אליהו מונטאלטו

"בית הקברות היהודי", שמן על קנבס 1650–1655, קברו של מונטאלטו במרכז; האמן: יקוב ואן רויסדאל

אליהו דה-לונה מונטאלטו (Philotheus Eliahu de Luna Montalto;‏ 1567 לערך – כ"ט בשבט ה'שע"ו, 17 בפברואר 1616) היה רופא יהודי פורטוגלי, בן אנוסים, שפעל בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. רופאם האישי של מארי דה מדיצ'י ולואי השלושה עשר, מלכי צרפת. התפרסם ככותב כתב הפולמוס (tractate) לפרק נ"ג בספר ישעיהו.

קורות חיים

נולד בעיר קשטלו ברנקו בפורטוגל למשפחת אנוסים שנראה כי שמרו על יהדותם בסתר. טקס הטבלתו לנצרות היה ב-6 באוקטובר 1567, בשם פליפה רודריגש דה קשטלו ברנקו. סביר להניח שנולד אך מספר שבועות או חודשים קודם לטקס ההטבלה. הוא היה הבן השלישי לקתרינה ואנטוניו איירש. אחיו הבוגרים היו פדרו איירש (הוטבל ב-1563) ואיזבל איירש (הוטבלה ב-1565), ואחיו הצעירים: פאולו איירש (הוטבל ב-1575), פרנסישקו דה-לונה (הוטבל ב-1577) ודיוגו דה-לונה (הוטבל ב-1579).

שער הספר "אופטיקה" שחיבר מונטאלטו, 1606, מוקדש לבנו של הדוכס הגדול, קוסימו II

פליפה רודריגש למד בפקולטה לרפואה בסלמנקה ועסק במקצועו בעיר ליסבון. הוא התחתן עם חרונימה דה-פונסקה, בת למשפחת רופאים ידועה, ככל הנראה מליסבון. אב המשפחה מנואל דה-פונסקה המר את דתו בהמרת הדת הכללית בפורטוגל בשנת 1497, הוא היה גיסם של פרנסיסקו דה-ויטוריה, הארכיבישוף הראשון של מקסיקו ושל דייגו פרז דה-קוסטא, שנודע גם כיעקב קוריאל, מתלמידיו של האר"י. בנו של מנואל – לופו דה-פונסקה, היה הרופא האישי של קתרין מלכת פורטוגל. לזוג פליפה וז'רונימה רודריגש נולדו חמישה ילדים: תאומים, שמתו מיד לאחר היוולדם, והבנים רפאל, יצחק ומשה. תאריכי לידתם אינם ידועים.

שנים ספורות לפני תום המאה ה-16 עבר מונטאלטו לעיר ליוורנו שבאיטליה, שהייתה אז חלק מהדוכסות הגדולה של טוסקנה. פרדיננד הראשון – הדוכס הגדול של טוסקנה (שלט בשנים 1587 - 1609), אישר לאנוסים מספרד ופורטוגל להתגורר בליוורנו בחופש יחסי ולעסוק במקצועות חופשיים, אם כי לא התיר להם להמיר את דתם חזרה ליהדות: "נוסף על כך רצוננו הוא, כי במשך הזמן האמור לא תהיה חקירה, בדיקה, מסירה, או האשמה נגדכם או נגד בני משפחותיכם, אפילו חיו בעבר, מחוץ למחוזותינו, במסווה של נוצרים או בשם נוצרים."

