ג'ון רולינס
 | |||||||||||
| לידה |
13 בפברואר 1831 גלינה, אילינוי, ארצות הברית | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1869 (בגיל 38) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||||
| שם מלא | ג'ון אהרון רולינס | ||||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
ג'ון אהרון רולינס (באנגלית: John Aaron Rawlins; 13 בפברואר 1831 – 6 בספטמבר 1869) היה קצין בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית וחבר בקבינט של נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט. כמי שהיה איש סודו של גרנט במשך שנים, שימש רולינס כאיש מטהו במשך כל המלחמה, עלה עד דרגה ייצוגית של מייג'ור גנרל והיה מגינו הראשי של גרנט כנגד ההאשמות בשתיינות. כאשר נבחר גרנט לנשיאות, מונה רולינס למזכיר המלחמה של ארצות הברית.
רולינס היה אדם שבנה את עצמו ושהתגבר על רקע של משפחה ממעמד כלכלי ירוד, על חינוך לקוי ועל העדרו של אביו, שהיה מכור לשתייה, מחייו. לאחר שלמד משפטים, התקבל רולינס ב-1854 ללשכת עורכי הדין ופתח משרד לעריכת דין בגלינה, אילינוי. בפרוץ מלחמת האזרחים הוא היה חבר בפלג הצפוני של המפלגה הדמוקרטית. כנואם בולט, הוא נשא נאומים בולטים בעד שמירת שלמותו של האיחוד כאשר החלו מעשי האיבה ועד מהרה הוא היה לידיד קרוב של גרנט, תושב גלינה בעצמו, בוגר האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, שלחם במלחמת ארצות הברית-מקסיקו ושירת בצבא במשך 11 שנים. רולינס שיכנע את גרנט לגייס פלוגת מיליציית מתנדבים מקומית ולשלוח אותם לבירת המדינה, ספרינגפילד כך שהם יצטרפו לכוחות הפדרליים. לאחר שירות קצר במיליציה של אילינוי כקצין גיוס, הוצב גרנט מחדש בצבא ארצות הברית לשירות תחת גנרל ג'ון פרימונט, מפקד צבא האיחוד במערב ארצות הברית. רולינס עצמו התגייס גם הוא לצבא האיחוד ושירת בעיקר כקצין במטהו של גרנט. שלבי הקידום שלו היו קשורים להצלחותיו של גרנט בשדות הקרב וקידומו של גרנט במסגרת צבא האיחוד תחת מנהיגותו של הנשיא אברהם לינקולן. ב-1863 לקה רולינס בשחפת, אך המשיך לשרת במטהו של גרנט במהלך תקופת השיקום.
לאחר ניצחונו של גרנט בבחירות לנשיאות ב-1868 וכניסתו לכס הנשיאות במרץ 1869 הוא מינה את רולינס למזכיר המלחמה. תקופת כהונתו הקצרה של רולינס בתפקיד זה הייתה שנויה במחלוקת. הוא תמך בהתקוממות נגד השלטון הספרדי בקובה, הנהיג מדיניות אנטי-מורמונית בטריטוריית יוטה, וקיצץ בסמכויותיו של גנרל ויליאם שרמן, יורשו של גרנט בתפקיד הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית. מחלת השחפת בה לקה המשיכה להחמיר ובספטמבר 1869, חמישה חודשים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, הוא נפטר. למעט ביוגרפיה אחת שנכתבה אודותיו ב-1916, "חייו של ג'ון א. רולינס" שכתב ג'יימס הריסון וילסון, לא ידוע רבות על חייו הקצרים של רולינס, בעוד שגרנט, ככל הנראה בשל רצונו להגן על שמו הטוב, כמעט ולא הזכיר את רולינס בספר זכרונותיו שפרסם ב-1885. עם מותו של רולינס חדלה התמיכה החזקה בקבינט לטובת עצמאותה של קובה והיא שבה לסדר היום רק בימי מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898.
