פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד

דרד סקוט נגד ג'ון פ. א. סנדפורד
Dred Scott v. John F. A. Sandford

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	פברואר 1854
תאריך החלטה	5 במרץ 1857
מראה מקום	‎60 U.S. (19 How.) 393; 15 L. Ed. 691; 1856 U.S. LEXIS 472
ערכאות נמוכות	פסק הדין של בית המשפט המחוזי במחוז מיזורי בו זכה המבקש
החלטה
פסק הדין קובע כי שחורים, בין אם הם עבדים ובין אם הם משוחררים, אינם יכולים להפוך לאזרחי ארצות הברית, ואינם מהווים אישיות משפטית ולכן אינם יכולים להגיש תביעה. המבקש לא הפך לאדם חופשי לאחר שהגיע לטריטוריה פדרלית בה העבדות אינה חוקית, שכן זה יפגע בזכות הקניין של הבעלים של העבד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי של מיזורי נהפך ומבוטל בשל חוסר סמכות מקומית.
חברי המותב
נשיא בית המשפט	רוג'ר טוני
חברי המותב	ג'ון מק'לין, ג'יימס מור ויין, ג'ון קאטרון, פטר ויויאן דניאל, סמואל נלסון, רוברט ס. גרייר, בנג'מין ר. קרטיס, ג'ון א. קמפבל.
דעות בפסק הדין
דעת רוב	טוני
דעות נוספות	מצטרפים לדעת הרוב: ויין, גייר, דניאל, קמפבל, קרטון (כל אחד כתב פסק דין מסכים נפרד)
תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה
התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית; פשרת מיזורי
נהפך על ידי
התיקונים ה-13 וה-14 לחוקת ארצות הברית

פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד (באנגלית: Dred Scott v. Sandford;‏ מראה מקום: 60 U.S. (19 How.) 393) הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1857, שהיה מקרה ראשון, מאז פסק דין מרבורי נגד מדיסון, שניתן 54 שנים קודם לכן, שבו ביטל בית משפט זה חוק של הקונגרס.

דרד סקוט היה עבד אמריקני, שנקנה על ידי אדם במדינת אילינוי ונלקח על ידי אדונו לטריטוריה החופשית מעבדות מינסוטה ואחר כך למיזורי, שבה העבדות הייתה חוקית. לאחר מות אדונו פנה סקוט לבית המשפט וביקש שיכירו בו כאדם חופשי. בית המשפט במיזורי קבע כי הוא אדם חופשי, אולם בית המשפט העליון של מיזורי קבע כי הוא עבד והחזיר את הנושא לערכאה נמוכה יותר. במקביל פנה סקוט לבית משפט פדרלי, אך בו הפסיד במשפט. הוא ערער לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שקבע כי אין לו זכות עמידה בפני בית המשפט.

פסק הדין, שנכתב בידי נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, נתן מספר קביעות שהשפעתן נרחבת לכל הקהילה האפרו-אמריקנית:

1. זכות העמידה - טענה מקדמית במשפט היא, שלסקוט, כעבד שחור, אין זכות לעתור לבתי המשפט. בית המשפט העליון קיבל את הטענה ומצא כי לשחורים שאבותיהם הובאו לארצות הברית כעבדים, בין אם הם עבדים ובין אם חופשיים, אין זכויות אדם מהיותם "בני מדרג נמוך יותר מבני האדם" ועל כן לעולם אינם יכולים להפוך לאזרחי ארצות הברית.
2. זכאות לחירות על סמך שהייה באזור חופשי מעבדות - סקוט תבע את חירותו על סמך עובדת הימצאותו כארבע שנים בשטחים חופשיים. בית המשפט קבע כי עבד כפוף לחוק הנהוג במדינת אדונו ולא לחוקי המדינה בה הוא שוהה.
3. עבדות בטריטוריות המערביות - פשרת מיזורי, שהייתה חוק שהתקבל בקונגרס ב-1820 כפשרה בין מצדדי העבדות ומתנגדיה, הגבילה את העבדות למדינות הדרום. בית המשפט, למרות שלא נדרש להחליט בסוגיה, פסק שאין תוקף לחקיקה האוסרת את העבדות בטריטוריות הפדרליות שהיו אז במערב ארצות הברית, מאחר שהיא מפרה את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית הגורס כי אין לגזול מאדם את רכושו.