בשנות שהותו בליוורנו עסק מונטאלטו במקצועו ואף הרצה בפקולטה לרפואה. בעיתות הפנאי, למד יהדות. החברותא שלו, דניאל פרנקו, שחזר לאחר זמן לפורטוגל, נתפס על ידי האינקוויזיציה הפורטוגזית והועלה למוקד.
בשנת 1605 או 1606 יצא מונטאלטו לארצות השפלה. בדרכו חזרה לאיטליה התעכב בפריז והוזמן לחצר המלכות כדי לטפל בגבירה ליאונורה גליגאי (Léonora Galigaï), בת לווייתה (Lady in waiting) של המלכה מארי דה מדיצ'י (1573–1642) (Maria de'Medici), אשתו של המלך אנרי הרביעי (1553–1610). ליאונורה גליגאי גדלה מילדות עם מארי דה מדיצ'י בפירנצה, נישאה לקונצ'ינו קונצ'יני, לימים המרשל ד'אנקרה, וליוותה את גבירתה לחצר המלכות הצרפתי. היא סבלה ממרה שחורה (bulbus hystericus). מונטאלטו גירש את הנזירים והכמרים שישבו בחדרה והתפללו לשלומה, הטיל עליה דיאטה חריפה וגזר עליה להתנזר ולא להתראות עם בעלה למשך ארבעים יום. הטיפול המהפכני הצליח וגליגאי החלימה. למונטאלטו הוצע להישאר כרופא בחצר המלכות אולם המלך אנרי IV הטיל וטו ולמעשה גירש את מונטאלטו מפריז. הסיבה שניתנה היא, שמונטאלטו הוא יהודי בהסתר ולכן אי אפשר לתת בו אמון. מונטאלטו חזר לאיטליה ומונה לפרופסור בפקולטה לרפואה של פיזה (אף היא חלק מהדוכסות הגדולה של טוסקנה). חודשים מספר לאחר מכן מת פרופסור ג'ירולאמו מרקוריאל, דיקן הפקולטה לרפואה של פיזה ורופאו האישי של פרדיננד הראשון ומונטאלטו נחשב אחד המועמדים הרציניים לרשת את מקומו. למרות הדעה המקובלת, שהוא היה הרופא האישי של הדוכס הגדול, מועמדותו למשרה נכבדה זו לא אושרה לבסוף.

מפנה גדול בחייו של מונטאלטו התרחש בסוף שנת 1607. הוא עזב במפתיע את עיר מגוריו, פיזה, בחשאי, חזר ליהדותו בגלוי ועבר להתגורר בגטו בוונציה, כיהודי. כה פתאומית ומסתורית היא עזיבתו עד שהמנגנון הממשלתי של הדוכסות הגדולה פנה לחפשו באיטליה ואולי גם מחוצה לה.

בזמן שהותו בוונציה, הפך להיות אחד ממנהיגי הקהילה. בוונציה מונטאלטו שינה את שמו הפרטי הלטיני מ-פליפה (פיליפוס) (אוהב הסוס) לפילוטיאוס (אוהב אלוקים) ואימץ את השם העברי אליהו, שניתן לראות בו תרגום של שמו הלטיני החדש. למרות זאת, אין הוא משנה את שם משפחתו או מאמץ שם משפחה עברי. אף אשתו חרונימה מאמצת לה שם עברי רחל.

בשנת 1612 מונטאלטו ייצג את הקהילה היהודית בויכוח פדובה עם נזיר דומיניקני שנערך באוניברסיטת פדובה, שנגמר בעזיבתו הפתאומית של הנזיר. זמן קצר לאחר אותו ויכוח חל מהפך נוסף בחייו של מונטאלטו. הוא קיבל פנייה מחצר המלכות הצרפתית לשמש כרופאה האישי של המלכה: מארי דה-מדיצ'י. כאמור, היה זה מונטאלטו שטיפל בהצלחה 5 שנים קודם לכן בבת לוויתה, ליאונורה גליגאי.

מונטאלטו העמיד מספר תנאים: קבלת רשות מהאפיפיור להתגורר בצרפת כיהודי, (דרישה שנחשבה לחצופה, יען כי הוא כופר למעשה בסמכותם של המלך והמלכה לשלוט בארצם) רשות להביא עמו לפריז עוד 10 יהודים (היכולת להתפלל במניין) ושאחד מהם יהיה שוחט (כדי שיוכלו לאכול בשר משחיטה כשרה) והסכמה שלא לעבוד בימי שבת. במכתב מ-6 במאי 1611 פירט מונטאלטו את דרישותיו וציין שהוא סירב כבר להצעות שהגיעו מאוניברסיטאות בולוניה, מסינה ופיזה וגם סירב לשמש כרופאו של הדוכס הגדול פרדיננד. להפתעתו דרישותיו התקבלו והוא עקר לפריז. ב-19 בספטמבר 1612, הוא קיבל את כתב מינויו ל-Consiliarus et Medicus Ordinarius (יועץ ורופא לחצר המלכותית). באופן טבעי היה מונטאלטו מגן לאותם אנוסים או נוצרים חדשים שנתגלו מדי פעם בצרפת. הוא מנע את חיסול קהילת נוצרים חדשים מבורדו, דרישה שהעלה לאנקרה, חבר הפרלמנט של בורדו ב-1615. כן מנע גירושם של מספר אנוסים שהתגלו באותה שנה, מקיימים סדר פסח בפריז.

