הצטננות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דלקת חריפה של הלוע העליון והאף
nasopharyngitis
נגיף הקורונה, האחראי לחלק מהתחלואה בהצטננות
נגיף הקורונה, האחראי לחלק מהתחלואה בהצטננות
נגיף הקורונה, האחראי לחלק מהתחלואה בהצטננות
קישורים ומאגרי מידע
DiseasesDB 31088
MeSH C08.730.162
MedlinePlus 000678
סיווגים
ICD-10 J00

הצטננות (Common Cold - התקררות, צינון, צננת), או בשמה המדעי דלקת חריפה של הלוע העליון והאף (Acute Nasopharyngitis), היא מחלה נגיפית קלה ומידבקת של דרכי הנשימה העליונות (האף, הגרון, בית-הקול וקנה-הנשימה).[1] תסמיניה כוללים, בין השאר: התעטשויות, נזלת, גודש באף, דמעות, שיעול, גרון צורב, כואב או מלא ליחה, כאב ראש, חום ועייפות. החולים עשויים לחוש גם צמרמורות.

ככלל, הצטננות נמשכת כשבעה ימים בממוצע, ואילו שיעול עם כיח או נזלת יכולים להימשך עד שלושה שבועות. הצטננות היא המחלה האנושית הנפוצה ביותר. בממוצע, שיעור ההידבקות של מבוגרים עומד על 2-4 הידבקויות בשנה, ובקרב הילדים בגיל בית-הספר אף עד 12 פעמים בשנה. ישנן אוכלוסיות בהן שלוש הידבקויות ומעלה בשנה הן מקרה שכיח. ילדים ומטפליהם חשופים יותר למחלה, כנראה בעקבות הדוחק האנושי הרב בבתי-הספר ויעילות ההדבקה בתוך המשפחה.

ההצטננות נמנית עם משפחת הזיהומים של דרכי הנשימה העליונות (הכוללת, בין השאר - ברונכיטיס, סינוסיטיס ולרינגיטיס). ישנה נטייה בציבור הרחב לבלבול בין הצטננות לשפעת, זיהום אחר של דרכי הנשימה העליונות, שתסמיניהם דומים. אולם בדרך כלל, תסמיני ההצטננות קלים יותר מתסמיני השפעת. תסמיני השפעת נבדלים מתסמיני ההצטננות במיוחד בעלייה מהירה של חום הגוף (קדחת), צמרמורות, כאבי שרירים ותשישות, תסמינים שמופיעים בצורה קלה יותר בהצטננות. עם זאת, הבחנה מדויקת בין השתיים אפשרית רק באמצעות בדיקות רפואיות שונות. בעוד ההצטננות עצמה אינה מסכנת חיים ברוב רובם של המקרים, הרי שסיבוכיה, דוגמת דלקת ריאות, עלולים לעשות כן.

בניגוד לאמונה הרווחת, מדענים גילו שזנים חדשים של הנגיף עשויים להיות קטלניים בעבור ילדים וקשישים. אומנם תמותה ישירה מהצטננות נדירה למדי, ושיעורה עומד רק על אחד למיליון בקרב נסיינים בריאים, אך היא אינה בלתי אפשרית. המוות שכיח הרבה יותר עקב סיבוכים בקרב האוכלוסיות הפגיעות: ילדים, קשישים, ואלו המצויים בתקופת התאוששות שלאחר ניתוח.

פתולוגיה

הלוע העליון הוא אתר ההידבקות המרכזי.

המחלה נגרמת על ידי מספר רב של נגיפים (בעיקר רינו-וירוסים, נגיפי קורונה וגם סוגים מסוימים של אקו-וירוסים, פארא-מיקסו-וירוסים וקוקסאקי-וירוסים) המזהמים את מערכת דרכי הנשימה העליונות. תוארו בספרות הרפואית כמה מאות של נגיפים הגורמים להצטננות, ולנגיפים ישנה היכולת להתפתח, כך שפיתוח תרופה אינו נראה באופק. הלוע העליון הוא מוקד הזיהום.

העברה

הנגיפים מועברים מאדם לאדם בשתי דרכים: היעילה ביותר היא על ידי מגע גופני: הסובל מהצטננות מוחה את אפו ואז לוחץ את ידו של אדם אחר, המשפשף בתורו את עיניו, אפו או פיו. ישנו שיעור הידבקות נמוך יותר אך משמעותי משאיפת טיפות זערוריות הנובעות משיעול או מהתעטשות.[2] נגיפים מידבקים של הצטננות עשויים להוותר לזמן מה על חפץ שיד אדם נגעה בו, דוגמת ידית של דלת או עגלת קניות.

הנגיף מנצל את הזרם השופע של הנזלת, ההתעטשויות והשיעול כדי להדביק את האדם הבא, עוד לפני שמערכת החיסון מביסה אותו. התעטשות פולטת ריכוז גדול הרבה יותר של 'ענן' נגיפי מאשר שיעול. ה-'ענן' בלתי נראה בחלקו ונושר בקצב איטי מספיק בשביל להוותר באוויר במשך שעות - כאשר חלק מגרעין הטיפות הזערוריות מתאדה ומשאיר באוויר "תא טיפתי" קטן הרבה יותר ובלתי נראה למעשה.

טיפות זערוריות מהתעטשות, שיעול או מגע גופני יכולות לשרוד במשך שעות על פני משטחים, אם כי פחות נגיפים יכולים לשרוד על פני משטחים נקבוביים כגון עץ או מגבון נייר מאשר על משטחים לא-נקבוביים כמו מתכת. החולה מידבק במיוחד במשך שלושת ימי המחלה הראשונים. אף על פי כן, קיום התסמינים אינו הכרחי להיתכנות העברה או השרה של הנגיף, משום שבקרב אחוז מסוים מהנשאים חסרי התסמינים ישנם ריכוזי נגיפים בספוגיות האף, וככל הנראה הם שומרים על ריכוזים נמוכים מספיק של הנגיף מכדי שיגרמו לתסמינים.

