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. דייוויס הקים רגימנט מתנדבים, "רגימנט הרובאים הראשון של מיסיסיפי" והיה הקולונל שלו תחת פיקודו של חמו לשעבר, זאכרי טיילור. ב-21 ביולי הפליג הרגימנט מניו אורלינס לטקסס. קולונל דייוויס שאף לחמש את חייליו ברובים בעלי קנה מחורק מסוג "M1841 מיסיסיפי". באותה תקופה היו עדיין רובי מוסקט חלקי קדח הנשק העיקרי של חיל הרגלים וכל יחידה שהייתה חמושה ברובים בעלי קנה מחורק נחשבה כמיוחדת. הנשיא ג'יימס פולק הבטיח לדייוויס את הרובים אם הוא יישאר בקונגרס מספיק זמן כדי להשתתף בהצבעה חשובה על חוק מיסוי שהיה חשוב לו. לכך התנגד הגנרל וינפילד סקוט על רקע טענתו שכלי הנשק לא נבחנו במידה מספקת. דייוויס התעקש והזכיר לנשיא פולק את הבטחתו. הרגימנט חומש ברובים, שהייתה להם השפעה משמעותית בקרב. הרגימנט של דייוויס נודע בשם "רגימנט הרובאים של מיסיסיפי" בשל היותו הראשון שצויד באופן מלא ברובים אלו. פרשה זו הייתה תחילתה של איבה ארוכת שנים בין דייוויס לבין סקוט.[13]
בספטמבר 1846 השתתף דייוויס בקרב מונטריי, בו הוא הוביל תקיפה מוצלחת על מבצר לה טנריה. ב-28 באוקטובר הוא התפטר מחברותו בבית הנבחרים.[14][15] ב-22 בפברואר 1847 הוא לחם בגבורה בקרב בואנה ויסטה, בו הוא ספג ירייה ברגלו ופונה משם בבטחה על ידי רוברט ה. צילטון.[16] בהכירו בגבורתו וביוזמתו של דייוויס, אמר עליו הנשיא טיילור, "בתי, אדוני, התברכה בחוש שיפוטי טוב יותר כלפי אנשים בהשוואה אלי".[17] ב-17 במאי הציע הנשיא פולק לדייוויס מינוי פדרלי לדרגת בריגדיר גנרל ופיקוד על בריגדת מיליציה. דייוויס דחה את המינוי בטענה שחוקת ארצות הברית מוסרת את הסמכות למינוי קציני מיליציה למדינות ולא לממשל הפדרלי.[18]
שובו לפוליטיקה
סנאטור
כהוקרה לשירותו של דייוויס במלחמה מינה אותו מושל מיסיסיפי, אלברט ג. בראון (אנ'), לכהן כחבר סנאט ארצות הברית מטעם מיסיסיפי, במקומו של הסנאטור הדמוקרט ג'סי ספייט (אנ') שמת ב-14 במאי 1847. דייוויס, שגם הוא היה דמוקרט, החל את כהונתו הזמנית ב-5 בדצמבר ובינואר 1848 הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של מיסיסיפי כדי לכהן במשך שנתיים נוספות. בדצמבר מונה דייוויס כנגיד מכון סמית'סוניאן.[19]
ב-1848 הציע דייוויס תיקון (הראשון מבין כמה) להסכם גואדלופה אידלגו שיספח את רוב צפון-מזרחה של מקסיקו, אך ההצבעה כשלה ברוב של 44 מתנגדים מול 11 תומכים. אנשי הדרום רצו להרחיב את הטריטוריה שהוחזקה על ידי מקסיקו כאזור בו תותר העבדות.[20] בנוגע לקובה, הכריז דייוויס "שהיא חייבת להיות בידינו" כדי "להגדיל את מספר מחוזות הבחירה שבהן העבדות מותרת". הוא גם היה מודאג בנוגע להשלכות הביטחוניות של הנוכחות הספרדית בקרבת חופיה של פלורידה.[21]
קבוצה של מהפכנים קובנים בהנהגתו של ההרפתקן הוונצואלני נרסיסו לופס, התכוונה לשחרר את קובה מהשלטון הספרדי בכוח הזרוע. בחפשם מפקד צבאי למשלחת שכירי חרב, הם הציעו את התפקיד קודם כל לגנרל ויליאם ג. וורת', אך זה מת לפני שהגיע לידי החלטה. בקיץ 1849 ביקר לופס את דייוויס וביקש ממנו לפקד על המשלחת. הוא הציע לו תשלום מידי של 100,000 דולר (2 מיליון דולר בערכים של 2013), בנוסף לסכום זהה כאשר קובה תשוחרר. דייוויס דחה את ההצעה, באומרו שאין זה עולה בקנה אחד עם חובתו כסנאטור. כאשר נשאל אם הוא ממליץ על מישהו אחר, הציע דייוויס את רוברט אדוארד לי, אז מייג'ור בצבא שהוצב אז בבולטימור. לופס פנה ללי שגם הוא דחה את ההצעה מתוך מחויבותו לתפקידו.[22]
ב-3 בדצמבר 1849 בחר הסנאט בדייוויס ליושב ראש ועדת הכוחות המזוינים. ב-29 בדצמבר הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של מיסיסיפי לתקופת כהונה מלאה של שש שנים בסנאט, כפי שהחוקה אפשרה אז. בכל אופן, בספטמבר 1851 הוא התפטר כדי להתמודד על משרת מושל מיסיסיפי במערכת בחירות שהנושא העיקרי בה הייתה פשרת 1850, שאליה הוא התנגד.[19] בבחירות הוא הובס על ידי עמיתו הסנאטור הנרי ס. פוט (אנ'), בהפרש של 999 קולות.[23] כשהוא נטול משרה ציבורית, המשיך דייוויס בפעילותו הפוליטית. הוא לקח חלק בוועידת זכויות המדינות שהתכנסה בג'קסון בינואר 1852. בשבועות שלפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1852 הוא ניהל את מערכת הבחירות בכמה מדינות דרומיות עבור המועמדים הדמוקרטים פרנקלין פירס וויליאם רופוס קינג.
מזכיר המלחמה
ב-1853, לאחר בחירתו לנשיאות, מינה פרנקלין פירס את דייוויס למזכיר המלחמה.[19] בתפקידו זה החל דייוויס את הסקרים לקראת סלילתה של מסילת הברזל הפסיפית כדי לבחון כמה נתיבים אפשריים למסילת הברזל הטרנס-יבשתית.[24] בדצמבר אותה שנה הוא קידם את רכישת גדסדן שבמסגרתה נרכשו ממקסיקו השטחים המהווים כיום את דרום אריזונה.[25] הוא ראה את גודלו של הצבא הסדיר כבלתי מספיק למילוי משימותיו וטען שיש להגדיל את המשכורות, צעד שלא בוצע כבר 25 שנים. הקונגרס הסכים להגדיל את סולם השכר. הם גם אישרו הוספת ארבעה רגימנטים, שהגדילו את כוח האדם של הצבא מכ-11,000 לכ-15,000 איש. דייוויס גם דאג להרחבת השימוש ברובים שהוכחו כיעילים במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כתוצאה מכך, הן המוראל והן יכולותיו של הצבא השתפרו. דייוויס היה מעורב בעבודות הציבוריות כאשר הנשיא פירס הפקיד בידיו את האחריות על בניית אמת המים לאספקת המים לוושינגטון הבירה והרחבתה של העיר, שני מיזמים שהוא ניהל באופן ישיר.[26] ממשל פירס סיים את תפקידו כאשר הנשיא פירס הפסיד בבחירות המקדימות מול ג'יימס ביוקנן. תקופת כהונתו של דייוויס כמזכיר המלחמה הסתיימה כאשר תמה נשיאותו של פירס, והוא שב לכהן בסנאט ב-8 במרץ 1857.[19]
שובו לסנאט
בשנות ה-40 של המאה ה-19 התגברו המתחים בין הצפון והדרום על רקע שורה של נושאים, כולל סוגיית העבדות. "הצעת וילמוט", שהוצגה ב-1846, תרמה להגברת מתחים אלו.[27] אם היא הייתה מתקבלת, הייתה נאסרת העבדות בכל השטחים שהועברו ממקסיקו. פשרת 1850 יצרה הפוגה זמנית,[28] אך פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד שהוכרע ב-1857 על ידי בית המשפט העליון, האיץ את הוויכוח הציבורי.[29] נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני קבע שפשרת מיזורי הייתה בלתי חוקתית ושלאפרו-אמריקאים אין זכות עמידה כאזרחים על פי החוקה. אנשי הצפון זעמו ויותר ויותר החלו אנשי הדרום לדבר על פרישה מהאיחוד.
כהונתו המחודשת של דייוויס בסנאט הופרעה בראשית 1858 כתוצאה ממחלה שהחלה כהצטננות קשה שסיכנה אותו באובדן עינו השמאלית. הוא נאלץ להישאר בחדר חשוך במשך ארבעה שבועות. את קיץ אותה שנה הוא בילה בפורטלנד, מיין. ביום העצמאות הוא נשא נאום נגד הפרישה על סיפונה של ספינה ליד בוסטון. ב-11 באוקטובר הוא שוב האיץ לשמור על שלמות האיחוד בנאום שנשא באולם פניול שבבוסטון ושב לסנאט מיד לאחר מכן.[30]
כפי שהוא הסביר בספר זכרונותיו "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", האמין דייוויס שכל מדינה היא ריבונית ושיש לה זכות בלתי ניתנת לערעור לפרוש מן האיחוד. באותה עת הוא יעץ לעמיתיו מהדרום להשהות את הפרישה, שכן הוא לא היה סבור שהצפון יסכים ליישום זכות הפרישה בדרכי שלום. כמי ששירת כמזכיר המלחמה תחת הנשיא פירס, הוא גם ידע שהדרום סבל ממחסור במשאבים צבאיים וימיים הנחוצים להגנה בעת מלחמה. בכל אופן, לאחר בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות ב-1860 החל המצב להסלים. ב-20 בדצמבר 1860 אימצה קרוליינה הדרומית חוק לפרישה וב-9 בינואר 1861 הלכה אחריה מיסיסיפי. דייוויס צפה זאת מראש, אך המתין עד שקיבל את ההודעה הרשמית. ב-21 בינואר, היום שאותו הוא כינה "היום העצוב ביותר בחיי", הוא נשא נאום פרידה בסנאט, התפטר מתפקידו ושב למיסיסיפי.[31]
נשיא הקונפדרציה
מתוך ציפייה לקריאה לדגל מאז פרישתה של מיסיסיפי, שלח דייוויס מברק למושל ג'ון פטוס (אנ'), "חשוב על כל תפקיד שמיסיסיפי צריכה שאמלא והצב אותי בו".[32] ב-23 בינואר 1861 מינה פטוס את דייוויס כמייג'ור גנרל בארמיית מיסיסיפי.[33] ב-9 בפברואר התכנסה ועידה חוקתית במונטגומרי, אלבמה ושקלה את מועמדותם של דייוויס ושל רוברט טומבס מג'ורג'יה כמועמדים אפשריים לנשיאות. דייוויס, שזכה לתמיכה משש מתוך שבע מדינות, זכה בקלות.[34] הוא נתפס כ"אלוף חברת העבדות וכמגלם הערכים של מעמד בעלי המטעים", ונבחר כנשיא הזמני של הקונפדרציה.[35] ב-18 בפברואר 1861 הוא הושבע.[36] אלכסנדר סטיבנס נבחר כסגנו, אך השניים נטרו איבה זה לזה באופן תמידי.[37]
דייוויס היה הבחירה הראשונה לתפקיד בשל הישגיו הפוליטיים והצבאיים. הוא רצה לשרת כמפקד העליון של צבאות הקונפדרציה, אך הוא ציין שימלא כל תפקיד שיידרש ממנו. בהמשך כתבה רעייתו ורינה שכאשר הוא קיבל את הידיעה שהוא נבחר לנשיאות, "תוך כדי קריאת מברק זה הוא נראה כה עצוב עד שחששתי שצרה פקדה את משפחתנו".[38]
כמה מבצרים שהיו בשטחי הקונפדרציה נותרו בידי האיחוד. דייוויס שלח נציגים לוושינגטון עם הצעה לשלם על כל רכוש פדרלי הניצב על אדמת הדרום, בנוסף לחלקו של הדרום בחוב הלאומי, אך לינקולן סירב להיפגש עם הנציגים. כמה דיונים בלתי רשמיים כן נערכו עם מזכיר המדינה ויליאם סיוארד בתיווכו של שופט בית המשפט העליון, ג'ון א. קמפבל, שמאוחר יותר התפטר מתפקידו, שכן הוא היה מאלבמה. סיוארד רמז שפורט סאמטר יפונה, אך לא נתן לכך ערובות.
