אגודת ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ועידת קטוביץ (1912))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אגודת ישראל
מנהיגים יצחק מאיר לוין, יהודה מאיר אברמוביץ, אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש, יעקב ליצמן יצחק גולדקנופף
מזכיר כללי חנוך זייברט
תקופת הפעילות 29 במרץ 1912 – הווה (112 שנים)
אפיון מפלגה חרדית
כנסות כל הכנסות
ממשלות זמנית, 1–3, 9[א], 18–22[ב], 23, 24, 27, 28[ב], 29, 30, 32, 34, 35
אותיות ג
שיא כוחה 5 מנדטים (הכנסת ה-12)
שפל כוחה 2 מנדטים (כנסות 1, 11, 14)
רשימה פוליטית

החזית הדתית המאוחדת (1949–1951) חזית דתית תורתית (1955–1960, 1973–1977)

יהדות התורה (1992– ,עצמאית לחלופין)
נוצרה מתוך התאחדות האורתודוקסים
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת
3 / 120
smart-click.co.il/agodat_israel

אגודת ישראל (אגו"י) היא ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד בקטוביץ שבפולין בי"א בסיוון תרע"ב (29 במרץ 1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". אגודת ישראל עוסקת בענייני חינוך, רווחה, כשרות ותחומים רבים נוספים, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה, המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. האגודה מזוהה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם, אך מאז פרישת מפלגת דגל התורה הליטאית בשלהי שנות ה-80, מייצגת התנועה בישראל בעיקר את הפלג החסידי.

הזרוע הפוליטית של הארגון, פעלה עד מלחמת העולם השנייה בסיים של הרפובליקה הפולנית השנייה, בסיימאס הליטאי ובסאימה הלטבי. מאז הקמת מדינת ישראל ועד ימינו, אגודת ישראל מייצגת את בוחריה בכנסת, לעיתים ברשימה משותפת עם מפלגות דתיות אחרות. כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת ולרשויות המקומיות. באופן מסורתי המפלגה מתנגדת לציונות ולציונות הדתית, אך פועלת איתם לעיתים בשיתוף פעולה, בניגוד לעמדת העדה החרדית המייצגת גישה קיצונית ומתבדלת יותר.

הקמת אגודת ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

רקע היסטורי

בניין הסתדרות אגודת ישראל העולמית ברחוב שומרי הכותל (אורנשטיין) בירושלים
קובץ:מרכז אגודת ישראל ברחוב פרס בירושלים.jpg
מרכז אגודת ישראל ברחוב פרס בירושלים.

כבר בשנת תרס"א (1901) פרסם הרב יהודה לייב צירלסון (שלימים נמנה עם מקימי אגודת ישראל ומנהיגיה) בהפלס מאמר בו קרא לייסד תנועה דתית מקבילה לתנועה הציונית שתפעל להגשמת מטרותיה הלאומיות של הציונות על יסודות דתיים.[1]

בעשור הראשון של המאה ה-20, נעשו ניסיונות מצד רבני רוסיה, להקים ארגון רבני-דתי שיפעל למען צורכי הציבור הדתי וחיזוק הדת. הארגון נקרא בשם "כנסת ישראל",[2] אבל ניסיון זה לא צלח.[3]

באותו זמן פעל בגרמניה, ארגון שנקרא התאחדות האורתודוקסים. הארגון נוסד בשנת תרמ"ה (1885) על ידי רש"ר הירש במטרה לאגד את האורתודוקסיה המתבדלת שבגרמניה. בשנת תרנ"ז (1897) קמה ההסתדרות הציונית במטרה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך רוב אנשי ההסתדרות היו חילוניים, ובקרב היהדות החרדית חדרה ההכרה כי יש לפעול בהתמודדות מאורגנת ורחבה.