בעת שהותו בפריז בשנת 1614, פרסם מונטאלטו את ספרו השני -"ארכיפתלוגיה" (Archipatalogia), המוקדש להוד מלכותה מארי דה-מדיצ'י, סיכום עבודתו הרפואית בשנות שבתו בגטו בוונציה.

בשנת 1615 הוא הצטרף למשפחה המלכותית במסעה לספרד, שם השיאו את המלך לואי השלושה עשר לבת המלך הספרדי פיליפ III - (אן מאוסטריה) הקטינה ואת אחותו אליזבט לנסיך פיליפ. (28 בנובמבר 1615) בדרכם חזרה, ליד העיר טור (Tours), הוא נפל למשכב ובטרם הגיעה עזרה רפואית מפריז הוא נפטר בתאריך כ"ט בשבט ה'שע"ו (17 בפברואר 1616). הוא ציווה שיקברוהו באמשטרדם, עיר מגוריהם של בניו. הטעם לכך הוא שלעיר יש בית קברות יהודי כהלכה: בית הקברות "בית חיים" באדורקרק, בניגוד לפריז. מארי דה-מדיצ'י הגדילה לעשות והורתה לחנוט את גופתו, מעשה זה זכה לרושם עז ואף ציינו זאת על מצבת קברו (ראו להלן). כנראה שגם מימנה את הקמת הקבר המפואר (ראו ציור בראש הערך). את הארון ליוו בנו משה מונטאלטו והמזכיר/תלמיד רבי שאול לוי מורטירה.

הוצאתם להורג של קונצ'ינו קונצ'יני ושל ליאונורה גליגאי

כשנה לאחר מותו של ד"ר מונטאלטו חולל המלך 'הפיכת חצר': ב-24 באפריל 1617, שלח לואי השלושה עשר, או מי מאנשיו, מרצחים אחרי קונצ'ינו קונצ'יני, המרשל ד'אנקרה, איש אמונה של המלכה מארי דה מדיצ'י וראש מועצת השרים. זממם עלה בידם והמרשל הוגה מדרכם. רעייתו, ליאונורה גליגאי הואשמה במעשי כשפים והועמדה למשפט, כמקובל באותם ימים. קשריה עם המאראני - ד"ר פליפה מונטאלטו בשנת 1607 וספרים עבריים שנמצאו בביתה – "ארבעה טורים" לרבי יעקב בן אשר ו"בית הכנסת היהודי" (De Synagoga Judaica) ליוהאן בוקסטורף, שיצא לאור אך שנים מועטות קודם לכן, היוו הוכחות מכריעות להרשעתה. התביעה טענה שמונטאלטו עסק באומנויות המאגיה השחורה והלבנה וליאונורה גליגאי הייתה עזר כנגדו. ההגנה טענה שהספרים שנמצאו בביתה – אם אכן נמצאו – אינם ספרים קבליים, כלל ועיקר. גם פיליפ ד'אקווין, פרופסור לעברית באוניברסיטת פריז (מרדכי קרקש - לפני התנצרותו) העיד במשפט כי מונטאלטו דן עמו ב'ספר יצירה' – ספר קבלה ידוע, וכי התרשם שידיעותיו בנושא הקבלה מועטות וקלושות. אפילו המלכה, מארי דה מדיצ'י העידה, שהאפיפיור, בכבודו ובעצמו, התיר בצו מיוחד למונטאלטו לחיות כיהודי בצרפת, זכות שלא הייתה מוקנית לו, לו שמץ של רבב דבק בו. אולם העדויות לא עמדו לזכות ליאונורה גליגאי ולאחר משפט שארך מספר חודשים היא הורשעה, ראשה נכרת במחוות 'רחמים' והיא הועלתה על המוקד כמכשפה במוצאי שבת, 8 ביולי 1617. (המלכה מארי דה מדיצ'י עצמה הוכרחה לצאת לגלות ב-2 במאי 1617 לעיר בלואה בעמק הלואר).

