ג'ון פנדלטון קנדי
 | |||||||
| לידה |
25 באוקטובר 1795 בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 באוגוסט 1870 (בגיל 74) ניופורט, רוד איילנד, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרין מאונט, בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ג'ון פנדלטון קנדי (באנגלית: John Pendleton Kennedy; 25 באוקטובר 1795 - 18 באוגוסט 1870) היה סופר, עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הוויגית שכיהן כמזכיר הצי של ארצות הברית מיולי 1852 ועד מרץ 1853 בממשלו של נשיא ארצות הברית מילרד פילמור. הוא גם כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מרילנד ובמהלך כהונתו זו הוא עודד את ממשלת ארצות הברית ללמוד, לאמץ וליישם את טכנולוגית הטלגרפיה. קנדי היה לוביסט עבור "חברת הרכבות בולטימור ואוהיו" ומנהלה, וכן כיהן כחבר האספה הכללית של מרילנד במשך כמה תקופות כהונה וב-1847 היה יושב הראש שלה.
בהמשך לקח קנדי חלק במאמצים לשים קץ לעבדות במרילנד, שכמדינה שלא הייתה חברה בקונפדרציה, הצהרת האמנציפציה לא נגעה לה ונדרשה העברת חוק במדינה לשחרור העבדים והוצאת העבדות אל מחוץ לחוק בתחומיה.[1]
קנדי גם תמך בסובלנות דתית וקידם את לימודי ההיסטוריה של מרילנד. הוא סייע לשמר את סנט מרי סיטי (המקום בו נוסדה מרילנד כמושבה ומקום לידתה של החירות הדתית באמריקה) ולייסד את קולג' סנט מרי במרילנד (אז סמינר סנט מרי לנשים), את ספריית ג'ורג' פיבודי (כיום חלק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס) ואת קונסרבטוריון פיבודי למוזיקה (כיום גם חלק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס).
ראשית חייו
ג'ון קנדי נולד ב-25 באוקטובר 1795 בבולטימור כבנם של המהגר האירי והסוחר, ג'ון קנדי ושל ננסי פנדלטון, צאצאית לאחת מהמשפחות הראשונות של וירג'יניה. השקעות גרועות הובילו להכרזת אביו כפושט רגל ב-1809. ג'ון פנדלטון קנדי למד בבתי ספר פרטיים, ובאופן יחסי לתקופתו זכה לחינוך ראוי לשמו. ב-1812 הוא סיים את לימודיו בקולג' בולטימור. אחיו, אנתוני קנדי, היה לימים חבר הסנאט של ארצות הברית.
לימודיו של קנדי הופרעו בפרוץ מלחמת 1812. הוא התגייס לצבא, וב-1814 הוא היה חלק מהפלוגה המאוחדת של רגימנט הפרשים הקלים החמישי של בולטימור, שעליו נמנו סוחרים עשירים, עורכי דין ושאר בעלי מקצועות. קנדי כתב סיפורים הומוריסטים על הרפתקאותיו הצבאיות, כמו על המקרה בו הוא איבד את מגפיו והמשיך לצעוד בנעליים חצאיות. עם זאת, המלחמה הייתה קשה, וקנדי השתתף בקרב בלנדסבורג הרה האסון, כאשר כוחות הצבא הבריטי איימו על הבירה החדשה וושינגטון די. סי.. מזכיר המדינה ג'יימס מונרו הורה ליחידתו של קנדי לסגת מהאגף השמאלי של קו החזית לעמדה חשופה במרחק של כמה מאות מטרים משם. לאחר שהבריטים חצו את הגשר, נעה יחידתו של קנדי קדימה. הלחימה הייתה עזה. כמעט כל אחד מהקצינים הבריטים בקרב הכוחות המתקדמים נפגע, אך אז ירו הבריטים רקטות קונגריב. בתחילה עמד הרגימנט החמישי איתן, אך כאשר שני הרגימנטים מימינו נמלטו, נשבר גם הוא. קנדי השליך את רובה המוסקט שלו ונשא חבר פצוע (ג'יימס ו. מקאלה) למקום מבטחים. בהמשך השתתף קנדי בקרב נורת' פוינט שבו ניצלה בולטימור מגורל דומה לזו של וושינגטון שעלתה באש. מפגש נוסף מימי המלחמה האלו שלימים התברר כמכריע לקריירה הפוליטית והעסקית של קנדי היה ג'ורג' פיבודי, שלימים סייע לממן את חברת הרכבות בולטימור ואוהיו וייסד את בית מורגן ואת מכון פיבודי.