יעקב רוזנהיים, מראשי התאחדות האורתודוקסים, יזם ב-תרס"ז (1907) כינוס מורחב של ההתאחדות בברלין. בכינוס זה הוקמו ועדות לטיפול במספר נושאים. עיקר הפעילות היה סביב נושא החינוך, הן במזרח אירופה והן בארץ ישראל, בתגובה לפעילות החינוכית החילונית והציונית שם. בכינוס זה התעוררה מחלוקת בין אלו שרצו להיאבק בציונות באמצעים מסורתיים ובדרך של התבדלות, לבין אלו שרצו להיאבק בציונות בכלים שלה. גם עמיתו של רוזנהיים רבי יצחק אייזיק הלוי, פעל רבות לקידום הרעיון,[4] וכבר בשנת 1908 התכתב בעניין עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא,[5] ואף השם "אגודת ישראל" היה פרי מחשבתו.[6] מגדולי ישראל הראשונים שעודדו את הקמת המפלגה היה רבי אליהו קלצקין[7].

ועידת הומבורג

בכינוס שהתקיים באוגוסט 1909 בבאד הומבורג שבגרמניה ("ועידת הומבורג"),[8] הוחלט על הקמת ארגון רשמי של היהדות החרדית העולמית, שיקיים פעילות רוחנית וכלכלית. בכינוס זה השתתפו גם רבנים בולטים מפולין וליטא, בהם רבי חיים סולובייצ'יק, (שלאחר ועידת קטוביץ פרש מפעילותו בתנועה), רבי אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור), רבי אליעזר גורדון ורבי חיים עוזר גרודזנסקי. הוחלט שם להקים ועד זמני שיארגן את ההכנות להקמת הסתדרות עולמית, להכין הצעות לתקנות ולארגן אמצעים כספיים ראשוניים. חברי הוועד היו חברי הנשיאות והוועד הפועל של התאחדות האורתודוקסים. היושב ראש היה יועץ המסחר יהודה לואיס פייסט, מעשירי פרנקפורט.

ביצוע ההחלטה התעכב בשל חילוקי דעות ביחס לזהות הארגון ולאופי פעילותו הרצויה. דחיפה נוספת להקמת הארגון גרם משבר בתנועה הציונית, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני העשירי באוגוסט 1911 לעסוק בפעילות תרבותית, בניגוד לעמדת תנועת המזרחי. בתגובה לכך פרשו חלק מחברי המזרחי מהתנועה הציונית והצטרפו לאנשי התאחדות האורתודוקסים. בספטמבר 1911 (סתיו תרע"ב) התקיימה "אספת פרנקפורט" שבה נערכו סיכומים סופיים לקראת ועידת קטוביץ.

ועידת קטוביץ

ועידת קטוביץ נערכה בשנת 1912, סיוון תרע"ב. לוועידה הגיעו כ-230 עסקנים מאירופה, אמריקה וארץ ישראל. בוועידה השתתפו זרמים שונים ומקצוות שונים, כל אחד ומנהיגיו. לצד חצרות החסידים העיקריות בפולין, השתתפו גם רבנים וראשי הישיבות מליטא ("מתנגדים"). לצד רבני מזרח-אירופה הדתי-מסורתי וחלק ממנהיגי האורתודוקסיה ההונגרית של חוג החתם סופר, השתתפו גם רבנים דוקטורים מנציגי האורתודוקסיה בגרמניה מיסודם של רבי שמשון רפאל הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר שסיסמתם הייתה "תורה עם דרך ארץ".[9] הניסיון לארגן שותפות בין הפלגים הקוטביים נבע מהמשבר העמוק שהייתה נתונה יהדות מזרח אירופה מול הסחף הגובר של עזיבת אורח החיים הדתי בעקבות המודרנה וההשכלה.[9] התנגדות יהדות מזרח אירופה ל"השכלה" המערבית, ומאידך התלות בפירות חידושי המדע ובבעלי מקצועות החופשיים, כמו רופאים ועורכי דין (במישור האישי והפוליטי) יצרה רגשי נחיתות, ורצון לבקשת סיוע מבני בריתם החרדים של האורתודוקסיה הגרמנית שהקפידה על קיום ההלכה ("קלה כחמורה") ומאידך החזיקה בתארים אקדמיים ("המשכילים החרדים").[10] וכפי שביטה זאת היטב הרב אליהו עקיבא רבינוביץ בוועידה: "... אך ורק חרדי גרמניה, אשר ידעו בעזרת השם לעקוף את הררי הקרח [בניגוד לספינת טיטניק]. רוחו של הרש"ר הירש זצ"ל אשר מצא בפרנקפורט רק אחד עשר איש ששמרו אמונים ליהדות ואשר הרים בה לתחיה את היהדות האמיתית, רוח זה דומה לאניה "קרפאטיה", אשר היא ורק היא יכולה להציל את יהודי רוסיה הנמצאים על סיפון ה"טיטאניק"".[11]