השם מונטאלטו

מונטאלטו אינו שם שיהודים לקחו לעצמם, ככלל. זהו שמם של שני קרדינלים קתולים ידועים. הקרדינל מונטאלטו שהיה לאפיפיור סיקסטוס החמישי (1585–1590) ושל נכדו של אחיו, שהיה פטרון האומנויות. פרש את חסותו על הצייר הפלמי פטר פאול רובנס בעת ביקורו ברומא ב-1600 והיה בקשרי ידידות עם בית דה-מדיצ'י, פטרוניו של מונטאלטו. ברורה הסתייגות היהודים מהשם. למרות זאת, המשיך אליהו מונטאלטו לשאת אותו בגאווה גם לאחר שחזר ליהדות, התגורר בגטו בוונציה ועברת את שמו לאליהו ואת שם אשתו לרחל. בניו המשיכו לשאת את השם מונטאלטו כפי שמעידות הכתובות על קבריהם אולם בחיי היום-יום העדיפו את שם המשפחה דה-לונה. בני הדור השלישי כבר לא השתמשו בשם מונטאלטו.

אין יודעים מדוע בחר מונטאלטו בשם זה, לאחר שוויתר על השם "רודריגז דה קסטלו-ברנקו", מתי באילו נסיבות ומדוע דבק בו לאורך חייו.

מכתב מונטאוטו

אסדרובל ברבולאני די-מונטאוטו, ציר בית מדיצ'י לוונציה, כתב ב-29 בדצמבר 1607 למזכיר הדוכסות הגדולה בפירנצה בליסריו ווינטה, כי לפי בקשתו הוא חיפש אחר הרופא הפורטוגלי ד"ר מונטאלטו ולהפתעתו הוא מצא אותו בגטו בוונציה, נחוש בדעתו לחיות כיהודי. די-מונטאוטו אינו מקבל טיעון זה ושואל את מונטאלטו אם אכזבתו מאי מינויו לרופא האישי של הדוכס הגדול היא היא שגרמה לבריחתו מפיזה. מונטאלטו עונה בשלילה ומצהיר כי הסיבה היחידה לצעדו זה היא רצונו לחיות בין בני עמו ולפי הלכות דתו. הוא מעדיף לחיות בעוני כיהודי, נאמן לעקרונותיו מאשר כנוצרי ולעשות שקר בנפשו.

שכנוע אנוסים לחזור ליהדותם

מונטאלטו, לאחר שחזר ליהדותו בגלוי- משוכנע בצידקתו, ממשיך בדרכו ומנסה לשכנע אנוסים נוספים כפאולו דה פינה לחזור ליהדותם. ססיל רות פרסם ארבעה מכתבים שכתב מונטאלטו לגיסו ד"ר פדרו רודריגז וגיסתו איזבל דה-פונסיקה (אחותה של אשתו –ח'רונימה), שעזבו בחשאי את פורטוגל והתגוררו בכפר St. Jean-de-Luz בדרום צרפת לחופי האוקיינוס האטלנטי, בו התקיימה קהילת אנוסים קטנה. הקהילה חוסלה בשנת 1636 כאשר ספרד כבשה את העיירה והאינקוויזיציה ניצלה את ההזדמנות לנקום את נקמתה בפליטים, לא ידוע אם בני משפחת רודריגז היו בין הנתפסים. במכתבים אלה מונטאלטו מפציר בקרוביו לחזור ליהדותם בגלוי. אף על פי שמכתבי התשובה לא נמצאו, מסיקים החוקרים ממכתביו של מונטאלטו, שד"ר רודריגז נחוש בדעתו שמי שנולד כקתולי, בארץ קתולית, וחונך כקתולי חייב להמשיך ולחיות כקתולי ואל לו לחזור ליהדותו.

