הצבא הקונטיננטלי
 | |
| חיל רגלים של הצבא הקונטיננטלי | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה | ארצות הברית |
| סוג | פיקוד מרכזי של מיליציות |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1775 – 3 בנובמבר 1783 (באופן רשמי בעקבות חוזה פריז) 1784 (באופן סופי עם הקמת צבא ארצות הברית) |
| מקים היחידה | ג'ורג' וושינגטון |
| מלחמות | מלחמת העצמאות של ארצות הברית |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם |
|
| ציוד עיקרי | נשק חם קל |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | לוטננט גנרל |
הצבא הקונטיננטלי (באנגלית: Continental Army) היה הפיקוד המאוחד של שלוש עשרה המושבות האמריקניות שלחמו בבריטניה במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. הצבא הוקם בעקבות החלטת הקונגרס הקונטיננטלי השני ב-14 ביוני 1775, ומפקדו הראשון, ג'ורג' וושינגטון, מונה לתפקיד יום לאחר מכן, ב-15 ביוני.
הצבא הקונטיננטלי סבל מבעיות רבות: לא היה זה צבא מאורגן, כי אם מבנה פיקוד מרכזי שארגן מספר מיליציות חמושות; גודלו של הצבא היה קטן יחסית לאוכלוסייה (90,000 איש נושאי נשק ו-15,000 חיילים סדירים); הצבא היה מורכב ממתנדבים שחלקם לא היו מיומנים; חוסר משמעת פגע במהלך הקרבות וגרם לעריקה. בנוסף, שרר בו מחסור תדיר במזון ובתחמושת. כמו כן, סכסוכים רבים בין המושבות לבין עצמן נותרו בעינם, וחמור מכך - בתוך החברה האמריקנית עצמה היו "לויאליסטים", היינו מתיישבים אשר נותרו נאמנים לכתר הבריטי ואף ערקו לצבא הבריטי.
יתרונותיו של הצבא הקונטיננטלי היו מועטים, ועיקרם היה שחלק מהמתנדבים היו בעלי ניסיון בלוחמת גרילה כנגד האינדיאנים או שירתו בצבא הבריטי במלחמות הקולוניאליות כנגד הצרפתים. סייעה בידו העובדה שהמרד נגד הבריטים עורר אהדה באירופה: מספר צרפתים ובני לאומים אחרים התנדבו לשורות האמריקנים[1], בנוסף למדיניות רשמית של ממשלת צרפת ששלחה עשרות ספינות קרב וכן צבא יבשתי וכל זאת על מנת לפגוע בבריטניה ומבלי לקבל על כך כל תמורה.
רובו של הצבא הקונטיננטלי פורק אמנם ב-3 בנובמבר 1783 בעקבות חוזה פריז, אך כח קטן נותר להגן על וסט פוינט וכן על מוצבים מרוחקים אחרים, עד אשר הוחלט בקונגרס להקים את צבא ארצות הברית ב-3 ביוני 1784. קיימת סברה הגורסת שחלק מצבא ארצות הברית הורכב מהחיילים שנלחמו בשורות הצבא הקונטיננטלי.
ההקמה
כשהחלה מלחמת העצמאות של ארצות הברית בקרבות לקסינגטון וקונקורד באפריל 1775 לא היה למתיישבים המורדים צבא סדיר. עד לאותם ימים נשענה כל מושבה על "מיניטמן" (Minutemen) - מיליציה מקומית שהורכבה מאזרחים-חיילים במשרה חלקית להגנה מקומית. עם עליית המתח בין המתיישבים לבריטים החלו המושבות לערוך רפורמות ולשפר את המיליציות שלהן במטרה להתכונן למשבר אפשרי. האימונים של החיילים התגברו עם כניסת חוקי הכפייה לתוקף. מתיישבים כמו ריצ'רד הנרי לי הציעו להקים כח מיליציה לאומי, אך הקונגרס הקונטיננטלי הראשון פסל את הרעיון[2].
לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד רוכזו אלפי מתנדבים שייצגו את המושבות באזור ניו אינגלנד כדי להתנגד ולהכניע את החיילים הבריטים שהחזיקו בבוסטון. ב-14 ביוני 1775 החליט הקונגרס הקונטיננטלי השני על הקמת צבא קונטיננטלי שמטרתו הייתה הגנה מסודרת ומאורגנת על המושבות והכוחות שחנו מחוץ לבוסטון הפכו ליחידה הראשונה של הצבא. ב-15 ביוני בחר הקונגרס ללא מתנגדים את ג'ורג' וושינגטון למפקדו בפועל של הצבא. וושינגטון הסכים וקיבל את התפקיד ללא השתהות. ארבעה מייג'ור גנרלים (ארטמס וורד, צ'ארלס לי, פיליפ סקיילר ואיזראל פאטנם) ושמונה בריגדיר גנרלים (סת' פומרוי, ריצ'רד מונטגומרי, דייוויד וסטר, ויליאם הית', ג'וזף ספנסר, ג'ון תומאס, ג'ון סאליבן ונתנאל גרין) מונו למפקדי הצבא המשניים ימים אחדים לאחר מכן. פומרוי דחה את המינוי ומשרתו נותרה בלתי מאוישת[3].
עם המעבר של סמכויות החקיקה לידי הקונגרס הקונטיננטלי עלתה לדיון השאלה מהו תפקידו של הצבא הקונטיננטלי. הייתה כוונה להמשיך ולהגדירו כצבא של האמריקנים. מצד שני עלה הצורך בהקמת צבא סדיר שיהיו בו הארגון והמשמעת של צבא מודרני כדי שייתן מענה הולם בקרבות עם הבריטים. כתוצאה מכך עבר ארגון הצבא מספר שלבים שהתאפיינו בפירוק וארגון מחדש של מערכיו.
הרכב הצבא
חיילי הצבא הקונטיננטלי היו אזרחים שהתנדבו לשירות (אף על פי כן הם קיבלו שכר) ועם תהפוכות המלחמה השתנה משך זמן השירות בין שנה לשלוש שנים. בתחילת המלחמה היה כל חוזה שירות קצר, עקב חששו של הקונגרס מפני האפשרות שהצבא יהפוך לקבוע. סדר הכוחות של הצבא לא הגיע מעולם ליותר מ-30,000 איש. נושא העריקה היווה בעיה מתמדת, בעיקר בחורף שבין 1776–1777, וחוזי שירות ארוכים יותר אושרו לשימוש בצבא.
הצבא הקונטיננטלי עבר במהלך ימיו כמה גלגולים (אך לא שינה את שמו) שירשו אחד את השני לאורך המלחמה:
- הצבא הקונטיננטלי של 1775 כלל את "ארמיית ניו אינגלנד" וחולק על ידי וושינגטון לשלוש דיוויזיות ושש חטיבות, כאשר בצבא זה נכללו גם עשרה רגימנטים מניו יורק בפיקודו של מייג'ור גנרל פיליפ סקיילר אשר נשלחו למשימת פלישה לקנדה[4][5].
- הצבא הקונטיננטלי של 1776, שעבר ארגון מחדש לאחר שפג תוקפם של חוזי השירות של המשרתים בצבא שהוקם ב-1775. כמפקד הצבא, העלה ג'ורג' וושינגטון הצעות שיפור לקונגרס כמעט מיד עם כניסתו לתפקיד אך עבר זמן מה עד שהמלצותיו נשקלו, התקבלו והוטמעו. למרות ניסיונות להרחיב את הגיוס מעבר לניו אינגלנד, התמקד עדיין הצבא של 1776 בעיקר באזור הצפון מזרחי של המושבות מבחינת הרכבו ומבחינת תחום פעילותו. הצבא הורכב מ-26 רגימנטים, כאשר רובם הכילו גדוד בודד בן 768 איש, מתוכם 640 חיילים נושאי מוסקטים (לעומת 448 ברגימנט בריטי), מה שהגביר תאורטית את כוח האש האפקטיבי של כל רגימנט[6].
