פטריק הארלי

פטריק הארלי
Patrick Hurley

פטריק הארלי
לידה	8 בינואר 1883 הטריטוריה האינדיאנית (כיום ליד העיירה ליהיי שבאוקלהומה), ארצות הברית
פטירה	30 ביולי 1963 (בגיל 80) סנטה פה, ניו מקסיקו, ארצות הברית
שם מלא	פטריק ג'יי הארלי
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי, סנטה פה, ניו מקסיקו, ארצות הברית
מזכיר המלחמה של ארצות הברית ה־51 9 בדצמבר 1929 – 4 במרץ 1933 (3 שנים ו־12 שבועות) תחת נשיא ארצות הברית הרברט הובר → ג'יימס גוד ג'ורג' דרן ←
שגריר ארצות הברית ברפובליקה הסינית 8 בינואר 1945 – 22 בספטמבר 1945 (36 שבועות ו־6 ימים) תחת נשיאי ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט הארי טרומן → קלרנס גאוס ג'ון לייטון סטיוארט ←
שגריר ארצות הברית בניו זילנד ה־1 1 באפריל 1942 – 12 באוגוסט 1942 (19 שבועות ויום) תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט ויליאם ברדט ←

פטריק ג'יי הארלי (באנגלית: Patrick Jay Hurley;‏ 8 בינואר 1883 – 30 ביולי 1963) היה איש צבא אמריקאי בדרגת מייג'ור גנרל, שזכה לעיטורים רבים, מדינאי ודיפלומט. בין השנים 1929 – 1933 הוא כיהן כמזכיר המלחמה של ארצות הברית. בשנות מלחמת העולם השנייה הוא מילא מספר שליחויות דיפלומטיות בברית המועצות, באיראן, בארץ ישראל, בניו זילנד ובסין, שם הוא היה מעורב במאבקים בין הלאומנים לקומוניסטים במלחמת האזרחים הסינית.

ראשית חייו

פטריק ג'יי הארלי נולד בבקתת עץ בשטחי שבט הצ'וקטאו שבתחום הטריטוריה האינדיאנית (כיום ליד העיירה ליהיי שבאוקלהומה). הוא עבד בכריית פחם וכבוקר ובשנות נערותו הוא עסק לעיתים תכופות בציד עם אינדיאנים משבט הצ'וקטאו, לפני שחסך כסף ללימודי בקולג'. ב-1905 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה האינדיאנית (כיום ביקון קולג') וב-1908 הוא קיבל תואר במשפטים באוניברסיטה הלאומית למשפטים בוושינגטון די. סי..

ראשית הקריירה

ב-1908 סיים הארלי את התמחותו במשפטים בטלסה, אוקלהומה. ב-1912 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין בבית המשפט העליון של ארצות הברית ושימש כיועץ המשפטי הלאומי של אומת הצ'וקטאו בין השנים 1912 – 1917.

ב-1913 הוא קיבל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. במקביל להצלחתו בעריכת דין היה הארלי לפעיל בפוליטיקה של אוקלהומה כחבר המפלגה הרפובליקנית.

שירות צבאי

בין השנים 1902 – 1907 שירת הארלי במיליציית המתנדבים של הטריטוריה האינדיאנית ובין השנים 1914 – 1917 הוא שירת במשמר הלאומי של אוקלהומה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת הארלי בגיס השישי של הצבא במסגרת חיל המשלוח של ארצות הברית בצרפת. בעת שירותו הוא עוטר במדליית השירות המצוין.

בנובמבר 1918 סופח הארלי לרגימנט ארטילריית השדה ה-76 והשתתף בקרבות ליד לופי-לה-שאטו שבצרפת. הוא התנדב להוביל כוח סיור על אף אש אויב כבדה ובזכות פעולה זו הוא עוטר בכוכב הכסף על מעשה גבורה בקרב.

לאחר המלחמה הוא למד באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, שם הוא היה חבר באחוות סיגמה-כי.

מזכיר המלחמה

הארלי מושבע לתפקיד מזכיר המלחמה של ארצות הברית, 1929.

הארלי היה לפעיל במפלגה הרפובליקנית וב-1929 הוא מונה כעוזר מזכיר המלחמה על ידי הנשיא הרברט הובר. בעקבות מותו של מזכיר המלחמה ג'יימס גוד בנובמבר אותה שנה, הוא מונה להחליפו וכיהן בתפקיד זה עד 1933.

מלחמת העולם השנייה

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941 קודם הארלי לדרגת בריגדיר גנרל (לאחר שהיה קולונל בצבא המילואים) ונשלח על ידי הגנרל ג'ורג' מרשל כנציגו האישי אל המזרח הרחוק כדי לבחון את הסבירות של שחרור הכוחות שהיו במצור בחצי האי בטאן. דווייט אייזנהאואר, שהיה אז קצין מטה בוושינגטון, שיגר את הארלי לאוסטרליה עם 10 מיליון דולר במזומן, כדי לארגן אספקה לפיליפינים. על פי ההיסטוריון ג'ין אדוארד סמית', אייזנהאואר שירת תחת הארלי בשלוש שנותיו האחרונות במחלקת המלחמה והוא "נזקק למישהו שיארגן אנשים שיבריחו את הדרוש לדאגלס מקארתור, והארלי, שועל פוליטי וותיק, עם אנרגיות ונחישות, היה האיש המתאים למשימה". הוא נחל הצלחה בהעברת אספקת מזון ותחמושת לחיילים בשלוש הזדמנויות שונות, אך לא עלה בידו לפנות אותם משם.