פסק דין זה נחשב לאחד הגורמים שזירזו את פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ואת יצירת התיקונים ה-13, ה-14, וה-15 לחוקת ארצות הברית, שהעניקו, בין השאר, זכויות אדם לשחורים בארצות הברית. התיקון ה-14 נחשב לאבן דרך בשאלת החלת סעיפי מגילת הזכויות האמריקנית לא רק על הממשל הפדרלי אלא גם על המדינות עצמן.

רקע כללי

העבדות בארצות הברית הייתה מוסד מקובל עוד מימי השלטון הבריטי, אלא שעם המהפכה החקלאית שינתה החקלאות את פניה - חוות רבות הפכו ממשק משפחתי קטן ומגוון שתוצרתו נצרכת ברובה על ידי החקלאי עצמו והיתרה משווקת בעיקר בשוק המקומי, לחוות ענק המתמחות בגידול חקלאי יחיד. גידול זה (בעיקר כותנה אך גם אורז וטבק) נשלח לערים מרוחקות לעיבוד תעשייתי ומשם מיוצא לאירופה. העבודה בחוות אלו נסמכת בעיקר על עבודת עבדים.

בשנת 1820 חולקה ארצות הברית לשני גושים על פי פשרת מיזורי - מדינות בהן העבדות מותרת (הדרום) ומדינות בהן העבדות אסורה (הצפון). בין הגושים חצץ קו הרוחב '36°30. בכל גוש 13 מדינות וכך אף גוש אינו יכול לשנות את הסטאטוס קוו. בשנת 1848 התערער שיווי המשקל- ארצות הברית ניצחה את מקסיקו במלחמה וסיפחה לעצמה שטחים נרחבים, רובם מדרום לקו הרוחב '36°30, בין השטחים הייתה הטריטוריה של קליפורניה. שטחים אלו, שטחי המערב, אמורים היו להפוך למדינות חדשות, שלא ברור אם יהיו מדינות עבדות או מדינות חופשיות. שני הצדדים חרדו מפני התערערות שיווי המשקל בין הגושים. האיום על הדרום היה שעלייה בכמות המדינות החופשיות תאפשר חקיקה חוקים נגד העבדות בקונגרס. האיום על מדינות הצפון היה שהכנסת עבדות למדינות המערב לא תאפשר את קיומם של עסקים בהם עובדים אנשים חופשיים, איום זה הפך למוחשי ביותר בעקבות הבהלה לזהב בקליפורניה - מאות אלפי מהגרים מן הצפון נהרו לקליפורניה לחפש זהב והקימו בה עסקים קטנים. השתלטות בעלי העבדים על מלאכת הכרייה והשירותים משמעותה חיסול העבודה החופשית.

עובדות המקרה

דרד סקוט נרכש בשנת 1818 על ידי ד"ר ג'ון אמרסון, מנתח בצבא ארצות הברית, מג'ון בלאו שהיה הבעלים של סקוט מאז שנולד לשפחתו של בלאו בשנת 1795. אמרסון עבר לשרת בפורט ארמסטרונג שבמדינת אילינוי, מדינה שבה העבדות אסורה, וסקוט יכול היה להשתחרר. בשנת 1836 עבר אמרסון למדינת מינסוטה – מדינה שבה העבדות אסורה בהתאם לפשרת מיזורי, ולאחר מכן עבר לוויסקונסין. במהלך תקופה זו התחתן סקוט עם השפחה הרייט רובינסון – דבר שהתאפשר רק במדינות הצפון, שכן במדינות העבדות בדרום, העבדים לא יכלו לחתום על חוזה, לרבות חוזה נישואין. באוקטובר 1837 הועבר אמרסון לסנט לואיס, מיזורי, אולם השאיר את סקוט ואשתו בוויסקונסין והשכיר אותם כעבדים.