ב-1 במרץ 1861 מינה דייוויס את גנרל פ.ג.ט. בורגארד לפקד על כוחות צבא הקונפדרציה בסביבת צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, שם התכוננו בכירי המדינה להשתלט על פורט סאמטר. בורגארד היה אמור להכין את כוחותיו אך להמתין לפקודות לתקיפת המבצר. בתוך המבצר השאלה לא נסובה סביב שיקולים גאופוליטיים, אלא בשאלת ההישרדות. המזון שברשותם היה אמור לאזול ב-15 בחודש. חיל המצב של האיחוד כלל שישה קצינים ו-127 חיילים תחת פיקודו של מייג'ור רוברט אנדרסון. הנשיא החדש, אברהם לינקולן, שלא שאף ליזום מעשי אלימות, הודיע למושל קרוליינה הדרומית, פיקנס, שהוא משגר צי קטן של ספינות מבסיס הצי בניו יורק כדי לחדש את האספקה, אך לא כדי לתגבר את הכוחות בפורט פיקנס שבפלורידה ואת פורט סאמטר, אך הוא לא יידע על כוונתו זו את דייוויס. מבחינתו של לינקולן, דייוויס, כמנהיג התקוממות, היה חסר כל מעמד רשמי. ניהול מגעים איתו היה מעניק לגיטימיות למרד. העובדה שפורט סאמטר היה נחלה של ארצות הברית הריבונית, הייתה הסיבה להחזקתו של חיל המצב במבצר. הוא הודיע לפיקנס שכוח האספקה לא ינחית כוחות או כלי נשק, אלא אם כן הוא יותקף. בסופו של דבר, עם התקרבותם של ספינות האספקה לנמל צ'ארלסטון, החלה הפגזה וצוותי הספינות צפו במחזה במרחק של 16 ק"מ בים.
כעת ניצב דייוויס מול ההחלטה הגורלית ביותר בקריירה שלו: למנוע את תגבור פורט סאמטר או לאפשר אותו. יחד עם חברי הקבינט שלו הוא החליט לדרוש שחיל המצב הפדרלי ייכנע, ואם יסרב, להשתמש בכוח כדי למנוע תגבור לפני הגעת הצי. אנדרסון לא נכנע. באישורו של דייוויס, החל בורגארד את הרעשת המבצר עם עלות השחר ב-12 באפריל. כוחות הקונפדרציה המשיכו את הרעשת המבצר עד כניעתו יומיים לאחר מכן. איש לא נהרג בדו-קרב הארטילרי, אך משמעות התקפת בסיס אמריקאי הייתה שהלחימה החלה. הנשיא לינקולן הורה ל-75,000 אנשי מיליציה לצעוד דרומה כדי לתפוס מחדש את רכוש הממשלה. הן בצפון והן בדרום החלו להתקיים הפגנות בהן דרשו המפגינים לפתוח במלחמה. מלחמת האזרחים האמריקנית החלה.[39]
תחילת המלחמה
במאי 1861, עם הצטרפותה של וירג'יניה לקונפדרציה, העביר דייוויס את ממשלתו לריצ'מונד.[40] בהמשך החודש הוא ומשפחתו השתכנו שם במה שנקרא הבית הלבן של הקונפדרציה.[41] לאחר שכיהן כנשיא זמני מאז פברואר, נבחר דייוויס ב-6 בנובמבר לתקופת כהונה מלאה של שש שנים, וב-22 בפברואר 1862 הוא הושבע.[42]
בפרוץ המלחמה, כמעט 21 מיליון חיו במדינות הצפון, בהשוואה ל-9 מיליון בדרום.[43] בעוד שאוכלוסיית הצפון הייתה כמעט כולה לבנה, בדרום חיה אוכלוסייה עצומה של עבדים שחורים. הגיוס לצבא הייתה זכותם של גברים לבנים בלבד. דרומיים רבים היו אחוזי אימה מהאפשרות שגברים שחורים יאחזו בכלי נשק. למעט גברים זקנים ונערים, מספר הגברים הלבנים שיכלו לשרת בצבא היה פחות משני מיליון. מעמסה נוספת הייתה הצורך לפקח על כשלושה מיליון וחצי עבדים שחורים,[א] שכן לא היה כל אמון ביניהם לבין בעליהם. לרשות הצפון עמדה יכולת תעשייתית רחבה בהשוואה לזו של הדרום. בצפון נבנו כמעט כל הקטרים, אניות הקיטור והמכונות התעשייתיות ורשת הרכבות שלו הייתה נרחבת ומפותחת יותר. כמעט כל מאגרי התחמושת היו בצפון, בעוד שמרכיבים קריטיים לייצור אבק שרפה היו במשורה בדרום.
רוב מסילות הברזל בדרום היו מסילות מסוג פשוט שתוכנן לשאת את חבילות הכותנה הגדולות אל נמלי הנהרות בעונת הקטיף. רובן של מסילות אלו לא היו מקושרות למסילות אחרות, ובכך הפכה הובלת מטענים לקשה מאוד. בעוד שלרשות האיחוד עמד צי גדול, הצי החדש של הקונפדרציה החזיק רק בכמה ספינות שנלקחו בשבי או נבנו לאחרונה. אלו הועילו מאוד, אך בסופו של דבר הוטבעו או ננטשו ככל שהצי של האיחוד שלט על יותר נהרות ונמלים. פשיטות על ספינות של הצפון במימי האוקיינוס האטלנטי גרמו לנזק עצום ואילצו את ספינות האיחוד למצוא מקלט בנמלים בטוחים. עם זאת, הסגר הימי של הצפון על הדרום גרם להברחת הסחורות להיות מסובכת ויקרה. באופן אירוני, מבריחים אלו לא סיפקו כמויות משמעותיות של ציוד לחימה שצבא הדרום היה זקוק לו נואשות, אלא מוצרי מותרות מאירופה שהיוו הקלה מתנאי המלחמה הקשים.
ביוני 1862 מינה דייוויס את הגנרל רוברט אדוארד לי במקום ג'וזף א' ג'ונסטון הפצוע בפיקוד על ארמית וירג'יניה הצפונית, הכוח העיקרי של הקונפדרציה בזירה המזרחית. בדצמבר אותה שנה ערך דייוויס סיור בארמיות של הקונפדרציה בזירה המערבית. סביבו היה מעגל מצומצם מאוד של יועצים צבאיים. לרוב הוא קיבל את ההחלטות האסטרטגיות המרכזיות בעצמו, אף על פי שהוא התייחס בכבוד להשקפותיו של לי. על בסיס הנתונים של מצב האספקה המוגבלת של הדרום בהשוואה לזו של הצפון, החליט דייוויס שהלחימה של כוחות הקונפדרציה תתרכז בעיקר על הגנה אסטרטגית. הוא המשיך לנקוט בגישה זו לכל אורך המלחמה והקדיש תשומת לב מיוחדת להגנת בירתו ריצ'מונד. הוא אישר את המתקפות האסטרטגיות של לי כאשר הוא חש שהצלחתן תזעזע את הביטחון העצמי של הצפון ותגרום לשמירה על השקט באותה גזרה. עם זאת, המערכות המעטות שבהן פלשו כוחות הקונפדרציה אל הצפון נחלו תבוסה. קרב אנטיאטם העקוב מדם שהתנהל במרילנד והפלישה לקנטקי (שניהם ב-1862), סחטו את כוחותיהם של אנשים שלא היה להם תחליף ושל קצינים מוכשרים. המתקפה הסופית שהובילה למרחץ הדמים בן שלושת הימים בקרב גטיסברג ב-1863, פגעה בכוחו של הדרום עוד יותר.
הממשל והקבינט
כנשיא הזמני של הקונפדרציה בשנת 1861 הרכיב דייוויס את הקבינט הראשון שלו. רוברט טומבס מג'ורג'יה היה מזכיר המדינה הראשון,[44] וכריסטופר ממינגר מקרוליינה הדרומית היה מזכיר האוצר.[45] ל'רוי פופ ווקר מאלבמה מונה למזכיר המלחמה, לאחר שהומלץ לתפקיד על ידי קלמנט קליי וויליאם יאנסי (שניהם דחו הצעות לשמש כחברי קבינט בעצמם).[46] ג'ון רייגן מטקסס היה המנהל הכללי של דואר הקונפדרציה.[47] יהודה פיליפ בנימין היה התובע הכללי.[48] אף על פי שמינויו של סטיבן מלורי לא הוגש על ידי נציגות מדינתו, פלורידה, דייוויס עמד על כך שהוא האדם הטוב ביותר לתפקיד מזכיר הצי ובסופו של דבר אושר מינויו.[49]
מאז ייסוד הקונפדרציה, בין שאר השיקולים בנוגע לזכויות המדינות, אחד הגורמים לבחירותיו של דייוויס לחברי הקבינט היה ייצוג מגוון של אישים מהמדינות השונות. הוא היה תלוי בין השאר בהמלצותיהם של חברי קונגרס ואישים בולטים אחרים. גישה זו סייעה לשמור על יחסים טובים בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת. מאידך זה גרם גם לתלונות מיותר ויותר מדינות, שכן מדינות נוספות הצטרפו לקונפדרציה ומספר המדינות החברות עלה על מספר המושבים בקבינט.