ראשית חייו
ג'ון אהרן רולינס נולד ב-13 בפברואר 1831 באיסט גלינה שבאילינוי כילדם השני מתוך עשרה של ג'יימס דאוסון ולוביסה קולייר רולינס, שניהם ממוצא אירי-סקוטי שאבותיהם התיישבו במקור במחוז קאלפפר שבוירג'יניה. ג'יימס רולינס היה צאצא של רוברט רולינס שהתיישב במרילנד,[1] והיה חוואי וכורה פחם במיזורי ובאילינוי.[1][2]
ב-1849 היגר ג'יימס רולינס לקליפורניה במהלך הבהלה לזהב ונשאר שם שלוש שנים. בעת העדרו של אביו מהבית, היה ג'ון רולינס לאחראי העיקרי על אמו, אחותו וששת אחיו. דרכו של אביו כמחפש זהב לא צלחה וכאשר הוא שב לביתו הוא הקדיש את זמנו למשפחתו ולחוותו באי-רצון, בעוד שג'ון לקח על עצמו את האחריות כראש המשפחה. רולינס תלה את סגנון חייו חסר הדאגות של אביו וחוסר תשומת לבו למשפחתו בהרגלי השתייה הכבדים שלו. התנהגותו של אביו השפיעה על גישתו ועל חששו מפני אלכוהול והוא הפך למתנגד חריף לשתייה. לדברי ההיסטוריון ברוס קטון, התנזרותו של רולינס מאלכוהול נבעה מאמונתו שאם הוא יצרוך משקה אחד בלבד, הוא לא יהיה מסוגל לעצור.[2]
ראשית חינוכו של רולינס היה דל. הוא ביקר בבתי ספר מקומיים באילינוי ובילה שנה וחצי בקולג' מאונט מוריס שבאילינוי. הוא משך את עין הציבור המקומי בהיותו "אדם שבנה את עצמו",[3] בזכות תקופה של לימוד עצמי בה הוא השלים את המחסור שלו בחינוך פורמלי. לאחר מכן הוא למד משפטים במשרדו של איזק פ. סטיבנס מגלינה וב-1854 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. רולינס פתח שותפות עם סטיבנס ובהמשך עם דייוויד שיאן, שהתלמד אצל רולינס עצמו. מבחינה פוליטית זיהה רולינס את עצמו כחבר המפלגה הדמוקרטית ותמך במסע הבחירות לנשיאות של סטיבן דאגלס.
נישואין, משפחה ובריאותו
ב-5 ביוני 1856 נשא רולינס לאישה את אמילי סמית', בתו של היירם סמית' מגושן, ניו יורק. לזוג נולד בן אחד, ג'יימס, ושתי בנות, ג'ני ואמילי.[2] באוגוסט 1861 הלכה אמילי רולינס לעולמה ממחלת השחפת, זמן קצר לאחר שרולינס החל את שירותו בצבא האיחוד. על פי ברוס קטון, מותה של אמילי הותיר את רולינס עם חשש שיבוא יום וגם הוא יאבד את חייו ממחלה זו.[4] ב-23 בדצמבר 1863 הוא נישא בשנית למרי אמה הרלברט מדנברי, קונטיקט. בחורף אותה שנה פיתח רולינס שיעול כרוני שבהמשך אובחן כשחפת.[5]
מלחמת האזרחים
הנאום בגלינה
לאחר קרב פורט סאמטר שהיה האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, קיימו תושבי גלינה אספה. הנואמים המרכזיים בה היו רולינס וחבר הקונגרס אליהוא וושבורן. רולינס הצהיר הצהרות ברורות עד האיחוד כשאמר: "הייתי דמוקרט כל ימי חיי, אך אין זו יותר שאלה פוליטית. זו פשוט שאלה על קיומה או אי קיומה של ארצנו. העדפתי כל פשרה מכובדת, אך ימי הפשרות חלפו. נותרה לנו רק מטרה אחת. אעמוד לצד דגלה של ארצנו ואפנה לאלוהי המלחמה".[3]