- הצבא הקונטיננטלי של 1777-1780 היה תוצאה של רפורמות מרחיקות לכת כתוצאה מהחלטות פוליטיות ואסטרטגיות והיה שונה מגלגוליו הקודמים באופן מהותי. ההחלטות נבעו מהתובנה שהבריטים שלחו תגבורת גדולה של כוחות שנועדה לסיים את המהפכה האמריקאית. הקונגרס חוקק את חוק "הגדוד ה-88", אשר דרש מכל מדינה להקצות רגימנטים של גדוד אחד ביחס לגודל אוכלוסייתן. בנוסף, קיבל ג'ורג' וושינגטון יד חופשית לגייס 16 רגימנטים נוספים שהועמדו ישירות תחת פיקודו (כאשר עד אז הכיל כל רגימנט רק את אנשי המדינה ממנה בא ולמעשה היה תחת פיקודה) וחוזי השירות הורחבו לחוזים בני שלוש שנים או חוזים של "עד לסוף המלחמה" כדי למנוע משבר שינבע משחרור של סדרי כוחות גדולים (ב-1776 כמעט והפסידו המושבות במלחמה עקב התפזרות אפשרית של רוב הצבא עקב סוף תקופת השירות עליה חתמו החיילים)[7]. בשנת 1778 החלו להתארגן יחידות פרשים בפיקודו של קסימיר פולסקי.
- הצבא הקונטיננטלי של 1781-1782 ראה את המשבר הגדול ביותר במלחמת העצמאות האמריקנית, בשל מחסור הולך וגובר בכוח אדם וההתמוטטות הכלכלה האמריקנית, שהקשתה על חידוש חוזי השירות של החיילים שחוזיהם פגו לאחר 3 שנים. התמיכה מבית הייתה בשפל וג'ורג' וושינגטון נאלץ לדכא מרידות ב"חיל פנסילבניה"[8] וב"חיל ניו ג'רזי"[9] הקונגרס החליט על קיצוץ בתקציב הצבא ועל הקטנת סדר הכוחות הלוחמים. על אף הקיצוץ נחל הצבא הקונטיננטלי בניצחונות בעלי ערך אסטרטגי רב, כאשר עבר מוקד הקרבות למושבות הדרום. הניצחון בקרב יורקטאון, בסיוע פעיל של הצרפתים, סימן את סופם של הקרבות הגדולים[10].
- הצבא הקונטיננטלי של 1783–84 הוסיף לעבור סדרה של צמצומים, פירוק רגימנטים וארגון מחדש עד לפירוקו. את הצבא הקונטיננטלי ירש צבא ארצות הברית, הקיים עד היום. כאשר סוכמו פרטי השלום האחרונים עם הבריטים פורקו יחידות הצבא הקונטיננטלי באופן מסודר, כאשר רגימנטים אחדים פוזרו עוד קודם לכן[11].
חשוב לציין, כי תוכניותיהם של וושינגטון והקונגרס להגדלת כוחו של הצבא וארגונו ב-1776 בהתאם למודל הצבא הבריטי, כשלו, גם לאחר שב-1781 קוצץ סדר הכוחות המתוכנן של 88 הגדודים ל-59, ונותרו "על הנייר" בלבד. כוח האדם בצבא הקונטיננטלי לא עלה מעולם על 30,000 איש ומספר הלוחמים הכשירים נע סביב 15,000; לא היה ביכולתן של המדינות לעמוד במכסות הגיוס שנקבעו להן. בחורף 1777–1778 התמוטט הניסיון לגייס חיילים למשך תקופה של שלוש שנים והקונגרס החל בניסיון גיוס למשך שנה אחת באביב 1778, ועודד בנוסף את המדינות לפתח מערכת גיוס עבור אנשי המילציה שלהן לשירות של שנה. גם שיטת גיוס זו הוכחה כלא מספקת[12].
