רבי חנוך בן משה
| לידה |
950 קורדובה, אל-אנדלוס |
|---|---|
| נהרג | 1024 (בגיל 74 בערך) |
| תפקידים נוספים | ראש ישיבה |
| תלמידיו | רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק בן ראובן הברצלוני |
רבנו חנוך בן משה (נפטר בד'תשע"ה או ד'תשפ"ה, 1014 או 1024) היה ראש ישיבת קורדובה במפנה המאות ה-10 וה-11, ומנהיג יהדות ספרד באותה תקופה.
לפי רבי אברהם אבן דאוד, ב"ספר הקבלה", היו רבנו חנוך בן משה ואביו רבנו משה בן חנוך, בין ארבעת השבויים (האב - ממניין השבויים, והבן שבוי יחד איתו), שתרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה.
ביוגרפיה
נולד באיטליה והיגר (או הוגלה) לספרד. נישא בקורדובה לבת משפחת פליאג, משפחת נכבדים עירונית שאחד מבניה נישא בהמשך לבתו. לאחר פטירת אביו רבנו משה בן חנוך, התמנה במקומו לראש ישיבת קורדובה. הוא זכה לחסותו של חסדאי אבן שפרוט המקורב לחצר המלוכה הספרדית; אך לאחר פטירתו, קם אחד מתלמידי אביו שהיה מוכר כחכם מופלג, רב יוסף בן יצחק בן שטנאת בן אביתור, וערער על הכתרתו לראשות הישיבה המקומית, כי לדבריו הייתה לו זכות קדימה למשרה זו בשל היותו יליד קורדובה. בשלב מסוים של המחלוקת נידה רבנו חנוך את בן אביתור, הוא עזב את העיר ולאחר נדודים התיישב בדמשק. בסוף ימיו השלים הרב יוסף בן אביתור עם רבנו חנוך, ולמרות שנקרתה לידיו הזדמנות להדיחו ממשרתו ולשמש בעצמו כראש ישיבת קורדובה, ויתר עליה ושלח לתומכיו מבני העיר מכתב תמיכה ברבנו חנוך, הוא נשאר בדמשק ונפטר בה.
פרטים נוספים על חיי חנוך בן משה התבררו מתוך קטעי מכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית. בגניזה זו נמצאו גם תשובות הלכתיות שלו שהתפרסמו באסופות שונות שפורסמו מכתבי הגניזה. שמחה אסף סבור כי יחסיו עם רב שרירא גאון היו מתוחים בסוף ימיו של האחרון, ולכן לא הזדרז רב שרירא לענות למכתביו של רבנו חנוך.[1]
לפי המסופר בספר הקבלה, נהרג רבנו חנוך בן משה בתאונה, בעת שעמד יחד עם נכבדי הקהל על הבימה בבית הכנסת בשמחת תורה, כאשר נקרא לעלות לתורה כ"חתן תורה"; בשל העומס הרב ולחץ הקהל על הבימה, קרסה בימת העץ והוא נפצע, ונפטר מפצעיו לאחר מספר ימים.
חידושיו בהלכה ובמנהג
לרבנו חנוך מיוחסת התקנה שאין לומר תחנון בערבי החגים: פסח, שבועות וסוכות; לא בשחרית ולא במנחה.[2]
מחלוקת קיימת בינו לבין רב האי גאון באשר למנהג לברך על כוס יין בעת טקס ברית מילה. לדברי רב האי גאון גם בימי צום מברכים על הכוס למרות שלא ניתן לשתות ממנה; למצער, נהוג לתת מן היין מעט לפיו של הרך הנימול. רב האי גאון מנמק את דינו בכך שהמנהג התקבע בקרב הציבור ואין לשנותו. אך לדעת רבנו חנוך בן משה, אם אין במקום מי שיכול לשתות את הכוס, כגון אישה יולדת מיד לאחר הלידה שאינה צריכה לצום, אין לברך על הכוס. לדעתו הצטרפו רבנים נוספים מן הראשונים.[3].
כמה מתשובותיו נכללו בקובץ תשובות גאוני מזרח ומערב על ידי יואל מילר, ה'תרמ"ח.
מתלמידיו
- רבי שמואל הנגיד
- רבי יצחק בן ראובן אלברצלוני, בן דורו של הרי"ף.[4]
קישורים חיצוניים
- הרב נפתלי יעקב הכהן, "רבינו חנוך בן רבינו משה בן חנוך", אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה, תשכ"ז-תש"ל, חלק ג, עמודים רנד-רנו, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ^ שמחה אסף, מספרות הגאונים, ירושלים: דרום, תרצ"ג. עמ' 221–222.
- ^ ר' משה ב"ר שמואל, מנהג מרשלייאה (מרסיי), בתוך: קובץ על יד, סדרה חדשה ספר יד (כד), ירושלים: חברת מקיצי נרדמים, תשנ"ח.
- ^ להרחבה בנושא זה, ראו: ישראל מ' תא-שמע, הברכה על היין בטקס ברית המילה, בתוך: מאיר בניהו (עורך), אסופות, ד', ירושלים, תש"ן. עמ' מט-נו.
- ^ ראו עליו: שו"ת התשב"ץ, חלק א', סימן ע"ב.
30408602חנוך בן משה