קידומו בצבא האיחוד
ב-1861 לקח רולינס חלק פעיל בארגונו של רגימנט הרגלים ה-45 של אילינוי, זאת בתגובה לקריאתו של הנשיא אברהם לינקולן לגיוסם של 75,000 מתנדבים, וגרנט לקח על עצמו לאמן את הרגימנט. עד מהרה מונה גרנט כמפקד רגימנט חיל הרגלים ה-21 של אילינוי וביקש מרולינס לשמש כשלישו האישי. רולינס נעתר לבקשה וב-30 באוגוסט הוא קיבל מינוי של קצין בדרגת קפטן בצבא הסדיר וכעוזר השליש הראשי לענייני המתנדבים. ב-14 בספטמבר התייצב רולינס במטהו של גרנט בקהיר, אילינוי. מכאן והלאה נותר רולינס לצדו של גרנט והיה הקצין בעל ההשפעה המרובה ביותר במטהו וכן יועצו וידידו הקרוב ביותר. כמו רוב הגברים בתחילת המלחמה, לא היה רולינס בעל הכשרה צבאית פורמלית. עם זאת הוא התאים מאוד לתפקידו. ככל שקודם גרנט בתפקיד ובדרגה, זכה גם רולינס לקידומים דומים, כולל ראש המטה של ארמיית טנסי וראש המטה של הדיוויזיה הצבאית של מיסיסיפי. הוא נודע בשל ירידתו לפרטים וכן כמי שמקפיד על כללי הפרוטוקול. ב-14 במאי 1862 קודם רולינס לדרגת מייג'ור וב-1 בנובמבר אותה שנה לדרגת לוטננט קולונל. זמן קצר לפני שהצטרף למטהו, דרש רולינס מגרנט, שהיה ידוע בשל בעיות השתייה שלו, שלא יגע במשקה עד תום המלחמה. הוא אסר על צריכת אלכוהול במטה מפקדתו של גרנט ושנה לאחר מכן הוא חתם בעצמו על התחייבות לא לצרוך אלכוהול.[6] במהלך המלחמה הזדמן לרולינס לנזוף בגרנט לעיתים קרובות על התנהלות בלתי ראויה באופן שהפתיע את השומעים.
ב-11 באוגוסט 1863 קודם רולינס לדרגת בריגדיר גנרל בצבא המתנדבים. כאשר מונה גרנט לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, היה רולינס לראש מטהו. ב-24 בפברואר 1865 הוא קיבל דרגה ייצוגית של מייג'ור גנרל. ב-3 במרץ הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל בצבא הסדיר וב-9 באפריל לדרגת ייצוג של מייג'ור גנרל.
עתירתו לשיחרורו של שיאן
בסתיו 1862 נעצר שותפו למשרד עורכי הדין של רולינס, דייוויד שיאן, שהיה מבקר גלוי לב של מדיניות המלחמה של לינקולן. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית ובשל השעיית חוק הביאס קורפוס על ידי לינקולן ב-1861, פעלו יריביו הרפובליקנים של שיאן למעצרו ללא משפט במבצר לה פאייט שבניו יורק. רולינס נטל חופשה כדי לסייע לשיאן ועתר באופן אישי, הן בפני מזכיר המלחמה אדווין סטנטון והן בפני אליהוא וושבורן. בסופו של דבר שוחרר שיאן בדצמבר 1862.[7]
שליחותו לוושינגטון בשם גרנט
