אלפונזו טאפט
 | |||||||
| לידה |
5 בנובמבר 1810 טאונסהנד, ורמונט, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 במאי 1891 (בגיל 80) סן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות ספרינג גרוב, סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
אלפונזו טאפט (באנגלית: Alphonso Taft; 5 בנובמבר 1810 – 21 במאי 1891) היה משפטן, דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כתובע הכללי וכמזכיר המלחמה של ארצות הברית בתקופת ממשלו של נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט. הוא גם היה אביה של משפחת הפוליטיקאים טאפט, ואביו של מי שלימים כיהן כנשיא ארצות הברית ונשיא בית המשפט העליון, ויליאם הווארד טאפט.
כמזכיר המלחמה יזם טאפט רפורמות במחלקת המלחמה, כאשר אפשר למפקדי המבצרים מול האינדיאנים לבחור את מי שיקים וינהל את תחנות הסחר. בעת כהונתו כתובע הכללי הוא דאג שלא תישלל מהאפרו-אמריקאים זכות הבחירה באמצעות איומים ומעשי אלימות. כתובע הכללי הוא גם היה שותף בניסוח הצעת החוק, שהוגשה לקונגרס, ונחתמה כחוק על ידי הנשיא גרנט, שעל פיה הוקמה הוועדה שפתרה את המחלוקת בין רתרפורד הייז לבין סמואל טילדן בבחירות לנשיאות ב-1876.[1]
ב-1882 מונה טאפט כשגריר ארצות הברית באימפריה האוסטרו-הונגרית. בתפקיד זה הוא כיהן עד ה-4 ביולי 1884, ואז עבר לשמש כשגריר ארצות הברית ברוסיה עד אוגוסט 1885. טאפט רכש לעצמו מוניטין כפוליטיקאי בעל יושרה ואופי.
ראשית חייו
אלפונזו טאפט נולד ב-5 בנובמבר 1810 בטאונסהנד שבורמונט כילדם היחיד של פיטר ראוסון טאפט, בן למשפחת טאפט רבת ההשפעה, ושל סילביה האוורד.[1] הוא היה צאצא של רוברט טאפט האב שהיגר לאמריקה ממחוז לאות' שבאירלנד.[2] סילביה, אמו של אלפונזו טאפט, הייתה ממוצא סקוטי או אירי.[1] משפחת טאפט הייתה משפחה איכותית ומשכילה, אך לא נחשבה למשפחה עשירה.[1] אלפונזו טאפט התחנך בבתי ספר מקומיים עד שהגיע לגיל 16. לאחר מכן הוא החל ללמד בבית ספר כדי לחסוך כסף ללימודיו באמרסט קולג'. ב-1829 החל טאפט את לימודיו בקולג' של אוניברסיטת ייל, שם הוא למד עד 1833. הוא נמנה עם מייסדי אחוות אחוות הגולגולת והעצמות יחד עם ויליאם הנטינגטון ראסל.
עם סיום לימודיו שימש טאפט, שוב כדי לחסוך כסף להמשך לימודיו, כמורה באלינגטון, קונטיקט בין השנים 1835 – 1837.[1] לאחר מכן הוא למד משפטים בבית הספר למשפטים של ייל וב-1838 התקבל ללשכת עורכי הדין של קונטיקט. בעת לימודי המשפטים הוא עבד כמדריך בייל. הוא לא שאף להישאר בניו אינגלנד ובמכתב ששלח לאביו ב-22 ביולי 1837 הוא אמר לו שורמונט הייתה "מדינה טובה כדי להגר ממנה". הוא לא רצה לעסוק בעריכת דין בניו יורק, שכן הוא האמין שהאנשים שם מושפעים מאווירת השחיתות שהקנה העושר.[1] ב-1839 עבר טאפט לסינסינטי, שם הוא היה חבר מועצת העיר והיה לאחד האזרחים בעלי ההשפעה באוהיו. הוא היה חבר במועצות הנאמנים של אוניברסיטת סינסינטי ושל קולג' ייל.