דרד סקוט

בנובמבר 1837 הועבר אמרסון לפורט ג'ספ שבלואיזיאנה, שם נשא לאישה את איריין מארי סנפורד. סקוט ואשתו הובאו ממינסוטה לשרת אותם. ב-1840 נולד בנו הראשון של סקוט. לאחר מכן נסע אמרסון לפלורידה להילחם במלחמת הסמינולים ועם שובו עבר עם משפחתו לאיווה – מדינה חופשית, ועל כן השאיר את עבדיו בלואיזיאנה, תוך שהוא משכיר אותם לשירות של אחרים. סקוט, אשתו ומשפחת אמרסון חזרו למיזורי בשנת 1842, ובדצמבר 1843 נפטר אמרסון. ג'ון פ. א. סנפורד, אחיה של איירין אמרסון (אלמנתו של אמרסון), מונה כמנהל העיזבון. סקוט נשאר עבד בלואיזיאנה, ואיירין אמרסון קיבלה את שכר עבודתו. בפברואר 1846 פנה סקוט לאמרסון וניסה לרכוש את חירותו, אולם איירין אמרסון סירבה. באפריל 1846 תבע אותה סקוט בבית המשפט בסיוע מתנגדי עבדות. ההליכים שלאחר מכן נוהלו נגד סנפורד.

רקע משפטי

החלטות בית המשפט של מיזורי

פנייתו הראשונה של סקוט לבית המשפט נכשלה מטעמים טכניים – סקוט לא הצליח להוכיח כי הוא בבעלותה של אמרסון. סקוט ערער לבית המשפט העליון של מיזורי, שקיבל את עמדתו ב-1848 והורה על משפט חוזר. הדיון נערך בינואר אותה שנה, וחבר המושבעים קיבל את עמדתו של סקוט והורה לשחררו. אמרסון ערערה ב-1850 לבית המשפט העליון של מיזורי. לאחר מכן פנתה אמרסון לאחיה, ג'ון פ. א. סנפורד מניו יורק, שימשיך בהליכים מטעמה. בית המשפט העליון של מיזורי הפך את ההחלטה של הערכאה קמא, והורה כי סקוט הוא עדיין בבעלותה של אמרסון.