עם התקדמות המלחמה גברה חוסר שביעות רצון זו ובוצעו חילופי גברי תכופים באיוש התפקידים בקבינט. טומבס, ששאף בעצמו לכס הנשיאות, היה מתוסכל וכמה חודשים לאחר מינויו הוא התפטר והתגייס לצבא.[44] ב-25 ביולי 1861 הוא הוחלף בתפקיד מזכיר המדינה על ידי רוברט מ. ט. האנטר.[50] ב-17 בספטמבר התפטר ווקר מתפקידו כמזכיר המלחמה על רקע עימות עם דייוויס, שפיקפק באופן ניהול המלחמה על ידו והציע לו לשקול קבלת משרה אחרת. ווקר ביקש וקיבל פיקוד על הכוחות באלבמה.[46] בנימין עזב את משרת התובע הכללי כדי להחליפו ותומאס בראג מקרוליינה הצפונית (אחיו של הגנרל ברקסטון בראג) החליף את בנימין בתפקיד התובע הכללי.[48][51]
בעקבות הבחירות לנשיאות הקונפדרציה שנערכו בנובמבר 1861, הכריז דייוויס על הקמתו של הקבינט הקבוע במרץ 1862. בנימין החליף תפקיד שוב ומונה למזכיר המדינה.[48] ג'ורג' ו. רנדולף מוירג'יניה מונה כמזכיר המלחמה.[52] מלורי המשיך כמזכיר הצי ורייגן המשיך כמנהל הכללי של דואר הקונפדרציה. שניהם המשיכו לשמש בתפקידיהם עד תום המלחמה. ממינגר נשאר מזכיר האוצר ותומאס ה. ווטס מאלבמה מונה כתובע הכללי.[53]
ב-1862 התפטר רנדולף מתפקידו כמזכיר המלחמה וג'יימס סדון מוירג'יניה מונה להחליפו.[52][54] בסוף 1863 התפטר ווטס מתפקידו כתובע הכללי כדי לקבל את תפקיד מושל אלבמה וג'ורג' דייוויס מקרוליינה הצפונית מונה להחליפו.[54][55] ב-1864 פרש ממינגר מתפקידו כמזכיר האוצר בשל עימותים עם הקונגרס והוחלף בג'ורג' טרנהולם מקרוליינה הדרומית.[45][56] ב-1865 גרמה שוב האופוזיציה בקונגרס לסדון להתפטר מתפקידו כמזכיר המלחמה והוא הוחלף בג'ון ברקינרידג' מקנטקי.[54][57]
יבולי הכותנה היו ענף היצוא העיקרי של הדרום והבסיס לכלכלתה. ייצור הכותנה היה תלוי עבדות. עם פרוץ המלחמה הבין דייוויס שדרושה התערבות של מעצמות אירופה כדי שהקונפדרציה תצליח לעמוד איתנה מול האיחוד. ממשל הקונפדרציה שיגר משלחות למדינות אירופה, אך כמה גורמים מנעו את הצלחת הדרום בתחום הדיפלומטיה. הסגר שהטיל האיחוד על הקונפדרציה גרם למעצמות אירופה להישאר נייטרליות, בניגוד לאמונה של הדרום שהסגר ינתק את אספקת הכותנה לבריטניה ולמדינות אירופאיות נוספות ויניע אותן להתערב לטובת הדרום. מדינות רבות באירופה התנגדו לעבדות. בריטניה ביטלה את העבדות בתחומה בשנות ה-30 של המאה ה-19 והצהרת האמנציפציה של לינקולן ב-1863 צמצמה את התמיכה בדרום מצד מדינות אירופה עוד יותר. לבסוף, עם התקדמות המלחמה ועם ירידת הסיכויים לעמידתו של הדרום, היו המעצמות הזרות משוכנעות שכוחה של הקונפדרציה לא יעמוד לה. בסופו של דבר, הקונפדרציה לא זכתה להכרה מצידה של אף מדינה זרה.[58]
כשלים אסטרטגים
רוב ההיסטוריונים מותחים ביקורת קשה על דייוויס על האסטרטגיה הצבאית הפגומה שלו, על בחירת ידידיו לתפקידי פיקוד צבאיים ועל ההזנחה מצדו של המשברים בעורף.[59][60] עד השלבים האחרונים של המלחמה הוא התנגד למאמצים למנות מפקד עליון לצבא שימלא את התפקידים הללו בעצמו. "רוב מפקדי צבאו, אנשי הקונגרס והציבור הרחב תיעבו אותו, עוד לפני שהקונפדרציה מתה במשמרת שלו", והגנרל בורגארד כתב: "אם הוא היה מת היום, כל המדינה תשמח על כך".[61]
ב-31 בינואר 1865 מונה לי לתפקיד זה, אך היה זה כבר מאוחר מדי. דייוויס התעקש על אסטרטגיה שתנסה להגן על כל הטריטוריות של הדרום במאמץ שווה לכאורה. גישה זו גרמה לדלדול המשאבים המוגבלים של הדרום והפכה אותו פגיע למתקפות אסטרטגיות משולבות של הצפון בזירה המערבית הרגישה, הווה אומר, כיבושה של ניו אורלינס בראשית 1862. דייוויס קיבל החלטות אסטרטגיות נוספות שהיו שנויות במחלוקת, כמו האישורים שנתן ללי לפלוש לצפון ב-1862 וב-1863 בשעה שהארמיות המערביות היו תחת לחץ עצום. כאשר נחל לי תבוסה בגטיסברג, נפלה גם ויקסבורג בו-זמנית והאיחוד השיג את השליטה על נהר המיסיסיפי ופיצל את שטחה של הקונפדרציה. בוויקסבורג, הכישלון לתאם את פעולתם של כוחות רבים משני עברי הנהר נגרם בעיקר בשל חוסר יכולתו של דייוויס לגרום למחלקות הממשל שלו לעבוד בשיתוף פעולה או לאלץ גנרלים כמו אדמונד קירבי סמית', ארל ואן דורן ותאופיליוס ה. הולמס, לשלב ידיים לטובת המאמץ המלחמתי. למעשה, במהלך השלבים המאוחרים של מערכת פרנקלין-נאשוויל, הזהיר דייוויס את בורגארד שקירבי סמית' לא ישתף פעולה עם שום הצעה שתועלה על ידו.
דייוויס הואשם בניהול גרוע של הגנרלים שלו ובתיאום לקוי ביניהם. זה כלל את אי רצונו לפתור את העימותים בין ליאונידס פולק, ידיד אישי שלו, לבין ברקסטון בראג, שהובס בקרבות חשובים ואיבד את אמון פקודיו.[62] באותו אופן הוא היסס להרגיע את ג'וזף א' ג'ונסטון המוכשר אך הזהיר יתר על המידה, עד אשר לאחר כמה אכזבות שפורטו במכתב שהוא שלח ב-1 במרץ 1865 לקולונל ג'יימס פלאן ממסיסיפי, הוא החליפו בג'ון בל הוד, בן מדינתו קנטקי, שהיה שותף להשקפותיו של דייוויס על מדיניות צבאית תקיפה.
דייוויס נשא נאומים בפני החיילים ובפני פוליטיקאים, אך בדרך כלל הוא התעלם מפשוטי העם, שהתמרמרו על ההעדפה שהוא הפגין כלפי העשירים ובעלי הכוח. כך כשל דייוויס ברתימתם לטובת הלאומיות של הקונפדרציה. אחד ההיסטוריונים מדבר על "ההתערבות הקשה של ממשלת הקונפדרציה". ההתערבות בכלכלה, בחקיקה ושליטת המדינה בכוח האדם, בייצור ובמערכת התחבורה היו בדרום בהיקף רחב יותר בהשוואה לאלו שבצפון. דייוויס לא עשה שימוש במעמדו כנשיא כדי להוביל את האנשים ברטוריקה שתעורר אותם. תחת זאת הוא קרא לאנשים להחזיק בגישה פטליסטית ולהקריב את חייהם למען ארצם. חוץ ממסע של חודשיים ברחבי הקונפדרציה בו הוא פגש מאות אחדות של אנשים, נישאר דייוויס במשך כל תקופת כהונתו בריצ'מונד, שם היו איתו במגע מעט מאוד אנשים. לעיתונים בדרום הייתה תפוצה מוגבלת ורוב תושבי הקונפדרציה לא קיבלו הרבה מידע אודותיו.
כדי לממן את המלחמה, מכרה בתחילה ממשלת הקונפדרציה איגרות חוב, אך היקף ההשקעה של הציבור בהן לא ענה אף פעם על הדרישות. בטקסס היקף גיוס הכספים היה בשפל וההשקעות מאירופה היו גם הן בלתי מספיקות. עם התקדמות המלחמה, הן ממשלת הקונפדרציה והן המדינות עצמן הדפיסו יותר ויותר שטרות כסף. האינפלציה זינקה משיעור של 60% ב-1861 ל-300% ב-1863 ול-600% ב-1864. נראה היה שדייוויס לא עמד על חומרת הבעיה.
באפריל 1863 גרם המחסור במזון למהומות בריצ'מונד, בהן העניים שדדו ובזזו מזון ממספר רב של חנויות עד שדייוויס נשבר והשיב את הסדר על כנו. דייוויס וסגנו נטרו איבה זה לזה, וחמור מכך, הוא התעמת עם מושלי המדינות רבי הכוח שהביאו את זכויות המדינות כטיעונים לעיכוב שיתוף המיליציות שלהם ועצרו את תוכניות הגיוס.
יעילותו של דייוויס כמנהיג מדינה במלחמה הוערכה כלקויה בהשוואה לזו של לינקולן, אף על פי שלדייוויס היה ניסיון צבאי רב יותר בהשוואה ליריבו. דייוויס היה מעדיף להיות גנרל בצבא ולרוב הוא ניהל את העניינים הצבאיים בעצמו. לפי אחד ההיסטוריונים השניים פעלו בדרכים שונות לחלוטין:
לינקולן היה גמיש ודייוויס היה נוקשה. לינקולן רצה לנצח ודייוויס רצה להיות צודק. ללינקולן הייתה השקפה אסטרטגית רחבה על מטרות האיחוד ודייוויס אף פעם לא היה מסוגל להרחיב את נקודת מבטו. לינקולן תר אחר הגנרל הנכון ואז אפשר לו לנהל את המלחמה ודייוויס מינה את ידידיו האישיים והתערב בלי סוף במעשיהם של הגנרלים שלו, אפילו במעשיו של לי. לינקולן הנהיג את האומה שלו ודייוויס כשל בהובלת הדרום.[63]
לניצחון האיחוד על הקונפדרציה היו גורמים רבים ודייוויס הבין כבר מההתחלה שהדרום היה בעמדת נחיתות, אך בסוף, לינקולן תרם להשגת הניצחון בעוד שדייוויס תרם לתבוסה.
