ג'ואל פוינסט

ג'ואל פוינסט
Joel Roberts Poinsett

לידה	2 במרץ 1779 צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
פטירה	12 בדצמבר 1851 (בגיל 72) סטייטבורג, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
שם מלא	ג'ואל רוברטס פוינסט
מדינה
מקום קבורה	כנסיית הצלב הקדוש, סטייטבורג, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
מזכיר המלחמה של ארצות הברית ה־15 7 במרץ 1837 – 4 במרץ 1841 (4 שנים) תחת נשיא ארצות הברית מרטין ואן ביורן → לואיס קאס ג'ון בל ←
שגריר ארצות הברית במקסיקו 1 ביוני 1825 – 17 באוקטובר 1829 (4 שנים ו־19 שבועות) תחת נשיאי ארצות הברית ג'ון קווינסי אדמס אנדרו ג'קסון → ג'יימס ויליקינסון אנתוני בטלר ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם קרוליינה הדרומית 4 במרץ 1821 – 7 במרץ 1825 (4 שנים)

ג'ואל רוברטס פוינסט (באנגלית: Joel Roberts Poinsett;‏ 2 במרץ 1779 – 12 בדצמבר 1851) היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי. הוא שימש כנציג הראשון של ארצות הברית לאמריקה הדרומית, כחבר בית הנבחרים של קרוליינה הדרומית כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, כשגריר ארצות הברית במקסיקו, כמנהיג היוניוניסטים בקרוליינה הדרומית במהלך "משבר הביטול", כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלו של נשיא ארצות הברית מרטין ואן ביורן וכאחד המייסדים של המכון הלאומי לקידום המדעים והאומנויות השימושיות (קודמו של הסמית'סוניאן).

מסעות מוקדמים

ג'ואל רוברטס פוינסט נולד ב-1779 בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית לאלישע פוינסט, רופא אמיד, ולרעייתו קתרין אן רוברטס. הוא התחנך בקונטיקט ובאירופה ורכש ידע בשפות, במשפטים ובסוגיות צבאיות.

המסע באירופה

ב-1800 שב פוינסט לצ'ארלסטון מתוך תקווה להתחיל בקריירה צבאית. אביו לא רצה שבנו יהיה איש צבא. מתוך רצון לשדל את בנו להיות חלק מהאריסטוקרטיה של צ'ארלסטון, סידר פוינסט האב שבנו ילמד משפטים אצל ויליאם הנרי דה סוסייר, עורך דין ידוע בעיר. פוינסט לא היה מעוניין בקריירה משפטית וב-1801 הוא שכנע את הוריו שיאפשרו לו לצאת למסע ארוך באירופה. דה סוסייר צייד אותו ברשימת ספרי משפטים כולל "פירושים על דיני אנגליה" של ויליאם בלקסטון ו"החוק הכנסייתי" של ריצ'רד ברן, למקרה שהוא יתחרט בנוגע לעיסוק במשפטים.

החל מאותה שנה ערך פוינסט מסע ביבשת אירופה. באביב 1802 הוא עזב את צרפת לכוון איטליה ועבר את הרי האלפים ואת שווייץ. הוא ביקר בנפולי וטיפס על הר אטנה שבסיציליה. באביב 1803 הוא הגיע לשווייץ והתאכסן בביתם של ז'אק נקר ושל בתו מאדאם דה סטאל. נקר, שהיה שר האוצר של לואי השישה עשר, מלך צרפת בין השנים 1776 – 1781, הוגלה לשם על ידי נפוליאון.

באחת ההזדמנויות, הוזמן רוברט ליווינגסטון, שגריר ארצות הברית בצרפת, לביקור אצלם בעת שסייר בסבויה, צרפת ושווייץ. פוינסט לקח על עצמו את תפקיד המתורגמן בשיחה בין ליווינגסטון ששמיעתו הייתה לקויה לבין נקר ששיניו החסרות גרמו לדיבורו להישמע כמעט לא ברור לחלוטין. למזלו, מאדאם דה סטאל לקחה על עצמה לפרש את דברי אביה הקשיש.