מכתב נוסף (אולי אחד מתוך כמה) שלח מונטאלטו לגיס אחר בשם טומס דה-פונסיקה (Tomás da Fonseca) (אחיה של אשתו ח'רונימה) ב-17 באוגוסט 1609. מכתב זה נתפס על ידי האינקוויזיציה וב-25 בנובמבר 1609 נאסר טומס דה-פונסיקה, נחקר, הועמד למשפט הורשע ב-1 במאי 1611 נידון לחבוש את אפוד הקלון - סנבניטו לכל ימי חייו בטקס אוטו דה פה בסוף אוגוסט 1611. ייתכן שבגלל משפט זה נאלצו ד"ר פדרו רודריגז ובני משפחתו להימלט מפורטוגל. טומס דה-פונסיקה הודה בחקירתו שהייתה קיימת רשת של יהודים בסתר, וכי הרשת פעלה על פי הוראותיו והנחיותיו של מונטאלטו מוונציה. הוא אף הסגיר כ-16 מקרובי משפחתו, שהועמדו גם הם למשפט.

יחסיו עם ר' יהודה אריה ממודנה

אחד מעמיתיו המפורסמים של מונטאלטו בגטו הוא רבי יהודה אריה ממודנה (ריא"ם). על עומק היכרותם תעיד העובדה שכאשר ריא"ם יצא לפירנצה (למשך שנה) הפקיד את תלמידו, רבי שאול מורטירה בידי מונטאלטו, שליווה אותו מאז ועד יום מותו ואף היה בין מלווי ארונו של מונטאלטו מפריז לאמשטרדם. לפי המסורת, ריא"ם הוא הוא שחיבר את שיר התהילה, שסותת בבוא הזמן על מצבתו של מונטאלטו.

ויכוח פדובה

בשנת 1612 התמודד מונטאלטו כנגד נזיר דומיניקני שהגיע לפדובה מרומא. נושא הוויכוח היה פרק נ"ג מספר ישעיהו, פרק הידוע בכינויו "עבד ה'". יש כאלו שהביעו על העובדה שדווקא מונטאלטו הוא שנבחר להתמודד מול אותו נזיר, ולא אחד מחכמיה של ונציה כריא"ם, שהיה לו ניסיון רב בוויכוחים עם נוצרים ואף כתב ספר – "מגן וחרב" בנושא זה. על כל פנים, הוויכוח הופסק באמצעיתו והמתמודדים התבקשו להעלות את טיעוניהם על הכתב. טיעוניו של אותו נזיר אינם ידועים אולם טיעוניו של מונטאלטו ידועים גם ידועים. הוא הכתיב אותם לרבי שאול מורטירה והם התפרסמו במספר גרסאות ברחבי אירופה. למשל: "Sobre el capitulo 53 Ezayas" או "Tractado sobre principio do Capituto 53 de Jesaias" (העותק הקדום ביותר, מצוי באוניברסיטת ליידן, הולנד ב-Bibiliotheca Thysiana). מה שתרם לתפוצה של כתב פולמוס זה הוא אימוצם של הטיעונים על ידי חברי הכת הסוצ'יאנית – כת נוצרית שכופרת בשילוש ה"קדוש", באלילותו של אותו האיש, בנצחיות העונש ועוד, בכך תרמו לתפוצתו הרחבה של כתב ההגנה הנ"ל, פרי רוחו של מונטאלטו ופרסמו ברבים את שמו כפולמוסן. ה-Tractado תורגם להולנדית, כפי הנראה על ידי דניאל ון-ברין (van Breen), מבכירי הכת הסוצ'יאנית, שתרגם גם כתבים אחרים ובהם משל רבי שאול מורטירה. ידוע שדניאל ון-ברין היה מעורה בחברה היהודית באמשטרדם, ידע פורטוגזית על בוריה ופעל להפצת התאוריה הסוצ'יאנית.

