ניוטון בייקר
 | |||||||
| לידה |
3 בדצמבר 1871 מרטינסבורג, וירג'יניה המערבית, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 בדצמבר 1937 (בגיל 66) שייקר הייטס, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ניוטון דיל בייקר | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות לייק ויו, קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ניוטון דיל בייקר הבן (באנגלית: .Newton Diehl Baker Jr; 3 בדצמבר 1871 – 25 בדצמבר 1937) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי. בין השנים 1912 – 1915 הוא כיהן כראש עיריית קליבלנד ובין השנים 1916 – 1921 כמזכיר המלחמה של ארצות הברית, תקופה בה הוא ניהל את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה.
בייקר נולד במרטינסבורג, וירג'יניה המערבית. לאחר סיום לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וושינטון ולי, הוא פתח משרד עורכי דין בקליבלנד. הוא היה בעל ברית פרוגרסיבי דמוקרטי של ראש העיר טום ל. ג'ונסון. בייקר שימש כיועץ המשפטי של העיר בין השנים 1901 – 1909 וב-1912 הוא נבחר כראש העיר. בתפקיד זה הוא שאף לרפורמות בתחבורה הציבורית, בשיפור מצבם של בתי החולים ולשיפור חזות העיר. בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית תמך בייקר בוודרו וילסון, וסייע לו לזכות בקולותיהם של חברי המשלחת מאוהיו. לאחר תום כהונתו כראש העיר, קיבל בייקר מינוי כמזכיר המלחמה בממשלו של הנשיא וילסון. הוא היה אחד הג'ורג'יסטים הבולטים שמונו למשרה בקבינט של וילסון.
בייקר ניהל את השתתפותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הוא בחר בגנרל ג'ון פרשינג לפקד על חיל המשלוח של ארצות הברית, והוא עמד על כך שהוא יפעל כיחידה עצמאית. ב-1921 הוא סיים את כהונתו ושב ל-BakerHostetler, משרד עורכי הדין שהוא היה שותף להקמתו. הוא היה מעורב בתיק "הכפר אוקליד נגד חברת הנדל"ן אמבלר", תיק בו הוא ייצג את חברת הנדל"ן ושהיה ציון דרך שמיסד חוקתית את חוקי יעוד הקרקע. הוא היה תומך נלהב של חבר הלאומים ובמהלך שנות ה-20 הוא המשיך לדחוף להשתתפותה של ארצות הברית בארגון. מ-1928 הוא שימש כחבר בבית המשפט הקבוע לבוררות בהאג. בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית ב-1932 הוא היה מועמד לנשיאות, אך המפלגה בחרה בפרנקלין דלאנו רוזוולט.
ראשית חייו
ניוטון דיל בייקר נולד ב-3 בדצמבר 1871 במרטינסבורג, וירג'יניה המערבית כבנם של ניוטון דיל בייקר האב ושל מרי אן (לבית דוקהארט) בייקר. סבו, אליאס בייקר, היה תומך נלהב של האיחוד. מנגד, אביו התגייס לצבא הקונפדרציה ושירת שם בחיל הפרשים, נפצע ונפל בשבי. לאחר שובו הביתה ב-1865 הוא קיבל תואר מבית הספר לרפואה אוניברסיטת מרילנד ועבד כרופא במרטינסבורג עד למותו ב-1906.[1]
בייקר למד בבתי הספר שבמרטינסבורג עד לשנתו השנייה בבית הספר התיכון וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון של הכנסייה האפיסקופלית שבאלכסנדריה, וירג'יניה.