קריירה משפטית
ב-1856 היה טאפט נציג בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ובאותה שנה גם התמודד ללא הצלחה על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מול ג'ורג' ה. פנדלנטון. במהלך מלחמת האזרחים הוא לא שירת בצבא האיחוד. בין השנים 1866 – 1872 הוא כיהן כשופט בבית המשפט העליון של סינסינטי ולאחר מכן פרש כדי לעסוק בעריכת דין יחד עם שניים מבניו.[3] הוא היה הנשיא הראשון של לשכת עורכי הדין של סינסינטי, תפקידו בו הוא כיהן בשנת 1872.
בתיק המשפטי "מועצת החינוך של סינסינטי נגד מינור" שהתנהל ב-1872 חלק טאפט על ההחלטה שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון של סינסינטי בנוגע לקריאת התנ"ך בבתי הספר הציבוריים. הוא סבר שלמועצת החינוך הייתה הסמכות להפסיק את הנוהג של קריאת התנ"ך בבית הספר הציבוריים על בסיס הטענה שחופש הדת מתבסס על כך ש"הממשלה היא גוף נייטרלי ובשל העובדה שהיא מגינה על כל האמונות הדתיות, היא לא יכולה להעדיף אף אחת מהן או לזלזל באף אחת מהן".[4] דעתו של טאפט סללה את הדרך להחלטתו של בית המשפט העליון של אוהיו שפסק לטובת מועצת החינוך והפך על פיה את החלטת בית המשפט העליון. בגילוי דעת זה התייחס טאפט לקהילות יהודיות שהתנגדו לקריאת התנ"ך בבית הספר הציבוריים. כמשלמי מיסים, טען טאפט, גם ליהודים מוקנית הזכות ליהנות מהיתרונות של מערכת החינוך הציבורית החילונית. בנוסף, מבחינתו של טאפט, הדת הייתה מוגנת על ידי מגילת הזכויות והעלאת הטענה שהיא משקפת רק ערכים של הנצרות הפרוטסטנטית אינה ראויה, שכן חופש הדת ניתן לכל האמונות הדתיות "ואין להתייחס לנצרות כדת המדינה שלנו".[5]
רבים האמינו שעמדתו זו של טאפט הייתה הגורם המרכזי להתנגדות כלפיו ושהיא גרמה להפסד שלו ב-1875 לרתרפורד הייז בהתמודדות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית על משרת מושל אוהיו. עם זאת, עמדתו זו זכתה להכרה פה אחד על ידי בית המשפט העליון של אוהיו.[3] דעתו העצמאית של טאפט זיכתה אותו בכבוד רב, ובעקבות כך הוא מונה במרץ 1876 על ידי הנשיא יוליסס סימפסון גרנט למזכיר המלחמה ושלושה חודשים לאחר מכן לתובע הכללי.[3]
מזכיר המלחמה
ב-1876, כאשר התפטר מזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ על רקע קבלת רווחים אישיים מתחנת הסחר בפורט סיל, חיפש הנשיא גרנט מחליף. בתחילה ניהל מזכיר הצי ג'ורג' רובסון הן את מחלקתו, מחלקת הצי, והן את מחלקת המלחמה. עם זאת, רובסון אמר לגרנט שניהולן של שתי המחלקות היא משימה קשה מדי עבור אדם אחד. גרנט ביקש מטאפט לקחת על עצמו את משרת מזכיר המלחמה. לאחר התייעצות, טאפט, שהיה בעל מוניטין חיובי, קיבל על עצמו את התפקיד ומינויו אושר ללא התנגדויות בסנאט. הוא מצא שתפקיד זה גזל זמן רב מזמנו ושהוא לא יוכל להשתתף בוועידת המפלגה בניו יורק. כאשר הוא נכנס לתפקידו היה צבא ארצות הברית עסוק בלחימה במערכת בלק הילס.