ימי הקונפדרציה האחרונים
במרץ 1865 הוצאה פקודה כללית מספר 14 לגיוס העבדים לצבא, עם הבטחת חירות תמורת שירות. הרעיון הועלה כבר שלוש שנים קודם לכן, אך דייוויס לא יישם אותו עד השלבים האחרונים של המלחמה ומעט מאוד עבדים גויסו.[64]
ב-3 באפריל, כשכוחות צבא האיחוד בפיקודו של יוליסס סימפסון גרנט היו מוכנים לכבוש את ריצ'מונד, נמלט דייוויס לדנוויל, וירג'יניה, יחד עם שרי הקבינט. ארבעים שעות לאחר מכן הגיע לינקולן ללשכתו של דייוויס בריצ'מונד. מה-3 ועד 10 באפריל הוא השתכן במעונו של ויליאם סתרלין.[65] ב-12 באפריל לערך הוא קיבל לידיו את מכתב הכניעה של רוברט א. לי. הוא הוציא את הכרזתו הרשמית האחרונה כנשיא הקונפדרציה ויצא דרומה לגרינסבורו שבקרוליינה הצפונית.[66]
לאחר כניעתו של לי, נערכה אספה ציבורית בשריבפורט שבלואיזיאנה ובה תמכו רבים מהדוברים בהמשך המלחמה. הוכנו תוכניות להימלטות ממשלתו של דייוויס להוואנה, קובה, שם היו אמורים מנהיגי הקונפדרציה להתארגן מחדש ולהגיע לאזור שבשליטת הקונפדרציה שמעבר לנהר המיסיסיפי דרך ריו גראנדה. אף אחת מהתוכניות הללו לא יושמה.
ב-14 באפריל נורה לינקולן ומת ביום המחרת. דייוויס הביע צער על מותו. מאוחר יותר הוא אמר שהוא האמין שלינקולן היה נוקשה פחות כלפי הדרום בהשוואה ליורשו, אנדרו ג'ונסון. לאחר מכן הכריז ג'ונסון על פרס של 100,000 דולר על לכידתו של דייוויס והוא האשים אותו בסיוע לתכנון הרצח. כשהמערכת הצבאית של הקונפדרציה נכנסה לאי-סדר מוחלט, החיפושים אחר דייוויס התחדשו ביתר שאת.
ב-5 במאי 1865 קיים הנשיא דייוויס פגישה אחרונה עם חברי הקבינט בוושינגטון, ג'ורג'יה ופיזר את הממשלה באופן רשמי. הפגישה התקיימה בבית הרד, ששימש כסניף המקומי של בנק ג'ורג'יה, ובה נכחו 14 פקידי ממשל. ב-10 במאי נעצר דייוויס על ידי כוחות האיחוד באירווינוויל שבג'ורג'יה יחד עם ורינה רעייתו ובני לווייתו.[67]
ורינה דייוויס תיארה את נסיבות המעצר של בעלה: "רק יום קודם לכן תקף האויב את המחנה שלנו כשהם צורחים כמו שדים... התחננתי לפניו שיאפשר לי לכסות אותו במעיל גשם גדול שלעיתים קרובות שימש אותו כאשר חלה במהלך הקיץ ושקיוויתי שהוא יוכל לכסות בו את עצמו באפרוריות הבוקר כך שלא ניתן יהיה לזהותו. כאשר הוא פנה לדרכו זרקתי על ראשו צעיף שחור קטן שהיה על כתפי והוא אמר שהוא לא מצא את כובעו. שלחתי אחריו את המשרתת שלי עם דלי מים מתוך תקווה שהוא לא יזוהה".[68]
בעיתונות נפוצו דיווחים שדייוויס נמלט כשהוא מכוסה במעילה של רעייתו. ידיעות אלו הובילו לשמועות שהוא ניסה להימלט כשהוא לבוש בבגדי אישה, שהעניקו השראה לקריקטורות שבהן הוא הופיע כך.[67] יותר מארבעים שנה לאחר מכן נטען במאמר בעיתון The Washington Herald שצעיפה הכבד של ורינה דייוויס הונח על בעלה שהיה "תמיד רגיש לאוויר קר", כדי להגן עליו מ"האוויר הקר של שעות הבוקר המוקדמות" על ידי העבד ג'יימס הנרי ג'ונסון, משרתו האישי של דייוויס ושל משפחתו במהלך המלחמה ואחריה.[69] בינתיים הוסעו חפציו האישיים של דייוויס ברכבת לסדר קי, פלורידה. בתחילה הם הוסתרו באחוזתו של הסנאטור דייוויד לוי יולי ולאחר מכן הועברו להשגחתו של סוכן חברת הרכבות בוולדו. ב-15 ביוני נלקחו מסוכן זה חפציו של דייוויס על ידי חיילי צבא האיחוד יחד עם כמה מתיקי המסמכים של ממשלת הקונפדרציה. במקום זה הוקם לוח זיכרון המתאר את האירוע.[70] ב-1939 נפתח אתר ההנצחה לג'פרסון דייוויס (אנ') כדי לציין את המקום בו דייוויס נשבה.[71]
מאסרו
ב-19 במאי 1865 נכלא דייוויס בפורט מונרו שעל חוף וירג'יניה. בהוראתו של הגנרל נלסון מילס, מפקד המבצר, הונחו אזיקים על רגליו. לדייוויס לא הותר לקבל מבקרים והוא לא הורשה להחזיק שום ספר למעט התנ"ך. מצב בריאותו החמיר והרופא במבצר התריע שחייו של דייוויס בסכנה, אך הוא המשיך להיות כלוא בתנאים אלו במשך כמה חודשים עד לסוף הסתיו של אותה השנה כאשר תנאי כליאתו שופרו. באמצע 1866 סיים גנרל מילס את תפקידו במקום והיחס לדייוויס שופר עוד יותר.[72]
לאחר שלמד על דבר כליאתו של דייוויס, שלח לו האפיפיור פיוס התשיעי דיוקן שלו שעליו נכתבה כתובת נוצרית בלטינית.
בשלב זה הורשו ורינה ובתם הצעירה ויני להצטרף לדייוויס ובסופו של דבר שוכנה המשפחה במגורי הקצינים. בעת מאסרו הואשם דייוויס בבגידה. אחד מעורכי דינו היה מושל מרילנד לשעבר, תומאס פראט.[73] ב-1865 התנהל דיון ער בנוגע לעריכתם של משפטי בגידה, בעיקר נגד דייוויס. בעוד שלא היה על כך קונצנזוס בקבינט של הנשיא אנדרו ג'ונסון, ב-11 ביוני 1866 הצביע בית הנבחרים של ארצות הברית על העמדתו של דייוויס למשפט ברוב של 105 תומכים ו-19 מתנגדים. אף על פי שדייוויס עצמו היה מעוניין בקיומו של משפט כזה, לא נערכו שום משפטי בגידה כנגד אף אחד, שכן התחושה הייתה שלא תופק מהם שום תועלת והם רק יזיקו למאמצי הפיוס. היה גם חשש באותה תקופה שמשפטים כאלו עשויים להוביל להחלטה שיפוטית שתיתן תוקף לחוקתיות של זכות הפרישה (בהמשך בוטלה זכות זו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין "טקסס נגד וייט" (אנ') משנת 1869 שהכריז שזכות הפרישה נוגדת את חוקת ארצות הברית).[74][75]
בשלב הראשון זומן חבר מושבעים של 12 שחורים ו-12 לבנים למשפט בניהולו של השופט ג'ון קרטיס אנדרווד.
לאחר שנתיים של מאסר, שוחרר דייוויס בערבות של 100,000 דולר ששולמה על ידי שורה של אזרחים נכבדים כמו הוראס גרילי, קורנליוס ואנדרבילט וגריט סמית'[76] (סמית' היה חבר בקבוצת "השישייה הסודית" שתמכה כספית במתנגד העבדות ג'ון בראון). דייוויס יצא למונטריאול כדי להצטרף למשפחתו שנמלטה לשם קודם לכן וחי בלנוקסוויל שבקוויבק עד 1868.[77] הוא גם נסע לקובה ולאירופה בחיפוש אחר עבודה. בשלב מסוים הוא התארח אצל ג'יימס סמית', בעליו של בית יציקה בגלאזגו שהתיידד איתו עוד כאשר ביקר במדינות הדרום לצורך קידום עסקיו.[78] האישום נגד דייוויס נותר על כנו עד אשר בחג המולד 1868 הוציא הנשיא ג'ונסון כתב חנינה נשיאותי על כל עבירת בגידה שבוצעה על ידי "כל אדם שהשתתף באופן ישיר או עקיף בהתקוממות או במרידה האחרונה" וב-15 בפברואר 1869 סגר בית המשפט הפדרלי את התיק כנגד דייוויס לאחר שנציג התביעה הודיע לבית המשפט שהוא לא ימשיך יותר בהליכים נגד דייוויס.[79]
שנותיו האחרונות
לאחר שחרורו מהכלא ולאחר שהוענקה לו חנינה, ניצב דייוויס בפני קשיים כלכליים מתמשכים, לצד חיי משפחה בלתי יציבים. ג'וזף, אחיו הבכור, מת ב-1870, בנו ויליאם האוול דייוויס מת ב-1872 ובנו השני, ג'פרסון דייוויס הבן מת ב-1878. רעייתו ורינה הייתה חולה לעיתים קרובות או שהתה מעבר לים ולמשך תקופה מסוימת היא סירבה להתגורר עמו בממפיס. דייוויס סלד מהאפשרות של הזדקקות לצדקה והיה מוכן לקבל רק משרות שהיו יאות לאדם במעמדו שכיהן כסנאטור וכנשיא הקונפדרציה. כמה ממשרות כאלו שהוא לקח על עצמו הוכחו ככישלונות פיננסיים.[80] באחת מנסיעותיו הרבות לאנגליה הוא תר אחר משרה בתחום המסחר בעיר ליברפול.[81] החברות הבריטיות, בכל אופן, היו חשדניות, הן בשל חוסר העניין שלהם במכרות בקנדה, והן בשל חדלות הפירעון של מיסיסיפי בשנות ה-40 של המאה ה-19. דייוויס גם סירב מסיבות כלכליות לקבל משרות כמו מנהל אקדמיית רנדולף-מקון בוירג'יניה ובאוניברסיטת הדרום בסווני, טנסי.
ב-1869 החל דייוויס לעבוד כנשיא חברת ביטוח החיים קרוליינה בממפיס במשכורת שנתית של 12,000 דולר בתוספת הוצאות נסיעה והוא התגורר במלון פיבודי המקומי. הוא גייס לעבודה קציני צבא הקונפדרציה לשעבר כסוכנים וב-1870 אישרה מועצת המנהלים של החברה את מינויו. ב-1873 הוא הציע שהחברה תקים מועצות נאמנים בסניפיה השונים ושהתנאי לכניסה לחבר נאמנים כזה תהיה רכישת פוליסה בשווי של לפחות 5,000 דולר או רכישת מניות של החברה בשווי של לפחות 1,000 דולר. באמצע אותה שנה השפיע המשבר הפיננסי של 1873 על החברה ודייוויס התפטר כאשר החברה התמזגה עם חברה אחרת על אף התנגדותו לכך. הוא גם תכנן את הקמתה של "חברת דייוויס לנד" שבה יוכלו משקיעים לשלם עשרה דולרים למנייה בשטח של 5,700 אקר של אדמה שהייתה בבעלותו בארקנסו. הוא ניסח תשקיף שבו הוא ציין שהוא בעל הון של יותר מ-40,000 דולר והכנסתו לא הגיעה ל-200 דולר.