ב-1892 סיים בייקר את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם הוא היה חבר באחוות "פי גמא דלתא". הוא נכח בהרצאותיו של וודרו וילסון ששימש שם כפרופסור אורח באותה תקופה.[2] ב-1894, לאחר שקיבל את התואר מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וושינגטון ולי,[3] הוא ניסה במשך שנה להקים משרד עורכי דין במרטינסבורג ואז היה למזכירו האישי של האחראי על הדואר של ארצות הברית, ויליאם ל. וילסון, ששירת בחיל הפרשים של הקונפדרציה עם אביו של בייקר.[2] הוא נשאר בוושינגטון די. סי. עד יוני 1897, אז יצא לחופשה באירופה ושב למרטינסבורג. בינואר 1899 הוא היה לשותף זוטר במשרד עורכי הדין "פורן, מק'טיגן ובייקר" בקליבלנד.[4]
קריירה פוליטית בקליבלנד
כאשר עבר בייקר לקליבלנד, הייתה אהדתו נתונה למפלגה הדמוקרטית. הוא תמך במה שהיה קרוי "הדמוקרטים של הזהב" (אנ') ובמצע שלהם בנוגע לתקן הזהב, סחר חופשי ורפורמות בשירות הציבורי.[5] הוא זכה לקריירה משפטית מוצלחת והיה מעורב בפוליטיקה המקומית. הוא סייע למועד הדמוקרטי טום ל. ג'ונסון להיבחר כראש עיריית קליבלנד ותחת חסותו הוא החל את הקריירה הציבורית שלו. ג'ונסון היה תומך נלהב של הפילוסופיה הכלכלית שנקראה ג'ורג'יזם ובייקר נחשף לגישותיו הפוליטיות והיה בעצמו לג'ורג'יסט.[6] הוא סייע לג'ונסון במאבקיו נגד המונופולים של התשתיות העירוניות, לדוגמה, חברת החשמליות העירונית בבעלותו של מארק האנה, כך זכה בייקר לאהדה בקרב תושבי קליבלנד.
לאחר ששימש כיועץ המשפטי של עיריית קליבלנד בין השנים 1901 – 1909, הוא נבחר ב-1911 כראש העיר.[7] כנבחר ציבור האינטרס הראשי של בייקר היה לחבר את העיר לרשת החשמל, לבצע רפורמות במערכת התחבורה הציבורית, לבצע שיפורים בבתי החולים ולדאוג לשיפור חזות העיר.[8] הוא תמך מאוד בקולג' קליבלנד, כיום חלק מאוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב. פסגת הישגיו כראש העיר הייתה העברת תיקון בנוגע לממשל עצמי בחוקת אוהיו, שאושר במשאל עם ב-1912. תיקון זה העניק לקליבלנד את הזכות לקבוע את זכויותיה ולנהל את ענייני העיר ללא מעורבות המדינה.[9]
כאשר היה בייקר פעיל מטעמו של וודרו וילסון בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה בבולטימור ב-1912 הוא נחשב למועמד אפשרי לסגנות הנשיא. בייקר ווילסון הכירו עוד בימיהם בג'ונס הופקינס בשנות ה-90 ובייקר לקח חלק חשוב במהלך תהליך בחירתו של וילסון כמועמד לנשיאות באמצעות הבטחת קולותיהם של הנציגים מאוהיו.[10] וילסון רצה להביא עמו את בייקר לוושינגטון, אך אף על פי שהוא הציע לו את המשרה פעמיים, בייקר דחה את ההצעה למשרת מזכיר הפנים בתקופת הכהונה הראשונה של וילסון כנשיא.
ב-1916, לאחר תום כהונתו כראש עיריית קליבלנד, פתח בייקר עם שנים שותפים את משרד עורכי הדין BakerHostetler.
מזכיר המלחמה
כאשר ארצות הברית שקלה אם להיכנס למלחמת העולם הראשונה, נקב הנשיא וילסון בשמו של בייקר לתפקיד מזכיר המלחמה, שכן בייקר היה מקובל הן על התומכים והן על המתנגדים לכניסה למלחמה. תפקיד זה הצריך גם מומחיות משפטית בשל תפקידה של מחלקת המלחמה בניהול הפיליפינים, תעלת פנמה ופוארטו ריקו. הניו יורק טיימס כינה אותו "תומך נלהב" של הנשיא. בגיל 44, היה בייקר לצעיר חברי הקבינט.