בתי המשפט הפדרליים

• התביעה - לאחר מות עורך דינו, שכר סקוט עורכי דין חדשים, שפנו לבית המשפט המחוזי הפדרלי. לכל אורך ההליכים הושכרו סקוט ומשפחתו, ושכר עבודתם נשמר בקופת בית המשפט עבור הזוכה בהליך. המשפט מומן באמצעות משפחת הבעלים הראשון של סקוט, ג'ון בלאו. צ'ארלס אדמונד לבאום, קרוב משפחה של פטר בלאו, שכר את סקוט, וכן מימן את ההליכים המשפטיים לשחרורו. סקוט הגיש את התביעה לבית המשפט הפדרלי בשאלה של כליאה בלתי חוקית, וכן תבע במסגרת הפיצויים 9,000 דולר אמריקני. חשיבות המשפט הייתה לא בסעדים שנתבקשו, אלא בקביעה של בית המשפט כי סקוט הוא אדם חופשי. אם בית המשפט יקבע כי סקוט חופשי, הרי שסנפורד החזיק בו באופן בלתי חוקי – מסיבה זו לא הוגשה התביעה נגד איירין אמרסון, שיכלה עדיין להיות הבעלים החוקיים – ומשום כך לא יכלו לטעון נגדה כי מדובר בכליאה בלתי חוקית.
• שאלת הסמכות הפדרלית - השאלה הראשונה שנדונה בפני השופט המחוזי הפדרלי רוברט וו. ולס הייתה הסמכות לדון בתביעה. סקוט טען כי לבית המשפט סמכות כשמדובר במקרה בין מדינתי – התובע אזרח מיזורי, והנתבע אזרח מדינת ניו יורק. סנפורד טען כי מאחר שסקוט הוא שחור, הוא אינו אזרח מיזורי ולכן לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה. ולס דחה את הטענה וקבע כי אף אם לסקוט אין זכויות מלאות או זכויות פוליטיות, עדיין שערי בית המשפט פתוחים בפניו להגיש תביעה לבית המשפט הפדרלי.
• המשפט - סנפורד הודה כי "הניח ידיו לפעמים על סקוט ומשפחתו" (היכה את סקוט ומשפחתו, בלשון נקייה) ובכך הודה בעובדות התביעה, אולם טען כי זכותו החוקית לעשות כל שהוא רוצה ברכושו – וסקוט ומשפחתו היו רכושו הפרטי. במאי 1854 דנו המושבעים במצבו החוקי של סקוט, וקבעו (ככל הנראה לאור החלטת בית המשפט העליון של מדינת מיזורי) כי סקוט הוא עבדו של סנפורד.

ההליך בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות הצדדים

בשלב זה של ההליכים לא יכלה משפחת בלאו לממן את ההליכים המשפטיים של סקוט, אולם מונטגומרי בלייר, עורך דין ידוע מוושינגטון הסכים לקחת על עצמו את ניהול התיק בלא תשלום (פרו בונו). התנועה למלחמה בעבדות לא תמכה בהליכים המשפטיים משום שלא האמינה כי בית המשפט העליון ישנה את החלטת בית המשפט הפדרלי המחוזי. בדצמבר 1854 ערער סקוט על החלטת בית המשפט המחוזי הפדרלי לבית המשפט העליון של ארצות הברית, בטענה כי השופט ולס שגה בהפנותו את שאלת החירות של סקוט לחבר מושבעים. בית המשפט קבע את התיק לדיון בדצמבר 1855, ושמע את טענות הצדדים בפברואר 1856. הדיון, שנמשך ארבעה ימים (דבר מקובל באותה עת) התמקד בשאלה האם שחורים יכולים להיות אזרחי ארצות הברית, האם הקונגרס יכול לאסור על עבדות בטריטוריות השונות של ארצות הברית, והאם פשרת מיזורי הייתה חוקתית. לאחר דיונים בין השופטים, הם דחו את הכרעתם וביקשו מהצדדים לטעון בשתי שאלות נוספות:

1. האם הייתה סמכות לבית המשפט הפדרלי לדון במקרה?
2. האם פסק הדין ניתן בשל טעות פרוצדורלית.

הצדדים טענו לשאלות אלה בדצמבר 1856.

התכתבות עם נשיא ארצות הברית ביוקנן

לאחר הבחירות שנערכו בשנה זו, שבהן נבחר ג'יימס ביוקנן, פנה הנשיא הנבחר לחברו, שופט בית המשפט העליון ג'ון קטרון, ושאל האם המשפט יוכרע לפני השבעתו של הנשיא במרץ. ביוקנן קיווה כי הכרעת השופטים תסיים את המחלוקת הפוליטית במדינה בשאלת העבדות. ביוקנן גם לחץ על השופט גרייר (שופט ממדינה צפונית) לתמוך בשופטים הדרומיים ולקבוע כי סקוט הוא עבד, כדי ליצור מראית עין שההחלטה ניתנה משיקולים שאינם מדינתיים – אלא משיקולים משפטיים בלבד. תכתובות אלה בין הרשות המבצעת והרשות השופטת, בהן רשות אחת מנסה להשפיע על השנייה, הן כיום בלתי חוקיות.