במותו של הגנרל לי, נעתר דייוויס ב-3 בנובמבר 1870 לבקשה לנהל את טקס הזיכרון הפרסביטריאני בריצ'מונד. הנאום שהוא נשא קידם יוזמות עתידיות, אף על פי שהוא דחה אותם עד יולי 1871, כאשר הוא נשא את נאום הפתיחה באוניברסיטת הדרום. שנתיים לאחר מכן נאם דייוויס בפני החברה ההיסטורית של וירג'ינה בווייט סולפר ספרינגס, שם הוא הכריז שהדרומיים "רומו ולא נכבשו" ושהם מעולם לא היו נכנעים אם הם היו חוזים את תקופת השיקום.[82] בקיץ 1871 הסכים דייוויס לנאום ב-17 ירידים חקלאיים במערב התיכון. הוא ספג ביקורת שהוטחה כלפיו בעיתון שיקגו טריביון ובאינדיאנה הושמעו איומים על חייו, אך הקהל בקנזס סיטי ובפיירוויו שבקנטקי קיבל אותו יפה. במהלך השנתיים הבאות החל דייוויס לכתוב את ספריו אודות הקונפדרציה ונאם רק בפני חברים לנשק לשעבר, ותיקי מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (שבפניהם הוא תקף את תוכנית השיקום) ובפני ותיקי צבא הקונפדרציה (שבפניהם הוא קידם את הפיוס).
בשלבים הראשונים של תקופת השיקום שמר דייוויס על שתיקה ולא הביע את דעותיו, אך בחוגים סגורים הוא גינה את המשטר הצבאי הפדרלי והוא האמין ששלטונם של הרפובליקנים על מדינות הקונפדרציה לשעבר בלתי מוצדק. ב-1870 נבחר במיסיסיפי הירם רודס רבלס, האפרו-אמריקאי הראשון שכיהן כחבר בסנאט ארצות הברית, במקומו של אלברט ג. בראון. יותר מכך, במהלך המלחמה, לאחר שג'וזף דייוויס נטש את מטעיו בדייוויס בנד ולאחר כיבוש ויקסבורג והסביבה, המשיך הגנרל גרנט את הניסיון האוטופי של ג'וזף דייוויס והורה שהקרקעות הללו יוחכרו לעבדים משוחררים שהורשו להתיישב באזור. אף על פי שג'וזף דייוויס קיבל את האדמות באופן מידי, מנהיגים שחורים רבים שהגיעו מהמטעים נבחרו כשופטים וכשריפים. לאחר שבשיטפונות של 1867 השתנה נתיבו של נהר המיסיסיפי, מכר ג'וזף דייוויס את המטע לעבד לשעבר שניהל חנות, בן מונטגומרי. בנו של מונטגומרי, אייזיאה תורנטון מונטגומרי, היה השחור הראשון ששימש במשרה רשמית לאחר שהגנרל אדוארד אורד מינה אותו כמנהל הדואר של דייוויס בנד. בן מונטגומרי עצמו נבחר כשופט שלום. אישי ציבור שחורים נוספים במהלך תקופת השיקום במיסיסיפי היו ישראל שד, שנבחר כיושב ראש בית הנבחרים של המדינה והמחוקק אלברט ג'ונסון.
ג'פרסון דייוויס ראה בשלטון ה"כושי והיאנקי" בדרום כמדכא, ואת דעתו זו הוא הביע כבר ב-1871 ובעיקר לאחר 1873.[83] כמו רבים מבני זמנו, הוא האמין שהשחורים נחותים בהשוואה ללבנים. אחד מהביוגרפים המודרניים שלו מאמין שדייוויס העדיף את קיומו של הסדר החברתי הדרומי שכלל "מדינה לבנה דמוקרטית המבוססת על שליטה בבני הגזע השחור הממודרים".[84]
ג'וזף דייוויס מכר את שני המטעים שלו לבן מונטגומרי ולבניו. מתוך הבנה שהוא לא יוכל לנהל את מטעיו באופן יעיל בלי 375 העבדים שהיו בבעלותו לפני המלחמה, הוא ציפה שבני מונטגומרי יכלו לנהל את כוח האדם בעבודה באופן יעיל יותר ואכן ב-1865 הם הפיקו כ-2,000 חבילות כותנה והרוויחו 160,000 דולר. אך כאשר באביב 1867 עלה נהר המיסיסיפי על גדותיו ושינה את נתיבו, הוחרבו שטחים רבים ב"אי דייוויס". לאחר מותו של ג'וזף דייוויס שנתיים מאוחר יותר, הוא הותיר בצוואתו שנכתבה ב-1869 את רכושו לשני נכדיו היתומים ולילדיו של אחיו ומינה את ג'פרסון דייוויס כאחד משלושת האפוטרופוסים. לאחר שהוא הפסיד כספים במשבר הפיננסי של 1873, החליט ג'פרסון דייוויס שהשחורים לא יוכלו לעולם לקיים את תנאי הסכם הרכישה וב־15 ביוני 1874 הוא הגיש תביעה כנגד האפוטרופוסים האחרים. הוא טען שלאחיו המנוח היה הסכם שבעל פה עם בן מונטגומרי שאפשר לג'פרסון דייוויס לבטל את העסקה וש-70,000 דולר מסכום המכירה ייצגו את ערכה של אחוזת בריירפילד. בינואר 1876 דחה בית המשפט המקומי את התביעה בנימוק של השתק, בשל העובדה שדייוויס פעל כאפוטרופוס במשך ארבע שנים אף על פי שתביעתו התבססה על מעשים שלכאורה בוצעו בשנות ה-40 של המאה ה-19. באפריל 1878, מספר חודשים לאחר מותו של בן מונטגומרי, הפך בית המשפט העליון של מיסיסיפי את פסק הדין של בית המשפט המקומי והורה שדייוויס החזיק כדין את אחוזת בריירפילד, שכן הוא בירא את השטח והחזיק בו מאז שנות ה-40 ועד לפרוץ המלחמה (יותר מעשר השנים שהחוק דרש לקבלת חזקה על הקרקע). בדצמבר 1881 קיבל דייוויס סופית את החזקה על האחוזה.
תוך כדי התנהלות משפטית זו, קיים דייוויס נסיעה עסקית נוספת לליברפול. הפעם הוא שאף לקבל משרה בחברת הביטוח המלכותית, אך זו דחתה את פניו. חברות ביטוח נוספות דחו אותו אף הן. לאחר מכן הוא ערך ביקור אצל הנציג לשעבר של הקונפדרציה בפריז, ג'ון סלידל. הוא ניסה לקיים שיתוף פעולה עם חברת קרקעות כדי לסייע לאנשי הדרום או כדי לעודד הגירה לדרום. בשובו לארצות הברית הוא האשים את הרפובליקנים שהעניקו זכויות פוליטיות לשחורים שגרמו להם להיות "יותר עצלים ובלתי ניתנים לשליטה". הוא בדק אפשרות להשקעה במכרות בארקנסו ותמך במיזם למכונה לייצור קרח שכשל. ב-1876 הוא הוזמן לטקסס, אך דחה את ההצעה להתמנות כנשיא הראשון של "הקולג' לחקלאות ולמכניקה של טקסס" (כיום אוניברסיטת A&M) בשל השכר הנמוך שהוצע לו. חברת עמק המיסיסיפי, שבסיסה היה באנגליה, ביקשה לעודד הגירה אירופאית והשקעות מאנגליה, אך דייוויס דחה את ההצעה להתמנות כנשיא החברה עד להסדרת תנאי שכרו, אף על פי שהוא קיים סיור באזור כדי לגייס את תמיכת הציבור.
כתיבת זכרונותיו
דייוויס קיבל עידוד מאחיו ג'וזף לכתוב את זיכרונותיו כבר עם שחרורו מן הכלא, אך הוא ענה שאין לו כוח נפשי או פיזי לעשות כן. עוזרו מימי המלחמה, פטרסון ג'ונסון, הפציר בו גם להעלות את זיכרונותיו על הכתב שלוש שנים לאחר מכן. ב-1869, כאשר החל דייוויס לחשוב ברצינות על כתיבה, הוא הוציא את ספרו הראשון "מטרתנו" (Our Cause), שבאמצעותו הוא קיווה לשכנע אחרים בצדקתה של הקונפדרציה. ב-1875 ביקש דייוויס מוויליאם ט. וולטהול, קצין לשעבר בצבא הקונפדרציה וסוכן בחברת הביטוח קרוליינה ממוביל, אלבמה, לאתר עבורו מוציא לאור לספרו. וולטהול יצר קשר עם הוצאת "ד. אפלטון ושות'" מניו יורק והעורך ג'וזף דרבי הסכים לשלם לוולטהול 250 דולר לחודש כמקדמה עד להשלמת כתב היד מתוך כוונה שכל אחד משני הכרכים של הספר לא יחזיק יותר מ-800 עמודים. דייוויס ביצע בספר כמה שינויים והמוציא לאור אישר אותם.
ב-1877 שרה אן אליס דורסי, אלמנה עשירה וסופרת, שדייוויס ורעייתו הכירו עוד מילדותה ושהעניקה תמיכה ל"מטרה האבודה" (אנ'), הזמינה אותם להתארח באחוזתה "בובואר" שעל חוף מפרץ מקסיקו, בבילוקסי, מיסיסיפי. בעלה של דורסי, סמואל דורסי ממרילנד, רכש את האחוזה ב-1873 ושנתיים לאחר מכן נפטר. דורסי רצתה לתת לדייוויס מקום שקט שבו הוא יוכל לכתוב את ספרו עבור הוצאת אפלטון. היא סיפקה לו בקתה לשימושו וכן סייעה לו בכתיבה באמצעות עזרה בארגון, הכתבה, עריכה ועידוד. דייוויס סירב לקבל צדקה באופן גלוי, אך הסכים לרכוש את הבקתה במחיר צנוע. בינואר 1878 כתבה דורסי, בהכירה את מצבה הבריאותי (היא חלתה בסרטן השד), את צוואתה בעזרתו של וולטהול, בה היא ציוותה את שלוש האחוזות הקטנות שנותרו לה בלואיזיאנה וכמה נכסים פיננסיים בשווי של 50,000 דולר (1.27 מיליון דולר בערכים של המאה ה-21) לדייוויס, אם הוא יחיה אחריה ואם הוא ילך לעולמו לפניה, לבתו ויני.[85] דורסי נפטרה ב-1879 ובאותה עת התגוררו דייוויס ובתו בבובואר. קרובי משפחתה של דורסי הגישו ערעור על הצוואה שנישלה אותם. הם טענו שדייוויס השפיע עליה בצורה בלתי הוגנת. במרץ 1880 דחה בית המשפט את תביעתם.