אחד ההיסטוריונים תיאר את יחסיו של בייקר עם הצבא:
כאזרח של האזרחים, בייקר ראה בצבא כצורך, אך לא הייתה לו מחויבות כלפי לובשי המדים, הוא לא חש שום רגשות כלפיהם ולא היו לו חלומות של תהילה. ...ביום בו הנשיא וילסון הכריז על מינויו של בייקר למזכיר המלחמה, הוא הודה בבורותו בענייני צבא. "אודה בכנות", הוא אמר לעיתונאים, "איני יודע דבר על תפקיד זה". אך הייתה לו מחשבה חדה ואנליטית ומיומנות מנהלית ניכרת.[11]
כמזכיר המלחמה, ניהל בייקר את השתתפותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה בשנים 1917 ו-1918, כולל הנהגת גיוס החובה ברמה הלאומית. בייקר בחר בגנרל ג'ון פרשינג לעמוד בראש חיל המשלוח של ארצות הברית. בסיועו של בייקר, הפך הנשיא וילסון את חיל המשלוח לכוח לחימה עצמאי שהיה שותף של מדינות ההסכמה שלחמו נגד מעצמות המרכז, במקום לעשות שימוש בכוחות האמריקאים ככוח תגבור לצבאותיהם של בריטניה וצרפת כפי ששאפו ממשלותיהם. באחת מפגישותיו עם ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', אמר לו בייקר ש"אם נחפוץ לקבל עצה בנוגע למי שיפקד על צבאותינו, נבקש אותה. אך עד אז אנו לא זקוקים לכך מאף אחד, וממכם הכי פחות".
לעיתים הוא הותקף על ידי אנשי הצבא המקצועיים שסברו שהוא בלתי כשיר לתפקידו או שבעמקי ליבו הוא פציפיסט. בייקר אמר: "אני פציפיסט בכל ליבי, ואני מוכן להילחם על כך".[12]
שנותיו האחרונות
לאחר תום כהונתו כמזכיר המלחמה, שב בייקר למשרד עורכי הדין שלו.
במשך כמה שנים הוא היה תומך מוביל בהשתתפותה של ארצות הברית בחבר הלאומים.[13]
ב-1922 פרסמה האנציקלופדיה בריטניקה מאמר קצר על חייו של בייקר בו נמתחה עליו ביקורת קשה. בין השאר נכתב עליו "לעיתים קרובות הועלתה נגדו האשמה בפציפיזם ובאופן כללי הקריירה שלו כמזכיר המלחמה זכתה לגינויים בכל רחבי ארצות הברית".
בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית ב-1924, במהלך דיון על מצע המפלגה, היה בייקר התומך הראשי בנוסח שמחייב את המפלגה לחברותה של ארצות הברית בחבר הלאומים. לאחר שלא נחל הצלחה בוועדת המצע, שדחפה לנוסח על פיו יערך משאל עם בנושא, הוא העלה את הנושא במליאת הוועידה.
אף על פי שלא היה לו סיכוי לזכות בתמיכת הנציגים בעמדתו, הוא נשא נאום שהיה שיאה של הוועידה, "נאום פוליטי בפסגתו": "על לפי העיתונאים, גברים ונשים בכל מקום פרצו בדמעות. היה זה ביצוע מבריק, רגשי וגובל בהיסטריה". הוא העלה את הזיכרונות על וילסון, שנפטר חמישה חודשים קודם לכן ופילל לשובה של האידאולוגיה הוילסונית:
בשדות הקרב של אירופה סגרתי את עיניהם של החיילים האמריקנים במדים שגססו... והם היו נפלאים ואדירים. מעולם לא התלוננו, מעולם לא התחרטו, מוכנים להמשיך רק אם שני דברים יקרו: אחד, שאמם תדע שהם מתו בגבורה, והשני שמישהו יבנה על סמך גבורתם מקדש קבוע לשלום...