באוקטובר 1803 עזב פוינסט את שווייץ ונסע לווינה ומשם למינכן. בדצמבר הוא התבשר שאביו הלך לעולמו ושמצב בריאותה של אחותו, סוזאן, לקוי מאוד. הוא יצא מיד בדרכו לצ'ארלסטון, לשם הוא הגיע בראשית 1804, חודשים לאחר שאביו נפטר. מתוך תקווה להציל את חיי אחותו, לקח אותה פוינסט למסע בניו יורק, בזכרו שמסעו המוקדם יותר לליסבון החיש את החלמתו. אף על פי כן, בהגיעם לניו יורק מתה סוזאן פוינסט. כיורש היחיד, הוא ירש הון קטן וכמה בתים ומגרשים, מטעים ומניות. שוויה הכולל של אחוזת המשפחה הוערך ב-100,000 דולר.

המסע לרוסיה

בנובמבר 1806 הגיע פוינסט לבירת האימפריה הרוסית, סנקט פטרבורג. לווט האריס, קונסול ארצות הברית בעיר, והנציג האמריקאי הבכיר ביותר ברוסיה, קיווה להציג את פוינסט בחצר המלכות של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה. כאשר נודע לה שפוינסט הוא מקרוליינה הדרומית, שאלה אותו הקיסרית האם אם הוא יוכל להשגיח על מפעלי הכותנה שהיו תחת חסותה. פוינסט והקונסול האריס נסעו לקרונשטאדט באמצעות מזחלת כדי לראות את המפעלים. פיונסט הציע כמה הצעות לשיפור והקיסרית קיבלה אותן. פוינסט לא האמין שתעשיית הכותנה תוכל לשגשג ברוסיה בשל הצורך בהעסקת הצמיתים שלא קיבלו שום גמול ולפיכך לא היה להם שום אינטרס בהצלחת הענף. יותר מכך, הוא האמין שמוסד הצמיתות הקשה על רוסיה לפתח סחר ימי ותעשייה.

בינואר 1807 סעדו הצאר אלכסנדר ופוינסט בארמון הקיסרי. הצאר ניסה לפתות את פוינסט במשרה בשירות האזרחי או הצבאי הרוסי. פוינסט היסס, והצאר הציע לו "לראות את האימפריה, ללמוד את לשונה ולהכיר את עמה", ואז להגיע לידי החלטה. פוינסט, שתמיד אהב מסעות, קיבל את ההצעה ובמרץ אותה שנה יצא מסנקט פטרבורג למסע ברחבי דרום רוסיה. התלוו אליו ידידו האנגלי, לורד רויסון ושמונה אנשים נוספים.

כשברשותם מכתבי המלצה לטיפול מיוחד על ידי כל פקידי הממשל הרוסים, עשו השניים את דרכם למוסקבה. הם היו בין בני המערב האחרונים שראו את העיר לפני שנשרפה על ידי חייליו של נפוליאון באוקטובר 1812. ממוסקבה הם נסעו לנהר הוולגה ואז בספינה לאסטרחן השוכנת לשפכו. כעת נכנסה חבורתו של פוינסט אל הקווקז, הכולל מגוון רחב של קבוצות אוכלוסייה ושרק זמן קצר קודם לכן צורף לשטחה של רוסיה לאחר כיבושיהם של פיוטר הגדול ויקטרינה הגדולה. בשל המתחים האתניים, היה האזור מסוכן מאוד. אל החבורה צורף קוזאק שליווה אותם במסעם בין טארקי לדרבנט, אך כאשר אציל טטרי טען שהקוזאק המלווה עלול לעורר סכנה, הוא עקף את תחום מושבם של הטטרים. מהלך זה הרחיב את פמלייתו של פוינסט והם האמינו שכך הם יהיו פחות פגיעים מפני התקפות כאשר הם יצאו מתחומי רוסיה. כך התלווה אליהם סוחר פרסי שהעביר נערות צעירות שהוא רכש בצ'רקסיה אל באקו ואל ההרמונות בטורקיה. כשסביבם משמר כבד, עזבה החבורה את דרבנט ונכנסה לתחומי שליטתו של החאן של קובאן.