מונטאלטו עצמו תיאר אירוע זה בצורה מעט שונה. במכתבו האחרון לגיסו ד"ר פדרו רודריגז הוא כתב: "אני מאמין שביכולתי לשכנע אותך, כפי שעשיתי לפני ימים מספר, בוויכוח עם נזיר דומיניקני, מרצה לתאולוגיה בפדובה, אשר בא לחלות את פני והעלה טענות כנגד החוק האלוקי והשתמש במספר טיעונים, מוכנים היטב. האזנתי לטענות אלו, עד סופן, שהושמעו בשפה הלטינית, שהנזיר שולט בה כדבעי. כאשר הוא סיים, עניתי לו באותה שפה, בהתאם לסדר שהעלה את טיעוניו, אף הפרכתי את טענותיו, אחת לאחת. לא הצטרכתי להעלות טיעונים חדשים משלי. אני טיפלתי כה יפה בטיעוניו, בעזרת הא-ל בורא שמים וארץ והחוק האלוקי, בו אני מודה, עד שהנזיר, לאחר ששמע אותי, אמר לפתע שקרה לו מה שקרה למלכת שבא, כאשר באה לבקר את המלך שלמה, ונאלצה להודות שחוכמתו רבה מכפי שסופר לה. הנזיר הדומיניקני נאלץ להודות שאף אחד לא יכול לנצח בוויכוח עם יהודי משכיל. הוא פנה לדרכו, נבוך ומבולבל, מבויש על כי טיעוניו היו לשווא. אלו, המוציאים דיבתנו רעה, יודעים יפה את חולשתם של טיעוניהם וחוזקם של טיעונינו, ולכן הם תמיד משתמשים בוויכוחים בציטוטים מקוטעים מהברית הישנה, מתורגמים בצורה כוזבת, ללא התחשבות בטקסט שקדם לציטוט או בזה שבא אחריו. הם מפרשים את הברית הישנה באופן חד-צדדי ובמשלי שווא. אני מאמין שביחס לגילך, והבנתך אם לא את הברית הישנה, אז את הספרות הכללית, אתה מסוגל לשכנע את עצמך באמת." (נכתב ב-6 בספטמבר 1612)

פסק ההלכה של מונטאלטו

בעת שהותו בפריז, פרסם מונטאלטו פסק הלכה המתיר לנסוע בכרכרה בשבת. מלבד הנימוקים ההלכתיים העלה מונטאלטו את הטיעון של שמירת כבודו של הבא בארמונות מלוכה ובכבודם של מארחיו, שלא יאלץ לטנף את שולי בגדו ונעליו בסחי וברפש הפזורים ברחובות. הוא לא נימק את פסק ההלכה בטיעונים של פיקוח נפש. למותר לציין, שהלכה זו לא נתקבלה, אולם נשמרה כהוכחה לחריפות שכלו ובקיאותו של הכותב בהוויה היהודית וכפסיקה שאף על פי שאינה סותרת עיקרים והלכות אחרים, אינה תופסת עקב המנהג.

כתובת המצבה על קברו של מונטאלטו

 [א---------------------------------] 

לישראל כהריאל והר תלול הלא זה הוא 
יהי זכרו ואור שחרו באמרם לו פאר דור הוא

הרק עמו שמו עמו הלא שרים יבקשו הוא

והוא להם בחצריהם בקול יקרא ואלי-יה הוא 

הה האלוף הקצין הרב הכולל כמוהרר אליהו מונטאלטו זצוקל

שהיה יועץ ורופא למלך ולמלכת צרפת ויצוו לחנוט אותו

ויישם בארון הזה ויתהלך את האלקים בכ'ט בשבט שנת שלום

הערות:

1. השורה הראשונה חסרה. מציורים שנעשו שנים ספורות לאחר הקמת המצבה רואים שהפאה העליונה של המצבה הוסרה כבר אז.
2. יש לשים לב לאקרוסטיכון: [א]ליהו - שמו הפרטי של המנוח.
3. לפי המסורת, החלק הראשון של הכתובת נוסח על ידי ריא"ם.
4. שלוש השורות האחרונות נוסחו לאחר מותו של מונטאלטו.
5. הקבר מצוי בחלקה 1614 בבית הקברות הספרדי-פורטוגזי "בית חיים" שבאודרקרק, ליד אמשטרדם, הולנד. עד היום הקבר הוא אתר עליה לרגל.
6. בצדי הקבר כתובות נוספות.