קנדי נהג לבלות את חופשות הקיץ במרטינסבורג, וירג'יניה, שם הוא למד משפטים בהנחייתו של קרוב משפחתו, השופט אדמונד פנדלטון (צאצא של אדמונד פנדלטון שהקים את בית המשפט לערעורים של וירג'יניה). קנדי יזכיר לעיתים קרובות את החיים המעושים בעדינותם של החוות הדרומיות בהתבסס על הקיצים שחווה בצעירותו במרטינסבורג. בהמשך הוא ירש סכום כסף מדוד עשיר מפילדלפיה וב-1829 נשא לאישה את אליזבת גריי, שאביה, אדוארד גריי, היה בעל טחנה ובעליו של מעון כפרי על גדות נהר פטפסקו ושנדיבותו אפשרה לקנדי לפרוש למעשה מעסקי עריכת הדין ולעסוק במשך כעשר שנים בכתיבה.
פעילות ספרותית
אף על פי שהוא התקבל ללשכת עורכי הדין ב-1816, גילה קנדי עניין רב יותר בספרות ובפוליטיקה מאשר במשפט. התנסותו הספרותית הראשונה הייתה דו-שבועון שנקרא "הספר האדום" (Red Book) ושפורסם בעילום שם עם שותפו לחדר פיטר הופמן קרוז בין השנים 1819–1820. ב-1832 פרסם קנדי את "סנונית הרפתות" (Swallow Barn) או "מחסה זמני במושבה הישנה" (A Sojourn in the Old Dominion) שהפך לעבודתו הידועה ביותר. ב-1835 פורסם הספר "רובינסון פרסה" (Horse-Shoe Robinson) שזכה למקום של כבוד בהיסטוריה של הסיפורת האמריקאית.
על ידידיו ושותפיו של קנדי נמנו ג'ורג' הנרי קלברט, ג'יימס פנימור קופר, צ'ארלס דיקנס, וושינגטון אירווינג, אדגר אלן פו, ויליאם גילמור סימס וויליאם מייקפיס תאקרי. ברישום מיומנו של קנדי מספטמבר 1858 מצוין שתאקרי ביקש ממנו לסייע לו בכתיבת פרק בספרו "אנשי וירג'יניה" (The Virginians) והוא סייע לו בהוספות תיאורי נופים לפרק זה.[2]
באוקטובר 1833, בעודם יושבים סביב לשולחן הטרקלין בביתו של הסופר, איש הציבור וידידו של קנדי, ג'ון ה. ב. לטרוב, תוך שהם שותים משקאות חריפים ומנהלים שיחה חביבה עם ידיד אחר שלהם, ג'יימס ה. מילר, הם בחנו יחדיו טיוטה של "מכתב בבקבוק" (MS. Found in a Bottle) פרי עטו של כותב בלתי ידוע אז, אדגר אלן פו, כיצירה הראויה להתפרסם בעיתון Baltimore Sunday Visitor, בשל האווירה האפלה והמקברית שלה. לפיכך הם העניקו לו את ההזדמנות ופרסמו עבור הסופר והמשורר לעתיד את פרסומו הראשון. ב-1835 סייע קנדי לפו כאשר הפגיש אותו עם תומאס ויליס וייט, עורך כתב העת Southern Literary Messenger.
בעת ששהה מעבר לים התיידד קנדי עם ויליאם מייקפיס תאקרי וכתב או התווה את הפרק הרביעי בכרך השני של "אנשי וירג'יניה", עובדה שלזכותה ניחן הספר בדיוק הרב של תיאורי הנוף שלו. מבין ספריו שלו, נחשב "רובינסון פרסה" לטוב ביותר ולאחד הטובים בספרות התקופה שטרם מלחמת האזרחים. וושינגטון אירווינג קרא טיוטה של הספר ודיווח שהוא היה "כה משועשע מכמה חלקים ממנו" עד שהוא קרא אותם בקול רם בפני ידידיו. לעיתים כתב קנדי בשם העט "מארק ליטלטון", במיוחד כשפרסם את הסטירות הפוליטיות שלו.