במהלך קיץ 1863 שיגר גרנט את רולינס לוושינגטון די. סי. כשליחו. באותה עת לא היה גרנט מוכר בחוגים הפוליטיים באופן יחסי, שכן הוא לחם הרחק מוושינגטון בזירה המערבית. קולינס הגיע לוושינגטון ב-30 ביולי וקיים שיחות עם הגנרל המפקד, הנרי האלק במחלקת המלחמה ועם עוזר קצין השלישות הראשי של הצבא, קולונל ג'. ס. קלטון. האלק קיבל את רולינס בלבביות ואמר לו שהוא מרוצה מאוד מניצחונו של גרנט ושהוא מגבה את תנאי הכניעה שנקבעו על ידי גרנט בויקסבורג, כולל שחרור בחנינה של 31,000 שבויי מלחמה של הקונפדרציה. לאחר מכן הגיע רולינס אל הבית הלבן ונפגש עם הנשיא לינקולן ועם חברי הקבינט שלו. הוא מסר לנשיא מכתב מגרנט בו הוא ביקש שהנשיא יקיים עם רולינס שיחה, כך שרולינס יוכל לעדכן אותו בתוצאות המוצלחות של מערכת ויקסבורג ועל הסיבות להענקת החנינה לשבויי הקונפדרציה. עוזר מזכיר המלחמה, צ'ארלס א. דנה ומזכיר הצי גדעון וולס חלקו לרולינס שבחים על אופיו החרוץ ועל תבונתו. דנה ציין שרולינס היה "אדם חרוץ ובעל מצפון". וולס ציין שהוא היה שבע רצון מ"התיאור הכנה, האינטליגנטי והמעניין של האנשים ושל המבצעים הצבאיים" של רולינס.[8]
המכתב לגרנט במערכת צ'טנוגה
במהלך מערכת צ'טנוגה בנובמבר 1863, שתה גרנט לכאורה לשוכרה יחד עם גנרלים אחרים ועם פקודיו לאחר שהשיגו גישה לבקבוקים של ויסקי ולבקבוק יין שנשלחו מאמו של גרנט. רולינס שמע על כך, וכמי שראה עצמו כמגינו של גרנט ככל שנגע הדבר לאלכוהול, הוא כתב לו מכתב ב-15 – 16 בנובמבר, מכתב שמעולם לא נשלח. במכתב הוא דרש מגרנט "לחדול מיד מצריכה עתידית של משקה חריף מכל סוג". דאגתו של רולינס הייתה משוללת כל יסוד. על פי הגנרל דייוויד האנטר, שהיה קרוב מאוד לגרנט במהלך אותם ימים, צרך גרנט שלוש כוסות משקה בלבד במשך אותו חודש נובמבר. ב-14 בנובמבר, הפסיק למעשה גרנט מסיבת שתייה שערך פקודו, קולונל קלארק לגו לידידיו בשעה ארבע לפנות בוקר. רולינס שמר את מכתבו זה שלא נשלח בין מסמכיו, שם הוא התגלה לימים על ידי ההיסטוריונים. מכתב זה היה אחד מהמסמכים הבודדים שיצרו את הרושם שגרנט שתה באופן שגרתי יתר על המידה.[9]
משלחת דודג' והניסיון להחלים
ב-1867 במהלך תקופת השיקום, התלווה רולינס למשלחת הליווי הצבאי שהתלוותה למשלחת החקר של גרנוויל מ. דודג' שבדקה נתיב מוצע למסילת הברזל יוניון פסיפיק. דודג' היה המהנדס הראשי של חברת יוניון פסיפיק שהייתה אחראית לסלילת הקו המסילה ממזרח למערב, בעוד שחברת סנטרל פסיפיק סללה את המסילה ממערב למזרח. רולינס התלווה לדודג' עד לסולט לייק סיטי, מתוך תקווה שהאוויר היבש של מישורי יוטה יסייעו לו להתרפא ממחלת השחפת ממנה סבל. בהמשך קרא דודג' לאחד ממחנות המשלחת בוויומינג על שמו של רולינס, שבהמשך הפך ליישוב שהתאגד כעיירה. לאחר ארבעת חודשי המסע עם דודג', שב רולינס לוושינגטון אך בסופו של דבר לא השתפר מצב בריאותו.