בעוברי בחאנות, גנב מנהיג אחד השבטים כמה מסוסי החבורה. פוינסט קיבל החלטה אמיצה לסטות מדרכו ולהגיע לחצר החאן בעיר קובאן ולדרוש את השבתם של הסוסים. בשל העובדה שבאופן רגיל לא היו זרים באזור, החאן הופתע. הוא מעולם לא שמע על קיומה של ארצות הברית ופוינסט עשה כמיטב יכולתו כדי לענות על שאלותיו של השליט. כדי ליידע אותו על גדולתה של ארצות הברית, דיבר פוינסט באריכות על הגאוגרפיה שלה. החאן התייחס לנשיא תומאס ג'פרסון כאל השאה של אמריקה. לבסוף, ציין פוינסט כי גניבת הסוסים תשפיע לרעה על דעתם על שמה הטוב של החאנות. החאן התרשם ואמר לפוינסט שראשו של ראש השבט האשם יותז אם הוא יחפוץ בכך, אך עדיין אם הגנב יסכים לארח מבקר מכובד כמוהו, ייתכן שחנינה תבוא בחשבון.

חבורתו של פוינסט המשיכה לבאקו שעל גדות הים הכספי. הוא ציין שבגלל בורות הנפט באזור, הוא היה זה מכבר יעד לעלייה לרגל של סוגדים לאש. הוא היה אחד המבקרים האמריקאים הראשון במזרח התיכון וב-1806 החאן הראה לו בריכה של נפט והוא העלה השערה שיבוא יום והמשאב הזה ישמש כדלק.

משיכתו אל הפעילות הצבאית בקווקז הובילה את פוינסט לבקר בירוואן, שאז צר עליה הצבא הרוסי. לאחר שבילו זמן מה עם הכוחות, נסעו פוינסט וחבורתו דרך הרי ארמניה אל הים השחור. הם וויתרו על ביקור בקונסטנטינופול בשל העימות בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית והחבורה המשיכה לחצי האי קרים ודרך אוקראינה ושבה סוף 1807 למוסקבה. המסע היה מסוכן מאוד ובריאותו של פוינסט נחלשה. בכל אופן, מבין תשעת האנשים שיצאו למסע בחודש מרץ בשנה הקודמת, רק פוינסט ושניים נוספים שרדו.

עם שובו למוסקבה שוחח אתו הצאר אלכסנדר על הקורות אותו והציע לו לקבל תפקיד של קולונל בצבא האימפריה הרוסית. אך באותה עת הגיעו לרוסיה החדשות אודות המתקפה של אה"מ לאופרד על הצ'ספיק וכעת היה ברור שתפרוץ מלחמה בין ארצות הברית לבין בריטניה. פוינסט היה נחוש בדעתו לשוב למולדתו.

לפני שעזב את רוסיה, נפגש פוינסט בפעם האחרונה עם הצאר שהביע את תמיכתו בצעדים שנקט הקונגרס של ארצות הברית כדי להתמודד עם הפלישות הימיות של בריטניה. הצאר הכריז שעל רוסיה וארצות הברית לשמור על יחסים מכובדים ביניהן. פוינסט נועד שוב עם שר החוץ ניקולאי רומיאנצב ובפגישה הרוסים גילו את אזנו שהצאר שואף שיישלח שגריר של ארצות הברית לחצרו.

צ'ילה וארגנטינה

פוינסט שימש כ"סוכן מיוחד" (special agent) לשתי מדינות דרום אמריקאיות בין השנים 1810 – 1814, צ'ילה וארגנטינה. הנשיא ג'יימס מדיסון מינה אותו ב-1809 כקונסול כללי. פוינסט היה אמור לחקור את סיכוייהם של המהפכנים במאבקם לעצמאות מספרד. ב-29 בדצמבר 1811 הוא הגיע לסנטיאגו דה צ'ילה. משפחות לורן וקררה נאבקו על השליטה בצ'ילה. עד להגעתו של פוינסט, השיגו בני קררה את השליטה בהנהגתו של חוזה מיגל קררה. ממשלתו של קררה הייתה חלוקה בשאלה כיצד לקבל את פוינסט. בית המשפט הקונסולרי, הגוף בעל זכות השיפוט על נושאים מסחריים, התנגד לקבלתו על רקע העובדה שמינויו לא אושר על ידי הסנאט של ארצות הברית. יתר על כן, רבים מחברי הגוף הזה היו רויאליסטים, שקיוו ליחסים הדוקים יותר עם ספרד ועם בריטניה. על כל פנים, פוינסט זכה להכרה מהרוב ששאף למסד יחסי סחר עם ארצות הברית.

בסופו של דבר התקיימה קבלת הפנים הרשמית ב-24 בפברואר 1812. פוינסט היה הנציג המוסמך הראשון מטעם ממשלה זרה שהגיע לצ'ילה. המתנגדים העיקריים שלו בצ'ילה היו אנשי החונטה של פרו. המשנה למלך של פרו ייצג את הצ'יליאנים שהתנגדו לשלטונה של ספרד. הוא הכריז שהחוקים של הממשלה הצ'יליאנית החדשה בנוגע לסחר חופשי כבטלי ומבוטלים ושלח פריבטירים לאכוף את הסדר הקולוניאלי הישן. בעקבת כך התרחשו תפיסות של ספינות והחרמת סחורות, למורת רוחם של הסוחרים הזרים, במיוחד האמריקאים. פוינסט למד על לכידתה של אוניית ציד לווייתנים אמריקאית שחיפשה אספקה על סמך מכתב שיורט ושנשלח ממושל סן קרלוס דה צ'ילואה אל המשנה למלך של לימה. יותר מכך, הוא קיבל מידע מודיעיני שעשר ספינות אמריקאיות נוספות נתפשו בטלקוונו שבמפרץ קונספסיון. עם הנחיות מועטות מממשל מדיסון, החליט פוינסט שיש לעשות משהו נגד הפרת הזכויות הטבעיות של האמריקאים.

פוינסט האיץ בצ'ילה לסגור את נמליה לפרו, אך הרשויות בסנטיאגו לא חשו שהן חזקות דיין כדי לנקוט בצעד כזה. תחת זאת הם האיצו בפוינסט לסייע להם בהשגת תחמושת ואספקה מארצות הברית. אף על פי שפוינסט נתן להם שמות של כמה סוחרים, רבים מהם היו כבר מעורבים יותר מדי בעימות בין ארצות הברית לבין בריטניה כדי שיוכלו להקדיש תשומת לב לצ'יליאנים. במהלך אותה תקופה פוינסט גם האיץ בצ'יליאנים לכונן חוקה לאומית. וועדה שכללה את קמילו אנריקז ושישה אחרים ומונתה להכנת טיוטה לחוקה. ישיבת הוועדה הראשונה התקיימה במעונו של פוינסט ב-11 ביולי 1812.

תפישתן של הספינות האמריקאיות על ידי ממלכת פרו לא נפסקה. בכתב המינוי של פוינסט צוין שעליו להגן על כל הרכוש אמריקאי ולדאוג לאזרחים האמריקאים. לאחר התייעצות עם קררה, קיבל פוינסט הרשאה לכך שצבא צ'ילה יילחם נגד הרויאליסטים הספרדים בפרו. מאוחר יותר הוענקה לפוינסט דרגת גנרל בצבאו של קררה. הוא פיקד על מתקפה של פרשים צ'יליאנים בקרב סן קרלוס ואבטח את המשנה למלך של צ'ילה. משם הוא יצא בראש סוללת תותחנים למפרץ קונספסיון, שם נתפשו כאמור עשר ספינות אמריקאיות. עם חשיכה הוא הגיע ליד נמל הים של טלקוונו והחל להרעיש את העיר. עם שחר הוא שיגר שליח עם דרישה לכניעה של המפרץ לחונטה של צ'ילה. ב-29 במאי 1813 נכנעו הרויאליסטים הפרואנים.

בראשית ספטמבר 1813 הגיעה הפריגטה האמריקאית USS Essex אל מימי צ'ילה וטיהרה אותם מאוניות ציד לווייתנים וסיירות בריטיות. עם הגיע הקומודור דייוויד פורטר מה- USS Essex לסנטיאגו, קיבל פוינסט את החדשות המוסמכות הראשונות על מלחמת 1812. כעת הוא שאף יותר מתמיד לשוב לארצו. עם זאת, זה לא יכול היה לקרות עד שהקומודור פורטר ישלים את השיט שלו באוקיינוס השקט. לבסוף כשהפליגה ה- Essex כשפוינסט על סיפונה, נצפו ספינות המלחמה הבריטיות אה"מ פיבי ואה"מ צ'רוב בנמל ולפראיסו. קומודור פורטר שב לסנטיאגו כדי לנצל את תותחי המבצר שם. הוא גם קיווה שהנייטרליות של המפרץ תרתיע את הבריטים מלתקוף. קפטן ג'יימס היליאר מהפיבי תקף בכל זאת ופורטר הובס. הבריטים החליטו לשלוח את השבויים האמריקאים שלהם לארצות הברית ופוינסט נאלץ להישאר בצ'ילה.

כאשר הגיע פוינסט לבואנוס איירס הוא מצא שם חונטה שהייתה מבוססת היטב עם השפעה בריטית חזקה. הוא הצליח לנהל משא ומתן על הסכם סחר עם החונטה על פיו סחורות אמריקאיות ייובאו עם פטור ממכס. כאשר נמנע מהספינות האמריקאיות לשוט דרך האוקיינוס האטלנטי, נדרש זמן כדי למצוא נתיב בחזרה לארצות הברית. בסופו של דבר הצליח פוינסט לעלות על ספינה ששטה לבאהיה שבצפון-מזרח ברזיל. משם הוא עבר לספינה אחרת שיעדה היה מדיירה, 860 ק"מ מיבשת אירופה. בסופו של דבר הגיע פוינסט לצ'ארלסטון ב-28 במאי 1815.

שובו לארצות הברית

בשובו לצ'ארלסטון ב-1815 בילה פוינסט את החודשים הראשונים לחזרתו בסידור ענייניו האישיים. מאז ועד מ-1825 הוא נשאר בקרוליינה הדרומית כדי לבנות לעצמו מוניטין מקומי. הוא נחשב לסמכות מכובדת בנוגע לענייני אמריקה הלטינית.

ב-1816 קיבל פוינסט מכתב מידידו הוותיק הגנרל חוזה מיגל קררה. מאז שעזב פוינסט את צ'ילה, ביססו הרויאליסטים את אחיזתם במדינה. לאחר ששהה שנה בגלות בפרובינציות של ריו דה לה פלטה הגיע קררה לארצות הברית בינואר 1816 כדי לעורר שם עניין במהפכה בצ'ילה. פוינסט השיב לקררה במכתב בו ציין שהוא מתכוון להאיץ בממשלת ארצות הברית לנקוט במדיניות החלטית בנוגע למושבות הספרדיות. הנשיא מדיסון קיבל את הגנרל קררה בחמימות, אך מעולם לא הודיע לו שיינקוט בצעדי מדיניות רשמיים בשל דאגתו שזה עלול לסכן את סיפוח פלורידה לארצות הברית שהייתה תחת שלטון ספרדי. תקוותו של קררה לסיוע נענתה מידידו הוותיק.

ביולי 1816 נסע פוינסט לניו יורק כדי לפגוש את קררה. כשהיה שם, הוא ניסה לעניין את ג'ון ג'ייקוב אסטור, הבעלים העשיר של חברת פרוות אמריקאית, בציודם של המהפכנים הצ'יליאנים של קררה בכלי נשק, אלא שאסטור לא היה מעוניין להיות מעורב בכך. באוגוסט אותה שנה עלה בידו של פוינסט לארגן כמה פגישות בפילדלפיה בין המנהיג הצ'יליאני לבין כמה מקציניו לשעבר של נפוליאון. ביניהם היה המרשל עמנואל גרושיי, שפיקד על שומרי ראשו של נפוליאון במהלך המערכה ברוסיה. פוינסט גם סידר פגישה בין קררה לבין הגנרל ברטרנד קלוזל. קלוזל הצטיין במלחמות הנפוליאוניות וב-1815 הוענק לו על ידי נפוליאון תואר אצולה. אף על פי שתנועתו של קררה לא הפיקה תועלת מניסיונם של קצינים צרפתים אלו, עלה בידו של פוינסט להסדיר חוזים עם חברת D'Arcy and Didier בפילדלפיה לאספקת נשק למשלחת שקררה תכנן להקים.

ב-29 באוגוסט 1816 יצא פוינסט למסע בארצות הברית יחד עם ארבעה אנשים ועבד אחד מצ'ארלסטון. הם יצאו מערבה ועצרו בדרך בפיטסבורג ובסינסינטי עד שהגיעו ללקסינגטון, קנטקי. כששהו שם, התארחו אנשי החבורה אצל חבר הקונגרס הנרי קליי. ככל הנראה בשל חוויותיו בצ'ילה, עשה פוינסט רושם על קליי, שראה את עצמו כתומך הגדול ביותר בארצות הברית של העצמאות האמריקאית-ספרדית בשנים הבאות. מלקסינגטון שמה החבורה פעמיה ללואיוויל ומשם לנאשוויל. בשהותם שם, סעדו פוינסט ובני לווייתו עם אנדרו ג'קסון. לאחר שעבר יותר מ-3,000 ק"מ שב פווינסט לצ'ארלסטון בראשית נובמבר 1816.

קריירה פוליטית

פסל של פוינסט בגרינוויל, קרוליינה הדרומית

עוד לפני תום מסעו היה פוינסט מודע לכך שידידיו הגישו את מועמדותו לייצג את צ'ארלסטון בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית. כשהיה בגרינוויל בדרכו הביתה, הוא קיבל את ההודעה שמועמדותו אושרה והוא זכה במושב בבית הנבחרים. כשהחל את כהונתו ב-25 באפריל 1817, הציע לו מזכיר המדינה של קרוליינה הדרומית, רוברט ראש, משרה של נציב מיוחד לענייני אמריקה הדרומית, באומרו, "אין לאף אחד את הכישורים לכך יותר מאשר לך".

על כל פנים, פוינסט דחה את ההצעה. במאי הוא הסביר במכתב לנשיא ג'יימס מונרו שהוא קיבל לאחרונה מושב בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית ושהוא לא יוכל להתפטר מתפקיד זה "שלא למען סיבה טובה יותר בהשוואה לתפקיד זה". באותו מכתב הוא הציע את הידע שלו על אמריקה הדרומית לטובת כל צורך של הממשל.

השקפותיו הפוליטיות של פוינסט השתקפו בדעותיהם של מי שראו עצמם אז כרפובליקנים הג'פרסונאים. אחד הצעדים החשובים ביותר שבהם הם תמכו בעקבות מלחמת 1812, היה המימון הפדרלי להשקעה בתשתיות. כחבר בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית, הייתה זו אחת השאיפות המרכזיות שלו ולאחר שנבחר מחדש ב-1818, הוא היה לחבר הוועדה של בית הנבחרים לשיפור התשתיות.

פוינסט גם שימש כנשיא המועצה לעבודות ציבוריות של קרוליינה הדרומית. אחת התוכניות הראשיות של המועצה הייתה לקשר בין פנים המדינה עם אזורי החוף שלה. מיזם חשוב נוסף היה בניית הדרך הראשית מצ'ארלסטון, דרך בירת המדינה קולומביה, אל גבולה הצפון-מערבי של המדינה. הדרך תוכננה כדי לקדם סחר בין-מדינתי ולמשוך תנועת סחר ממזרח טנסי והחלק המערבי של קרוליינה הצפונית לכוון צ'ארלסטון. פוינסט, כנוסע מנוסה, ידע טוב יותר מכל אחד אחר את חשיבותן של דרכים משופרות. במהלך מסעותיו לניו אינגלנד ב-1804 ואל המערב ב-1816, הוא הגיע להבנה שהמדינה יכולה להפיק תועלת מתשתיות תחבורה.

חבר הקונגרס של ארצות הברית

ב-1820 נבחר פוינסט לייצק את מחוז צ'ארלסטון בבית הנבחרים של ארצות הברית. כחבר הקונגרס המשיך פוינסט לקרוא להמשך שיפור התשתיות, אך הוא גם דחף לשימור כוחם של הצבא והצי. בדצמבר 1823 הוא הגיש הצעת החלטה הקוראת לוועדה לענייני הצי לבדוק את הכדאיות של בניית עשר אניות סלופ מלחמתי נוספות. כחבר ועדת החוץ של בית הנבחרים דחף פוינסט לקבלת החלטות על פעולות פיתוח באמריקה הדרומית. דעותיו הפוליטיות היו דומות לאלו של לאומנים כמו מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס ושל מזכיר המלחמה ג'ון קלהון. פוינסט, כמו מתנגדים רבים של ה"מערכת האמריקנית" של הנרי קליי, התנגד למכסי המגן של 1824.

שגריר במקסיקו

הפרח "פוינסטייה" הקרוי בארצות הברית על שמו של פוינסט

במקביל לכהונתו בבית הנבחרים, שימש פוינסט כשליח מיוחד למקסיקו בין השנים 1822 – 1823, כאשר ממשלתו של ג'יימס מונרו החלה להיות מודאגת בנוגע ליציבותה של המדינה החדשה יחסית. פוינסט, שהיה תומך של דוקטרינת מונרו, היה משוכנע שהרפובליקניזם הוא הערבות היחידה לצורת ממשל חופשית ושוחרת שלום עבור מדינות אמריקה הצפונית וניסה להשפיע על ממשלתו של אוגוסטין איטורבידה , שהחלה להראות סימנים של חולשה ופלגנות.

ב-12 בינואר 1828 חתם פוינסט במקסיקו סיטי על החוזה הראשון בין ארצות הברית לבין מקסיקו, "הסכם הגבולות", שהכיר באופן רשמי בגבול בין שתי המדינות שהוגדר בהסכם אדמס-אוניס, שנחתם ב-1819 בין ארצות הברית לבין ספרד.

בשל חוסר שביעות רצונם של כמה אישים פוליטיים אמריקאים משני ההסכמים הללו, נשלח פוינסט לנהל משא ומתן על רכישת טריטוריות חדשות עבור ארצות הברית, כולל טקסס, ניו מקסיקו וקליפורניה העליונה, וכן חלקים מחצי האי באחה קליפורניה, סונורה, קואווילה ונואבו לאון, אך הצעתו של פוינסט לרכוש את השטחים הללו נדחתה על ידי משרד החוץ של מקסיקו בראשותו של חואן פרנסיסקו דה אזקרטה.

ארצות הברית הכירה בעצמאותה של מקסיקו, אך רק ב-1825, עם ייסודה של הרפובליקה של מקסיקו, היא שלחה לשם שגריר. אנדרו ג'קסון וכמה אחרים דחו את ההצעה למינוי, אך פוינסט קיבל אותה והתפטר ממושבו בקונגרס. הוא היה מעורב באנדרלמוסיה הפוליטית של המדינה עד לשובו ב-1830, אך הוא ניסה לקדם את האינטרסים של ארצות הברית במקסיקו על ידי מתן טיפול מועדף לסחורות אמריקאיות על פני סחורות מבריטניה, ניסיון לבצע תיקונים בגבול בין שתי המדינות וזירוז קבלתה של חוקה המבוססת על זו של ארצות הברית.

לאחר שביקר באזור שמדרום למקסיקו סיטי, ליד טקסקו דל אלרקון, הבחין פוינסט בצמח שהיה ידוע לימים בארצות הברית כ"פוינסטייה" (מין של משפחת החלבלוביים. תרגום שמו של הצמח במקסיקו הוא "פרח ערב חג המולד" או "קתרינה"). פוינסט, שהיה בוטנאי חובב נלהב, שלח דוגמאות של הצמח לארצות הברית וב-1836 היה צמח זה כבר ידוע בשם שניתן לו על שמו של פוינסט. על שמו של פוינסט נקרא גם מין של לטאה מקיסקנית בשם Sceloporus poinsettia.