עורך דין ופוליטיקאי
קנדי נהנה יותר מהעיסוק בפוליטיקה בהשוואה לעיסוק במשפט, וכאשר הוא הבין שבהנהגת הנשיא אנדרו ג'קסון המפלגה הדמוקרטית קופאת על שמריה, הוא עזב אותה. הוא נעשה פעיל במפלגה הוויגית כמו חותנו והעדיף את האינטרסים הכלכליים של בולטימור. ב-1820 הוא נכנס לבית הנבחרים של מרילנד והיה יושב ראש ועדת הפיתוח של הבית ובמסגרת זו הוא תמך בכרייתה של תעלת צ'ספיק ואוהיו. תעלה זו כשלה מבחינה כלכלית ולאחר שקנדי הצביע בעד מתן תמיכה ממשלתית עבורה, לא עלה בידו להיבחר מחדש.
ב-27 בינואר 1823 הוא מונה כמזכיר השגרירות האמריקאית בצ'ילה אך ב-23 ביוני אותה שנה הוא התפטר מתפקידו זה.
ב-1835 היה קנדי בין עשרת אנשי בולטימור שנכחו בכינוס בבראונסביל, פנסילבניה, שם הוא נשא נאום שהתקבל בברכה בו הוא האיץ להשלמתה של מסילת הברזל בולטימור-אוהיו עד לעמק נהר אוהיו, במקום לתעלות של פנסילבניה שקושרו לפילדלפיה ולא לבולטימור. הוא גם היה חבר בוועדה של 25 האנשים שהיו לובי במועצת המחוקקים של מרילנד לטובת חברת מסילת הברזל בולטימור-אוהיו, שבסופו של דבר הבטיח את חקיקתו של "חוק שמונת מיליוני הדולרים" ב-1836, ובזכות זאת הוא היה לחבר מועצת המנהלים של החברה בשנה שלאחר מכן. כאשר החליטה החברה ב-1838 לסלול מסילה לכוון מערב דרך וירג'יניה במקום דרך ההרים ליד הגרסטאון שבמרילנד, היה קנדי חבר במשלחת השתדלנים למועצת המחוקקים של וירג'יניה שתחוקק חוק לאישור השתתפות המדינה בסכום של יותר ממיליון דולר. עם זאת, בעלי המניות של החברה התנגדו להסכם זה בשל תנאיו המעיקים וקנדי התמודד מול הביקורת מצדו של מושל מרילנד ויליאם גרסון.
ב-1838 נבחר קנדי לבית הנבחרים של ארצות הברית במקומו של איזק מקין, אך בבחירות שנערכו בנובמבר אותה שנה הוא הובס. ב-1840 וב-1842 עלה בידו להיבחר מחדש, אך בשל התנגדותו התקיפה לסיפוחה של טקסס, ב-1844 הוא הובס.
בתקופת כהונתו בקונגרס, היה קנדי הכוח המניע בקונגרס להחלטה על הקצאת 30,000 דולר (סכום עצום באותם ימים) לבדיקת מערכת הטלגרפיה, פרי המצאתו של סמואל מורס. היה זה אמצעי התקשורת האלקטרוני הראשון לטווח ארוך בתולדות האנושות. הבדיקות שבוצעו על ידי הממשלה אישרו את המצאתו של מורס והובילו לאימוץ הטכנולוגיה על ידה וכתוצאה מכך להקמתה של מערכת תקשורת הטלגרף בארצות הברית, שחוללה מהפכה בהתפתחות התקשורת והכלכלה. השימוש בהמצאה זו שיחק גם תפקיד מרכזי בניהול מלחמת האזרחים על ידי הנשיא לינקולן.
ב-1847 נבחר קנדי כיושב ראש בית הנבחרים של מרילנד וניצל את השפעתו לסייע לחברת בולטימור-אוהיו, אף על פי שזו נקלעה בסוף העשור למחלוקת משולשת עם פנסילבניה ווירג'יניה בשאלה על זהותה של התחנה הסופית של המסילה. לאחר ישיבה סוערת של בעלי המניות של החברה ב-25 באוגוסט 1847, החליטה החברה על וילינג שבוירג'יניה (כיום בוירג'יניה המערבית) וב-1853 הושלמה לבסוף המסילה.
ביולי 1852 מינה הנשיא מילרד פילמור את קנדי כמזכיר הצי של ארצות הברית. במהלך כהונתו בתקופה זו יצא צי ארצות הברית לארבע משימות ימיות חשובות, כולל זו של הקומודור מת'יו פרי ליפן וזו של ויליאם לואיס הרנסון ולרדנר גיבון לחקר אמזוניה. קנדי אף יזם ב-1852 את הקמתה של תזמורת האקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס, שפעילה עד היום.[3]
שמו של קנדי עלה כמועמד אפשרי להיות סגנו למרוץ של אברהם לינקולן כאשר זה האחרון החל לשקול את מועמדותו לנשיאות, אך בסופו של דבר לא נבחר. במהלך מלחמת האזרחים היה קנדי תומך נלהב באיחוד ותמך בקבלתה של הצהרת האמנציפציה. בהמשך, בשל העובדה שהצהרה זו לא נגעה למרילנד, מאחר שמדינה זו לא פרשה מן האיחוד, הוא דחף להעברת חקיקה נפרדת במרילנד לביטול העבדות בה ב-1864.[1]
עמדתו בנוגע לסובלנות הדתית
קנדי קרא להקמתה של אנדרטה לזכר ייסודה של מדינת מרילנד ולזכר לידתה של החירות הדתית באתר ההתיישבות הקולוניאלית המקורית של סנט מרי (אנ'). שלושה אזרחים מקומיים התחברו לרעיון וביקשו להקים בית ספר שיהווה "מצבה חיה" לחירות הדתית. בית הספר נוסד על בסיס רעיון זה ב-1840 על סמך הוראת המועצה המחוקקת של מרילנד. שמו המקורי היה "הסמינר של סנט מרי" (St. Mary's Seminary), אך לימים הוא נודע כ"קולג' סנט מרי במרילנד" (אנ').
כל העולם שמחוץ לשערים אלו היה נטול סובלנות, מגביל ונקמני כנגד הילדים של האמונה המנוגדת. כאן, רק במרילנד, בכל רחבי העולם הרחב הזה של הנצרות, הוקם מזבח והוקדש באמת לחירות האמונה הנוצרית. תנו לאלו שהציבו אותו ליהנות מהמוניטין שאליו הם ראוים. (ג'ון פנדלטון קנדי, באיזכור לידת הסובלנות הדתית בסנט מרי, מרילנד)[4]
קודם לכן, כאשר היה קנדי חבר בית המחוקקים של מרילנד, הוא סייע מאוד לביטול חוק שהפלה יהודים בבתי המשפט של מרילנד.[5] הקהילה היהודית במרילנד הייתה קטנה מאוד באותה תקופה, וקנדי, שלא היה יהודי, לא הפיק רווחים פוליטיים או אישיים מעמדתו זו. קנדי, שהיה אפיסקופלי באמונתו, סייע גם להוביל פעולות צדקה פרטיות למען המהגרים האירים הקתולים, שחוו אפליה קשה במרילנד באותה תקופה. עם זאת, הוא גם דחף להצבת מגבלות על הגירת זרים באופן כללי למרילנד החל משנות ה-50 של המאה ה-19, בציינו שהוא חש שמספרם הגבוה של המהגרים עלול להכריע את הכלכלה.
התנגדותו לעבדות
התנגדותו של קנדי לעבדות הובעה לראשונה בכתביו ולאחר מכן, כאשר נכנס לפוליטיקה, באמצעות נאומיו ויוזמותיו הפוליטיות. ניתן לעקוב אחר התנגדותו לעבדות במרילנד במשך שנים במהלך חייו, אך עומק התנגדותו לתופעה התפתח מגישה מתונה ומאופקת יותר בתחילה לתקיפה וקולנית יותר שהתבססה על שיקולים מוסריים בתקופה בה התפרסמה הצהרת האמנציפציה ולאחר מכן למאבקו במרילנד עצמה לביטול העבדות בה, שכן הצהרת האמנציפציה לא חלה עליה בשל אי הצטרפותה למדינות הקונפדרציה.