כתביו

שער ספרו של מונטאלטו אופטיקה

• Optica intra philosophiæ et medicinæ aream, de visu, de visus organo et objecto theoriam ... (complectens (Florence, 1606

הספר מוקדש לבנו של הדוכס הגדול - קוסימו II

• Archipatholgia, in qua internarum capitis affectionum essentia, causæ, signa, præsagia, et curatio ... edisseruntur (Paris, 1614).

הספר מוקדש למלכה מארי דה מדיצ'י

• Lettre d'Espagne présenté à la Royne Regente, (Paris: Jean Brunet, 1614) .
• Consultationes Medicæ Itemque de Sensu et Sensato Super Aristotelem (1614).
• Sobre el Capitulo 53 de Ezayas é Outros Textos da Sagrada Escritura

כתב הפולמוס לא הודפס אלא נשמר ככתב יד (מחתרתי למחצה) בקרב הקהילות היהודיות והסוצ'יאניות.

לקריאה נוספת

• נחום סלוטש, האנוסים בפורטוגל, הוצאת דביר, 1932
• בצלאל ססיל רות, תולדות האנוסים, מאנגלית גילאי ש., דעת/עם עובד, 1952
• שמואל שוורץ, הנוצרים-החדשים בפורטוגל במאה העשרים, ההדיר: דב סטוצ'ינסקי, מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, 2005
• שלומית שחר, קבוצות שוליים בימי-ביניים, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 1995
• יערה בר-און, "מכשפה יהודיה" בחצר מלך צרפת: משפטה של לאונורה גליגאי, 1617,ירושלים: כרמל, 2010. (לתיאור התקופה בכלל ולמשפט בפרט)
• אדגר סמואל, משפחת קוריאל בפורטוגל במאה הט"ז, ביום טוב עסיס ומשה אורפלי (עורכים), יהדות פורטוגל במוקד: מחקרים על יהודים ויהודים-בסתר, ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס, תשס"ט.

Michael Heyd, Be sober and reasonable: the critique of enthusiasm in the Seventeenth and Early Eighteenth Centuries Leiden: E. J. Brill 1995
Bernard Cooperman, "Eliahu Montalto's Suitable and Incontrovertible Propositions: A. Seventeenth-Century Anti-Christian Polemic," in Jewish Thought in the Seventeenth-Century Isadore Twersky Bernard Septimus, eds., מסת"ב 9780674474659 Harvard University Press 1987

Ralph Melnick From polemics to apologetics: Jewish-Christian rapprochement in 17th Century Amsterdam Assen: Van Gorcum, 1981
Yoseph Shlomo Delmedigo, Yashar of Candia: his life, works and times, Isaac Barzilay - 1974

• van Rooden P., A Dutch adaptation of Elias Montalto's Tractado Sobre o Princioiodo Capito 53 de Jessias. Introduction and commentary . 1989
• Franz Kobler (ed.), A Treasury of Jewish Letters: Letters from the Famous and Humble, East and West Library, Farrar, Straus and Young, 1952
• Georges Mongrédien, Léonora Galigaï: Un procèss de sorcellerie sous Louis XIII, Librairie Hachette, 1968

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אליהו מונטאלטו בוויקישיתוף

• "מוֹנְטַאלְטוֹ, אליהו", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 121–122, באתר HebrewBooks
• גוטהרד דויטש, יצחק ברוידה, ‏"אליהו מונטאלטו", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)

• Jean Garrabé, Germàn Berrios, Montalto Philoteus Elianus (1557–1616), Annales Médico-psychologiques, revue psychiatrique, 173,10 (December 2015): 892–899
• Conceptions of Judaism as a Religion in the Seventeenth-century Dutch Republic
• DR. MONTALTO, I PRESUME?

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אליהו מונטאלטו26833153