מנגנון ההידבקות

הנגיף חודר לתאי הציפוי הפנימי של הלוע העליון (האזור שבין האף והגרון), ומשכפל את עצמו במהירות. ככלל, נקודת הכניסה העיקרית היא האף, אך היא יכולה גם להיות העיניים (במקרה שכזה הדליפה לתוך הלוע העליון תעבור דרך תעלת הדמע). כמו כן, גם הפה משמש כנקודת כניסה לחיידקים, ויש להימנע מנשיקה עם אדם חולה, או נגיעה בפה עם הידיים.

הנגיף חודר את דופן התא על ידי היקשרות לקולטני ICAM-1 המצויים בתאים אלה. הנוכחות של ICAM-1 קובעת האם תא יזדהם אם לאו. ריכוז הנגיף יכול להיות מושפע ממגוון רחב של גורמים, בהם נזלת אלרגית וגורמי גירוי אחרים כמו הרינווירוסים עצמם. קולטני ה-ICAM-1 היו מוקד מחקר עיקרי במסגרת המאמצים לפתח תרופות נגד הצטננות.

תסמינים

בין שליש למחצית האנשים הנחשפים לנגיף ההצטננות נדבקים ממנו;[3] שלושה-רבעים מהם מראים תסמינים, בדרך כלל התסמינים מתחילים יומיים עד ארבעה ימים לאחר ההידבקות הראשונית, אך יכולים להתחיל אף תוך 16 שעות מרגע ההדבקות. ככלל, הצטננות מתחילה בגרון כואב בלי כל חסימה נשימתית. תסמינים מאוחרים יותר נובעים ממנגנוני ההגנה של הגוף בפני הנגיף - התעטשויות, נזלת ושיעול. השיעול מסלק את הפולשים שעה שהדלקת מושכת ומפעילה את התאים החיסוניים. מספר סוגי הצטננות עשויים אפילו לגרום לצוואר נוקשה במקצת ולכאבי-ראש קלים עד חמורים עם חום נמוך בחלק מהמקרים.

ההבדל בין הצטננות לשפעת

יש הבדל בתסמינים של הצטננות ושפעת. ההצטננות כאמור נגרמת על ידי וירוסים רבים שאין נגדם טיפול חיסוני. לעומת זאת שפעת נגרמת על ידי וירוסים ספציפיים ממשפחת ה-Influenza שרק נגדם מכוון החיסון העונתי. אנשים שמפתחים הצטננות לאחר חיסון שפעת חושבים שהחיסון לא היה יעיל, דבר שמשפיע על החלטתם לקבל חיסון בשנה הבאה. להלן השוני בתסמינים:

  • התפתחות התסמינים - בהצטננות היא הדרגתית. בשפעת היא מידית.
  • חום - בהצטננות חום תקין בדרך כלל או יכול להגיע עד 38 מעלות צלזיוס. בשפעת הוא מעל 38 ויכול להגיע עד 40.
  • כאבי ראש ושרירים - שכיחים וקשים יותר בשפעת.
  • כאב גרון - שכיח בעיקר בהצטננות
  • עייפות וחולשה - קשים יותר בשפעת.
  • נזלת ועיטוש - שכיחים יותר בהצטננות
  • שיעול - בשפעת השיעול יבש ומחמיר עם התפתחות המחלה. בהצטננות השיעול יותר ליחתי.

לאחר ההצטננות, החולה מפתח חסינות בפני הנגיף המסוים שגרם לה. חסינות זו מהווה הגנה חלקית בלבד נגד סוגים רבים אחרים של נגיפי הצטננות. החולה, לפיכך, יכול בקלות רבה להידבק בנגיף אחר של הצטננות.

סיבוכים

חיידקים הנמצאים אצל כל אדם בדרכי הנשימה עשויים לנצל את המערכת החיסונית המוחלשת במהלך ההצטננות ולגרום לזיהום מקביל. דלקת האוזן התיכונה (בקרב ילדים) וסינוסיטיס חיידקית הם זיהומים מקבילים נפוצים. הסבר אפשרי לזיהומים מקבילים אלה הוא הנשיפה החזקה של האף המזרימה את נוזלי האף אל תוך אזורים אלה.

הדרך הטובה ביותר לנשוף באף היא לשמור על שני הנחיריים פתוחים בעת הנשיפה ולנגבם במקום לכסותם לגמרי, באופן שיאפשר ללחץ להתפזר באופן חלקי. העושים כן יפחיתו את הלחץ שאחרת יתנקז אל האוזניים או הסינוסים.

מניעה

הדרך הטובה ביותר להימנע מהצטננות היא להימנע ממגע קרוב עם החולים בה; לרחוץ ידיים בקביעות וביסודיות; כן יש להימנע מנגיעה בפנים. לסבונים אנטי-בקטריאליים אין כל השפעה על נגיף ההצטננות - הפעולה הפיזית של רחיצת היד היא שמסירה את חלקיקי הנגיף מן העור.[4][5]

בשנת 2002, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ה-CDC, המליץ על ג'ל על בסיס-אלכוהול לרחיצת ידיים כאשר אי אפשר להשתמש במים בסבון. אולם, כבכל רחצה, ג'ל-אלכוהולי אינו מספק הגנה שאינה בת-חלוף מהזדהמות מחדש של הידיים.

ההצטננות נגרמת על ידי מגוון רחב של נגיפים, העוברים מוטציה בתדירות גבוהה במהלך שכפולם, מה שגורם לנגיפים המשתנים בקביעות. משום כך, קשה לפתח חיסון למחלה זו וכיום אין בנמצא חיסון כזה. עם זאת, מספר ניסיונות לפתח חיסון למחלה נמצאים בשלבי מחקר.[6]

טיפול

משום שאין כל תרופה מקובלת שהוכח רפואית שביכולתה ליירט ישירות את גורם המחלה, אין בנמצא תרופה להצטננות. הטיפול מוגבל לטיפול תומך בלבד, קרי, הפחתת עוצמת וקיצור משך קיום התסמינים. מטרה הטיפול היא לתת לחולה נוחות מרבית ולצמצם את הסיבוכים ואת מחלות המשנה המזיקות. הטיפול האמין ביותר הוא שילוב של נוזלים והרבה מנוחה.