קנדי כתב פעם שנוכחותו באירוע בו נשא פרדריק דאגלס נאום פתחה את עיניו במלואם ל"קללת" העבדות, כפי שהוא כינה אותה ב-1863.
הרומן של קנדי "סנונית הרפתות" מתח ביקורת על העבדות, אך גם יצר אידיאליזציה של חיי אחוזות המטעים. עם זאת, בכתב היד המקורי של הרומן, התיאורים של חיי האחוזות היו ביקורתיים יותר כלפי העבדות, אך הוא מחק את הקטעים הללו כאשר הוא הגיש את הספר לפרסום, ככל הנראה בשל חששו להיתפש כמבקר גלוי לתופעה בעודו חי במרילנד שהייתה עדיין מדינת עבדות.
קיימת מחלוקת בקרב ההיסטוריונים על השאלה אם התנגדותו המרוככת המוקדמת של קנדי לעבדות הייתה דרך למנוע תגובות אלימות כלפיו, שכן הוא חי במדינת גבול שבה הייתה העבדות נהוגה עדיין והייתה תמיכה רחבה בה. התנגדות לעבדות בצורה ישירה באותה תקופה לא זכתה לפופולריות והיוותה סכנה אפשרית למי שהביע אותה במרילנד. היסטוריונים אחרים טוענים שדעותיו של קנדי בנוגע לעבדות פשוט התפתחו במשך הזמן מהתנגדות חלושה לתקיפה.
הרומן של קנדי, אף על פי שהביקורת כלפי העבדות הושתקה בו כאשר הגיע כתב היד שלו לדפוס, והתיאורים האידיאליים הסטריאוטיפים של חיי אחוזות המטעים, חזה את חורבנן של מדינות הדרום שייגרם בשל העבדות. "סנונית הרפתות" יצא לאור ב-1832, 29 שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.
מלחמת האזרחים
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים, חזר קנדי להביע את התנגדותו לעבדות באופן גלוי וקרא ל"אמנציפציה מידית" לעבדים. דרישותיו לשים קץ לעבדות הלכו ותכפו עם התקדמות הלחימה. בשיאה של המלחמה, כאשר התנגדותו של קנדי לעבדות הייתה תקיפה, הוא חתם על מנשר פוליטי שפורסם במרילנד שקרא לביטול מידי של העבדות.[1]
בקרב ההיסטוריונים קיימת הסכמה שקנדי מתח ביקורת על תופעת העבדות ברמה זו או אחרת במשך השנים, התנגד לתופעה בתקיפות בשיאה של המלחמה והתנגד לקיומה של הקונפדרציה. כאשר הצהרת האמנציפציה לא שמה קץ לעבדות במרילנד, לקח קנדי חלק מרכזי במערכה לסיומה של התופעה במדינה.
בשל העובדה שמרילנד לא הייתה חלק מהקונפדרציה, הצהרת האמנציפציה לא חלה עליה והיא המשיכה להיות מדינת עבדות. בשל העובדה שמרילנד לא לקחה חלק פעיל במרידה של מדינות הדרום, לא ראה הנשיא לינקולן את עצמו רשאי מבחינה חוקתית להחיל את ההצהרה עליה. בנקודת זמן זו רק המדינה בעצמה יכלה להחליט על הפסקת העבדות וצעד כזה לא היה ברור מאליו, שכן מרילנד הייתה מדינת עבדות עם רגשות אהדה חזקים כלפי הקונפדרציה.[6] לפיכך ארגנו קנדי ופעילים נוספים בתנועה לביטול העבדות אספה פוליטית. ב-16 בדצמבר 1863 נערכה ישיבה מיוחדת של הוועדה המרכזית של מפלגת האיחוד של מרילנד, ובה נדונה סוגית העבדות במדינה.[1] באותה תקופה הייתה זו המפלגה החזקה ביותר במדינה.