ואני נשבעתי למחויבות למתים, שבאותה עת ולאחר מכן, ביום ובלילה, בכנסייה, בכינוסים פוליטיים, בכיכר השוק, בכוונתי להרים את קולי תמיד עד אשר הקרבתם אכן לא תהיה לשווא...
שירתי את וודרו וילסון במשך חמש שנים. הוא ניצב מול כיסא הכבוד שאת אישורו הוא קיבל. כשהוא מביט עלינו מלמעלה, אני אומר לו: "עשיתי כמיטב יכולתי. אני עושה זאת כעת. אתה עדיין מוביל את נשמתי. אני חש את נשמתך באופן מוחשי כאן". הוא ניצב כאן, באמצעות קולי החלש, נוכחותו היא לא הדמות הצולעת, המכווצת והרצוצה שראיתי לאחרונה, אלא זו של מנהיג המפואר שניצב כאן, שעושה שימוש בי לומר לכם. "הצילו את האנושות, בצעו את חובתה של אמריקה"
כאשר תמה מגבלת עשרים הדקות של בייקר הקהל שאג לו להמשיך. לאחר שעה הוא ירד מדוכן הנואמים לקול תשואות אדירות. נואמים שניסו לדבר כנגדו זכו לקריאות בוז. ועדיין ההצבעה הסופית הייתה נגדו בפער של יותר מקול אחד או שניים.
בהמשך הוועידה הוא הציג את מושל אוהיו לשעבר, ג'יימס מידלטון קוקס כמועמד המועדף של המדינה.
ב-1928 מינה הנשיא קלווין קולידג' את בייקר כחבר בבית המשפט הקבוע לבוררות בהאג, וב-1935 הוארכה כהונתו שם בשש שנים נוספו ת על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. ב-1929 מינה הנשיא הרברט הובר את בייקר כחבר בוועדת ויקרשאם שעסקה בסוגיות הקשורות לאכיפת החוק, פעילות פלילית, אלימות משטרתית וחוק היובש.[14]
בייקר המשיך להיות פעיל במפלגה הדמוקרטית וב-1932 הוא נחשב לבעל סיכוי רציני כמועמד לנשיאות. הוא דחה את ההצעה, אך המשיך לעבוד מאחורי הקלעים בתקווה להיבחר אם לא יעלה בידיו של רוזוולט לקבל את מועמדות המפלגה.
בייקר ייצג את בעלי הקרקע בבית המשפט העליון בתיק "הכפר אוקליד נגד חברת הנדל"ן אמבלר", שהיה ציון דרך שמיסד חוקתית את חוקי יעוד הקרקע.[15]
החל משנת 1918 היה בייקר חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס וב-1928 נשקלה מועמדותו לנשיא המוסד.
חייו האישיים
ב-5 ביולי 1902 נשא בייקר לאישה את אליזבת לאופולד, מרצה בווילסון קולג' שבפנסילבניה. לשניים נולדו שתי בנות ובן. ניוטון בייקר נפטר מדימום מוחי בשייקר הייטס שבאוהיו ביום חג המולד, 25 בדצמבר 1937. הוא נטמן בבית הקברות לייק ויו שבקליבלנד.
הנצחתו
במהלך מלחמת העולם השנייה נבנתה בפנמה סיטי שבפלורידה ספינה מסדרת אוניות ליברטי שנקראה לזכרו SS Newton D. Baker.[16]
ב-1957 בנתה אוניברסיטת וסטרן ריזרב את בניין ניוטון ד. בייקר על שמו. הבניין שימש לצרכים כלליים ככיתות לימוד ומשרדים ונהרס בנובמבר 2004.