הוועידה נמשכה יומיים ובראשה עמדו רבי חיים סולובייצ'יק (שבהמשך הסתייג מן התנועה), רבי מאיר שמחה הכהן, החפץ חיים, רבי חיים עוזר גרודזנסקי ועוד. בהזמנה לוועידה נכתבו 6 החלטות מוועידת הומבורג: ליכוד "היהדות הנאמנה", תמיכה בלימוד התורה במסגרות החינוך היהודי, שיפור המצב הכלכלי של יהודים בארצות מצוקה ובארץ ישראל, ארגון תמיכה ועזרה (כגון לצורך הגירה), הקמת ספרות ועיתונות חדורה ב"רוח היהדות האמיתית" וייצוג והגנה על היהדות החרדית כלפי חוץ.

בוועידה התגלו חילוקי דעות שאיימו על קיום אגודת ישראל כבר בשלבים הראשונים להקמתה. לפיכך נוסחו בוועידה קווי יסוד כלליים מתוך מגמה לקיים מכנה משותף רחב למגוון בעלי המחשבה בפלגים השונים. הם נמנעו לעסוק בנושאים השנויים במחלוקת ושלא ניתן למצוא להן פתרון, כגון: שאלת ישוב ארץ-ישראל, ודרכי פתרון למצוקת יהודי הגולה.[12] הוחלט לאמץ את עיקרון האוטונומיה הפנימית, שזכותו של כל זרם לקיים את קהילתו כפי רצונו, ואי התערבות של זרם אחד במשנהו.[13] מטרתה המרכזית של התנועה כפי שהוכרז בוועידה הייתה: "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". יצחק ברויאר הביע את התרשמותו מפרוגרמה זו: "אומרת הכל ועל כן אומרת לא כלום".[14] אי קביעת תוכנית פוליטית, והניסיון שלא לעסוק בכך גם בכנסיות הגדולות הראשונות גרמה לאכזבה ואי הצטרפותם של חברים רבים לתנועה.[15]

דברי פתיחה נאמרו על ידי הרב אברהם הירש, יו"ר הוועד הזמני, ועל ידי מר וויינר, חבר עיריית קטוביץ. הנאום המרכזי היה של יעקב רוזנהיים, שהציב את המטרה "להחיות את המושג ההיסטורי כלל ישראל, הנישא על ידי התורה שהיא נשמת חייו, ולהגשימו על ידי אגודת ישראל בעולם התרבותי של ימינו, ובעזרת כל המכשירים הטכניים שיעמדו לרשותנו". נאומים בולטים נוספים נישאו על ידי הרב שלמה זלמן ברויאר שהתייחס בדבריו להשתלטותה של ההסתדרות הציונית על פעולות החינוך,[16] והרב דוד צבי הופמן. בהמשך הוקראו מכתבי תמיכה של רבנים, בהם החפץ חיים, רבי אברהם מרדכי אלתר, רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, הרב חיים ברלין, הרב מאיר אריק, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרידב"ז והרב משה מרדכי אפשטיין. בוועידה הוקמה מועצת גדולי התורה ובה 11 חברים.

למחרת הוועידה, בי"ג בסיוון, נוסד בקרקוב הסניף המקומי של אגודת ישראל ובהמשך נפתחו עוד מאות סניפים ברחבי אירופה. בפולין נרשמו 100,000 חברים בתנועה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
איסור חמור של רבני הקנאים בצ'כוסלובקיה ובהונגריה על התחברות לאגודה, יוני 1922. בין החתומים: הרבנים חיים אלעזר שפירא, יואל טייטלבוים, שלום סופר ויונתן שטייף. על אף שהאגודה התבססה במזרח אירופה, היא נתקלה בהתנגדות חריפה בהונגריה רבתי.

בקיץ 1923 התקיימה בווינה הכנסייה הגדולה הראשונה, שהייתה אספה חגיגית של מנהיגי ופעילי אגודת ישראל מאירופה ומארץ ישראל. באותה עת הייתה קיימת התנגדות פנימית לאגודת ישראל, ובראשה עמד הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, ולצדו רבנים נוספים מהונגריה ומקומות נוספים. האדמו"ר ממונקאטש האשים את האגודה כי היא מאמצת אט-אט את דרכה של הציונות, ופועלת עמה בשיתוף פעולה בנושא ארץ ישראל.[17] גם חסידויות בעלז, בובוב ואלכנסנדר התנגדו לתנועה.[18] באגודת ישראל הייתה השפעה משמעותית של חסידות גור, והרב יצחק מאיר לוין, חתן ה'אמרי אמת', כיהן כראש אגודת ישראל החל מ־1930.

במהלך מערכות הבחירות לסיים הפולני ב־1930 חברה אגודת ישראל לגוש הממשלתי, והצהירה על נאמנותה לממשלת פולין.[19] במהלך שנים אלו חברה אגודת ישראל בפולין למפלגות חילוניות כדוגמת הבונד והפולקיסטים ולמצדדי ההתבוללות, במאבקה כנגד התנועות הציוניות והציונית-דתית.[20] זאת למרות שבמערב אירופה היו חלק מאנשי התנועה מדוגלי פירוד הקהילות והקמת קהילות דתיות נפרדות.

לצד אגודת ישראל פעלה תנועת הנשים בנות אגודת ישראל. התנועה כינסה ועידות והפעילה את תנועת הבנות בתיה.[21] בראש התנועה עמדו שרה שנירר ואליעזר גרשון פרידנזון.[22] במסגרת תנועה זו פעלה הכשרה לנשים לקראת עלייה לארץ ישראל, על פי דרישת המשרד הארצישראלי להכשרה קודם לעלייה.[22]

בתוך אגודת ישראל פעלה תנועת פועלי אגודת ישראל, שנועדה לפועלים שהזדהו עם אגודת ישראל. התנועה עסקה בזכויות עובדים, כדוגמת פיטורי עובדים ממפעלים בבעלות יהודית בשל סירובם לחלל שבת. תנועה זו הייתה בעלת גוון ציוני יותר מאשר תנועת האם, מה שהוביל לחיכוכים.[23] לתנועה זו יוחסה גם השפעה ממתנת על התנגדותה של אגודת ישראל לציונות, בשילוב עם תנועת הבת 'צעירי אגודת ישראל' שהייתה גם היא בעלת גוון ציוני.[24]

ב־1934 הקימת אגודת ישראל את 'קרן היישוב', שנועדה לסייע להתיישבות בארץ ישראל ברוח התנועה, מול הקרנות הציונות קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, אותם החרימה.[25] בעקבות תמיכת כמה מרבני ורשה במגבית של הקרן הקיימת באביב 1935 וסירובם לחזור בהם, הפעילו אנשי אגודת ישראל אלימות כנגד הרבנים בדרישה שיחזרו בהם.[26]

אגודת ישראל התמודדה בבחירות המקומיות להנהלת הקהילה היהודית במקומות רבים בפולין. בשנים אלו הצליחה תנועת-בת של אגודת ישראל להחזיק בידיה את הנהלת הקהילה היהודית בוורשה. הישגי המפלגה אפשרו מינוי רבנים מאנשי אגודת ישראל בקהילות שונות, אך גם עוררו מחלוקות פוליטיות פנימיות בקהילות.[27]

במסגרת הסכם עם הסוכנות משנת 1933, קיבלה אגודת ישראל 6% מכלל רישיונות העלייה שהקציבה הממשלה הבריטית, וזה בהסתמך על אחוזי עולי האגודה ממערב אירופה. בעקבות מלחמת העולם השנייה דרשה אגודת ישראל להגדיל את מספר הרישיונות בהתחשב שאחוז חברי האגודה במזרח אירופה גדול הרבה יותר, אך דרישתה לא נענתה.[28]