מזכיר המלחמה
ב-1869, כאשר החל גרנט את כהונתו כנשיא, המליצו רופאיו של רולינס שהא ייסע לאריזונה, שם הם האמינו שאקלים המדבר היבש יאריך את חייו. כדי לקיים את ההמלצה הזו, שקל גרנט למנות את רולינס למפקד הצבאי של דרום-המערב. רולינס סירב וביקש להישאר לצדו של גרנט. גרנט נכנע ומינה את רולינס למזכיר המלחמה. במהלך חמשת חודשי כהונתו בתפקיד התעמת רולינס עם מזכיר המדינה המילטון פיש על שאלת ההכרה והתמיכה במהפיכה נגד השלטון הספרדי בקובה. רולינס ביקש להעניק סיוע צבאי ואחר ופיש התנגד לכך. השניים התחרו על תמיכתו של הנשיא גרנט ועל תמיכתם של שאר חברי הקבינט. בסופו של דבר תמך גרנט בעמדתו של פיש וארצות הברית לא התערבה בנעשה באי השכן. בסוגיית הטיפול במורמונים שהיו ממוקמים בעיקר בטריטוריית יוטה, שכנע רולינס את גרנט לאמץ גישה תוקפנית של הפסקת מנהג הפוליגמיה שלהם, כולל שימוש בכוח צבאי על פי הצורך. בריאותו של רולינס המשיכה להתדרדר. טרם מותו ב-6 בספטמבר 1869 הוא היה מרותק למיטתו. אחד מפעולותיו האחרונות כמזכיר המלחמה היה אישור בנייתו של גשר ברוקלין.
המחלוקת של שרמן
במרץ 1869, כאשר החל גרנט את כהונתו כנשיא, הוא מינה את ידידו ועמיתו מתקופת מלחמת האזרחים, ויליאם שרמן לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית. באותה עת היה הגנרל ג'ון סקופילד מזכיר המלחמה הזמני שהמשיך את כהונתו עוד מימי ממשל אנדרו ג'ונסון, הנשיא הקודם. בתחילה העניק גרנט לשרמן סמכויות פיקוד רחבות על צבא ארצות הברית, כולל פיקוד על ראשי המשרדים במחלקת המלחמה, וכך קיבל שרמן את הרושם שיחסיו עם גרנט במהלך כהונתו כנשיא יהיה זהים ליחסים הקרובים שהיו להם במהלך המלחמה. כאשר התמנה רולינס כמזכיר המלחמה, צעדיו הראשונים היו צמצום משמעותי של סמכויותיו של שרמן כלפי הצבא. רולינס ביקש מגרנט לתת לו את הסמכות כלפי ראשי המשרדים וגרנט נענה לבקשתו, ביודעו על מצב בריאותו הירוד של רולינס. שרמן מיהר אל הבית הלבן וביקש שהנשיא יבטל את ההוראות של רולינס שצמצמו את סמכויותיו. ביודעו את מצב בריאותו של רולינס אמר גרנט לשרמן שהוא לא ייעתר לבקשתו. תשובה זו הכעיסה את שרמן ולאחר מחלוקת ביניהם בסוגיות צבאיות, הוא קם ועזב את הפגישה באומרו "יום טוב לך אדוני הנשיא!". מערכת היחסים בין גרנט לבין שרמן הייתה קודם לכן ברמה כזאת שהם קראו איש לרעהו בשמותיהם הפרטיים. לאחר תקרית זו לא שבה ידידותם לאותה קירבה בה הייתה בתקופת המלחמה. יורשו של רולינס, ויליאם בלקנאפ, המשיך במגמה זו וצמצם עוד יותר את סמכויותיו של שרמן ולקח ממנו את הסמכות למנות בעלי תפקידים.
המדיניות האנטי מורמונית
ב-1869 שלח גרנט את רולינס לטריטוריית יוטה מתוך תקווה ששם תשתפר בריאותו וכן כדי לבדוק את מצב המורמונים שם. הייתה זו הפעם השנייה בה הגיע רולינס ליוטה, לאחר ששנתיים קודם לכן הגיע שם עם דודג'. בפגישתו עם המורמונים ביוטה היה רולינס קריר מאוד כלפיהם, כולל כלפי מנהיגם, בריגהם יאנג, שעמו הוא נפגש פעמיים ושהיה מלווה במשמר צבאי של המורמונים. בינו לבין עצמו תיעב רולינס את יאנג ואת הפוליגמיה שהייתה נהוגה בקרב המורמונים. כאשר שב רולינס לוושינגטון הוא שיכנע את גרנט לנקוט במדיניות קשה כלפיהם. הוא שכנע אותו למנות את ג'ון שפר לתפקיד מושל הטריטוריה. שפר יישם מדיניות קפדנית שמטרתה הייתה למנוע מהמורמונים למרוד בארצות הברית.[10] מבחינתו של גרנט הייתה טריטוריית יוטה בפוטנציאל למרוד על רקע סוגיית הפוליגמיה. הוא ביצע מעצרים של מורמונים רבים, כולל יאנג עצמו, מתוך אמונה שצעדים אלו ימנעו מהם להיפרד מארצות הברית ויגרמו להם לחדול ממנהג הפוליגמיה.