מעונו בשכונת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, ידוע כיום כ"בית ניוטון ד. בייקר, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בשנתיים שלאחר רצח קנדי התגוררו בבית זה אלמנתו ג'קלין קנדי ושני ילדיה קרוליין וג'ון ג'וניור.[17]
משרד עורכי הדין שהוא ייסד, BakerHostetler (אנ'), פעיל עד היום והוא נמנה בין משרדי עורכי הדין הגדולים בארצות הברית.[18]
שמו של בייקר הונצח בשם בית ספר תיכון בקולומבוס, ג'ורג'יה ובשם בית ספר לאומנויות בקליבלנד. בניין מעונות סטודנטים באוניברסיטת המדינה של אוהיו נקרא על שמו ב-1940.[19] כמו כן נקרא על שמו גם בניין מעונות באוניברסיטת וושיגטון ולי. בית חולים בעיר הולדתו, מרטינסבורג, נקרא בעבר על שמו של בייקר ועדיין תושבי המקום מכנים אותו בשם זה.
קישורים חיצוניים
- Adler, Jessica L.: Baker, Newton D., in: 1914-1918-online. International Encyclopedia of the First World War.
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- Baker, Newton D. Frontiers of freedom (1918) (ספר פרי עטו) (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Craig, Douglas B. Progressives at War: William G. Mcadoo and Newton D. Baker, 1863-1941. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2013, pp. 19-20.
- ^ 2.0 2.1 Craig, Douglas B. Progressives at War: William G. Mcadoo and Newton D. Baker, 1863-1941. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2013, p. 21.
- ^ Washington and Lee School of Law, Distinguished Alumni.
- ^ Craig, Douglas B. Progressives at War: William G. Mcadoo and Newton D. Baker, 1863-1941. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2013, p. 23.
- ^ Craig, Douglas B. Progressives at War: William G. Mcadoo and Newton D. Baker, 1863-1941. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2013, p. 23.
- ^ Dawley, Alan. Changing the World: American Progressives in War and Revolution. Princeton, N.J: Princeton University Press, 2003, p. 121.
- ^ Baker, Newton Diehl - The Encyclopedia of Cleveland History
- ^ Wilson, Richard L. American Political Leaders. New York: Facts on File, 2002, p. 25.
- ^ Home Rule - The Encyclopedia of Cleveland History
- ^ O'Brien, Steven, Paula McGuire, James M. McPherson, and Gary Gerstle. American Political Leaders: From Colonial Times to the Present. Santa Barbara, Calif: ABC-CLIO, 1991, p. 18.
- ^ DR. JAMES P. TATE Lt Col, USAF, Retired, The Army and Its Air Corps - Army Policy toward Aviation - 1919–1941, Air University Press, Maxwell Air Force Base, Alabama, June 1998, p. 3.
- ^ Duane C. S. Stoltzfus, Pacifists in Chains: The Persecution of Hutterites during the Great War, JHU Press, 2013, p. 55.
- ^ On League of Nations
- ^ "Captioned photo of Wickersham Commission". Library of Congress.
- ^ "Village of Euclid v. Ambler Reality Co. - The Encyclopedia of Cleveland History".
- ^ Maritime Administration. "Newton D. Baker". Ship History Database Vessel Status Card. U.S. Department of Transportation, Maritime Administration.
- ^ "National Register of Historic Places Inventory-Nomination: Newton D. Baker House / Newton D. Baker - Jacqueline Kennedy House". National Park Service.
- ^ אתר המשרד
- ^ מידע על הבניין
.svg)
27143857ניוטון בייקר
- מזכירי המלחמה של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וודרו וילסון
- פוליטיקאים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
- עורכי דין אמריקאים
- ראשי עיריות בארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1932
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1928
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1924
- בוגרי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
- שופטי בתי דין בין-לאומיים
- אמריקאים שנולדו ב-1871
- אמריקאים שנפטרו ב-1937