יוניוניסט

אף על פי שפוינסט היה תומך של מערכת העבדות בארצות הברית ובעצמו החזיק בבעלותו עבדים, הוא שב ב-1830 לקרוליינה הדרומית כדי לתמוך בעמדת היוניוניסטים (תומכי האיחוד) במהלך "משבר הביטול" , ושוב כיהן כחבר בית הנבחרים של המדינה בין השנים 1830 – 1831. הוא גם היה נציגו החשאי של הנשיא אנדרו ג'קסון ודאג לעדכנו במצב במדינה מאוקטובר 1832 ועד מרץ 1833. ב-1833 נשא פוינסט לאישה את האלמנה מרי איזרד פרינגל (1857-1780).

מזכיר המלחמה

מה-7 במרץ 1837 ועד ה-5 במרץ 1841 כיהן פוינסט כמזכיר המלחמה של ארצות הברית והוא ניצח על המשך הדיכוי של פשיטות האינדיאנים באמצעות העברתם אל מעבר לנהר המיסיסיפי ובמהלך מלחמת הסמינול השנייה . הוא גם צמצם את פיצול הצבא על ידי ריכוז יחידות במיקומים מרכזיים וציד את הסוללות הארטילריה הקלות של הרגימנטים כפי שאושר בחוק ארגון הצבא של 1821. בסיום כהונתו ב-1841 הוא פרש לאחוזת המטעים שלו בג'ורג'טאון שבקרוליינה הדרומית.

חיים אישיים

קידום האומנויות

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 היה פוינסט חבר בגוף יוקרתי, המכון הלאומי לקידום המדעים והאומנויות השימושיות, שעל חבריו נמנו הנשיאים לשעבר, אנדרו ג'קסון וג'ון קווינסי אדמס ורבים מהאישים המפורסמים של התקופה, כולל אישי צבא, פקידי ממשל, אנשי רפואה ושאר בעלי מקצועות. ב-1825 הוא נבחר כחבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

ב-1840 היה פוינסט אחד המייסדים של "המכון לקידום האמנויות והמדעים השימושיים", קבוצה של פוליטיקאים שדחפו לשימוש בעיזבונו של ג'יימס סמית'סון להקמת מוזיאון לאומי שיאחסן מוצגים הקשורים לארצות הברית ולמנהיגיה, יציג את הטכנולוגיה האמריקאית ויתעד משאביה הלאומיים של אמריקה הצפונית. קבוצה זו כשלה במאמציה, שכן קבוצות אחרות ניתבו את ייעודו של המוזיאון, שנודע בשם סמית'סוניאן, כבעל זיקה מדעית.

בונה חופשי

לא ידוע מתי היה פוינסט חבר בבונים החופשיים, אך ידוע שהוא היה הנשיא לשעבר של הלשכות בבגרינוויל ובצ'ארלסטון. הוא גם לקח חלק מרכזי בהגדרת הבנייה החופשית במקסיקו. הוא העדיף את "הנוסח היורקי", שהתאים לאינטרסים הפוליטיים של ארצות הברית.

מותו

ג'ואל פוינסט מת בסטייטבורג שבקרוליינה הדרומית ממחלת השחפת שהוחמרה מהתקף של דלקת ריאות ב-12 בדצמבר 1851 ונטמן בית הקברות של הכנסייה האפיסקופלית "הצלב הקדוש" שבמקום.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ואל פוינסט בוויקישיתוף

• ג'ואל פוינסט באתר האנציקלופדיה בריטניקה
• ג'ואל פוינסט במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית
• Joel Roberts Poinsett Historical Marker
• Joel Roberts Poinsett: The Man Behind The Flower
• The History of the Poinsettia
• Poinsett as a Mason in Greenville, SC
• ג'ואל פוינסט באתר Find a Grave

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26579858ג'ואל פוינסט