הכרעת הדין

פסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ב-6 במרץ 1857. דעת הרוב בפסק הדין הייתה זו של נשיא בית המשפט העליון טוני, אליו הצטרפו חמישה שופטים, חמישה מן התומכים בדעת הרוב היו תושבי מדינות הדרום ובעלי עבדים בעצמם. השופט נולסון הסכים עם טוני בדעת יחיד נפרדת, מאחר שהסכים לתוצאה אך לא להנמקות. השופטים קרטיס ומק'לין התנגדו.

שאלת זכות העמידה

השאלה הראשונה שבה דן בית המשפט העליון הייתה שאלת זכותו של סקוט לעתור לבית משפט. פסקה 1 לסימן 3 לחוקת ארצות הברית קובעת כי "לרשות השופטת תהא סמכות... על סכסוכים... בין אזרחים של מדינות שונות...". בית המשפט קבע כי סקוט אינו אזרח של מדינה ועל כן אין סמכות לבית המשפט לדון בתביעה שלו. אף אם מדינה מסוימת מעניקה אזרחות לשחורים על פי חוקיה היא וחוקת המדינה, אין היא יכולה לזכותם באזרחות לצורך המשפט הפדרלי וחוקת ארצות הברית. משום כך, נקבע כי אין משמעות להחלטת מיזורי להכיר בסקוט כאזרח המדינה.

בית המשפט קבע כי מנסחי החוקה ראו את השחורים כשייכים ל:

"גזע נחות יותר, ובכלל בלתי ראויים להיות קשורים לגזע הלבן, בין אם בקשרים חברתיים ובין אם בקשרים פוליטיים. השחורים הם כה נחותים שאין להם זכויות שהאדם הלבן צריך בכלל להתחשב בהן."

דעת הרוב של בית המשפט הציגה בפסק הדין את "האסון" שיקרה אם יכירו בסקוט כאזרח:

"ינתן לבני הגזע הכושי (negro) הזכות לעבור ממדינה למדינה לפי רצונו, חופש דיבור בציבור ובמקומות פרטיים, כפי שיכול אזרח חופשי לבן, הזכות להתוועד באופן ציבורי ולדון בנושאים פוליטיים, והזכות לשאת נשק."

השופט קרטיס, בדעת המיעוט שלו, התנגד לקביעה זו וטען כי שחורים רבים היו אזרחים במדינות ניו המפשייר, מסצ'וסטס, ניו יורק, ניו ג'רזי וקרוליינה הצפונית בעת ההצבעה על קבלת החוקה ואישורה במדינות אלה.

דיון בשאלת העבדות

על אף שבית המשפט קבע כי אין לו סמכות לדון במקרה, הוא המשיך לדון בשאלה האם סקוט אדם חופשי. בית המשפט קבע כי סקוט הוא עבד, אף שהתגורר במדינת מינסוטה שבה העבדות אסורה.

לפי פסק הדין, פשרת מיזורי הייתה בלתי חוקית מאחר שלקונגרס אין סמכות חקיקה בטריטוריות השונות. כמו כן קבע בית המשפט כי פשרת מיזורי היא חוק בטל, מהיותה סותרת את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, ופוגעת בחופש הקניין של בעלי העבדים. לדברי בית המשפט, לא ייתכן שאדם יאבד את רכושו (העבד) רק בשל מעבר למדינה חופשית. בית המשפט הוסיף וקבע – אף שהדבר לא הועלה כלל על ידי הצדדים ולא נדון בפניו – שלבתי המחוקקים של הטריטוריות השונות אין סמכות לקבוע כי העבדות אסורה בתחום הטריטוריה. בהחלטתו בעניין סקוט, ביטל בית המשפט חוק של הקונגרס וקבע כי החוק הוא בלתי חוקתי וסותר את החוקה. הייתה זו הפעם השנייה בתולדות ארצות הברית שבה בית המשפט הפעיל ביקורת שיפוטית וביטל חוק. הפעם הקודמת אירעה 54 שנים קודם לכן בפסק דין מרבורי נגד מדיסון.