בישיבה זו הגיש תומאס סוואן הצעה הקוראת למפלגה לפעול למען "אמנציפציה מידית (של כל העבדים) במרילנד". קנדי היה הבא בסדר הדוברים והוא תמך בהצעה. בשל העובדה שקנדי היה בעבר יושב ראש האספה הכללית של מרילנד, ונואם מוכשר, תמיכתו בהצעה השפיעה רבות על קבלתה שזכתה לרוב בהצבעה שנערכה.[1] עם זאת, תושבי מרילנד היו חלוקים בסוגיה.[6] קנדי חתם על מנשר של המפלגה שקרא ל"אמנציפציה מידית" לכל העבדים,[1] שהופץ בתפוצה רחבה. ב-1 בנובמבר 1864, לאחר ויכוח שארך שנה, הוגשה ההצעה לביטול העבדות במרילנד למשאל עם.[1][6] אזרחי מרילנד הצביעו בעד ביטול העבדות, אם כי רק בפער של 1,000 קולות, שכן החלק הדרומי של המדינה נותר תלוי באופן משמעותי בכלכלת העבדות.[6]
פעילות חינוכית ותרבותית
קנדי, בשיתוף הפעולה הדוק שלו עם ג'ורג' פיבודי, סייע מאוד להקמתו של מכון פיבודי שמאוחר יותר התפתח והתמזג לתוך ספריית ג'ורג' פיבודי וכן להקמתו של הקונסרבטוריון למוזיקה על שם פיבודי, שני המוסדות הם כיום חלק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הוא גם היה חבר במועצת הנאמנים הראשונה של המוסד וכתב את המסמך הראשון שהתווה את מטרותיו. הוא גם היה זה שרשם את הפרוטוקולים של הישיבות הראשונות של המועצה. קנדי נודע במשך שנים כמי שפעל לסייע להנחת היסודות לפעילותם של המוסדות הללו.
קנדי גם לקח חלק מרכזי בייסודו של סמינר סנט מרי לנשים שכיום ידוע כ"קולג' סנט מרי במרילנד", הקולג' המרכזי של המדינה. מוסד זה הוקם בתמיכתו הפוליטית של קנדי ובזכות המוניטין שלו כסופר, שכן "האנדרטה החיה לחירות הדתית" של המדינה, שהוקמה כהנצחה למקום בו החלה מרילנד את דרכה כמושבה, שנחשב גם למקום בו נולדה החירות הדתית של אמריקה בכלל. המוסד החינוכי הזה ממשיך למלא את היעוד הזה עד היום. התפישה המקורית להנצחת הסובלנות הדתית הייתה רעיון של קנדי.
לקנדי היה תפקיד מרכזי בהשגת הכרתה של המדינה באחריותה להגן, ללמוד ולדאוג לזיכרון של סנט מרי סיטי, אז האתר הנטוש של המושבה הראשונה במרילנד ובירתה הראשונה,[7] לצד היותה אתר הולדתה של הסובלנות הדתית באמריקה,[7][8][9] ואתר מפתח היסטורי של המדינה, להסמיך את הסמינר לנשים שאז הוקם כאחראי על המחקר והשימור של האתר, השוכן באותו מקום. צעד זה היווה את הבסיס למה שלימים יהפוך לאתר סנט מרי ההיסטורי, אתר למחקר ארכאולוגי והיסטורי בניהול המדינה שפעיל עד היום במקום.
קנדי לקח חלק בניהול התערוכה העולמית של פריז ב-1867, שהייתה תערוכה עולמית למדע, טכנולוגיה ואומנות. בתערוכה השתתפו 42 מדינות והוצגו בה מעל 50,000 מוצגים. היא הייתה התערוכה העולמית השנייה בהיסטוריה.[10]
שנותיו האחרונות
קנדי פרש מתפקידיו הפוליטיים במרץ 1853 כאשר הנשיא פילמור סיים את כהונתו, אך הוא נותר פעיל מבחינה פוליטית, הן ברמה הארצית והן בפוליטיקה של מרילנד. בבחירות לנשיאות של 1856 הוא תמך במועמדותו של פילמור שניסה להתמודד ללא הצלחה לכהונה נוספת. באותה מערכת בחירות נכנס אנתוני, אחיו של קנדי לסנאט. שמו של קנדי הוצע כמועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית לצדו של אברהם לינקולן בבחירות 1860. תחת זאת, היה קנדי יושב ראש מפלגת האיחוד החוקתי, שהציגה את מועמדותם של ג'ון בל ושל אדוארד אברט לנשיאות.
בנוסף לחלק המרכזי שקנדי לקח בתהליך ביטול העבדות במרילנד, הוא גם דחף למתן חנינה לבכירי הקונפדרציה, על אף היותו תומך באיחוד.
ג'ון פנדלטון קנדי נפטר ב-18 באוגוסט 1870 בניופורט, רוד איילנד ונטמן בבית הקברות גרין מאונט שבבולטימור.
מורשתו
בצוואתו כתב קנדי:
רצוני שכתבי היד שלי הכוללים את יומניי, רשימותיי או ההערות שרשמתי על גבי ספרים ומכתבים שכתבתי והודפסו, בנוסף למכתבי שעשויים להוות עניין (שאני מצווה שיאוגדו בכריכה) שכיום כתובים על גבי דפים נפרדים, יועברו למנהלי העזבון שלי, שמתבקשים לארוז את כל המסמכים הללו בתיבת עץ אגוז חזקה, סגורה וחתומה, שתשלח למכון ביפודי, שם היא תישאר סגורה עד לשנת 1900, ואז תהיה לרכוש המוסד ותישמר בין ספריה ותיקיה.[11]
כיום קיימים שני אוספים גדולים מיוחדים של מסמכיו, כתבי היד ותכתובותיו של קנדי. האחד נותר בבעלותו של מכון פיבודי בבולטימור, והשני נמצא בספריה החופשית אנוך פראט בבולטימור. בנוסף קיימים כמה אוספים קטנים יותר של מסמכיו של קנדי בספריות בווירג'יניה ובבוסטון.
צי ארצות הברית הנציח את שמו של קנדי בקריאת ספינת אספקה שהייתה בשירות בין השנים 1853–1855 על שמו ובקריאת משחתת שהייתה בשירות בשנות ה-20 של המאה ה-20.[12]
קישורים חיצוניים
- ג'ון פנדלטון קנדי באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- "סנונית הרפתות" כרך 1 (באנגלית)
- "סנונית הרפתות" כרך 2 (באנגלית)
- "רובינסון פרסה" (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 "Immediate emancipation in Maryland. Proceedings of the Union State Central Committee, at a meeting held in Temperance Temple, Baltimore, Wednesday, December 16, 1863", 24 pages, Publisher: Cornell University Library
- ^ "John Pendleton Kennedy: Author, Statesman, Patriot", April 15, 2013, Amy Kimball, Materials Manager for Special Collections, The Sheridan Libraries. Archived May 2, 2015, at the Wayback Machine.
- ^ "The History of the United States Naval Academy Band", MU1 Doug O'Connor, United States Naval Academy, Naval Academy Band
- ^ "Discourse on the life and character of George Calvert, the first Lord Baltimore", John Pendleton Kennedy, page 43, University of Michigan Library (January 1, 1845)
- ^ Cyrus Adler, J. H. Hollander, MARYLAND, Jewish Encyclopedia, The unedited full-text of the 1906 Jewish Encyclopedia.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Miranda S. Spivack, September 13, 2013, "The not-quite-Free State: Maryland dragged its feet on emancipation during Civil War: Special Report, Civil War 150", CHAPTER 7, The Washington Post.
- ^ 7.0 7.1 Julia King, "Archaeology, Narrative, and the Politics of the Past: The View from Southern Maryland", Julia King, University of Tennessee Press; July 30, 2012, p. 64.
- ^ "Religious Freedom Byway Would Recognize Maryland's Historic Role", Megan Greenwell, Washington Post, Thursday, August 21, 2008
- ^ "Reconstructing the Brick Chapel of 1667" Page 1, See section entitled "The Birthplace of Religious Freedom". Archived from the original on March 13, 2014.
- ^ "American President, A Reference Resource: Millard Fillmore-- John P. Kennedy (1852–1853): Secretary of the Navy", Miller Center, University of Virginia, Rector and Visitors of the University of Virginia. Archived from the original on July 2, 2014.
- ^ "John Pendleton Kennedy". Soylent Communications. 2014.
- ^ USS KENNEDY (DD-306) - NavSource Naval History
.svg)