עם חתימת החוזה עם הוצאת אפלטון, שלח דייוויס מכתבים לשותפיו לשעבר בקונפדרציה בהם ביקש מהם מסמכים שיסיעו לו בכתיבה. ב-1878, כאשר שלח וולטהול שני פרקים לדוגמה לניו יורק, הם הוחזרו בצירוף הערה שאין צורך בחזרה על ההיסטוריה החוקתית הארוכה ועדיף להתמקד בתיאור מעשיו של דייוויס כנשיא הקונפדרציה. לאחר מכן שלח המוציא לאור את ויליאם ג'. טני, בעל השקפה דמוקרטית, תומך בזכויות המדינות וחבר בצוות ההוצאה, לערוך ביקור בבובואר כדי לשוות לכתב היד הבעייתי נוסח המאפשר את פרסומו. כאשר טני התמהמה, נסע דרבי בעצמו למיסיסיפי בפברואר 1880. עד לאותה עת שילם כבר דרבי 8,000 דולר דמי קדימה, אך דייוויס התוודה שהוא כתב עמודים מעטים מתוך הנחה ששאר הדפים ייכתבו על ידי וולטהול. מאחר שדייוויס לא היה מעוניין לוותר על כתיבת הספר ולא להשיב את המקדמה, הוא הסכים שטני יתגורר בקוטג' בבובואר. במאי 1880 ניתק דייוויס את כל קשריו עם וולטהול שהתקדם מעט מאוד בכתיבה במשך השנתיים שעברו. שנה לאחר מכן השלימו דייוויס וטני את כתיבת הספר "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה" (The Rise and Fall of the Confederate Government) שהכיל שני כרכים ובסך הכול 1,500 עמודים.[86]
אף על פי שהכרך הראשון הדגיש בעיקר את הלגיטימיות החוקתית של הפרישה והנספחים שלו כללו את הנאומים של דייוויס, הספר השיב את שמו הטוב של דייוויס בקרב אנשי הקונפדרציה לשעבר. דייוויס השמיט את העבדות כסיבה לפרישה, ותחת זאת האשים את הצפון בניהול מלחמה הרסנית ובלתי תרבותית.
ב-1876 נוסדה "החברה ההיסטורית הדרומית" (Southern Historical Society) על ידי הכומר ג'. ויליאם ג'ונס והגנרל ג'ובל א. ארלי. ג'ונס היה המזכיר בשכר של החברה ועורך המגזין Southern Historical Review. ארלי היה נשיא החברה וראש הוועד המנהל שלה. הם העניקו לדייוויס חברות לכל החיים בחברה וסייעו לו ללקט חומר עבור ספרו. ב-1882 הם ניסו לארגן עבורו מסע בו הוא היה אמור לנאום על ספרו, אך דייוויס דחה את ההצעה בשל מצב בריאותו ונשא נאום אחד בלבד בניו אורלינס. ארלי גם ערך ביקורים אצל דייוויס בבובואר. כמו יהודה בנימין, יעץ ארלי פעמים רבות לדייוויס לא להתבטא בלשון נקמנית בספרו. עם זאת, כאשר התבקש לנאום בטקס ההקדשה של המאוזולאום של הגנרל לי בלקסינגטון, קנטקי, סירב דייוויס לכך כאשר הבין שהגנרל ג'וזף א' ג'ונסטון מצבא הקונפדרציה, שכתב אף הוא ספר בו מתח ביקורת קשה על דייוויס, יעמוד בראש הטקס. דייוויס גם התעמת עם הגנרל ויליאם שרמן בנאום שנשא בסנט לואיס ב-1884 ובמכתב ארוך לעורך וכן מתח ביקורת על הפוליטיקאי הצעיר מניו יורק, תאודור רוזוולט, שהשווה אותו לבנדיקט ארנולד.
בעת שתר דייוויס את הדרום בשנים 1886 ו-1887, הוא השתתף בטקסים רבים של "המטרה האבודה" וההמונים הרעיפו עליו חיבה רבה והמנהיגים המקומיים הציגו אותו בנאומים נרגשים בהם הם הוקירו את ההקרבה שלו למען האומה הדרומית. על פי העיתון Meriden Daily Journal, בקבלת פנים שנערכה במאי 1887 בניו אורלינס, עודד דייוויס את הדרומיים להיות נאמנים לאומה – "מאוחדים אנחנו כעת, ואם הברית תישבר אי פעם, יהא זה הצד השני שישבור אותה". הוא המשיך במתן תשבחות לאנשי הקונפדרציה שלחמו בהצלחה למען זכויותיהם על אף נחיתותם המספרית במהלך מלחמת האזרחים וטען שההיסטוריונים הצפוניים התעלמו מנקודת מבט זו. דייוויס האמין בכל ליבו שפרישת הקונפדרציה הייתה מוצדקת חוקתית והיה אופטימי בנוגע לשגשוגה של אמריקה ובנוגע לדור הבא.
בקיץ 1888, ג'יימס רדפת', עורך המגזין North American Review (אנ') ויריב פוליטי לשעבר של דייוויס שהפך למעריצו כאשר נפגש עמו, שכנע את דייוויס לכתוב סדרה של מאמרים תמורת תשלום של 250 דולר לכל מאמר וכן לכתוב ספר נוסף. דייוויס נעתר להצעה ובאוקטובר 1889 השלים את ספרו האחרון "היסטוריה מקוצרת של קונפדרציית המדינות של אמריקה" (A Short History of the Confederate States of America)(אנ').
מותו וקבורתו
ב-6 בנובמבר 1889 עזב דייוויס את בובואר בדרכו לביקור באחוזת בריירפילד. הוא עלה על אוניית קיטור בניו אורלינס שהפליגה בגשם כבד ובמהלך ההפלגה הוא חש ברע, כך שבתחילה הוא לא חש מספיק בטוב כדי לרדת ביעדו והוא בילה לילה במעלה הנהר בוויקסבורג לפני שעשה את פעמיו לאחוזה ביום המחרת. הוא סירב לקרוא לרופא במשך ארבעה ימים עד ליציאתו למסע בחזרה. בינתיים שלחו המשרתים מברק לורינה והיא עלתה על רכבת לניו אורלינס ומשם עלתה על ספינה שבסופו של דבר פגשה את הספינה בה עשה דייוויס את דרכו בחזרה. לבסוף קיבל דייוויס טיפול רפואי כאשר שני רופאים עלו על הספינה בהמשך הדרך ואבחנו אצלו דלקת סימפונות חריפה עם סיבוך של מלריה. בהגיעם לניו אורלינס שלושה ימים לאחר מכן, נלקח דייוויס לביתו בשכונת גרדן דיסטריקט של צ'ארלס פנר, קצין לשעבר בצבא הקונפדרציה ואז שופט בבית המשפט העליון של לואיזיאנה. פנר היה חתנו של ידידו הוותיק של דייוויס, ג'. מ. פיין. רופאו של דייוויס, סטנפורד צ'יילי קבע שמצב בריאותו של דייוויס לא מאפשר לו לנסוע לבובואר. ארבעה סטודנטים לרפואה שהיו בניהם של ותיקי צבא הקונפדרציה ונזירה קתולית ליוו אותו באמבולנס אל ביתו של פנר. דייוויס נותר מרותק למיטתו, אך מצבו היה יציב במשך השבועיים הבאים. בראשית דצמבר המצב החל להחמיר. על פי פנר, כאשר נראה היה שמצבו משתפר, הוא איבד את ההכרה בערבו של 5 בדצמבר. ג'פרסון דייוויס נפטר באותו לילה, רבע שעה אחר חצות, ב-6 בדצמבר 1889, כשוורינה מחזיקה את ידו וסביב מיטתו נכחו כמה ידידים.
הלווייתו של דייוויס הייתה אחת הגדולות שנערכו בדרום והעיר ניו אורלינס עטפה את עצמה באבל כאשר ארונו הוצב בבניין העירייה במשך כמה ימים. הוועדה המנהלת של טקס ההלוויה החליטה להדגיש את קשריו של דייוויס לארצות הברית, וכך הוחלט שדגל ארצות הברית יונח על גבי דגל הקונפדרציה שעטף את ארונו של דייוויס ושבסמוך יונפו שני סוגי הדגלים לסירוגין. גופתו של דייוויס הולבשה בחליפת מדים אפורה חדשה של צבא הקונפדרציה שניתנה על ידי ג'ובל ארלי וורינה הניחה על הכן שעליו ניצב הארון את החרב שדייוויס נשא במהלך מלחמת בלאק הוק. עיטור פשוט בשלב הראשון של ההלוויה היה דגל אמריקאי קטן מורכן עם תמונתו של דייוויס במרכז. ל"צבא הגדול של הרפובליקה" (אנ'), אחוות ותיקי צבא האיחוד, היה תפקיד מרכזי בטקס, אף על פי שהמרשל הגדול של הטקס היה ג'ון ג. גלין, ראש המשמר הלאומי של לואיזיאנה ומושל ג'ורג'יה וראש ארגון ותיקי צבא הקונפדרציה, ג'ון גורדון, היה המרשל הגדול של כבוד. בעוד שהממשל הפדרלי התעלם ממותו של דייוויס, רבים מפעמוני הכנסיות בדרום צלצלו, ותיקי צבא הקונפדרציה קיימו תהלוכות רבות וסנאטורים וחברי קונגרס חצו את נהר הפוטומק כדי להצטרף לבכירי ממשל הקונפדרציה לשעבר וגנרלים בצבא הקונפדרציה בטקס ההספד שנערך באלכסנדריה שבוירג'יניה.
בשלב הראשון נטמן דייוויס בחלקה של הארמייה הצפונית של וירג'יניה בבית הקברות מטרי שבניו אורלינס. ב-1893 הוא נטמן מחדש, על פי בקשת אלמנתו, בבית הקברות הוליווד שבריצ'מונד. לפני מותו השאיר דייוויס לרעייתו הוראות לגבי מיקום קברו, אך יום לאחר מותו הודיע הניו יורק טיימס שריצ'מונד חפצה שהוא ייקבר אצלה. ורינה דייוויס סירבה לקבל צדקה באופן ישיר, אך נתנה להם להבין שהיא תהיה מוכנה לקבל סיוע כספי באמצעות חברת דייוויס לנד. עד מהרה החלו תיירים רבים בניו אורלינס לפקוד את קברו. ערים נוספות בדרום רצו שדייוויס ייקבר בתחומן. לואיוויל, קנטקי הציעה את בית הקברות קייב היל, בציינה ששנתיים קודם לכן דייוויס הקדיש כנסייה שנבנתה על מקום הולדתו וטענה שהוא ביקש כמה פעמים להיקבר במדינת הולדתו. בקשות לבחירתן כמקום קבורתו של דייוויס הגיעו גם מממפיס שבטנסי, מונטגומרי שבאלבמה, מייקון ואטלנטה שבג'ורג'יה וג'קסון וויקסבורג שבמיסיסיפי. ראש עיריית ריצ'מונד וותיק צבא הקונפדרציה, ג'. טיילור אליסון, הקים את "אגודת הזיכרון של ג'פרסון דייוויס" וב-12 ביולי 1891 חשפה ורינה דייוויס במכתב לוותיקי הקונפדרציה ולתושבי מדינות הדרום שבחירתה הראשונה כמקום קבורה לבעלה המנוח תהיה אחוזתו במיסיסיפי, אך בשל חששה מהצפות הנהר, היא החליטה שמקום קבורתו הראוי יהיה בריצ'מונד.[87]
לאחר ששרידי גופתו של דייוויס הוצאו מקברו הראשון בניו אורלינס, הם הוצבו למשך יום אחד באולם הזיכרון של האגודה ההיסטורית של לואיזיאנה. בין אלו שחלקו לו כבוד אחרון נמנו מושל לואיזיאנה, מרפי ג'. פוסטר האב. במסע ההלוויה שנמשך יום ולילה, הועבר ארונו של דייוויס מניו אורלינס לריצ'מונד. המסע עבר בבובואר ואז המשיך לריצ'מונד עם עצירות לטקסי זיכרון במוביל ובמונטגומרי שבאלבמה, אטלנטה שבג'ורג'יה ושארלוט וגרינסבורו שבקרוליינה הצפונית. הרכבת שנשאה את ארונו של דייוויס סטתה גם לבירת קרוליינה הצפונית ראלי, שם הוצבה בקפיטול של המדינה. במסע זה של הרכבת נהג אותה ג'יימס ג'. ג'ונס, עבד משוחרר ששירת את דייוויס במהלך המלחמה והיה לאיש עסקים ופוליטיקאי מקומי. לאחר עצירה בדנווייל, וירג'יניה, בירתה האחרונה של הקונפדרציה וטקס נוסף בקפיטול מדינת וירג'יניה, נטמן ארונו של דייוויס בבית הקברות הוליווד שבריצ'מונד. על פי סיכום עם ורינה דייוויס, הועברו עצמותיהם של ילדיהם שהלכו לעולמם לפני אביהם ממקומות קבורתם בוושינגטון די. סי., ממפיס ובחלקה אחרת בבית הקברות הוליווד, אל החלקה המשפחתית החדשה.[88]
בהמשך הוקם פסל בגודל טבעי של דייוויס כמצבה על קברו, כפי שהובטח על ידי "אגודת הזיכרון של ג'פרסון דייוויס" בשיתוף פעולה עם ותיקי צבא הקונפדרציה ואיחוד בנות הקונפדרציה. אבן הפינה לאנדרטה הונחה בטקס שנערך ב-1896 והיא הוקדשה בטקס בו השתתפו 125,000 איש ב-3 ביוני 1907.[89]
מורשתו
ג'פרסון דייוויס שירת בתפקידים רבים. כחייל נחשב לאמיץ ולבעל תושייה. כפוליטיקאי, חבר הסנאט והקונגרס של מיסיסיפי היה פעיל ומיומן, אף על פי שהוא מעולם לא השלים תקופת כהונה מלאה לשום משרה אליה נבחר. כבעל אחוזה היו בבעלותו עבדים כפי שהיה נהוג אצל רוב תושבי הדרום והוא תמך בעבדות. כנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה הוא נחשב למנהיג בלתי-יעיל בתקופת המלחמה. אף על פי שמשימת ההגנה על הקונפדרציה כנגד האיחוד החזק יותר הייתה יכולה להיות אתגר עצום עבור כל מנהיג, תפקודו של דייוויס במשימה זו נחשב לוקה מאוד.[63] לאחר המלחמה הוא תרם לפיוס בין הדרום לבין הצפון, אך נותר סמל גאווה דרומי.
חלקים מסוימים ממורשתו נוצרו לא כזיכרון אחר מותו, אלא כהכרה בת זמנו בשירותו באותה תקופה.
הנצחתו
האתר ההיסטורי הלאומי פורט דייוויס (אנ') החל כמוצב גבול צבאי באוקטובר 1854 בהרים של מערב טקסס. הוא נקרא כבר אז על שמו של דייוויס שכיהן אז כמזכיר המלחמה. מבצר זה נתן את שמו לרכס הרי דייוויס (אנ') הסובבים אותו ולעיירה פורט דייוויס (אנ'). ב-1887 ניתן השם למחוז המקומי, מחוז ג'ף דייוויס (אנ'), והעיירה פורט דייוויס משמשת כמקום מושב המחוז. מדינות אחרות בארצות הברית שבהן קיימים מחוזות על שמו של דייוויס הן ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי.
מקומות ואתרים נוספים שמנציחים את דייוויס הם:
- בית החולים ג'פרסון דייוויס שהוקם ב-1924 ביוסטון שבטקסס.[90]
- אובליסק מבטון בגובה של 107 מטרים הוצב באתר הזיכרון שלו בפיירוויו שבקנטקי ומציין את מקום הולדתו. בנייתו החלה ב-1917 והושלמה ב-1924.[4]
- כביש הזיכרון לג'פרסון דייוויס שב-1913 נקרא על שמו ביוזמת בנות הקונפדרציה והחוצה מדינות רבות בדרום. חלקים מהכביש העוברים בווירג'יניה, באלבמה ובמדינות נוספות עדיין קרואים על שמו.[91] בעיר אלכסנדריה שבווירג'יניה החליטה מועצת העיר לשנות את שם הכביש בקטע העובר בתחומה ופנתה לציבור בהצעות לשם חלופי.[92]
- דמותו של דייוויס הופיעה על כמה בולים שהנפיקה הקונפדרציה, כולל הבול הראשון שהונפק ב-1861. ב-1995 הופיעה דמותו על בול מתוך סדרה של 20 בולים שהוצאו לרגל יום השנה ה-130 לתום מלחמת האזרחים.[93]
- יחד עם דמויותיהם של רוברט אדוארד לי ותומאס ג'ונתן ג'קסון, מופיעה דמותו של דייוויס על תבליט אבן החקוק על סטון מאונטיין שבג'ורג'יה. בול המתאר תבליט זה הוצא ב-1970.[94]
- הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'פרסון דייוויס הוקמו בבובואר ב-1998. במשך כמה שנים שימש המעון שהיה ביתו האחרון של דייוויס כבית לוותיקי צבא הקונפדרציה. המקום ניזוק בהוריקן קתרינה ב-2005 ונפתח מחדש ב-2008.[95] בן נינו של דייוויס, ברטרם היאס-דייוויס, הוא מנהלו של המקום שנמצא בבעלות חטיבת מיסיסיפי של בני ותיקי הקונפדרציה.[96]
- מסמכי ג'פרסון דייוויס, השמורים באוניברסיטת רייס שביוסטון, טקסס, הוא מיזם לפרסום מסמכים הקשורים לדייוויס. המיזם קיים מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 והוא פרסם 13 כרכים של המסמכים, הראשון ב-1971 והאחרון עד כה ב-2012. שני כרכים נוספים אמורים לצאת והאוסף כולו מכיל כ-100,000 מסמכים.[97]
ביוני 2020, במהלך מהומות ג'ורג' פלויד, הושחתו פסליו של דייוויס בוירג'יניה ובמינסוטה[98]
יום הולדתו
יום הולדתו של דייוויס מצוין בכמה מדינות. יום הולדתו האמיתי, 3 ביוני, נחגג בפלורידה,[99] בקנטקי,[100] בלואיזיאנה[101] ובטנסי.[102] באלבמה מצוין יום הולדתו של דייוויס ביום שני הראשון של חודש יוני.[103] במיסיסיפי הוא נחגג ביום שני האחרון של חודש מאי (יום הזיכרון) כ"יום הזיכרון הלאומי ויום הולדת ג'פרסון דייוויס".[104] בטקסס, נחגג "יום גיבורי הקונפדרציה" ב-19 בינואר, יום הולדתו של הגנרל לי.[102] יום הולדתו של דייוויס, 3 ביוני, נחגג באופן רשמי בטקסס עד 1973, אז שולב ביום הולדתו של לי.
השבת אזרחותו
האזרחות האמריקאית של הגנרל לי הושבה בדיעבד ב-1975. ההחלטה על השבת אזרחותו של דייוויס לא נכללה בהחלטות קודמות להשבת האזרחות של בכירי הקונפדרציה ובעקבות השבת אזרחותו של לי התעוררה דרישה ציבורית להשיב לדייוויס את אזרחותו. מהלך זה הושלם עם העברת החלטה משותפת של שני בתי הקונגרס ב-17 באוקטובר 1978. בעת החתימה על חוק זה התייחס נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר אליה כצעד האחרון של הפיוס לאחר מלחמת האזרחים.[105]
קישורים חיצוניים
- כתבי ג'פרסון דייוויס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ג'פרסון דייוויס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ריאיון עם ויליאם ג'.קופר על ספרו "ג'פרסון דייוויס, אמריקאי"
- ג'פרסון דייוויס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'פרסון דייוויס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ביאורים
- ^ על פי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית משנת 1860, ערב המלחמה,[43] היו בכל ארצות הברית 3,950,528 עבדים. בניכוי העבדים במדינות הגבול (דלאוור, מרילנד, מיזורי וקנטקי וווירג'יניה המערבית (אנ')), שמספרם הסתכם ב-447,772, מנתה אוכלוסיית העבדים במדינות הקונפדרציה 3,502,756 עבדים
הערות שוליים
- ^ "The Anti-Secessionist Jefferson Davis", National Park Service.
- ^ Escott, Paul (1978). After Secession: Jefferson Davis and the Failure of Confederate Nationalism. Baton Rouge: Louisiana State University Press, pp. 197, 256–74.
- ^ Jefferson Finis Davis (abt. 1808 - 1889), wikitree.com.
- ^ 4.0 4.1 "Jefferson Davis State Historic Site". Kentucky State Parks. Archived on June 7, 2013.
- ^ Rennick, Robert M. (1987). Kentucky Place Names. University Press of Kentucky. pp. 97–98.
- ^ Hamilton, Holman (1978). "Jefferson Davis Before His Presidency". The Three Kentucky Presidents. Lexington: University Press of Kentucky, p. 11.
- ^ ג'פרסון דייוויס באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ "Sarah Knox Taylor Davis 1814–1835, Wife of Jefferson Davis". la-cemeteries.com
- ^ Lynda Lasswell Crist, "Jefferson Davis (1808-1889)". Mississippi History Now. Archived on 2010-01-08.
- ^ "Encyclopedia of Virginia: Varina Howell Davis". Virginia Foundation for the Humanities.
- ^ Jefferson Davis at Encyclopedia Virginia
- ^ Feather Schwartz Foster, The Sons of Varina Davis, Presidential History Blog at featherfoster.wordpress.com
- ^ Mississippi Rifle from the National Museum of American History
- ^ "Chronicling America – The Library of Congress". chroniclingamerica.loc.gov.
- ^ The Port-Gibson correspondent.
- ^ Jefferson Davis-Hero of Buena Vista, Almost Chosen People, March 31, 2010
- ^ Jefferson Davis, part of the "Leaders of the Civil War era" seires. Infobase Publishing, 2009, p. 31.
- ^ Mississippi Rifle, National Museum of American History
- ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 ג'פרסון דייוויס במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ Scott Bomboy, The war that triggered the Civil War, constitutioncenter.org, May 16, 2012.
- ^ Small government, then and now, The Economist, Apr 8th 2011.
- ^ Antonio Rafael de la Cova, The Taylor Administration Versus Mississippi Sovereignty. The Round Island Expedition of 1849, The Journal of Mississipi History, Volume LXJI, NQ4 Winter 2000, p. 298.
- ^ Rowland, Dunbar (1912). The Official and Statistical Register of the State of Mississippi. Mississippi Department of Archives and History. Nashville, Tennessee: Press of Brandon Printing Company. p.66.
- ^ Marieke Van Ophem, The Iron Horse - The Impact Of The Railroads On 19th Century American Society, Conflicting Personal Interests
- ^ The Gadsden Purchase and a failed attempt at a southern railroad, constitutioncenter.org, December 30, 2018.
- ^ William J. Cooper, Jefferson Davis, American, Knopf Doubleday Publishing Group, 2010, p. 278.
- ^ Wilmot Proviso, Civil War Encyclopedia, blueandgraytrail.com.
- ^ Compromise of 1850, www.ourdocuments.gov
- ^ Dred Scott Case in New International Encyclopedia. 1905.
- ^ Jefferson Davis in New England – The Unlikely Campaign, New England Historical Society.
- ^ The Anti-Secessionist Jefferson Davis, National Park Service.
- ^ Donald A. Walbrecht Ph. D. Hessian John: Army Surgeon in the Pioneer West (1850s), Xlibris Corporation, 2011, p. 202.
- ^ Hamilton, Holman (1978). "Jefferson Davis Before His Presidency". The Three Kentucky Presidents. Lexington: University Press of Kentucky, p. 43.
- ^ Voorhees, David William; Bok, H. Abigail, eds. (1983). Concise Dictionary of American History. New York: Charles Scribner's Sons. P. 683.
- ^ Derek R. King, The Life and Times of Clyde Kennard, Lulu.com, 2018, p. xix.
- ^ "Inaugural Address of President Davis". Montgomery, Alabama: Shorter and Reid, Printers. February 18, 1861.
- ^ Georgia's Historic High Country Travel Association (January 25, 2009). "Alexander Stephens". Georgia's Blue and Gray Trail.
- ^ Marc R. Matrana, Lost Plantations of the South, Univ. Press of Mississippi, 2009, p. 149.
- ^ Fort Sumter, blueandgraytrail.com
- ^ Capital Cities of the Confederacy, www.battlefields.org
- ^ White House of the Confederacy, National Park Service
- ^ "Jefferson Davis elected president of the Confederacy". This Day in History. History Channel. Archived from the original on 28 August 2013.
- ^ 43.0 43.1 1860 Census: Population of the United States
- ^ 44.0 44.1 רוברט טומבס במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ 45.0 45.1 Christopher Memminger at South Carolina Encyclopedia (scencyclopedia.org)
- ^ 46.0 46.1 "Leroy Pope Walker". The Confederate War Department. Archived from the original on 2011-08-08.
- ^ ג'ון רייגן במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ 48.0 48.1 48.2 יהודה בנימין במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ סטיבן מלורי במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ רוברט האנטר במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ תומאס בראג במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ 52.0 52.1 Goldberg, David E. "George Wythe Randolph (1818–1867).", Encyclopedia Virginia, Ed. Brendan Wolfe. 6 Apr. 2011. Virginia Foundation for the Humanities.
- ^ Alabama Governors, Thomas Hill Watts, Alabama Department of Archives and History.
- ^ 54.0 54.1 54.2 ג'יימס סדון במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ ג'ורג' דייוויס באתר Find a Grave
- ^ Downey, "George Alfred Trenholm", South Carolina Encyclopedia
- ^ ג'ון ברקינרידג' במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
- ^ "Preventing Diplomatic Recognition of the Confederacy, 1861–1865". United States Department of State. Archived from the original on August 28, 2013.
- ^ Beringer, Richard E., Hattaway, Herman, Jones, Archer, and Still, William N., Jr. (1986). Why the South Lost the Civil War. Athens: University of Georgia Press.
- ^ Woodworth, Steven E. (1990). Jefferson Davis and His Generals: The Failure of Confederate Command in the West. Lawrence: University Press of Kansas, p. 309.
- ^ Selk, Avi (December 8, 2018). "Why Jefferson Davis was loathed in the Confederacy he led". Washington Post.
- ^ Woodworth, Steven E. (1990). Jefferson Davis and His Generals: The Failure of Confederate Command in the West. Lawrence: University Press of Kansas,pp. 92-93.
- ^ 63.0 63.1 Cooper, Jr., William J. (2010), "A Reassessment of Jefferson Davis as War Leader", in Hewitt, Lawrence Lee; Bergeron, Jr., Arthur W. (eds.), Confederate Generals in the Western Theater, Volume 1: Classic Essays on America's Civil War, Knoxville: University of Tennessee Press, p. 161,
- ^ "General Orders No. 14". Civil War on the Western Border: The Missouri-Kansas Conflict, 1855–865. Kansas City: The Kansas City Public Library. Archived from the original on November 5, 2014.
- ^ Virginia Historic Landmarks Commission Staff (June 1969). "National Register of Historic Places Inventory/Nomination: Danville Public Library". Virginia Department of Historic Resources. Archived from the original on October 21, 2013.
- ^ Matt Stokes, Last Days of the Confederacy: Jefferson Davis in Greensboro and Charlotte, April 1865, 2007, www.ncpedia.org.
- ^ 67.0 67.1 Brian Brown, Capture of Jefferson Davis, New Georgia Encyclopedia, 09/05/2002.
- ^ Julia Oliver, Devotion: A Novel Based on the Life of Winnie Davis, Daughter of the Confederacy, University of Georgia Press, 2011, p. 148.
- ^ "People of Note. Davis' Old Servant", The Washington Herald, 4 November 1906: 6, col. 5.
- ^ "Historical Markers in Alachua County, Florida — Dickison and His Men / Jefferson Davis' Baggage". Alachua County Historical Commission. Archived from the original on September 29, 2011.
- ^ אתר הבית של אתר ההנצחה
- ^ Wooster, Robert (1996). Nelson A. Miles and the Twilight of the Frontier Army. University of Nebraska Press. Pp. 36-46.
- ^ Thomas Pratt (Maryland), historica.fandom.com
- ^ Blight, David W. (2009). Race and Reunion. Harvard University Press. p. 57.
- ^ Deutsch, Eberhard P. (February 1966). "United States v. Jefferson Davis: Constitutional Issues in the Trial for Treason". American Bar Association Journal. American Bar Association. 52 (2): 139–45.
- ^ Christopher Klein, 10 Things You May Not Know About Jefferson Davis, ערוץ ההיסטוריה
- ^ Hopper, Tristin (July 25, 2014). "Freshly defeated in the U.S. Civil War, Confederate leader Jefferson Davis came to Canada to give the newly founded country defence tips". National Post.
- ^ "Picture of former President on Scots visit found". The Herald. Glasgow, Scotland. September 3, 2012.
- ^ Sarah Richardson, The Trouble With Treason: Prosecuting Jefferson Davis, HistoryNet.com.
- ^ Collins, Donald E. (2005). The Death and Resurrection of Jefferson Davis. Lanham, MD: Rowman & Littlefield Publishers, p. 20.
- ^ efferson Davis in Europe, www.csa-dixie.com
- ^ Donald E. Collins, The Death and Resurrection of Jefferson Davis, Rowman & Littlefield, 2005, p. 21.
- ^ Kathy Pinna, The Debate Over Confederate Statues, AncientFaces, Sep 07, 2017.
- ^ William J. Cooper, Jefferson Davis, American, Knopf Doubleday Publishing Group, 2010, p. 649.
- ^ Louisiana Historical Association. "Dorsey, Sarah Anne Ellis". A Dictionary of Louisiana Biography (lahist.org). Archived from the original on September 25, 2016.
- ^ ג'פרסון דייוויס, The Rise and Fall of the Confederate Government, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ^ Mourning for our Chieftain: The Funeral Procession of Jefferson Davis, Mississippians in the Confederate army, 30 Aug 2014.
- ^ Jefferson Davis Funeral Train - Dixie SCV
- ^ "Hollywood Cemetery and James Monroe Tomb". National Park Service, U.S. Department of the Interior.
- ^ "Jefferson Davis Hospital (Elder Street Lofts)". Houston Archaeological and Historical Commission.
- ^ Weingroff, Richard F. (April 7, 2011). "Jefferson Davis Memorial Highway". Highway History. Federal Highway Administration, United States Department of Transportation.
- ^ "Renaming of Jefferson Davis Highway moving along in Alexandria", WTOP-FM
- ^ "32c Jefferson Davis single". Smithsonian National Postal Museum.
- ^ "Stone Mountain Memorial Issue". Smithsonian National Postal Museum.
- ^ "Beauvoir – The Jefferson Davis Home and Presidential Library". Mississippi Division, Sons of Confederate Veterans.
- ^ "An Interview with Bertram Hayes-Davis". Civil War Trust. October 2012.
- ^ "The Papers of Jefferson Davis". Rice University.
- ^
אי-פיו גרדיאןו רויטרס, הסבלנות כלפי סמלי הקונפדרציה בארה"ב פוקעת. הנשיא טראמפ חושב אחרת, באתר הארץ, 11 ביוני 2020
- ^ "The 2019 Florida Statutes (including Special Session A)".
- ^ Kentucky State Holidays - Employment Law Handbook
- ^ Louisiana State Holidays - Employment Law Handbook
- ^ 102.0 102.1 "Memorial Day History". United States Department of Veterans Affairs.
- ^ Alabama State Holidays - Employment Law Handbook
- ^ "Mississippi Code of 1972 – SEC. 3-3-7. Legal holiday". LawNetCom, Inc. Archived from the original on September 27, 2011.
- ^ "Jimmy Carter: Restoration of Citizenship Rights to Jefferson F. Davis Statement on Signing S. J. Res. 16 into Law". American Presidency Project. Archived from the original on May 26, 2013.
| קבינט קונפדרציית המדינות של אמריקה | ||
|---|---|---|
| נשיא | ג'פרסון דייוויס (1865-1861) | .svg)
|
| סגן נשיא | אלכסנדר סטיבנס (1865-1861) | |
| מזכיר המדינה | רוברט טומבס (1861) • רוברט מ. ט. האנטר (1862-1861) • יהודה פיליפ בנימין (1865-1862) | |
| מזכיר האוצר | כריסטופר ממינגר (1864-1861) • ג'ורג' טרנהולם (1865-1864) • ג'ון רייגן (1865) | |
| מזכיר המלחמה | ל'רוי פופ ווקר (1861) • יהודה פיליפ בנימין (1862-1861) • ג'ורג' ו. רנדולף (1862) • ג'יימס סדון (1865-1862) • ג'ון ברקינרידג' (1865) | |
| מזכיר הצי | סטיבן מלורי (1865-1861) | |
| המנהל הכללי של הדואר | ג'ון רייגן (1865-1861) | |
| התובע הכללי | יהודה פיליפ בנימין (1861) • תומאס בראג (1862-1861) • תומאס ה. ווטס (1863-1862) • ג'ורג' דייוויס (1865-1864) | |
.svg)
33227535ג'פרסון דייוויס
- ערכים מומלצים
- פוליטיקאים דרומיים במלחמת האזרחים האמריקנית
- מזכירי המלחמה של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל פרנקלין פירס
- חברי הסנאט של ארצות הברית ממיסיסיפי
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממיסיסיפי
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
- סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
- בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
- אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
- מקבלי חנינה מנשיא ארצות הברית
- אמריקאים שנולדו ב-1808
- אמריקאים שנפטרו ב-1889