השופט קרטיס התנגד לקביעת בית המשפט בדעת מיעוט. לדבריו, מרגע שקבע בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בתביעה, החלטותיו בהמשך הן אוביטר דיקטום (אמרות אגב). השופטים קרטיס ומק'לין התנגדו גם לביטולה של פשרת מיזורי, בטענה שאיש מהחקלאים במדינות לא התנגד לפשרה (המונעת מהם יכולת להשתמש בעבדים) וכן לא התנגדו לצו הצפון מערבי האוסר על עבדות וקדם לפשרת מיזורי, ועל כן אין זה הזמן לבטלה.

השלכות המשפט

משמעות ביטולה של פשרת מיזורי הייתה הרחבת העבדות לכל המדינות והטריטוריות של ארצות הברית, מן הבחינה הפוליטית ההחלטה סתמה את הגולל על כל אפשרות לפשרה כיוון שלפי ההחלטה, הבעלות על עבדים היא זכות מוגנת בחוקה שאינה מוגבלת לאזור מסוים. טוני האמין כי ההחלטה תסיים את המחלוקת הפוליטית בנושא העבדות, אולם למעשה פסק הדין הביא לתוצאה הפוכה: התגברות העוינות למוסד העבדות, פיצולה של המפלגה הדמוקרטית, הקמת המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית ובהמשך, לעלייתו לשלטון של לינקולן, מתנגד העבדות, שבחירתו הביאה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. מתנגדי העבדות חששו שבמקרה ויגיע מקרה נוסף בפני בית המשפט העליון יקבע השופט טוני כי גם חוקי המדינות החופשיות בצפון, האוסרים עבדות בתחומם, הם בלתי חוקתיים ובטלים לאור החוקה. אברהם לינקולן התייחס לסוגיה זו במסגרת עימותי לינקולן-דאגלס בספרינגפילד, ב-17 ביוני 1858:

"אם תחברו שנים ועוד שניים, תראו כי לא ירחק היום ותצא החלטה מאת בית המשפט העליון המצהירה כי חוקת ארצות הברית אינה מתירה למדינות לאסור עבדות בתחומיה... בעודנו עולים על יצוענו וחולמים כי אנשי מיזורי עומדים להצביע על הפיכת מדינתם למדינת חופש, אנו עלולים לקום בבוקר לגלות כי מדינת אילינוי הפכה למדינת עבדות."

בניו של פטר ברלו, המעביד של סקוט, העניקו לו ולמשפחתו את חירותו ב-26 במאי 1857. סקוט נפטר שנה מאוחר יותר, ב-17 בספטמבר 1858.

אזכורים מאוחרים של פסק הדין

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית הביע הנשיא ג'ורג' ווקר בוש את עמדתו כי הוא יבחר לבית המשפט העליון שופטים דווקניים הנותנים פירוש מצמצם ומילולי לחוקה בעת פרשנותם את החוקה, והזכיר את פסק דין דרד סקוט כמקרה שבו הביעו השופטים את דעותיהם האישיות ולא פירשו את החוקה. בדבריו אלו התכוון בוש לבחירת שופטים אשר ימנעו מאקטיביזם שיפוטי. פסק דין דרד סקוט הוא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי, אך גם פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ופסק דין רו נגד וייד הם פסקי דין אקטיביסטיים. כוונתו של בוש, ככל הנראה, הייתה לרמוז למתנגדי ההפלות בארצות הברית כי ימנה שופטים שיבטלו את פסק דין רו נגד וייד המאפשר הפלות בארצות הברית.

קישורים חיצוניים

• פסק דין דרד סקוט נ. סנדפורד באתר Findlaw

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34221176פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד