ויכוח טורטוסה
ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413-1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.
הרקע לוויכוח
לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החל גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים עונו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי[דרוש מקור]) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.
יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.
הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:
"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא אותו האיש, ויוכיח מן התלמוד שלהם".
על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.
התנהלות הוויכוח
ראשית הוויכוח
תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעיתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.
הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.
היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה[1], מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח.
הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף[דרוש מקור].
אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.
היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.
חלקו השני של הוויכוח
מחודש מאי (חודש אייר) ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שאותו האיש כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית.
עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").
הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.
נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות אנטיתזה פסיכולוגית לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים. חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת אותו האיש היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המימונית. מסכם יצחק בער:
התשובות שנתנו חכמי היהודים בשלב זה של הוויכוח הגדול הן מן המעולות ביותר, שהשיבו הסניגורים של ישראל לטענות הנוצרים במשך כל ימי הביניים. הם פירשו את התורות המשיחיות של חכמי המשנה והתלמוד בפרטות ובבהירות שלא נמצא כמותן, לא לפניהם ולא לאחריהם, וחבל שלא כינסו את דברים בחיבור עברי, לדורם ולדורות הבאים[דרוש מקור]
חלקו השלישי של הוויכוח
בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של אותו האיש. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון.
בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.
הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש". הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.
אחר כך הדגיש רב אחר שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש. באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח.
הוויכוח על התלמוד
מיד החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו לא השתתף במסירת הודעה זו והסכים להשיב, אך תשובותו אינה ידועה לנו[דרוש מקור].
הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.
נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.
תוצאות הוויכוח
הנזיר פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים[דרוש מקור]. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר.
כשנה לאחר מכן, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות ב-3 טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.
לאחר מעשה מתח דון יצחק אברבנאל (שחיבר פירוש מפורסם על המקרא) ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו יכולתם להצליח יותר הייתה מוגבלת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בין יהודים לנוצרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרכים ג', ה'.
- Lasker, Daniel J., Jewish philosophical polemics against Christianity in the Middle Ages, New York 1977
קישורים חיצוניים
- שלמה בן וירגה, ויכוח יהושע הלורקי - השמד הארבעים (שבט יהודה, ורשה תרפ"ח), באתר "דעת"
- רשימת מאמרים על ויכוח טורטוסה באתר רמב"י
- ^ משה בן נחמן (רמב"ן), וכוח הרמב"ן - תולדות הרמב"ן, תולדות הרמב"ן, באתר אוצר החכמה