ההצטננות מוגבלת, איננה מתפשטת אל כל מערכות הגוף, ובדרך כלל מטופלת ביעילות בידי המערכת החיסונית של הגוף. בתוך מספר ימים, המערכת החיסונית מתחילה לייצר נוגדנים מותאמים לנגיף הפוגע היכולים למנוע מהנגיף לתקוף תאים. בנוסף, כחלק מהתגובה החיסונית של תאי הגוף, כדוריות הדם הלבנות (לאוקוציטים) משמידות את הנגיף בעזרת בליעתו בידי התאים הלבנים הזוללים (פגוציטים) והורסות תאים נגועים כדי למנוע את המשך שכפול הנגיף. בקרב אנשים בריאים, שמערכת החיסון שלהם איתנה, ההצטננות מסתיימת תוך שבעה ימים בממוצע.

אנטיביוטיקה

אנטיביוטיקה היא גורם תרופתי הפעיל נגד חיידקים ולא נגד נגיפים. לפיכך, אנטיביוטיקה אינה יכולה לפגוע בנגיפי ההצטננות ולרפאה. עם זאת, ביכולתה של האנטיביוטיקה לטפל בסיבוכים של הצטננות, אשר נגרמים על ידי זיהומים חיידקיים שמתיישבים בגוף. סיבוכים חיידקיים אפשריים של הצטננות הם לדוגמה דלקת ריאות, סינוסיטיס או דלקת האוזן התיכונה.

למחלות אלו קיימים תסמינים מעבר לתסמינים הרגילים של הצטננות, כגון, במקרה של סינוסיטיס, מופיע כאב בפנים ואין שיפור לאחר שבוע של צינון. בעזרת ייעוץ רפואי ניתן בדרך כלל לשלול סיבוכים אלו. פעמים רבות סיבוכים אלו יכולים להירפא מעצמם, לכן ישנם מקרים של דלקת אוזן תיכונה או של סינוסיטיס שעבורם ניתן להסתפק בהמתנה ולא להתחיל בטיפול אנטיביוטי.

טיפול באנטיביוטיקה להצטננות עשוי לגרום לנזקים, משום שהוא עשוי לקדם התפתחות של חיידקים העמידים בפני אנטיביוטיקה, ועשוי להתאפיין בתופעות לוואי כגון תגובות אלרגיות לאנטיביוטיקה או שלשולים הנגרמים מהפרת האיזון הנורמלי של חיידקים במעיים.[7] לכן, מתן אנטיביוטיקה לטיפול בהצטננות ללא כל סימן לכך כי ישנה התפתחות של זיהום חיידקי, עלול לגרום לנזק ואין בו תועלת. למרות זאת, בישראל עדיין נפוץ השימוש המיותר באנטיביוטיקה לטיפול בהצטננות, שניתנה גם ללא הופעה של סימנים להסתבכות.

טיפולים תומכים להקלת התסמינים

הגם שאין בנמצא מרפא מוכח להצטננות, ישנם מספר טיפולים יעילים, שבמקום לטפל בזיהום הנגיפי, מתמקדים בהקלת התסמינים. בעבור חלק מהאוכלוסייה, הצטננות אינה אלא אי-נוחות זמנית והם יכולים להמשיך בעיסוקיהם היומיומיים עם חוסר נוחות נסבל. יש לאזן אי-נוחות זו מול המחיר ותופעות הלוואי האפשריות של התכשירים, ואפילו, אף שהדבר לא הוכח מדעית, מול האפשרות שבדכאם את תגובות הגוף שנועדו להילחם במחלה, מקלי התסמינים עשויים להאריך את ההצטננות.

טיפולים מקובלים כוללים: משככי-כאבים כמו אספירין או פרצטמול, כמו גם גרסאות מקומיות המכוונת כלפי הגרון (המגיעות בדרך-כלל בצורת לכסניות), נוגדי-גודש אפיים דוגמת פנילפרין ואוקסימטזולין המפחיתים את הדלקת בתעלות האף על ידי כיווץ כלי הדם שבהם, מכייחים (המדכאים את רפלקס השיעול של המח על ידי דילול הליחה שבריאות).

הדור הראשון של האנטי-היסטמינים כגון ברומפניראמין, כלורפניראמין, דיפנהידראמין וקלמסטין (המצמצמים את הפרשות בלוטות הריר ובכך נאבקות בתופעת האף הסתום/המנוזל, אך גם גורמים לישנוניות). לדור השני של האנטי-היסטמינים אין השפעה משמעותית על הצטננות.

סביבה לחה וחמה וצריכת נוזלים רבה, במיוחד חמים, עשויה להקל על התסמינים במידת-מה. תרופות-סבתא ידועות הן תה קמומיל, לימון או שורש זנגביל ומרק עוף, (הם ככל הנראה עובדים לפחות באופן חלקי על ידי הרגעת דרכי הנשימה המגורות עם אדיהם, והרגעת הגרון עם הנוזל החם, על אף שצריכת אוכל מזין היא מומלצת לבריאות באופן כללי), תערובות רפואיות למיניהן, קומפרסים חמים, רטיות חרדל, מיץ תמרים חם, לקריצה וטמגוזקה. אכילת מזון חריף עשויה לעזור להפחתת גודש, אך גם עשויה לגרות את הגרון המגורה גם כך. קפה, או מרכיבו הפעיל, קפאין, הוכח כבעל יכולת לשפר את מצב-הרוח והתפקודים השכליים במהלך זיהום ברינוווירוס.

מרק עוף נחשב במיוחד זה מכבר לתכשיר מקובל לטיפול בתסמיני ההצטננות (ובעת העתיקה, למגוון רחב של מחלות ומכאובים); ואף באחרונה מערך-ניסויים מדעי אישש במידת מה אמונה זו, בגלותו כי התערובת המסוימת של ויטמינים וחומרים מזינים במרק העוף המסורתי, עשויה להאט את הפעילות של כדוריות לבנות מסוימות. לכך יש השפעה נוגדת-דלקות שעשויה, יש לשער, להוביל להקלה זמנית בתסמיני המחלה. מחקר זה התפרסם בשנת 2000 בכתב-העת המדעי Chest.[8]

תרופות סבתא אחרות כוללות גרגור ושטיפת האף עם מי-מלח. תמיסת מלח חזקה מפחיתה את הנפיחות בגרון וברקמות האף על ידי אוסמוזה. ריכוז הסלין הגבוה מושך נוזלים מחוץ לתאים דרך הקרום שלהם. דבר זה מסייע בהפחתת הגירוי בגרון ויכול לנקות את תעלות האף ולהקל על הנשימה מבלי להצטרך לתרופות. יש להעדיף שימוש במלח נטול-יוד. ליוד יש טעם מר והוא עשוי לגרות את רקמות האף. שיטה נפוצה לשטיפת הגתות (הסינוסים) היא שימוש בכלי-חרס של ג'אלה-נטי, שיטת היוגה ההודית העתיקה. אולם, גם ספל גמיש או בקבוק התזה לגתות יעבדו היטב.

טיפול משלים

שאיפת אדים (אינהלציה)

ישנם דיווחים של אנשים על כך ששאיפת אדי מים חמים, אדי מי-ברז חמים, מכשיר אדים או מכשיר אינהלציה למשך חמש עד חמש-עשרה דקות יכולה לרפא או להגביל באופן משמעותי את תחולת התסמינים של ההצטננות. ייתכן שדיווחים אלה מבוססים על העובדה שרינווירוס אינו יכול לשרוד בטמפרטורות גבוהות יותר ממספר דקות. בשל חולשה זו, רינווירוס מזהם את הקרומיות החיצוניות של הגרון והגתות (סינוסים), בהן הוא אינו נחשף לחום הגוף הרגיל. שאיפת אדים חמים עשויה לחשוף חלקים ניכרים מריכוזי הנגיפים לחום רב. ככלל, 'טיפול' זה נעשה על ידי שפיכת מי-ברז חמים לקערה גדולה, הנחת מגבת על הראש כדי ליצור מרחב סגור בין הפנים והמים, ושאיפה באיטיות של האוויר החם/הקיטור. ניתן להוסיף לטיפול מעט מלח או כמה טיפות של שמן אקליפטוס לימוני להגברת האפקט. זהירות רבה נדרשת על מנת להימנע מכוויות בגתות ובגרון.

אכיניציאה

על-אף שמחקרים מדעיים נערכו על האכיניציאה, יעילותה לא הודגמה. ניסוי קליני עם ביקורת-עמיתים שהתפרסם בכתב-העת לרפואה של ניו-אינגלנד הגיע למסקנה הבאה:

תמציות שורש אכיניציאה אנגוסטיפוליה, לבדן או בשילוב עם גורמים נוספים, אינן בעלות השפעה בעלת חשיבות קלינית על זיהום ברינווירוס או על המחלה הקלינית הנגרמת על-ידו.

למרות זאת השימוש באכינצאה נפוץ מאוד לטיפול בהצטננות ויש להזהר ולהגביל את השימוש באכיניציאה לשבועיים בלבד. כמו כן לאכינצאה עשויות להיות תגובות בין-תרופתיות שליליות באנשים הנוטלים הרבה תרופות באופן כרוני.[9]

ויטמין C

פרסומים בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים העלו את האפשרות שמינונים גבוהים של ויטמין סי עשויים למנוע כמו גם להפחית את חומרת ומשך תסמיני ההצטננות.[10] תומך ידוע בתאוריה זו היה חתן פרס נובל לינוס פאולינג, שקרא בפומבי לצרוך מינונים גבוהים של ויטמין סי למניעת הצטננות.[11] בשנת 1970 הוא כתב את רב-המכר "ויטמין סי וההצטננות". ניתוח מקיף של מכלול הפרסומים המדעיים באותו הנושא עד לאותה העת שהתפרסם בשנת 2005 נתגלה שוויטמין סי הפחית את שיעור התחלואה בהצטננות ב-50% בשישה ניסויים קליניים על נסיינים חולים, אך למינון יומי של 200 מ"ג לא הייתה כל השפעה על שיעור ההידבקות בהצטננות בקרב אנשים רגילים. תוסף מזון רגיל של ויטמין סי הפחית את התמשכות תסמיני ההצטננות בקרב ילדים ב-14% ובקרב מבוגרים ב-8%.[12]

ממצאים על ניסויים תרפויטים במינונים הנמוכים מ-6 גרם ליום היו סותרים. עבודה משנת 2006 בחנה ביסודיות את המידע הרפואי הקיים לגבי ניסויים, ניתוחי-מידע, בעיות ותולדות המחקר בוויטמין סי באריכות.[13] העבודה קוטלת ניתוחי-מידע קודמים רבים בשל שגיאות שהשפיעו על המדיניות הציבורית וספרי הדרכה לרופאים מובילים רבים. העבודה מעלה את האפשרות שמינונים תרפויטים של ויטמין סי להקלת זיהומים נשימתיים וקבוצות אוכלוסייה מסוימות שעשויות להרוויח מהתוסף, מצדיקים מחקרים נוספים. העבודה משנת 2006 גם מעלה את האפשרות שקיום מחקר כפול-סמיות במינונים של 6 גרם ליום ומעלה של ויטמין סי עשוי להיות קשה מיסודו משום שהנסיינים מתחילים לחוש בשוני מחברי קבוצת הפלצבו.

"הקרן לוויטמין סי" ממליצה על מינון התחלתי של עד 8 גרם ויטמין סי כל 20–30 דקות[14] במטרה להביא להשפעה כלשהי על תסמיני הצטננות שכבר החלה. רוב המחקרים מראים השפעה מועטה עד אפסית של מינונים כמו 100 עד 500 מ"ג ליום, הנחשבים ל"קטנים" בידי התומכים בוויטמין סי. חשוב לזכור, זמן מחצית החיים של הפלזמה של מינון גבוה של ויטמין סי מעבר לרף הבסיס, נשלט בידי ספיגה חוזרת של הכליות, הוא בערך 30 דקות,[15][16] מה שמרמז על האפשרות שברוב המחקרים על מינונים גבוהים היו פגמים מתודולוגיים ולפיכך ניתן היה לצפות מראש שהם לא יניבו מסקנות חיוביות ביחס להשפעות ויטמין סי. ניסויים קליניים בתוספי מזון הנלקחים בזמנים קצובים במשך היום, הנצפים על קרקע פרמקולוגית להיות יעילים, נחזו לעיתים נדירות בלבד בספרות הרפואית.

מכיוון שוויטמין סי הופך לחומצה אוקסלית בגוף, ישנם מדענים שהעלו את האפשרות שמינונים גבוהים עשויים לתרום להתפתחות אבנים בכליות. השערות שכאלו לא הוכחו בצורה חד-משמעית עד כה, להבדיל מגורמים אחרים לאבנים בכליות שזוהו בוודאות.[17]

משרד החקלאות האמריקאי ממליץ על תצרוכת יומית מזערית של בין 75 ל-90 מ"ג ויטמין סי למבוגרים ו-120 מ"ג לאמהות מניקות,[18] בעוד שהוועדה האירופאית לבריאות ולהגנת הצרכן ממליצה על מינון מזערי של 60 מ"ג לכל אדם בוגר.[19]

תכשירי אבץ

נעשו מספר ניסויים קליניים לבחינת יעילות האבץ, בחלקם נראתה השפעה ובחלקם האחר - לא.[20]

ניתוח של שישה ניסויים קליניים משנת 1997 העלה את המסקנה כי

על אף מספר רב של מחקרים בתצורה אקראית, הראיות ליעילות לכסניות מלחי אבץ להפחתת משך ההצטננות, עדיין חסרות.

— [21]

סקירה מדעית משנת 1999 של כלל המאמרים שפורסמו בעניין עד לאותה העת הניבה את המסקנה הבאה:

ככלל, התוצאות מעלות את האפשרות שטיפול בלכסניות אבץ לא קיצר את משך הופעת תסמיני ההצטננות. ראיות להשפעת לכסניות אבץ לטיפול בהצטננות אינן חד-משמעיות. בהינתן פוטנציאל הטיפול לפיתוח תופעות-לוואי, השימוש בלכסניות אבץ לטיפול בתסמיני הצטננות ראוי להמשך חקירה.

— Marshall I. 1999. Zinc for the common cold. The Cochrane Database of Systematic Reviews]

סקירה מדעית נוספת של ג'ורג' אבי משנת 2004, בה נבחן הרכבה הכימי של התמיסה של כל נוסחאות לכסניות האבץ שנבדקו בשנים 1984-2004, הראתה תגובה בעלת משמעות סטטיסטית למינון מסוים של אבץ יוני, להבדיל מאבץ כללי.[22] אולם, אבי והלקומב כשלו בניסיונם מ-2006 להראות השפעה כלשהי של תרסיס לאף של אבץ גלוקונאט, ובעקבות זאת העלו את ההשערה שלכסניות לגרון עשויות בכל זאת להיות יעילות, בניגוד לתרסיסי אף.[23]

ישנו חשש מסוים באשר למידת הבטיחות בשימוש ארוך-טווח בתכשירים לטיפול בהצטננות בקרב אומדן משוער של 25 מיליון בני-אדם החולים בהמוכרומטוזיס הטרוזיגוטית ("סוכרת ברזל", במופע של גן רצסיבי, נסגן).[24] סיבה נוספת לדאגה בשימוש במינון גבוה של אבץ במשך למעלה משבועיים היא בריחת נחושת המובילה לאנמיה.

הגם שתפוצתם רחבה והם זוכים לפרסום רב בארצות הברית, מידת הבטיחות והיעילות של תכשירי אבץ לא הוערכה או אושרה על ידי מנהל המזון והתרופות, ה-FDA, וסיכוייהם נמוכים להביא לתועלת כלשהי נגד הצטננות בשל סילוק האבץ היוני דרך חומצות מזון (חומצה ציטרית, אבסורבית וגליצין). כתוצאה מכך, "מרפא להצטננות" בשימוש בלכסניות מלח אבץ בלי חומצות מזון נוספות[25] אינו בנמצא משיקולי שיווק, ולא משיקולים מדעיים. בבריטניה, שירות הבריאות הלאומי הכניס את לכסניות האבץ לרשימת טיפולים שאינם מומלצים לשימוש.[26]

"מרפא ההצטננות של זיקם" הוא ג'ל אפי המכיל אבץ גלוקומאט "להפחתת התמשכות תסמיני ההצטננות וחומרתם." מחקר משנת 2000 על הג'ל האפי רמז לכך שאם יינטל בתוך 24 שעות מהתפרצות תסמיני ההצטננות, הוא יכול לקצרם במידה משמעותית. בהשוואת סף ה-50% (נקודת-הזמן בה אחוז החולים המדווחים על קיום תסמינים ירד אל מתחת ל-50%), קבוצת האבץ הגיעה לסף ה-50% בתוך יומיים בעוד שלקבוצת הפלצבו הדבר לקח 9 ימים.[27]

מחקר משנת 2002 גייס חולים שחוו תסמיני הצטננות במשך 24-48 שעות (בכך, מעבר לחלון ההזדמנויות המומלץ) ומצא שזמן החציון לגמר ההצטננות היה עדיין קצר במידה משמעותית, כיומיים, בקרב קבוצת האבץ בהשוואה לקבוצת הפלצבו.[28] תביעה נגד החברה המייצרת את "מרפא ההצטננות של זיקם" שהוגשה על ידי אנשים שטענו שהג'ל האפי גרם להם לאובדן חוש הריח[29] הסתיימה בהסדר פיצויים מחוץ לכותלי בית המשפט בגובה של 12 מיליון דולר, מבלי שהחברה תיטול על עצמה את האחריות למקרים.[30]

מחקר מטא-אנליזה משנת 2010 העלה שחולים שנטלו אבץ בלכסניות או בסירופ בתוך 24 שעות מהופעת תסמיני ההצטננות, סבלו מחומרת תסמינים פחותה וממשך מחלה קצר יותר בהשוואה לחולים שלא השתמשו בתכשירים אלה.[31]

טיפולים ניסיוניים

תרופות אנטי-ויראליות (נוגדות נגיפים)

חברות התרופות וירופארמה בע"מ ושרינג-פלאו נמצאות בתהליכי פיתוח של תרופה נוגדת-נגיפים המכוונת כלפי פיקורנאוירוסים, הנגיפים הגורמים לרוב מקרי ההצטננות. פלצונאריל (Pleconaril) הוכחה כבעלת יעילות בצורתה הניתנת דרך הפה, אך היא גורמת לתופעות-לוואי חמורות הנסבלות בקושי ואין בהן כדי להצדיק את השימוש בתרופה למחלה זו, לדעת הממסד הרפואי. שרינג-פלאו מפתחת נוסחה תוך-אפית שאולי יהיו לה תופעות-לוואי מועטות יותר.

אינטרפרון

אינטרפרון, חלבון טבעי המופק על ידי תאי המערכת החיסונית, אפשרי לשימוש אפי במינונים נמוכים. במזרח אירופה, רוסיה ויפן נעשה בו שימוש דרך קבע כשיטה למניעה וטיפול במחלות נגיפיות של דרכי הנשימה דוגמת הצטננות או שפעת, על אף שיעילותו לא הוכחה. גלולות המכילות אינטרפרון נחקרות כעת כדרך חלופית לנטילתו.

השפעות על החברה

ההצטננות משפיעה על שיעורי הנוכחות בבתי הספר ועשויה לגרום לאובדן ימי עבודה, הגורמים להפסד כלכלי לא מבוטל לחברה. בנוסף, סכום כסף גדול מוצא בכל שנה על תרופות ללא מרשם וטיפולים ביתיים.

ד"ר א. מרק פנדריק, חוקר באוניברסיטת מישיגן, פרסם בשנת 2003 מחקר על השפעות ההצטננות בארצות הברית. המחקר גילה שההצטננות מביאה ליותר ממאה מיליון ביקורי רופא בשנה בעלות שמרנית של כ-7.7 מיליארד דולר לשנה. יותר משליש מהחולים שפגשו ברופא קיבלו מרשם לאנטיביוטיקה, מה שלדברי פנדריק, לא רק שגורם להוצאה כספית מיותרת, אלא גם בעל השלכות כחסינות מפני אנטיביוטיקה בשל שימוש-יתר בתרופות שכאלה.

המחקר הראה שהאמריקאים הוציאו כ-2.9 מיליארד דולר בשנה על תרופות ללא מרשם ועוד כ-400 מיליון דולר על תרופות מרשם להקלת התסמינים. בנוסף, הסובלים מהצטננות הוציאו כ-1.1 מיליארד דולר בשנה על מספר המוערך ב-41 מיליון מרשמי אנטיביוטיקה, על אף העובדה שברובם המוחלט של המקרים, בהם גורם המחלה הוא נגיפי, לתרופה אין שום השפעה בכלל.

המחקר מדווח על מספר המוערך ב-189 מיליון ימי לימודים שאובדים בכל שנה כתוצאה מהצטננויות. בנוסף על כך, הורים מפסידים כ-126 מיליון ימי-עבודה בשנה כדי להישאר בבית ולדאוג לילדיהם החולים. אם מחברים זאת למספר ימי העבודה האובדים בשל הידבקות עובדים, הרי שההפסד הכלכלי הכולל לחברה כתוצאה מההצטננות עובר את ה-20 מיליארד דולר בשנה. בבריטניה, הפסדים של 67,692,708.08 לירות שטרלינג נגרמו בשל ימי-עבודה שאבדו עקב הידבקות ברינווירוס, אחד מנגיפי ההצטננות.

מחקרים הראו ששיעור הנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהן החולות בהצטננות גבוה מהמצופה, יש המייחסים זאת לקרבתן הרבה לפעוטות, שכאמור לעיל, שיעורי ההידבקות שלהם גבוה במיוחד, או להשפעות הורמונליות על ריריות האף.[32]

היסטוריה

תופעת ההצטננויות קיימת החל משחר ההיסטוריה, והייתה ידועה עוד בימי מצרים עתיקה; היו בה הירוגליפים שייצגו את השיעול וההצטננות. הרופא היווני היפוקרטס נתן תיאור של המחלה במאה החמישית לפני ספירת הנוצרים. ההצטננות הייתה ידועה גם בקרב האצטקים ובני המאיה. תערובת של צ'ילי, דבש וטבק הייתה טיפול אצטקי מקובל להצטננויות.

במאה השמונה-עשרה, ג'ון וסלי חיבר ספר על ריפוי מחלות; הוא כלל עצות נגד אמבטיה קרה, בהצהירו שצמרמורות גורמות להצטננות. חיבור זה הודפס בתפוצה המונית במאה התשע-עשרה. ספר אחר מאת ויליאם בוצ'ן במאה השמונה-עשרה גם-כן ציין את הרגליים והבגדים הרטובים כגורמי ההצטננות.