ההתקוממות בקובה
ב-1868 החלה מלחמת עשר השנים כאשר המורדים בקובה ניסו למגר את השלטון הספרדי.[11] אמריקאים רבים תמכו במרד והחלו למכור אגרות חוב לתמיכה בו. ב-1869 לא היה מוכן מזכיר המדינה בממשלו של גרנט המילטון פיש לתמוך במורדים הקובנים מהסיבה שארצות הברית יצאה זה עתה ממלחמת האזרחים. על כף המאזניים היו אז גם הדיונים על יישוב "תביעות אלמבמה" (אנ') שבבסיסם עמדה הטענה שבמהלך מלחמת האזרחים הכירה בריטניה בקונפדרציה. הכרה במורדים הקובנים עלולה הייתה לסכן את המשא ומתן בסוגיית אלבמה בין ארצות הברית ובין בריטניה. בכל אופן, רולינס תמך מאוד בהכרה במורדים הקובנים ואף דחף לפתיחה במלחמה נגד ספרד, אם יהיה צורך בכך. רולינס יצא אל העיתונות והכריז על הסיבות מדוע ארצות הברית צריכה לסייע למורדים הקובנים. רולינס עצמו רכש אגרות חוב לטובת הסיוע הצבאי לקובנים בסכום של 28,000 דולר. בקבינט של גרנט התנהלו עימותים בסוגיה זו. בכל אופן עלה בידו של פיש לשכנע את הנשיא גרנט שלא לתמוך בעמדתו של רולינס ולא להתערב בנעשה בקובה. באותה עת התדרדר מצב בריאותו של רולינס והוא היה מרותק כבר למיטתו.
אישור בנייתו של גשר ברוקלין
אחד הצעדים האחרונים של רולינס כמזכיר המלחמה ואחד המורכבים שבהם, היה אישור בנייתו של גשר ברוקלין, גשר תלוי עשוי מפלדה שנבנה על האיסט ריבר בניו יורק ונועד לקשר בין הרבעים מנהטן וברוקלין. מחלוקת התגלעה כאשר שיקולי אינטרסים ימיים דרשו את הגבהתו של הגשר כדי לאפשר לספינות גדולות לעבור מתחתיו, בעוד שהחברה שבנתה את הגשר דרשה שמפתח הגשר יהיה נמוך. אף על פי שבאותה עת היה רולינס חולה מאוד, הוא הקדיש לסוגיה כמה ימים ובחן בקפדנות את תוכניות הבניה כדי ליישב את המחלוקת. חברת הבנייה הייתה מעוניינת שהגובה המרבי של מפתח הגשר יגיע ללא יותר מ-130 רגל (39.7 מטרים) ואילו חברות הספנות דרשו גובה מרבי של 140 רגל (42.7 מטרים). בפגישה עם נציגי שני הצדדים הגיע רולינס לפשרה של 135 מטרים (41.2 מטרים) מעל גובה פני האיסט ריבר. בניית הגשר החלה כמה חודשים לאחר מכן, אך מצבו הבריאותי של רולינס כבר לא אפשר לו לראות זאת. בניית גשר ברוקלין הושלמה ב-1883, הוא נחנך בחגיגות נרחבות וכיום הוא אחד הגשרים הפעילים הוותיקים ביותר בארצות הברית.[12]
ישיבות הקבינט האחרונות ומותו
בסוף אוגוסט 1869 החמירה מחלת השחפת של רולינס, ובעודו שוהה בביתו בדנברי, קונטיקט עם רעייתו וילדיו, הוא החל לסבול מדימומים. כאשר הוא נקרא לישיבות הקבינט בוושינגטון נותרה משפחתו בקונטיקט. כאשר הוא היה בניו יורק הוא סבל שוב מדימומים, אך המשיך במסעו לבירה. בהמשך דרכו הוא דימם שוב, אך הוא הצליח להגיע לישיבת הקבינט וישב במקומו הקבוע. הנשיא גרנט ומזכיר המדינה פיש הופתעו לראותו. ביום המחרת קיים רולינס פגישה ארוכה עם הנשיא בבית הלבן שבסופה נפרדו שני הידידים והנשיא גרנט יצא מוושינגטון לסרטוגה ספרינגס, שם הוא הצטרף לרעייתו ג'וליה. רולינס נותר לבדו בוושינגטון ללא רעייתו או משפחתו, אך ידיד אחר שלו מתקופת המלחמה, אלי פרקר, אינדיאני אמריקאי, דאג לו. ביום המחרת, יום ראשון, ה-5 בספטמבר, נמסרה לגרנט הודעה על התדרדרות נוספת במצבו של רולינס והוא שב לוושינגטון כשהוא נחוש לראות את ידידו לפני מותו, אך נסיעתו התעכבה. שרמן ומזכיר הפנים ג'ייקוב דולסון קוקס, שהו ליד מיטתו של רולינס בהמתנה לגרנט. כאשר שאל רולינס מתי צפוי הנשיא להגיע, רכן אליו שרמן בעדינות ואמר לו, "בערך בעוד עשר דקות". רולינס התעקש ושאל את רופאו ויליארד בליס מתי יגיע גרנט לראותו.
ג'ון רולינס נפטר למחרת היום, יום שני, 6 בספטמבר 1869 בשעה 16:12. הנשיא גרנט הגיע שעה לאחר מכן. ההיסטוריון ויליאם מקפילי ציין בנוגע לאיחורו של גרנט "שאף אחד לא יכול היה להוות תחליף לג'ון רולינס. כעת בשנה הראשונה לנשיאותו, נגזל רולינס מגרנט והוא אף לא היה במקום כדי למחות על גזל זה". רולינס נטמן בתחילה בבית הקברות של הקונגרס ובהמשך הועברו עצמותיו לבית הקברות הלאומי ארלינגטון.[13] הוא הניח אחריו את אשתו השנייה מרי הרלברט ואת שני ילדיו. לאחר פטירתו החליפו שרמן בתפקידו באופן זמני ולאחר מכן מונה במקומו ויליאם בלקנאפ כמינוי של קבע.
הנצחתו והערכת פועלו
פסל בדמותו של רולינס הוצב ב-1874 בוושינגטון די. סי.. על שמו נקראו עיירות באילינוי ובוויומינג ומחוז בקנזס.
רולינס הקדיש את מאמציו לשמירה על תדמיתו הציבורית של גרנט במהלך מלחמת האזרחים. בעיות השתייה של גרנט היו ידועות מלפני המלחמה, אך במכתב שרולינס כתב לו, ושגרנט לא ראה מימיו, נחשף שגרנט שמר על פיכחותו במהלך המלחמה. במכתב זה, שפורסם ב-1891, שנים ספורות לאחר מותו של גרנט, כתב רולינס: "מצאתי אותך היכן שבקבוק היין רוקן בחברת אלו ששתו ואני מתרה בך לא לנהוג כמוהם". רולינס ציין שעצתו "זכתה לאוזן קשבת והכל הלך כשורה", וכך הוכח שגרנט לא היה מושפע מהמשקה כאשר עמד בפני קבלת החלטות הרות גורל.
נפוצה השערה שכאשר רולינס מת, התרחקו כבר השניים איש מרעהו וגרנט לא נזקק יותר לרולינס כדי שידאג לשמו הטוב. כשרולינס נפטר, רק מחליפו הזמני בתפקידו כמזכיר המלחמה, גנרל ויליאם שרמן, היה לצדו. בזיכרונותיו, שנכתבו זמן קצר לפני מותו, גרנט הזכיר את שמו של רולינס פעמים בודדות ולמעשה הוא התעלם ממערכת היחסים המקצועית והאישית שהייתה להם. אלה מבין חברי הקבינט של גרנט שהיו אז בחיים זעמו לשמע העובדה שגרנט למעשה נהג בזלזול כלפי מי שכה הועיל לו והיה נאמן לו, למעשה עד מותו, כפי שרולינס היה. ההסבר ההגיוני ביותר לכך ניתן על ידי ההיסטוריון א. ב. לונג שכתב, "ייתכן שגרנט לא רצה לשבח את רולינס יתר על המידה בשל העובדה שרולינס היה זה שהגן עליו מפני הרגליו הרעים".[14]
גישתו האנטי-מורמונית של רולינס הייתה חלק ממערכה היסטרית שהתרחשה במחצית השנייה של המאה ה-19 כנגד המורמונים.[15] ב-1862 חתם הנשיא אברהם לינקולן על חוק שהפך את הפוליגמיה לבלתי חוקית. חוק זה לא נאכף עד שעלה בידו של רולינס לשכנע את הנשיא גרנט לנקוט במדיניות אנטי-מורמונית בטריטוריית יוטה. לצורך העמדה לדין של מורמונים שחטאו בפוליגמיה, כולל מעצרם, חתם הנשיא גרנט ב-1874 על חוק שנתן לממשלה הפדרלית את הסמכות למנות שופטים שישפטו אנשים שהואשמו בפוליגמיה. חוק זה הכפיף את כל המורמונים בטריטוריית יוטה תחת שליטת שירות המרשלים של ארצות הברית ושל התובע הכללי של ארצות הברית. שתי הצעות חוק נוספות נגד המורמונים נחתמו ב-1882 על ידי הנשיא צ'סטר ארתור וב-1887 על ידי הנשיא גרובר קליבלנד.
על פי אתר האינטרנט הבלתי רשמי של בית הקברות הלאומי ארלינגטון, רולינס "היה האלטר אגו של גרנט, שדאג לתחומי האחריות האינטימיים של ידיד קרוב, מילא את תפקידי היועץ הצבאי והפוליטי, וכנראה בכמה הזדמנויות, דאג לפיכחותו, אף על פי שככול הנראה הוא מילא תפקיד זה במידה פחותה יותר ממה שמקובל היה לחשוב.[16]
קישורים חיצוניים
- Works by or about John Aaron Rawlins at Internet Archive
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Biographical Dictionary of America, p. 52 & p. 53
- ^ 2.0 2.1 2.2 Catton, Bruce (1968). Grant Takes Command. Boston: Little, Brown, p. 28.
- ^ 3.0 3.1 General John A. Rawlins". New York Times. New York. September 7, 1869.
- ^ Catton, Bruce (1968). Grant Takes Command. Boston: Little, Brown, p. 29.
- ^ Catton, Bruce (1968). Grant Takes Command. Boston: Little, Brown, p. 116.
- ^ hernow, Ron (2017). Grant. New York, NY: Penguin Press, pp. 149-150.
- ^ Wilson, James Harrison (1916). The Life of John A. Rawlins. New York: The Neale Publishing Company, p. 102.
- ^ Catton, Bruce (1968). Grant Takes Command. Boston: Little, Brown, pp. 3-4.
- ^ Catton, Bruce (1968). Grant Takes Command. Boston: Little, Brown, pp. 66-67.
- ^ The Desert News (March 23, 1875), The Situation in Utah, p 2
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, p 492.
- ^ Wilson, James Harrison (1916). The Life of John A. Rawlins. New York: The Neale Publishing Company, pp. 363-364.
- ^ McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 329-331.
- ^ David G. Moore, William S. Rosecrans and the Union Victory: A Civil War Biography, McFarland, 2014, p. 199.
- ^ Kosmin (1993) One Nation Under God: Religion in Contemporary American Society.
- ^ Patterson, Michael Robert (December 24, 2006). "John Aaron Rawlins". Arlington National Cemetery Website (unofficial).
.svg)
26959230ג'ון רולינס