טאפט ביצע שורה של רפורמות במחלקת המלחמה כדי לשקם את שמה הטוב וכדי להוציאה מהתסבוכת שנגרמה בל התפטרותו המשפילה של בלקנאפ. בניגוד למדיניות שהייתה קיימת אז, הוא העניק למפקדי המחנות במערב את הסמכות לבחור מי ינהל את תחנות הסחר. בנוסף, הוא הורה לראשי המשרדים של מחלקתו ולמפקדים לצמצם את הוצאותיהם. השיטה הקודמת, על פי דברים רבים התנהלו ללא ידיעתם של בלקנאפ ורובסון, הגיעה לקיצה כאשר טאפט נכנס לתפקידו והדבר התקבל באופן חיובי על ידי העיתונות.[6]
התובע הכללי
במסגרת חילופי גברי בקבינט שלו, מינה גרנט את התובע הכללי אדוארד פיירפונט לשגריר בלונדון. במקומו הוא מינה את טאפט שהוחלף בתפקידו כמזכיר המלחמה על ידי גיימס קמרון. באוקטובר 1876, לאחר שהיה טרוד במחלוקת סביב הבחירות לנשיאות בין רתרפורד הייז לבין סמואל טילדן, תמך טאפט בהחלטתו של הנשיא גרנט להפעיל את הצבא בקרוליינה הדרומית ובמיסיסיפי כדי לרסן את מעשי האלימות נגד האפרו-אמריקאים בדרום. הוא נשא נאום ארוך בניו יורק בו הוא תיאר את מעשי הזוועה שבוצעו בדרום כלפי השחורים. כדי למנוע את פריצתה של מלחמת אזרחים שנייה, הוא תמך בקבלתו של חוק, שנחתם על ידי הנשיא גרנט, שהסדיר בדרכי שלום את תוצאות הבחירות לנשיאות של 1876 באמצעות הקמת ועדה.
קריירה דיפלומטית
בבחירות למשרת מושל אוהיו שהתקיימו ב-1879, נחל טאפט תבוסה פעם נוספת בהתמודדות מול צ'ארלס ויליאם פוסטר.
ב-1882 הוא מונה לשגריר ארצות הברית באימפריה האוסטרו-הונגרית וב-1884 הוא עבר לשמש כשגריר ארצות הברית ברוסיה עד 1885.
משפחתו
טאפט נישא פעמיים. ב-1841 הוא נשא לאישה את פאני פלפס, בתו של השופט צ'ארלס פלפס ויחד הם הביאו לעולם חמישה ילדים שמתוכם רק שניים הגיעו לבגרות. הבן הבכור היה צ'ארלס פלפס טאפט, לימים חבר בית הנבחרים של ארצות הברית.
פאני טאפט נפטרה ב-2 ביוני 1852, ימים ספורים לפני מותו של ילדה האחרון. ב-26 בדצמבר 1853 נשא טאפט לאישה את לואיזה מריה טוריי שהייתה קרובת משפחה רחוקה שלו ובתו של סמואל דוונפורט טוריי ממילברי, מסצ'וסטס. גם להם נולדו חמישה ילדים שהבכור מביניהם מת בינקותו.
שאר ילדיהם היו:
- ויליאם הווארד טאפט (1930-1857), לימים נשיא ארצות הברית ה-27 ונשיא בית המשפט העליון.
- הנרי ווטרס טאפט (1945-1859), עורך דין וסופר.
- הוראס דטון טאפט (1943-1861), איש חינוך.
- פרנסס לואיז "פאני" טאפט (1950-1865).
אחוזת המשפחה, מאונט אוברן, הניצבת כקילומטר וחצי מצפון למרכז סינסינטי, שוחזרה למצבה המקורי, פתוחה לציבור וקרויה כיום "האתר הלאומי ההיסטורי על שם ויליאם הווארד טאפט".[7]
קישורים חיצוניים
- "Alphonso Taft". Secretaries of War and Secretaries of the Army. United States Army Center of Military History.
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Pringle, Henry F. (1936). Dumas Malone (ed.). Dictionary of American Biography Taft, Alphonso. New York: Charles Scribner's Sons. pp. 264–265.
- ^ רוברט טאפט האב באתר Find a Grave
- ^ 3.0 3.1 3.2 Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1889). "Taft, Alphonso" . Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
- ^ Richard A. Harris, Daniel J. Tichenor, A History of the U.S. Political System: Ideas, Interests, and Institutions: Ideas, Interests, and Institutions, ABC-CLIO, 2009, p. 154.
- ^ Mark A. Noll, A Documentary History of Religion in America since 1877, 3 ed. (Grand Rapids: William B. Eerdmans Publishing Company, 2003), pp. 24-25.
- ^ Leonard, Lewis Alexander (1920). Life of Alphonso Taft. New York: Hawke Publishing Company , pp. 156-162.
- ^ "William Howard Taft - National Historic Site". National Park Service. February 23, 2010. Archived from the original on August 28, 2010.
.svg)
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