הרעיון לפיו סוכני-זיהום מיקרוסקופיים גורמים למחלה עלה לראשונה רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. בתחילה, חיידקים נחשדו כגורמים להצטננות, וחיסונים הופקו בהתבסס על תאוריה זו; רופאים עוד רשמו אותם בשנות החמישים של המאה העשרים.

נגיפים תוארו כבר בתחילת שנות התשעים של המאה התשע עשרה: סוכנים זיהומיים כה קטנים עד שהם יכולים לעבור דרך כל המסננים ואינם נראים אפילו תחת עדשת המיקרוסקופ. בשנת 1914, ואלטר קרוס, פרופסור בלייפציג שבגרמניה, הראה שנגיפים הם הגורמים להצטננות: הפרשות האף של סובל מנזלת דוללו, סוננו והוכנסו לתוך אפיהם של מתנדבים, מה שגרם לתחלואה בקרב מחציתם. ממצאים אלה לא התקבלו על ידי קהילת החוקרים, עד שהניסוי בוצע בשנית בשנות העשרים של המאה העשרים, בידי אלפונס דוצ'ז, בתחילה בשימפנזים, ואחר-כך במתנדבים אנושיים, בתצורת סמיות כפולה. אף על פי כן, בשנת 1932 ספר לימוד חשוב על ההצטננות פרי עטו של דייוויד תומסון עדיין הציג את החיידקים כגורם המחלה הסביר ביותר.

בבריטניה, יחידת ההצטננות הוקמה בידי מועצת המחקר הרפואי בשנת 1946. היחידה עבדה עם מתנדבים שנדבקו במגוון נגיפים. הרינווירוס התגלה שם. בשנות החמישים המאוחרות של המאה העשרים, חוקרים הצליחו לגדל את אחד מנגיפי ההצטננות. בתרבית רקמה, משום שהוא לא גדל בביצי תרנגולות מדושנות, השיטה בה השתמשו לגידול נגיפים רבים אחרים. בשנות השבעים של המאה העשרים, יחידת ההצטננות הראתה שטיפול באינטרפרון במהלך תהליך הדגירה של הרינווירוס יוצר הגנה מסוימת כנגד המחלה, אך לא הייתה אפשרות לפתח כל טיפול תרופתי. היחידה נסגרה בשנת 1989, רק שנתיים לאחר שהיא הציגה את יתרונות גלולות האבץ כטיפול וטיפול מונע להצטננות הנגרמת על ידי רינווירוס.[33]

"הצטננות" כשם לא הולם

במקור, המונחים הצטננות, התקררות או צינון התייחסו ל"מצב של התקררות" ממש כמו 'מצבים' של חום, קור, יובש ורטיבות שתיאר גלנוס, הרופא-הקדמון מאנטוליה, אך האקלים הוא רק גורם עקיף וזרז להידבקות בנגיף ואינו הסיבה לה. הצטננויות אכן נפוצות יותר בחורף, ואקלים קר עשוי להגביר את סיכון ההידבקות בכך שהוא גורם לאנשים להימצא במקומות שאינם מאווררים כיאות ובקרבת אנשים הנגועים בנגיף, אך גורם ההידבקות היה ונותר נגיפי. אלרגיות מסוימות, זיהומים חידקיים של דרכי הנשימה ואפילו שינויי אקלים עשויים לגרום לתסמינים דמויי-הצטננות שנמשכים מספר ימים.

ההידבקות בנגיף ההצטננות משפיעה על תהליך יצירת החום של הגוף. דבר זה גורם לאנשים לקשור רעדות לאחר המחלה למצבים בהם הם היו חשופים לקור המעצים רעדות (למשל, שיער רטוב, המתנה ממושכת בתחנת האוטובוס וכדומה). קישור זה עוזר להפיץ את המיתוס.

אם מזג אוויר קר היה אכן בעל השפעה ישירה על מידת התפשטות ההצטננות, היה דבר זה מתגלם בהשוואת שיעורי ההידבקות בין אנשים החיים באזורים חמים (כארצות הקרובות לקו המשווה), אך מחקרים שנעשו בשנות השישים של המאה העשרים לא גילו כל עלייה בשיעורי ההידבקות בקרב אנשים החיים באזורים קרים.[34]

לא ידוע חד משמעית אם מזג אוויר קר או אקלים לח יכולים להשפיע על ההעברה בדרכים אחרות, למשל על ידי השפעה על המערכת החיסונית, ריכוז קולטני ה-ICAM-1, או פשוט על ידי הגברת הכמות והתדירות של פליטת הנזלת ומגע היד בפנים. הדרך הבטוחה ביותר היא להימנע ממגע עם אנשים חולים והעצמים בהם הם נוגעים, כמו גם לשמור על מערכת החיסון בכושר מרבי על ידי שינה מספקת, צמצום מתחים, צריכת מאכלים מזינים והימנעות מצריכת אלכוהול מופרזת.