עם תום משימתו הוא יצא לסדרה של משימות כנציגו האישי של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. ב-1942 הוא שימש כשגריר ארצות הברית בניו זילנד למשך כמה חודשים ולאחר מכן טס לברית המועצות והיה הזר הראשון שקיבל אישור לבקר בחזית המזרחית. בשנתיים הבאות הוא ביקר במזרח התיכון, בסין, באיראן ובאפגניסטן כשליחו של הנשיא רוזוולט.

ברית המועצות

בנובמבר 1942 מינה הנשיא רוזוולט את הארלי כנציגו האישי ליוסיף סטלין. במסגרת שליחותו זו הוא היה עד למתקפת הנגד של המרשל גאורגי ז'וקוב ב-19 בנובמבר, מבצע אורנוס, כנגד צבאות מדינות הציר בקרב סטלינגרד. הארלי סייר בשדות הקרב סביב לעיר במהלך הלחימה, לעיתים ראה את שאריות הכוחות הרומנים לאחר שהושמדו על ידי הכוחות הסובייטים המתקדמים, שלצורכי תעמולה דיווחו הרוסים שהם היו כוחות גרמנים. הוא נשאר באזור סטלינגרד עשרה ימים לפני ששב למוסקבה.

כקצין הבכיר האמריקאי הראשון, וככל הנראה היחידי, שניתנה לו האפשרות לצפות במהלכי הקרב הסובייטים בחזית המזרחית, דיווח הארלי על יחסים ידידותיים עם קציני הצבא האדום. הוא העניק לידידיו הסובייטים כינויים של צ'יפים אינדיאנים, כמו "גשם בפנים" או פר רובץ. הוא גם דיווח שהגנרלים הסובייטים "התעניינו בגודל האספקה, בעיקר מטוסים, טנקים ומשאיות, שארצות הברית [תוכל] לציד בהם את רוסיה" ושהם עמדו על כך שיש לפתוח בחזית שנייה מוקדם ככל האפשר.

איראן

כאשר הגיע הארלי לטהראן הוא עשה רושם רב בכך שנהג לחבוש כובעי בוקרים ודחה את כל כללי הטקס המקובלים, ורבים באליטה האיראנית שנצמדו לכללי הטקס הדיפלומטיים אמרו שהם מעולם לא פגשו דיפלומט כמו הארלי. ההיסטוריון האיראני-אמריקאי, עבאס מילאני, תיאר את הארלי כ"טיפוס מוזר ותמהוני" שהיה "מזועזע" מה"עוני העלוב בקרב העם ומהיחס המזלזל היהיר כלפי האוכלוסייה מצד השגרירים הבריטים והסובייטים". הארלי, שתיעב את הבריטים, חש שהאימפריה הבריטית הייתה כוח מרושע ביחסים הבינלאומיים והאמין שהנחשלות והעוני באיראן נגרמו מכך שהמדינה הייתה בתחום ההשפעה הבריטי. הוא נפגש לעיתים קרובות עם פקידי ממשל איראנים, במיוחד עם השאה הצעיר, מוחמד רזא שאה פהלווי, שעלה לכס המלכות שנתיים בלבד קודם לכן. הארלי קיבל את האחריות לארגון ההכנות מצד האמריקאים לועידת טהראן בנובמבר 1943. הוא קיבל את טענת הסובייטים שהתנהלה מזימה גרמנית לרצוח את הנשיא רוזוולט, חשש שהצריך את שהייתם של רוזוולט ושל אנשי המשלחת האמריקאית בשגרירות הסובייטית, מה שאפשר לסובייטים, ששתלו מכשירי האזנה בחדרים של האמריקאים, להאזין לדיוניהם.

לאחר ועידת טהראן קיים רוזוולט שיחה ממושכת עם הארלי בנוגע לעתידה של איראן ובקש את דיווחו. בדוח שלו טען הארלי שאיראן הייתה "ארץ עשירה במשאבים טבעיים", עם סיכויים מצוינים להפוך לאומה עם ממשלה "מבוססת על הסכמת הנשלטים". הארלי טען ששתי הבעיות המרכזיות של איראן היו האנאלפביתיות של רוב תושביה והמעמד הקולוניאלי למחצה שלה תחת ברית המועצות ובריטניה. הוא טען שאל לה לארצות הברית לבזבז כל כך הרבה דם וכספים כדי לשמור על האימפריה הבריטית המתפוררת. הוא סיכם את הדוח שלו באומרו שהמדיניות האמריקאית באיראן צריכה להוביל לשימת קץ להשפעות הסובייטית והבריטית על המדינה, לקידום האוריינות ולתמיכה בפיתוח הכלכלי. רוזוולט העביר את הדוח של הארלי לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, עם הערה, "לעיניך בלבד, חביבה עלי בהחלט הגישה שלו".

מילאני טוען שרוזוולט העביר את הדוח כדי לבצע "תעלול", שכן הוא היה חייב לדעת שצ'רצ'יל לא יראה בעין יפה את הערותיו של הארלי בנוגע לתפקידה של האימפריה הבריטית באיראן. צ'רצ'יל, כצפוי, לא אהב את הגישה האנטי-בריטית שהובעה בדוח. בתשובתו לרוזוולט הוא כתב: "עלי להדגיש, בכל אופן, שהאימפריאליזם הבריטי הפיץ והוא ממשיך להפיץ את הדמוקרטיה בצורה רחבה יותר בהשוואה לכל שיטת ממשל משחר האנושות".

ארץ ישראל

ב-31 במרץ 1943 יצא הארלי בטיסה מקהיר לתל אביב וב-2 באפריל הגיע לירושלים, שם הוא קיים פגישה עם דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. בפגישה זו שטח בן-גוריון את דרישת הסוכנות להעלאתם של מיליון וחצי יהודים, רובם ממרכז אירופה, לארץ ישראל, לשחרור הארץ מעול השלטון הבריטי ולהקמתה של מדינה יהודית עצמאית. בן-גוריון ביסס את הדרישות הללו על ההבטחה התנ"כית לארץ ישראל, על היותה של הארץ בשלטון יהודי בתקופה הרומית, על הצהרת בלפור ועל העובדה שיהודים ברחבי העולם השקיעו כספים בארץ. בדיווח שלו לנשיא רוזוולט ציין הארלי שאת הטיעון האחרון הדגיש בן-גוריון כסיבה מדוע על ארצות הברית לתמוך בדרישת התנועה הציונית.

בתשובה לטיעונים ההיסטוריים שבן-גוריון הביע כזכות העם היהודי על ארץ ישראל, השיב לו הארלי: "אם יש לכבד את טענות היהודים על בסיס רקע היסטורי, אזי יש להשיב את כל שטחה של האימפריה הרומית לאיטליה הפשיסטית". בנוגע לטיעון של הצהרת בלפור, דיווח הארלי לנשיא רוזוולט: "אמרתי למר בן-גוריון בפשטות שאמריקה לא תוכל לכבול את עצמה למדיניות חוץ על סמך הפירוש היהודי לפסוקי הברית הישנה".

בדברו על הצהרת בלפור, אמר בן-גוריון שגם ארצות הברית תמכה במתן מולדת לעם היהודי. "הזכרתי לו", דיווח הארלי, "שההחלטה המשותפת, שאליה הציונים התייחסו בביטחון כזה, העדיפה את הקמתו של בית לאומי ליהודים רק אם צעד זה לא יפגע בזכויותיהם של עדות לא יהודיות בארץ. אמרתי שתוכניותיהם של הציונים, אם הן תנחלנה הצלחה ביישוב הארץ בשני מיליון יהודים, יגרמו לכך שלפחות מיליון ערבים יועברו מעבר לגבולות הארץ כדי להתחיל את חייהם מחדש ואין אני יכול לקחת בחשבון שממשלת ארצות הברית יכולה להיות מחויבת לצעד שכזה".

את הדוח שהעביר הארלי לנשיא רוזוולט הוא סיכם: "מבלי לנסות לקחת אחריות על הבעיה היהודית-ערבית גם תוך כדי הכרה בכך שהמזרח התיכון היה והוא עדיין אזור השפעה בריטית, אני מאמין שאין יותר ביכולתה של בריטניה ליישב את הסכסוך הזה ודומים לו במזרח התיכון. במיוחד זוהי דעתי שהבריטים והאמריקאים חייבים להיות שותפים בהחלטה הסופית כנגד הקמתה של מדינה יהודית ועליהם לחלוק גם את האחריות על ההשלכות של החלטה שכזו".

סין

הארלי (שלישי מימין) בפגישה עם צמרת המפלגה הקומוניסטית בצ'ונגצ'ינג, 1945.

על אף היותו חבר המפלגה הרפובליקנית, תמך הארלי לעיתים קרובות בממשל רוזוולט. לנשיא רוזוולט היה חוב פוליטי להארלי והוא מינה אותו לנציג מיוחד בסין. באביב 1944 פתחו היפנים במבצע איצ'י-גוֹ, המתקפה היפנית הגדולה ביותר בכל המלחמה, שכן טוקיו קיבלה החלטה "לחסל את העניין הסיני" באמצעות הוצאתה של סין מהמלחמה אחת ולתמיד. בהכנסתם למערכה של חצי מיליון חיילים, 800 טנקים, 70,000 עד 100,000 סוסים שגררו עגלות ו-12,000 עד 15,000 כלי רכב, שטפו היפנים שטחים נרחבים בסין. מאז 1938 נכנסו היפנים למבוי סתום בסין בשל מחסור בתשתית לוגיסטית, אך לאחר שש שנים של סלילת כבישים ומסילות ברזל, הייתה כעת ליפנים היכולת להכות עמוק לתוך שטחה של סין. במבצע איצ'י-גו כבשו היפנים את רוב שטחן של חנאן וחונאן ובסופו של דבר כבשו את העיר צ'אנגשה, משימה שהם כשלו בה בשלושה ניסיונות קודמים החל מ-1938. העיר הפכה לסמל של ההתנגדות הסינית ונפילתה הייתה למכה קשה למוראל הסיני. הצלחת מבצע איצ'י-גו העלתה אל פני השטח את העימות שתסס עד אז בין הגנרל הקשוח והשחצן ג'וזף סטילוול לבין הגנרליסימו העיקש באותה מידה והגאה צ'יאנג קאי שק. משבר זה הוביל את הנשיא רוזוולט לשלוח את הארלי לסין.

נציגו האישי של רוזוולט בסין

הארלי הגיע לסין באוגוסט 1944 כנציגו האישי של רוזוולט לצ'יאנג קאי שק. ההנחיות הכתובות של הנשיא שנמסרו לו היו:

הנך ממונה בזאת להיות נציגי האישי לגנרליסימו צ'יאנג קאי שק, ועליך לדווח ישירות אלי. משימתך העיקרית היא לקדם יחסים יעילים והרמונים בין הגנרליסימו והגנרל סיטלוול כדי להקל על סטילוול בפיקודו על הצבאות הסיניים שהוכפפו לפיקודו. בהמשך תקבל משימות נוספות.

הפעולות הצבאיות בסין נגד היפנים הופרעו באופן משמעותי בשל חוסר בשיתוף פעולה, שגבל באיבה אישית, בין סטילוול לבין צ'יאנג. סטילוול דיווח שצ'יאנג לא הקצה את כוחותיו הטובים ביותר לסייע לאמריקאים להילחם ביפנים, ותחת זאת הוא שמר לעצמו כוחות ואספקה לטובת העימות המכריע נגד הקומוניסטים. בדרכו לצ'ונגצ'ינג, בירתה של הרפובליקה הסינית באותה עת, עבר הארלי במוסקבה לפגישה עם סטלין ועם ויאצ'סלב מולוטוב, שבאופן כוזב טענו לפניו שמאו דזה-דונג ושאר הקומוניסטים הסינים לא היו באמת קומוניסטים ושלקרמלין אין שום קשרים איתם. טענות אלו התקבלו על ידי הארלי כפשוטן. בנוסף ללחץ על צ'יאנג להעביר עוד סמכויות פיקוד לסטילוול, היה על הארלי גם להבטיח שהקומוניסטים הסינים יקבלו את סטילוול כמפקדם ולבדוק אם זה אפשרי להעביר סיוע במסגרת חוק השאל-החכר לינאן. בסופו של דבר, השקפתו של סטילוול בנוגע לחוסר כישרונו ולשחיתותו של צ'יאנג הגיעה לממדים כאלו שבאוקטובר 1944 שאף סטילוול לנתק את האספקה לסין.

הארלי טען ששיחותיו עם שר החוץ הסיני, ט.וו. סונג התנהלו היטב ושהאולטימטום של סטילוול הרס הכל. בפגישה עם סטילוול בשגרירות ארצות הברית בצ'ונגצ'ינג הוא הזהיר אותו שהלשון המחמירה של האולטימטום יועדה לפגוע בצ'יאנג שנטה לזעום בקלות ושאל לו לסטילוול ליישמו. על אף הפצרותיו של הארלי, עמד סטילוול על כך שהפגישה תתקיים. הארלי ניסה לרכך את המכה כשביקש בפגישה בין סטילוול וצ'יאנג שסטילוול יגיש לצ'יאנג טקסט בסינית, אך הוא סירב. סטילוול שלט במנדרינית והוא הגיש לצ'יאנג את האולטימטום. האולטימטום גרם למשבר רבתי ביחסי סין-ארצות הברית, אך האמריקאים לא היו מוכנים להשתלט על סין או לעצור את האספקה, האולטימטום היה איום סרק וצ'יאנג דחה אותו. הוא אמר להארלי שהעם הסיני "מאס בעלבונות שסטילוול מטיח בו". בנאום לפני הוועד המנהל המרכזי של הקוומינטנג שדלף לעיתונות הסינית, גינה צ'יאנג את סטילוול ואמר שקבלת האולטימטום האמריקאי תהיה למעשה קבלת אימפריאליזם חדש שיהפוך אותו ללא שונה ממשתף הפעולה עם היפנים וואנג ג'ינגווי בנאנג'ינג. את ליל ה-12 באוקטובר 1944 בילה הארלי בחוסר שינה ובהתחבטות קשה. לבסוף, בשעה 2 בלילה הוא שיגר דיווח לוושינגטון שסטילוול היה "איש מצוין, אך חסר יכולת להבין את צ'יאנג קאי שק או לשתף עמו פעולה". הוא המשיך ואמר שאם סטילוול יישאר בפיקוד, עלולה כל סין ליפול לידי היפנים. לפני ששיגר את המברק, הוא הראה אותו לסטילוול, שהאשים אותו שהוא "חותך את הגרון שלי בסכין דו-להבי". הארלי צידד בסופו של דבר בצ'יאנג ותמך בהחלפתו של סטילוול בגנרל אלברט וודרמאייר. במשך כל זמן שהותו בסין, חש הארלי שמאמציו סוכלו על ידי פקידי מחלקת המדינה, במיוחד ג'ון סטיוארט סרוויס וג'ון פאטון דייוויס בסין וג'ון קרטר וינסנט בוושינגטון. הוא טען שהם חשו סימפתיה בלתי מוצדקת כלפי הכוחות הקומוניסטים בהנהגת מאו.

ב-7 בנובמבר ערך הארלי ביקור בינאן כדי לפגוש את מאו במטרה ליצור "חזית מאוחדת" של הקומוניסטים והקוומינטנג שתילחם ביפנים, והוא ראה בכך הזדמנות לתהילה אישית עבור עצמו. צ'יאנג היה מעוניין בפגישה של הארלי עם מאו, בין השאר כדי לרצות את הנשיא רוזוולט ובין השאר כי הוא ציפה שהארלי יתכתש עם הקומוניסטים. כאשר נחת הארלי בטיסה לינאן, הוא התקבל על ידי ג'ואו אנלאי ועל ידי קולונל דייוויד בארט מקבוצת המשקיפים האמריקאית, כוח דיקסי. כאשר מאו הגיע עם גנרל ז'ו דה באמבולנס שברולט, בירך אותו הארלי בקריאת המלחמה בשפת הצ'וקטאו, "יאהו!". במהלך נסיעתם באמבולנס בחזרה לינאן, עשה הארלי שימוש בבארט, ששלט במנדרינית, כמתרגם לחילופי סיפורים בינו לבין מאו אודות ילדותם בכפר. בהמשך נזכר בארט שמלאכת תרגום דבריו של הארלי הייתה קשה "בשל ההערות המחוספסות של הגנרל והשפה הבלתי שגרתית בה הוא הביע את עצמו. בנוסף, אופן שיחתו לא היה בשום אופן קשור לדפוס מחשבה ניכר היטב". מאוחר יותר באותו לילה ערכה ההנהגה הקומוניסטית נשף לכבוד המהפכה הרוסית של 1917 שבמהלכו קרא הארלי השתוי שוב ושוב את הקריאה "יאהו!".

בשיחותיו עם מאו אמר הארלי שכל בעיותיה של סין הן באשמת הקוומינטנג. מאו קרא להקמת ממשלה קואליציונית, להקמת מועצה צבאית משותפת שמספר הגנרלים החברים בה יחולק שווה בשווה בין הקומוניסטים והקוומינטנג, למתן סיוע צבאי אמריקאי לצבא האדום הסיני ושחרור כל האסירים הפוליטיים, שהבולט מתוכם היה ג'אנג סואה-ליאנג, "המרשל הצעיר", לשעבר המצביא של מנצ'וריה שחטף את צ'יאנג ב-1936 במהלך תקרית שיאן. הארלי יידע את מאו שהוא מקבל את דרישותיו ובמהלך היום השלישי לשיחות הוא הוסיף דרישות לדמוקרטיה ולחירות לטיוטת ההצהרה שנכתבה על ידי הקומוניסטים. קולונל בארט נזכר בהמשך: "באופן מסורתי לא מפגינים הסינים את רגשותיהם באמצעות הבעות פנים, אך היה ברור שבאופן כללי הם היו שבעי רצון". מאו והארלי חתמו על ההצהרה והארלי כתב בגאווה ליד שמו, "הנציג האישי של נשיא ארצות הברית".

בשובו של הארלי לצ'ונגצ'ינג הוא מצא את צ'יאנג זועם על כך שההצהרה נחתמה מבלי ליידע אותו. סונג אמר להארלי שהוא "מכר אותם לקומוניסטים" ושצ'יאנג מעולם לא ייתן את הסכמתו להצהרה. לאחר מכן הסכים צ'יאנג לקבל את ההצהרה בתנאי שתינתן לו סמכות הפיקוד הבלעדית על הצבא האדום, תנאי שמאו דחה מכל וכל. כאשר ניסה הארלי לשכנע את מאו במכתב לקבל את ההצהרה עם התנאים של צ'יאנג, בטיעון שהקומוניסטים יקבלו "רגל בדלת" השיב לו מאו במכתב, "אין משמעות לרגל בדלת אם הידיים קשורות מאחורי הגב". מאו כינה את צ'יאנג "ביצת צב" (ביטוי שנחשב לעלבון קשה בסין) ואיים לפרסם את ההצהרה החתומה. פרסום כזה היה עלול להוות מבוכה להארלי, שחתם על ההצהרה תוך מתן התחייבויות בשמו של צ'יאנג מבלי להודיע לו על כך כלל וכך היו מועלות שאלות בעיתונות בנוגע לכשירותו הבסיסית כדיפלומט. כאשר תרגם בארט את האיום של מאו, הארלי הביט בו במבוכה ובהלם ואז צרח ממעמקי גרונו שוב ובוש, "הוא רימה אותי!". לכשנירגע, הוא חזר על אמרה ישנה מאוקלהומה: "מדוע העלים מאדימים בסתיו? מפני שהם היו כה ירוקים באביב".

כאשר כתב הארלי למאו מכתב בו הוא הפציר בו לא לפרסם את ההצהרה, הוא היסס לרגע. הארלי האשים את סונג בכישלון שליחותו וטען שהוא הסית נגדו את צ'יאנג.

שגריר בסין

בראשית נובמבר 1944, עם התפטרותו של השגריר קלרנס גאוס, הוצע להארלי באופן רשמי תפקיד שגריר ארצות הברית בסין, אך בתחילה הוא דחה את ההצעה "בטענה שהמשימות שהוטלו עליו לבצע בסין היו בלתי נעימות מכל מה שעשה מעודו, ויותר מכך, הוא חש שתמיכתו בצ'יאנג קאי שק והממשלה הלאומית של סין הובילה להתנגדות שהופנתה כלפיו על ידי גורמים במחלקת המדינה". כאשר הוא קיבל את המברק מהנשיא רוזוולט ב-17 בנובמבר שדחק בו לקבל את התפקיד בשל האופי הקריטי של המצב, הוא נעתר בחוסר רצון. מינויו של הארלי התקבל במורת רוח על ידי הדיפלומטים המקצועיים בשגרירות בצ'ונגצ'ינג, שהלינו על כך שהארלי לא יודע דבר וחצי דבר על סין.

דיפלומט אמריקאי, גרהאם פק, כתב, "מראה פניו הנשרי דימה לו חזות של רומאי ענוב בעניבת פרפר, על עיניו משקפי צבט, ושפמו ותסרוקתו הלבנים מתולתלים". הארלי אהב שיפנו אליו בכינוי "גנרל". באירועים ציבוריים הוא תמיד ענד את כל המדליות שלו ועשה שימוש בכינוי הגוף "אנחנו" במקום "אני" כשפנה לאנשים, הרגל שהטריד רבים. צעדיו הראשונים שלו כשגריר היו לרכוש מכונית קאדילק חדשה ולעצב מחדש את השגרירות בסגנון מפואר שאותו הוא ראה מתאים לשגרירות ארצות הברית. הארלי לא דיבר מנדרינית, לא ידע דבר על סין, כשהוא דיבר על מאו הוא שיבש את שמו, והיה לו הרגל לפנות לצ'יאנג בשם "מר שק" (בסינית, שם המשפחה בא לפני השם הפרטי). אחד הדיפלומטים האמריקאים, ארתור יאנג, כינה את הארלי "זקן סנילי שלא היה מסוגל לעסוק בשום נושא". גרהאם פק, עיתונאי אמריקאי שנפגש עם הארלי לארוחת צהרים, נזכר שהם בילו שלוש שעות בשתיית משקאות חריפים לפני שהחלו לסעוד ובהזדמנות אחרת, כאשר פק הוזמן לארוחת ערב עם הארלי הוא שכח את שמו ושאל אותו מיהו מספר פעמים. הארלי, שהיה רברבן, יהיר, שחצן ובור בכל הקשור לסין ויציבותו המנטלית הייתה נתונה בספק, היה מושא למניפולציות שהפעילו עליו הן צ'יאנג והן מאו במהלך פגישותיהם. בשל העובדה שהארלי נפגש פעמים תכופות יותר עם צ'יאנג בהשוואה למאו, היה זה צ'יאנג שהשפיע עליו הרבה יותר. ב-2 בדצמבר 1944, טען הארלי במברק ששיגר לוושינגטון, שהבעיות שחוותה סין לאחרונה נבעו ממעשיהם של הבריטים שהיו "המכשול הגדול ביותר לאחדותה של סין".

בינואר 1945 נפגש הארלי עם האדמירל מילטון מיילס ועם מפקד המשטרה החשאית הסינית, דאי לי, שהודיעו לו לראשונה על ביקור חשאי בינאן של קולונל ויליאם בירד מהמשרד לשירותים אסטרטגיים (ה-OSS) שעליו הארלי לא ידע. בירד ובארט הציעו ש-5,000 צנחנים אמריקאים יצנחו באזור שבשליטה הקומוניסטית ושדיוויזיה אמריקאית אחת תונחת במחוז שאנדונג כדי לחבור עם הצבא האדום הסיני. הקצינים האמריקאים סיפרו לט.וו. סונג ולשר המלחמה הסיני, הגנרל צ'ן צ'נג, על תוכניותיהם ובתמימות ביקשו מהם לא לספר על כך לצ'יאנג. צ'ן וסונג הודיע על כך מיד לצ'יאנג, שבתגובה העביר את הידיעה להארלי, שהיה סבור שאל ל-OSS לנקוט בפעולה שכזאת מבלי ליידע אותו. במברק ששיגר לוושינגטון הוא האשים את בירד ואת בארט על שהציעו הכרה למאו ובהמשך האשים את ודרמאייר על כך שרקם מזימה נגדו. הן מאו והן ג'ואו אנלאי העדיפו לשאת ולתת עם ודרמאייר, מה שגרם בהמשך למתחים בינו לבין הארלי. בשל העובדה שוודרמאייר התגורר בשגרירות בה התגורר גם הארלי, נוצרו שם תנאי מחיה בלתי נעימים. לימים סיפרה ג'ייקובי שהשניים ניהלו "מריבות רעשניות" שנמשכו לתוך הלילה ושוודרמאייר שיגר כמה מברקים לוושינגטון בהם הוא הטיל ספק בכישוריו המנטליים של הארלי לשמש כשגריר. לבסוף, במשך כמה ימים סירב הארלי לדבר עם וודרמאייר עד אשר הוא נכנס לחדרו. ודרמאייר נזכר: "הוא ישב על שולי מיטתי, אחז בידי הימנית בשתי ידיו ואמר שהוא מצטער על התנהגותו כלפי".

יחסיו של הארלי עם מחלקת המדינה לא השתפרו. הוא העסיק שני נספחי עיתונות שידאגו לשיפור תדמיתו, עיתונאים אמריקאים ששהו בסין וניסו להעביר עליו דיווחים שליליים שנפסלו על ידי הצנזורה. הארלי פיטר את רוב חברי צוותו, שהבולט ביניהם היה פייטון דייוויס. כאשר ערך הארלי ביקור בוושינגטון, שלחו כל הדיפלומטים הבכירים בשגרירות בצ'ונגצ'ינג מברק משותף למחלקת המדינה, בו הם דרשו שהארלי יפוטר על רקע אי כשירותו ואי שפיותו. כשנודע להארלי על המברק הוא זעם. אף על פי שהוא החל את דרכו בסין ב-1944 כמי שהאמין ב"חזית מאוחדת" של הקומוניסטים והקוומינטנג, ב-1945 הוא תמך בקוומינטנג והתייחס לכל מי שרצה להיות בקשר עם הקומוניסטים בינאן כאויבו האישי. האלרי פיטר את הדיפלומטים שחתמו על המברק והמשיך להאשים את "הממשלות האימפריאליסטיות של צרפת, בריטניה והולנד" כאלו שהיו אחראיות לבעיותיה של סין.

יתר על כן, ועידת יאלטה שהתקיימה בפברואר 1945 בהשתתפותם של רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין, הובילה להסכם סודי על פיו הוענקו לברית המועצות זיכיונות בסין שהאימפריה הרוסית איבדה במלחמת רוסיה–יפן בראשית המאה ה-20. מבחינתו של הארלי היה זה תחילת הקץ של סין הלא-קומוניסטית. הארלי, שסלד מהבריטים, ביקש לחסל את השפעתם בסין. ב-1945 הוא הציע שוב ושוב שארצות הברית תאיים בהפסקת הסכמי השאל-החכר עם בריטניה עד אשר זו תתחייב לא לכבוש מחדש את הונג קונג, שלאמונתו האנטי-אימפריאליסטית של הארלי הייתה שייכת לסין. כאשר הנספח הצבאי האמריקאי רמז במברק ממרץ 1945 שהסינים עשויים לבקש את העברתה של הונג קונג לידיהם כאשר זו תשוחרר מידי היפנים על ידי הבריטים, כתב הארלי לוושינגטון ש"זו הייתה תעמולה בריטית אימפריאליסטית, ובעוד שתומכי תעמולה כזאת עשויים להביע את דעותיהם בהבטחות שהם נותנים, לא ידועה לי שום סיבה מדוע קצינים אמריקאים המשרתים בסין צריכים לתמוך בתעמולה כזאת או להפיץ אותה בחוגי הממשל האמריקאי". יחסיו של הארלי עם הגנרל סר אדריאן קרטון דה ויארט, שהיה שליחו המיוחד של צ'רצ'יל לסין, היו גרועים, שכן הארלי ראה בדה ויארט כדמות מרושעת שתומך בקיומה של האימפריה הבריטית, שהארלי רצה לראות בחיסולה. הנשיא רוזוולט שלח את הארלי לסין כדי "לפקוח עין על האימפריאליזם האירופאי", הנחיה שהארלי לקח על עצמו לקיימה ברצינות רבה, בהאמינו שלאמריקה תפקיד מיוחד לשים קץ להשפעתן של כל המעצמות האירופאיות באסיה.

הארלי קיווה שלאחר מותו של רוזוולט, יכיר הנשיא הארי טרומן במה שהוא ראה כטעויות של ועידת יאלטה ויתקן את המצב, אך מאמציו בכוון זה היו לשווא. לאחר כניעת האימפריה היפנית ב-2 בספטמבר 1945, הציע צ'יאנג לקיים פגישה עם מאו בצ'ונגצ'ינג. מלחמת האזרחים הסינית הייתה צפויה להתחדש וצ'יאנג רצה להתקבל על ידי העם הסיני כמי שעשה הכלל להימנע מחידושה. מאו אמר שהוא לא יטוס לצ'ונגצ'ינג אלא אם כן יתלווה אליו הארלי לטיסה, שכן הוא האמין שללא הארלי על המטוס, ציאנג יפיל אותו. ביומנו כתב צ'יאנג: "איזה מצב קומי! מעולם לא דמיינתי שהקומוניסטים יכולים להיות כה פחדנים וחסרי בושה. רק לפני שלושה ימים העיתונים הקומוניסטים ותחנות הרדיו שלהם גינו את הארלי כאימפריאליסט ריאקציונרי. אותו אימפריאליסט הפך לערב לביטחונו של מאו".

הארלי ומאו בדרכם לצ'ונגצ'ינג, 1945.

בספטמבר 1945 נחת מטוס בצ'ונגצ'ינג והראשון שיצא ממנו היה הארלי שלדברי העיתונאי הבריטי ג'ונתן פנבי "עטה חיוך רחב על פניו כאשר הוא נופף בכובע הפדורה שלו לאות ניצחון", ובעקבותיו יצא מאו.

הפסגה בצ'ונגצ'ינג לא הייתה מוצלחת, שכן מאו וצ'יאנג רצו שניהם לקבל את הסמכות הבלעדית לעצמם, ועד מהרה התחדשה מלחמת האזרחים. בנובמבר ביקר הארלי בוושינגטון כדי להתלונן בפני הנשיא טרומן שיותר מדי "ידיים סיניות" במחלקת המדינה רחשו אהדה כלפי הקומוניזם הסיני או האימפריאליזם האירופאי באסיה.

התפטרותו

ב-26 בנובמבר 1945, שעתיים לאחר פגישתו עם טרומן, הגיש הארלי מכתב התפטרות נוקב. במכתב כתב הארלי: "ביקשתי להחליף את אלו שהתנגדו למדיניות האמריקאית בזירה הסינית במלחמה. דיפלומטים מקצועיים אלו שבו לוושינגטון ומונו לתפקידים בחטיבות המזרח הרחוק וסין במחלקת המדינה כמפקחים עלי. חלק מאותם אנשים שאותם החלפתי מונו כממונים על המפקד העליון באסיה. בתפקידים אלו רובם המשיכו לצדד בקומוניסטים ובחלק מהזמן צידדו בגוש האימפריאליסטי בניגוד למדיניות האמריקאית". בנוסף לדבריו נגד דיפלומטים אלו, השתלח הארלי במעצמות "האימפראיליסטיות" של צרפת, בריטניה והולנד, שאותן הוא האשים בשמירה על שלמות האימפריות שלהן על חשבון האינטרסים האמריקאים.

שנותיו האחרונות

אף על פי שהארלי ניסה ב-1944 ליצור "חזית מאוחדת" בסין ובזמנים מסוימים חש אהדה כלפי מאו עצמו, כל זאת נשכח כאשר הוכר הארלי מחדש כחבר האגף הימני של המפלגה הרפובליקנית שמיד הפך מבחינתם של השמרנים באמריקה ל"קדוש מעונה", דיפלומט הגון ששותפיו לשליחותו חתרו תחתיו ביחד עם הסוכנים הסובייטים שהסתננו למחלקת המדינה ושלטו במדיניות האמריקאית בסין. השמרנים האמריקאים קיבלו לחיקם את הארלי, שכן הוא הציג את עצמו כדיפלומט רפובליקני מהימין הקיצוני שנאבק כנגד אותם גורמים במחלקת המדינה והיה להם נוח לשכוח את מאמציו להתיידד עם מאו, שכן הארלי הפך מבחינתם למכשיר בידיו של הממשל הדמוקרטי של טרומן.

תבוסת הלאומנים מידי הקומוניסטים במלחמת האזרחים ב-1949, תפסה את ארצות הברית בהפתעה וכך הפכה שאלת "אובדן סין" לסוגיה שגורה בהאשמות כנגד פקידי מחלקת המדינה שהיו אמונים על הקשרים עם סין. ב-1950, כאשר האשים הסנאטור ג'וזף מקארתי את מחלקת המדינה על היותה שורצת מרגלים סובייטים שהיו כולם "קומוניסטים" ושהיו אלו האחראים על כך שארצות הברית "איבדה" את סין, שיבח הארלי את מקארתי בנאום שנשא באותה שנה. הוא ציין שמאמציו לסייע לצ'יאנג קאי שק חובלו על ידי רוזוולט שאותו תיאר הארלי כבובה של המרגל הסובייטי אלג'ר היס. הארלי אמר שבפגישתו האחרונה עם רוזוולט במרץ 1945 הוא היה "קצת יותר משק עצמות" שלא גילה עניין בטענתו שמחלקת המדינה העבירה מידע ל"כוחות הקומוניסטים הסינים". הארלי סיים את נאומו בטענה שסטלין לא הפר שום הסכמים "מפני שבפחדנותנו נתנו לו כל מה שהוא רצה ועשינו זאת בסודי סודות... יאלטה הייתה התוכנית של מחלקת המדינה לכיבוש הקומוניסטי של סין!".

בשנים 1946, 1952 ו-1958 היה הארלי מועמד המפלגה הרפובליקנית לסנאט ארצות הברית מטעם ניו מקסיקו, אך בכל שלוש מערכות הבחירות הללו הוא הפסיד מול המועמד הדמוקרטי דניס צ'אווס. הוא ייסד את "חברת המינרלים המערבית המאוחדת" בסנטה פה. חבר זו הייתה מעורבת במאמצים לכריית האורניום באזור אגם אמברוזיה בניו מקסיקו בשנות ה-50.

פטריק הארלי נפטר בגיל 80 ב-30 ביולי 1963 בסנטה פה ונטמן בבית הקברות הלאומי שם.

מורשתו

הן בני זמנו והן היסטוריונים מודרניים לא מציירים את דמותו של הארלי בחיוב. ההיסטוריון מייקל ברלי כתב,

מדיניות ארצות הברית לא בוצעה באופן ראוי על ידי שגרירה בסין החל מסוף 1944, מזכיר המלחמה לשעבר מהמפלגה הרפובליקנית, פטריק הארלי, אידיוט שתיין שנהג לקרוא קריאות מלחמה של שבט הצ'וקטאו. הוא התעלם מכללי הטקס הרגישים של סין, הוא פנה לצ'יאנג קאי שק בשם "מר שק" ולמאו דזה-דונג בשם "מוס דונג", במהלך מסעות שיועדו לגרום לשניים להתאחד כדי להעביר את סין אל קרש הקפיצה לעימות הסופי עם היפנים. בחוגים הקרובים למאו כונה הארלי "הליצן". עמיתיו הדיפלומטים האמריקאים כינו אותו "האלבטרוס".

להוציא את הרברט הובר עצמו, היה הארלי אחרון חברי הקבינט שלו שנותרו בחיים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פטריק הארלי בוויקישיתוף

• Encyclopedia of Oklahoma History and Culture - Hurley, Patrick J.
• פטריק ג'. הארלי באתר אנציקלופדיה בריטניקה
• Robert T. Handy ,Patrick J. Hurley and China, 1944-1945 ,Portland State University, 1971.
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29498061פטריק הארלי