רבי חנינא בן דוסא
 | |
| הכניסה לקבר רבי חנינא בן דוסא בכפר עראבה | |
| תקופת הפעילות | דור ראשון לתנאים |
|---|---|
| בני דורו | רבן יוחנן בן זכאי |
רבי חנינא בן דוסא היה תנא מן הדור הראשון. מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד.
חייו
התגורר בעיר ערב שבגליל[1] (שם מצוי היום קבר שמיוחס אליו) ולמד אצל רבן יוחנן בן זכאי,[2] שגר אף הוא באותה עיר.[3]. בספר כפתור ופרח כותב שהיה בנו של רבי דוסא בן הרכינס, אך רבים שוללים את דבריו[4] מפני שבמשנה מובאים דברי רבי חנינא קודם דברי רבי דוסא.
בגמרא מופיע חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים ניסיים. בתפילתו היה ה' מרפא את החולים:
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף[5]
ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות מדי של אישה ענייה להספיק לבניית בית שלם ולחומץ שבו הודלקו נרות השבת של בתו לדלוק שבת שלמה, כאילו היה שמן. בתוספתא מסופר שנחש הכיש אותו כששהה בתפילת עמידה, אך הוא כלל לא שם לב, והנחש מת. ואילו בתלמוד בבלי מובאת הברייתא הבאה:
מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.[6]
בכמה אגדות מוזכר עוניו של חנינא בן דוסא. הוא ואשתו מובאים כדוגמה לבני אדם שיקבלו שכר על מעשיהם רק בעולם הבא. אגדה אחת מספרת על חכמים שנסעו בים ומצאו תיבה של אבנים יקרות המונחת במעמקי הים וכרישים שומרים עליה. לאחר שלא הצליחו לקחת את התיבה, יצאה בת קול מן השמים ואמרה להם לעזוב את התיבה של אשת רבי חנינא, תיבה שבעולם הבא אשת רבי חנינא תשים בה את התכלת של הצדיקים. באגדה אחרת, הממחישה את אפשרות השכר בעולם הזה אל מול השכר בעולם הבא, ירדה מן השמים רגל של שולחן זהב כדי לעזור לרבי חנינא ואשתו שהיו עניים מאוד, וכשחנינא בן דוסא ואשתו הבינו שבתמורה לרגל לעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים בגן עדן על שולחנות בעלי שלוש רגלים והם ישבו על שולחן של שתי רגלים, החזירו את המתנה לשמים. עוניו של חנינא בן דוסא מוזכר גם בהקשר החברתי, מלבד ההקשר התאולוגי: הוא ואשתו העמידו פנים כאילו יש להם מה לאכול כדי לא לקבל צדקה מידי אחרים.
רבי חנינא הוזכר בגמרא כמי שכל העולם מתקיים בזכותו: ”בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”[7]. במקום אחר מובא שהוא פגש בלילה באגרת בת מחלת (מזיקה) שאמרה לו: לולי מכריזים ברקיע היזהרו ברבי חנינא ובתורתו, היית בסכנה. נענה רבי חנינא: אם חשוב אני בשמים, גוזרני שלא תעברי במקום יישוב לעולם. ביקשה ממנו אגרת שיניח לה זמן מועט בו תוכל לשוטט מעט, והוא העניק לה רשות לשוטט בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בו (לפי מנהג הימים ההם) האנשים בביתם.[8]
המשנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי ”משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה” (עושי מעשים טובים או עושי מעשה נסים).[9]
דוגמה נפוצה על כך שהקדוש ברוך הוא שומר אף בהמתן של צדיקים שהם בדרגה גבוהה ביותר, הוא חמורו של רבי חנינא בו דוסא, שגנבוהו שודדים, וסירב לאכול מהתבואה כיון שלא עוּשׂרה. הסיפור מלמד שהוויית חייו של רבי חנינא בן דוסא התפשטה אף על קנייניו.
בילקוט שמעוני[10] מובא מעשה על רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא שהיה מתענה שמונים וחמש תעניות כדי להבין מדוע הכלבים, שכתוב בהם "והכלבים עזי נפש" יזכו לומר שירה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". ענה לו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר, גזירה היא מלפני הקדוש ברוך הוא מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם. אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכן שלחוני אליך, ואמר: כלבים כתיב בהן ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתם לכתוב עליהם ספר תורה תפלין ומזוזות, ולעניין השאלה ששאלת חזור לאחוריך, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
מצאצאיו של רבי חנינא בן דוסא היה רב סעדיה גאון. יש המשערים כי בנו רב דוסא גאון קרוי על שם אביו של רבי חנינא.
מאמרותיו
- כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת[11].
- כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו[12].
לקריאה נוספת
- יהודה לייב פישמן מימון (עורך), "רבי חנינא בן דוסא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים תל"ח-ת"מ
- בנימין לאו, "יראתו קודמת לחוכמתו: ר' חנינא בן דוסא", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 83-72.
- עידן דשא (עורך), פרקי דרבי חנינא בן דוסא, בתוך: ספר ילקוט מדרשים חלק שביעי, צפת, תשע"ז, עמודים רנא - רסט.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: חנינא בן דוסא |
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה: רבי חנינא בן דוסא |
- הרב אהרן הימן, "רבי חנינא בן דוסא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 484-481, באתר היברובוקס
- רבי חנינא בן דוסא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "רבי חנינא בן דוסא", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- מרדכי הוכמן, סדרת שיעורים על רבי חנינא בן דוסא, באתר ישיבה
הערות שוליים
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה א';תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ד עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ז, הלכה ח'
- ^ ראה למשל תולדות תנאים ואמוראים בערכו
- ^ ברכות ה ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ב עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
- ^ ילקוט פרשת בא רמז קפז
- ^ מסכת אבות פרק ג
- ^ מסכת אבות פרק ג
29755796רבי חנינא בן דוסא