בניסוי שזכה לפרסום רב, חוקרים במרכז להצטננות של אוניברסיטת קרדיף ניסו להדגים כיצד טמפרטורת גוף נמוכה עשויה להוביל לפגיעות גבוהה יותר לזיהום נגיפי.[35] הם הראו שלקבוצה קטנה של אנשים שישבו עם רגליהם בתוך מים קרים למשך כעשרים דקות כל יום במשך שבוע היה סיכוי של אחד לשלושה לפתח תסמיני הצטננות במהלך אותו השבוע, בעוד שבקרב קבוצת הביקורת שלא נחשפה לקור שיעור התסמינים עמד על אחד לעשרה בלבד (הסתברות זו תואמת לסיכוי של 1 ל-239 לעבור שנה מבלי להצטנן כלל, לעומת כ- 1 ל-1.4 מיליארד מול קבוצת טובלי הרגלים).[36]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • פני דוונפורט, משה פרנקל (עורך מדעי) ויהודה עופר (מתרגם), שפעת והצטננות: המדריך המלא לטיפול יעיל, כתר הוצאה לאור֝, 1997.
  • ליליאן בר-נע ואברהם זמיר, כיצד לחסל נזלת?, בן-ארצי את זמיר הוצאה לאור, תשנ"ו.
  • עירא כהנמן, שימוש בתרופות נגד הצטננות, הוצאת מאגנס, 1981-התשמ"א.
  • אורה שובל סודאי ואלון מוזס (יועץ מדעי),‫ אמא, כואב לי הגרון! : כל מה שרציתם לדעת על דלקת הגרון ומחלת הלב והמפרקים הנגרמים על ידי חיידק הסטרפטוקוקוס ("החיידק הטורף"), אסטרולוג הוצאה לאור, 2002.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הצטננות
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: צנון

הערות שוליים

  1. ^ הצטננות מהי?
  2. ^ Tyrrell DA, Ann. Rev Microbiology 1988 42 35-47
  3. ^ Jackson GG et al, AMA Arch Intern. Med 1958 101 267
  4. ^ Canadian Health Network - The importance of handwashing for your health
  5. ^ Integrative Healthcare Studies Archive, 04 Oct 2006
  6. ^ הסוף לממחטות? על פיתוח חיסון נגד צינון, באתר מדעת
  7. ^ שלשולים הקשורים באנטיביוטיקה, מערכת הבריאות של אוניברסיטת מישיגן, 26.11.06
  8. ^ Chest, volume 118, pages 1150-1157: “Chicken Soup Inhibits Neutrophil Chemotaxis In Vitro”
  9. ^ רונלד ב. טרנר, רודולף באואר, קארין וולקארט, תומאס האסלי, ג' דייוויד גנגמי, "הערכה של אכיניציאה אנגוסטיפוליה בזיהומים לצורכי-מחקר ברינווירוס". כתב-העת לרפואה של ניו-אינגלנד, גיליון 353 (4): עמודים 341-348.
  10. ^ Irwin Stone, The Healing Factor: Vitamin C Against Disease, Chapter 12
  11. ^ Pauling L, The Significance of the Evidence about Ascorbic Acid and the Common Cold, Proc Natl Acad Sci U S A. 1971 November; 68(11): 2678–2681
  12. ^ Douglas RM, Hemila H (2005). "Vitamin C for preventing and treating the common cold". PLoS Med 2 (6): e168; quiz e217. PMID 15971944
  13. ^ Hemilä H., "Do vitamins C and E affect respiratory infections?" Univ. of Helsinki, Dissertation, Faculty of Medicine, Dept. of Public Health. 2006.
  14. ^ Vitamin C as a cold cure Vitamin C Foundation
  15. ^ Padayatty SL et al, "Vitamin C Pharmacokinetics: Implications for Oral and Intravenous Use," Ann Intern Med. 2004 Apr 6;140(7):533-7
  16. ^ Researchers Question Government Recommended Daily Allowance (RDA) for vitamin C, PR Web, July 7, 2004
  17. ^ What About Vitamin C and Kidney Stones?
  18. ^ http://www.iom.edu/Object.File/Master/21/372/0.pdf
  19. ^ http://www.food.gov.uk/multimedia/pdfs/vitaminc.pdf
  20. ^ Hulisz, D.T. Zinc and the Common Cold: What Pharmacists Need to Know
  21. ^ Jackson JL, Peterson C, Lesho E (1997). "A meta-analysis of zinc salts lozenges and the common cold". Arch Intern Med 157 (20): 2373-6. PMID 9361579
  22. ^ Eby GA (2004). "Zinc lozenges: cold cure or candy? Solution chemistry determinations". Biosci Rep 24 (1): 23-39. PMID 15499830
  23. ^ Ineffectiveness of zinc gluconate nasal spray and zinc orotate lozenges in common-cold treatment: a double-blind, placebo-controlled clinical trial.
  24. ^ Barton JC, Bertoli LF (1997). "Zinc gluconate lozenges for treating the common cold". Ann Intern Med 126 (9): 738-9. PMID 9139564
  25. ^ U.S. Patent 5,409,905, Cure for Common Cold, G.A. Eby, 1995
  26. ^ PRODIGY Guidance - Common cold
  27. ^ http://www.zicam.com/pdf/Zinc_nasal_gel_treatment_common_cold_symptoms.pdf
  28. ^ http://www.zicam.com/pdf/ClevelandClinicZicamStudy.pdf
  29. ^ http://www.homeowatch.org/legal/zicam.html
  30. ^ http://www.zicamsideeffects.com/claim/zicam-suit.html
  31. ^ תמצית המחקר אודות הקשר בין צריכת אבץ לבין הפחתת חומרת תסמיני הצטננות ומשכה. בעברית.
  32. ^ NIAID, 2004
  33. ^ Al-Nakib W, Higgins PG, Barrow I, Batstone G, Tyrrell DA, Prophylaxis and treatment of rhinovirus colds with zinc gluconate lozenge, J Antimicrob Chemother. 1987 Dec;20(6):893-901.
  34. ^ "להצטנן" המפנה לה. פ. דאולינג בכתב-העת האמריקאי לגהות, 1958 (גיליון 68, עמודים 659-65) ולר. ג'. דוגלס הבן בכתב-העת לרפואה של ניו-אינגלנד, 1968, המאמר נכתב בידי ד"ר גייב מירקין, אוגוסט 2005
  35. ^ "חולצות-בטן מסכנות את בריאות הנערות, חדשות הבי. בי. סי., 21.12.2005
  36. ^ "מדוע ילדים מתעבים לבישת מעילים", הרדיו הציבורי הלאומי של ארצות הברית, 02.02.06


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33033623הצטננות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הצטננות&oldid=1977499"