המציאות של מחסור בנשק ובתחמושת ובמתקנים לייצורם הגביל בכל מקרה את מספר האנשים ה"יעילים" אשר ניתן להחזיק באופן רצוף בשדה, והוסיף על הקושי בגיוס. מנגנון המיליציות אפשר קיום מאגר כוח אדם שיכלו לשרת באופן חלקי, ועדיין לעבוד ולהניע את הכלכלה, שספק רב אם הייתה מסוגלת להחזיק צבא בהתאם להצעות וושינגטון והקונגרס ב-1776, גם אם היה לאחרון די כוח על מנת לכפות את מרותו. גם כך סבל הצבא הקונטיננטלי הקטן שכן נותר בשטח מקשיים רבים והגיע לסף רעב. מצד שני, יכולתם של האמריקנים לגייס כוחות מיליציה במהירות בכל אזור מאוים הועילה באיזון הניידות האסטרטגית שהעניק הצי הבריטי לצבא הבריטי[13].
בתחילה, התגייסו החיילים בעיקר מתוך מניעים פטריוטיים; אך ככל שהתמשכה המלחמה הפכו תמריצים כספיים והבטחות לשלל מלחמה נפוצים יותר. שתי מרידות גדולות בשלבי המלחמה האחרונים הפחיתו בצורה דרסטית את אמינותן של שתי היחידות העיקריות ובעיות משמעת היוו מכשלה קבועה[8][14].
הצבא הקונטיננטלי היה מעורב מבחינה גזעית, מצב שלא חזר על עצמו עד לימי מלחמת קוריאה. לעבדים אפרו-אמריקנים הובטחה חירות בתמורה לשירות והם היוו חלק חשוב מכלל כוחות המורדים, בעיקר ברגימנטים של המדינות הצפוניות[15].
בצד הצבא הסדיר, פעלו עדיין מיליציות מקומיות של המושבות-מדינות והשתתפו בקרבות לאורך כל המלחמה. חלק מהמיליציות פעלו באופן עצמאי אך בדרך כלל הן נענו לקריאה של הצבא הקונטיננטלי, לחמו לצד היחידות הסדירות ואף השתתפו במבצעים שיזם הצבא. על אף שהמיליציות לא תפקדו בדרך כלל בצורה טובה כצבא סדיר, הן יכלו לפעול ביעילות כאשר נהנו ממוטיבציה גבוהה ופיקוד ראוי בתנאי שטח שהתאימו ליכולותיהם[16]. מפקדי הצבא למדו שלעיתים נסוגו המיליציות מוקדם מידי משדה הקרב, עובדה שנלקחה בחשבון ושולבה בטקטיקת הלחימה במהלך קרב קאופנס ב-1781[17].
כלכלה
כלכלת שלוש-עשרה המושבות שהפכו למדינות לא הייתה תלויה ברשות עצמה או לאומית בכללותה. המדינות היו בבסיסן קהילות חקלאיות סגורות, אשר ייצאו את תוצרתן לבריטים תמורת סחורות ומוצרים ברי קיימא. הייצור בבתי מלאכה עדיין היה בחיתוליו ורק מספר מועט של מוצרים נועד לשימוש צבאי. על אף ניסיונות מצד הקונגרס לעודד תעשייה מקומית בשנות המלחמה, נשען הצבא הקונטיננטלי בעיקר על ציוד שנתפס מהבריטים ועל ייבוא מאירופה ומאיי הודו המערבית דרך הסגר הימי הבריטי, מציוד צבאי ועד ביגוד. בעוד שהמדינות ייצרו מזון בכמות מספקת, הובלתו מאזור אחד למשנהו הייתה קשה. דרכי המסחר התבססו בעיקר על הנהרות ולא בדרכים יבשתיות; הדרכים מצפון לדרום היו מעטות ולא מספקות. היה מחסור מתמיד בעגלות, סירות או כל אמצעי תובלה אחר. תחת תנאים אלה, היה קל הרבה יותר לתמוך במיליציה מקומית למשך מספר ימים עד שבועות מאשר צבא לאומי הפועל ברציפות במשך השנה כולה[18].
לאורך כל תקופת קיומו, סבל הצבא הקונטיננטלי מלוגיסטיקה גרועה, חוסר באימונים, תקופת שירות קצרה, יריבויות בין המדינות לבין עצמן וחוסר יכולתו של הקונגרס לכפות עליהן לספק מזון, תחמושת ואספקה. הקונגרס הטיל על כל מדינה את המימון ואת מכסות הגיוס בהתאם לעושרה ולגודלה היחסי של אוכלוסייתה, אך היה חסר כוח ממשי לכפות עליהן לקיים את התחייבויותיהן. בשל הקושי לגבות מיסים והמחסור הקבוע באמצעי תשלום, הודפסו שטרי כסף בקנה מידה גדול, שאמנם היו חיוניים לניהול המלחמה בתחילתה, אך הביאו בסופו של דבר לאינפלציה חמורה שהורידה את ערך המטבע הקונטיננטלי ובהדרגה גזלו מהקונגרס ומהמדינות את היכולת לשלם לחיילים, לקנות אספקה ולעמוד ברוב הוצאות המלחמה[19].
הנטל הכלכלי במלחמה שכלל את השכר, הציוד, האוכל, הלינה, הביגוד והחימוש של יחידות הצבא הוטל על כל אחת מהמדינות כחלק מהתהליך שהוביל להקמתן הרשמית כמדינות ריבוניות. היו הבדלים ניכרים בין יכולתן של חלק מהמדינות להתמודד עם הנטל בהשוואה לאחרות. בעיות תקציב ובעיות מוראל שבו והופיעו כל עוד נמשכה המלחמה. החוסר באמצעים גרם לבעיות רבות: שכר נמוך, אוכל תפל או רקוב, עבודה מאומצת ומפרכת, חיילים שסבלו מחום או מקור רב, ביגוד דל, מחסה בלתי מספק, משמעת קשה מאוד וסיכויים גדולים להיהרג בקרב.
פעולות עיקריות
בזמן המצור על בוסטון בין מאי ליוני 1775, מנתה מצבת כוחות המורדים באזור מסצ'וסטס בין 14,000 ל-16,000 חיילים מניו אינגלנד (אך ייתכן כי המספר האמיתי קרוב יותר ל-11,000 איש בשל עריקות). עד להגעתו של וושינגטון, אשר הביא רשמית את המתנדבים תחת מרות הקונגרס, פיקד על הצבא ארטמס וורד, כאשר ג'ון תומאס שימש כקצין המבצעים וריצ'רד גרידלי פיקד על הארטילריה ושימש גם כמהנדס הראשי.
בסוף מאי תוגברו הבריטים בבוסטון בכוחות רעננים מאנגליה שהגדילו מספר החיילים לכ-6,500 איש. המייג'ור גנרלים הנרי קלינטון, ג'ון ברגוין, ו-ויליאם האו חברו לגנרל תומאס גייג' כדי לתכנן ולהוציא לפועל את הבסת המורדים[20]. נוכחות הקצינים הבכירים וספינות הקרב של אדמירל סמיואל גרייבז הגבירו את תחושת העוצמה והכוח של המושל, אשר הכריז על משטר צבאי ועל הכללת כל הצבא הקונטיננטלי ותומכיו כ"מורדים" וכ"בוגדים בחוקה". חנינה הובטחה לאלה שינטשו את דרכם של המורדים, על אף שסמואל אדמס וג'ון הנקוק עדיין נותרו מבוקשים בעוון בגידה חמורה[21]. הניסיון הראשון מצד הבריטים להכות במורדים הסתיים בניצחון פירוס בקרב באנקר היל ב-17 ביוני 1775. הקרב, והאבדות הרבות, זעזעו את הפיקוד הבריטי. האמריקנים מצידם הפכו את הקרב לדוגמה ופיתחו לפיו מסורת כי אזרחים לוחמים הנקראים זמנית לדגל יכולים להוות יריב לצבא מאורגן, מסורת שהשפיעה על המדיניות הצבאית בדורות שלחר מכן[22].
לאחר שב-17 במרץ 1776 פינו הבריטים את בוסטון (בשל האיום שנשקף להם מצד תותחי המורדים שתפסו עמדות שולטות על העיר)[23], עבר הצבא הקונטיננטלי לניו יורק. במהלך חמש השנים הבאות, לחמו מרבית כוחות הצבא הקונטיננטלי והצבא הבריטי האחד כנגד השני באזור ניו יורק, ניו ג'רזי ופנסילבניה. בין הקרבות שנוהלו במערכות אלו ניתן למנות את קרב טרנטון, פרינסטון, ברנדיווין, ג'רמנטאון ואחרים.
הצבא הגביר את יעילותו ושיעור הצלחותיו תוך סדרה של ניסויים וטעויות, לרוב במחיר כבד של חיי אדם. גנרל וושינגטון וקצינים בולטים אחרים היוו גורם משמעותי בשמירה על לכידותן של יחידות, בלימוד, בהסתגלות ובהחלת המשמעת לאורך כל שמונה שנות המלחמה. הצטרפותו של פרידריך וילהלם פון שטויבן, ממוצא פרוסי, בחורף של 1777–1778, הביא לשיפור ניכר ברמת האימון, במשמעת וביכולת התמרון של הצבא. כל הנהלים, התרגילים והתמרונים רוכזו על ידו בספר "הנהלים של שטויבן לסדר ומשמעת עבור כוחות ארצות הברית", אשר ידוע יותר בכינוי "הספר הכחול", כיסה את כל ההיבטים של שירות בחיל רגלים, תרם לארגון יעיל יותר ברמת הפלוגה והרגימנט, למנגנון אדמיניסטרציה מסודר יותר ושמה דגש על יחס טוב יותר בין מפקד הפלוגה לחייליו[24].
במאי 1781 חנה הצבא הבריטי בפיקודו של לורד קורנווליס, אשר הותש כתוצאה מהקרבות במושבות הדרומיות, ביורקטאון אשר לחוף האוקיינוס האטלנטי והמתין לקבלת אספקה ותגבורת מהצי הבריטי. באוגוסט צעד עיקר הצבא הקונטיננטלי, יחד עם כוחות חיל משלוח צרפתי בפיקודו של הרוזן דה רושאמבו, לדרום וירג'יניה, שם חבר לשייטת איי הודו המערבית בפיקודו של הרוזן דה גְרָאס. נסיגת הצי הבריטי לאחר קרב צ'ספיק, ניתק את צבאו של קורנווליס והביא למצור על יורקטאון, שהסתיים בכניעתו של הצבא הבריטי בדרום. מערכה זו סימנה את סופם של קרבות היבשה במלחמה, על אף שהצבא הקונטיננטלי חזר לניו יורק כדי לצור על הצבא הבריטי שהחזיק בה, עד לחתימת הסכם השלום כשנתיים מאוחר יותר, וקרבות נמשכו במקומות אחרים בין כוחות בריטיים לבין אלה של צרפת ובעלות בריתה[25].
פירוק והתהליכים שהובילו להקמת צבא ארצות הברית
כוח קטן נותר בווסט פוינט ובמספר מוצבי גבול עד שיצר הקונגרס את צבא ארצות הברית על פי ההחלטה מה-3 ביוני 1784.
התכנון למעבר לכוח צבאי לימי שלום החל באפריל 1783 על ידי ועדה בראשות אלכסנדר המילטון. וושינגטון דן בנושא יחד עם קציניו הבכירים לפני מסירת עמדת הצבא ב-2 במאי והייתה הסכמה נרחבת בקרב רוב הקצינים לגבי המסגרת הבסיסית לתהליך הארגון מחדש. הצעתו של וושינגטון כללה ארבעה מרכיבים: צבא קבע קטן, מיליציה המאורגנת ומאומנת על ידי הצבא, מערכת של מחסני נשק, ואקדמיה צבאית לאימון קציני ההנדסה והארטילריה של הצבא. הוא ביקש להקים ארבעה רגימנטים של רגלים, שכל אחד מהם אחראי לאזור מסוים בגבול, ורגימנט של ארטילריה. הצעתו לצבא המבוסס על מבנה של רגימנטים המשיכה את מסורת הצבא הקונטיננטלי אך הייתה בעלת פוטנציאל להגדלת הכוח במקרה של מלחמה. וושינגטון הציע כי המיליציה תספק הגנה זמנית על המדינה במקרה של פריצת מלחמה בזמן שיתרחב הגיוס לצבא הסדיר, תפקיד אותו מילאה הראשונה גם ב-1775 ו-1776. שטויבן ודופורטיי (Duportail), ששירתו כקצינים מתנדבים בצבא הקונטיננטלי, הגישו הצעות משלהם לקונגרס[26].
על אף שהקונגרס דחה את ההצעה למבנה הצבא בתקופת שלום ב-12 במאי, התקבלה החלטה על קיומו של כוח צבאי עד להשלמת הפינוי הבריטי מניו יורק וממספר עמדות גבול. הקונגרס ביקש מוושינגטון לעשות שימוש בחיילים בעלי חוזה קבוע למשימות זמניות כחיל מצב. כוח קטן מסוג זה שהגיע מווסט פוינט כבש מחדש את ניו יורק ללא קרב ב-25 בנובמבר. באותו הזמן כשל המשא ומתן של שטויבן עם המייג'ור גנרל פרדריק הלדימן לגבי פינוין של עמדות גבול על ידי הבריטים, אשר הוסיפו להחזיק בהן גם אחרי 1790. כישלון זה וההבנה כי חוזיהם של מרבית החיילים שנותרו עתידים לפוג ביוני 1784, הביא את וושינגטון לבקש מהנרי נוקס, מפקדו (הזמני) של הצבא-לעת שלום אותו מינה, לשחרר את כל המגויסים למעט 500 רגלים ו-100 תותחנים, לפני תחילת החורף. החיילים שנותרו אורגנו ברגימנט הקונטיננטלי ה-1 בפיקודו של קולונל הנרי ג'קסון ממסצ'וסטס. סוללת הארטילריה שנותרה, והורכבה מאנשי ניו יורק בפיקודו של ג'ון דאוטי (John Doughty), הגיעה מתוך רגימנט הארטילריה הקונטיננטלי ה-2[26].
הקונגרס פרסם הצהרה ב-18 באוקטובר 1783 שאישרה את פעולתו של וושינגטון. ב-2 בנובמבר פרסם וושינגטון את פקודת הפירוק של הצבא הקונטיננטלי בעיתוני פילדלפיה לתפוצה כלל ארצית ובמסגרתה נפרד והודה לכל הקצינים והחיילים על תרומתם במלחמה ודרבן אותם להמשיכה בחייהם האזרחיים לצורך בנייתה של המדינה החדשה. הוא נפרד אישית מקציניו הנותרים ב-4 בדצמבר בפונדק בעיר ניו יורק. ב-23 בדצמבר הופיע וושינגטון בפני הקונגרס, שישב אז באנאפוליס, והחזיר להם את מינויו כמפקד הצבא. הקונגרס סיים רשמית את מלחמת העצמאות האמריקנית ב-14 בינואר 1784 באשררו את הסכם השלום אשר נחתם בפריז ב-3 בספטמבר 1783[27].
הקונגרס דחה בשנית את הצעתו של וושינגטון לבניית הצבא-לעת שלום באוקטובר 1783. כאשר נציגי קונגרס מתונים הציעו חלופה באפריל 1784, אשר כללה צבא בן 900 חיילים שיורכב משלושה גדודי רגלים וגדוד ארטילריה נדחתה גם היא. אחת הסיבות לדחייה זו היה חששה של מדינת ניו יורק, שחיילים בני מסצ'וסטס החונים בה עלולים לנקוט עמדה בסכסוך על קרקע בין שתי המדינות. הצעה נוספת להשאיר 350 ותיקים ולגייס 700 חיילים חדשים נדחתה אף היא. ב-2 ביוני הורה הקונגרס על שחרור כל החיילים הנותרים למעט 25 אנשים בפורט פִּיט ( Fort Pitt) ו-55 בווסט פוינט. למחרת היום הוסכם על ידי כל הצדדים מבנה הצבא לתקופת שלום[27].
התוכנית כללה גיוס של 700 איש על ידי ארבע מדינות לתקופת שירות של שנה אחת. הקונגרס הנחה את שר המלחמה לארגן את הכוחות לשמונה פלוגות רגלים ושתי פלוגות ארטילריה. לפנסילבניה, שהייתה בעלת מכסת גיוס של 260 איש, ניתנה הזכות למנות לוטננט קולונל שישמש כקצין הבכיר. לקונטיקט ולניו יורק, בעלות מכסת גיוס של 165 איש כל אחת, ניתנה הזכות למנות קצין בדרגת מייג'ור, ו-110 האנשים הנותרים גויסו מתוך מדינת ניו ג'רזי. חיסכון היה דגלה של הצעה זו, כיוון שכל מייג'ור שימש כמפקד פלוגה וקצינים מן השורה מילאו את כל תפקידי המטה, מלבד תפקידי הכומר, הרופא ועוזרו. בפיקודו של ג'וזאיה הרמר (Josiah Harmar) התארגן הרגימנט האמריקני ה-1 באיטיות והשיג מקום של קבע כיחידת חיל רגלים בצבא הסדיר[28].
תחת מנהיגותם של ותיקי הצבא הקונטיננטלי, הורחב הצבא הסדיר בהדרגה במהלך העשור הבא. הוא ירש את החוקים, התקנות ואת מסורות הצבא הקונטיננטלי. ה"ספר הכחול" שחיבר שטויבן נותר כספר ההוראות הרשמי של הצבא, כמו גם של כוחות המיליציה במרבית המדינות, עד שנת 1835, בה אימץ וינפילד סקוט את תקנות הצבא הצרפתי של 1791 והתאימן לשימוש האמריקנים. הטמעתם של ותיקי הצבא הקונטיננטלי בשורות המיליציה, בצירוף העברת חוק המיליציה הלאומית של שנת 1792, שיפרה את היענותו המבצעית של מוסד זה עד להזדקנותם ופרישתם של הוותיקים[28].
מקורות
- Matloff, Maurice. American Military History: 1775-1902. Da Capo Press, 1996. מסת"ב 0938289705
- Nellis, Eric Guest. The Long Road to Change: America's Revolution, 1750-1820. University of Toronto Press, 2007. מסת"ב 1551111101
- Wright, Robert K. The Continental Army. Washington, D.C.: United States Army Center of Military History, 1983. Available, in part, online from the CMH website
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Wright, עמודים 128-146
- ^ Wright, עמודים 10-11
- ^ Wright, עמודים 22-28
- ^ Wright, עמודים 29, 40-43
- ^ Matloff, עמודים 50-52
- ^ Wright, עמודים 45-50
- ^ Wright, עמודים 91–94, 98-99
- ^ 8.0 8.1 Yordy III, Charles S. The Pennsylvania Line Mutiny, its Origins, and Patriotism. Penn State University Libraries
- ^ מערך של הצבא הקונטיננטלי שהורכב ממספר רגימנטים אשר השתייכו לאותה המדינה כונה "חיל" (Line).
- ^ Wright, עמודים 153-163; 166-170
- ^ Wright, עמודים 171-179
- ^ Matloff, עמוד 56
- ^ Matloff, עמודים 56-57
- ^ Nellis, עמודים 138-139
- ^ Sutherland, Jonathan. African Americans at War: An Encyclopedia, vol 1. ABC-CLIO, 2004. מסת"ב 1576077462.
עמודים 432-433; 449 - ^ Matloff, עמוד 57
- ^ Wright, עמוד 166
- ^ Matloff, עמודים 53-54
- ^ Matloff, עמוד 54
- ^ Matloff, עמוד 44
- ^ Nellis, עמוד 88
- ^ Matloff, עמוד 46
- ^ Matloff, עמוד 52
- ^ Wright, עמודים 137-146
- ^ Wright, עמודים 166-170
- ^ 26.0 26.1 Wright, עמוד 180
- ^ 27.0 27.1 Wright, 180-182
- ^ 28.0 28.1 Wright, עמוד 182
34010373הצבא הקונטיננטלי