בתקופת השואה

תנועה אגודת ישראל באירופה הוכתה קשות בתקופת השואה. מכלל יהודי פולין, האוכלוסייה האגודאית הייתה פגיעה יותר בשל המראה החיצוני הבולט (פאות וזקן), אי ידיעת שפת המדינה, ובהיבדלותם מהאוכלוסייה הכללית. רוב חבריה נותרו בארצות הכבושות בידי הנאצים, ורבים מאנשיה ותומכיה נרצחו, ומוסדותיה נחרבו. הרב יצחק מאיר לוין העריך שאגודת ישראל העולמית איבדה עד לאמצע 1944 כ־80% מכלל חבריה, כמיליון חברים. "רק במוסדות התורה והחינוך בפולין מהישיבות ועד 'בית יעקב' היו לנו מאה וחמישים אלף חניכים ובני-נוער. אם נגולל את כל החורבן, מה שהיה לנו ומה שחסרנו, ניטל כח הדיבור והמחשבה".[29] רוב חברי מועצת גדולי התורה נותרו באירופה, מקצתם הצליחו להימלט תוך כדי המלחמה, והאחרים נספו.[30]

היחס לארגוני המחתרות

העדה החרדית ואגודת ישראל שללו את ארגוני המחתרות (ההגנה, אצ"ל ולח"י) ולא הבחינו בין הארגונים השונים. פעולתן התפרשה כהפרת שלוש השבועות ומרידה באומות העולם, ונחשבו כ'פרי באושים' של הציונות בכללה (שאף היא נשללה על אותו בסיס עצמו). למרות זאת, לא מעטים מבניהם של החרדים התגייסו לאצ"ל וללח"י.[31]

האגודה והציונות

אגודת ישראל נוסדה כאמור, כמשקל נגד לתנועת הציונות אם כי לפחות חלק ממייסדיה תמכו במטרות הלאומיות של הציונות והתנגדו לאופיה החילוני.[1] רבני האגודה התקיפו והתנגדו לתנועה הציונית ולתנועת המזרחי. בנוגע לסוגיית הקמת המדינה, בשנותיה הראשונות אגודת ישראל לא הביעה דעה רשמית.

הרב יעקב רוזנהיים נימק זאת במכתבו למשה בלוי: ”למרות שגם אגודת ישראל... מתנגדת בהחלט להפיכת ארץ ישראל חבר עמים יהודי, כלומר ציוני, רואים את הדבר כלא חכם ולא לעניין למחות באופן רשמי בפני הממשלות היות שממילא אין סיכוי להגשמה. אם אגודת ישראל הייתה יוצאת בהתקפה חזיתית נגד תוכניות הבית הלאומי היהודי יהיה לציונים - ברגע שחלום הבית הלאומי יתנפץ להם - את התירוץ המאוד נח להם לטעון שאותו כשלון של 'העם היהודי' באשמת 'קנוניית' האורתודוקסיות האגודתית...”. הרב יוסף צבי דושינסקי שהוזמן לדבר בפני ועדת פיל מטעם אגודת ישראל התנגד להגבלת עליית יהודים ורכישת קרקעות בכל חלקי ארץ ישראל אך אמר שאיננו מורשים לכבוש את הארץ בחוזקה מידי הערבים ואמנם אם יושבי הארץ יקיימו את התורה נקווה שהערבים יטו את לבם אלינו לטובה. במברק ללורד פיל כתב שאגודת ישראל רואה במדינה חילונית סכנה לשמירת מצוות ושהוא מתפלל שלא יתגשם פתרון כזה.[32]

בכנסייה הגדולה בשנת תרצ"ז, בעקבות ועדת פיל, הועלתה שאלת היחס להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. דעות הרבנים היו חלוקות בנידון. בין חברי מועצת גדולי התורה, הרב אלחנן וסרמן, הרב יוסף צבי דושינסקי, הרב אהרן קוטלר, הרב מרדכי רוטנברג מאנטוורפן ועוד מרבני צ'כיה והונגריה, התנגדו להקמת המדינה, בעיקר מחשש שההנהגה הציונית החילונית תנהל את המדינה שלא ברוח היהדות ואף תרדוף את החרדים. לעומתם תמכו בהקמת מדינה אדמו"רי פולין (רבי אברהם מרדכי מגור, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה, רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורה, רבי משה מבויאן) וכן רבי ישראל מצ'ורטקוב, הרב זלמן סורוצקין, נשיא המועצה הרב אהרן לוין, ועוד. גם נשיא הכנסייה, הרב יהודה לייב צירלסון, נאם בתוקף בעד הקמת המדינה, בנימוק שעלינו לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את הדברים והצהרת בלפור היא מעשה ההשגחה.[1][33] בנוגע לשלטון החילוני, אמר שאם יתאחדו כל החרדים יוכלו לקחת את השלטון. בנוסף, רבנים רבים הביעו מחאה על חלוקת ארץ ישראל, ששייכת כולה ליהודים. היו שהתנגדו לתוכנית החלוקה באמרם שהסכמה לה מהווה ויתור על חלקים מארץ ישראל, בניגוד לתורה. כנגדם פסק הרב חיים עוזר גרודזנסקי שהבעלות על ארץ ישראל אינה נפגמת בשל חתימה על חוזה בינלאומי. נושא נוסף שעלה היה פועלי ארץ ישראל. רבנים רבים דיברו בדבר החיוב לחזק את הפועלים החרדים בארץ ישראל, בפרט בהתקרב שנת שמיטה.

בהחלטה נאמר כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מאת ה'. בגלל העוונות עם ישראל גלה מארצו והוא ייגאל על ידי המשיח. 2. קיום מדינה יהודית בארץ ישראל אפשרית, אך בתנאי שהיא תתנהל על פי ההלכה, וחוקת התורה היא חוקתה. מדינה שאינה מתנהלת על פי התורה איננה מדינה יהודית. 3. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא, ואין שום סמכות לוותר על חלק מאדמת הקודש. כל דיון ומשא ומתן לגבי המדינה ללא נציגי החרדים אינו תקף. 4. "מועצת גדולי התורה פונה לכל בני ישראל בקריאה עזה חוצבת להבות אש לעזור בשעה חמורה ואחראית כזו לאגודת ישראל בעבודת בנין ארץ הקודש בהגנת טהרת וקדושת ארץ ישראל לחזק בה את היישוב היהודי ולהטביע חותם שמירת התורה וקדושת הארץ על כל החיים בארץ הקודש".[34]

סיבות ההתנגדות למדינה כפי שנכתבו במכתבו של רבי יעקב רוזנהיים הן: 1. הקמת המדינה על ידי הציונים לא תהיה תורנית ואף לא באופן מינימלי. 2. האיסור לכבוש את הארץ בכוח. 3. מאבק של חצי מיליון יהודים נגד ערביי הסביבה הוא פשע נגד היהודים הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית.[35]

גם בשנת תש"ה, לאחר שרעיון הקמת המדינה כבר היה יותר באופק, לא התנגדה אגודת ישראל באופן רשמי להקמתה, וכפי שנימק הרב דושינסקי במכתב התשובה לרבי יעקב רוזנהיים שמלבד זאת שההערכה היא שהציונים לא יצליחו להשיג הסכמה להקמת מדינה, כמו כן התנגדות להקמת מדינה מצד שומרי התורה תגרום לחילול ה' כאילו דווקא האדוקים אינם חפצים בארצם, וכמו כן, הם לא יבינו את ההתנגדות לנוכח הדרישה של אגודת ישראל לתת אשרת עלייה לכל החפצים מה שהתפרש אצלם כתמיכה במדינה.[36]

התנועה בארץ ישראל

ב-1912 החלה הפעילות הרשמית של אגודת ישראל בארץ ישראל, אף על פי שבפועל רק ב-1918 החל לפעול, וחבריו היו בעיקר אנשי היישוב הישן. ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור שחייבה את אגודת ישראל להתייחס לנושא ארץ ישראל. יחס שאמור לשקף את מערכת היחסים העתידית עם התנועה הציונית. אגודת ישראל בירושלים קמה על רקע הפולמוס סביב הקמת הרבנות הראשית ומינויו של הרב קוק לרבה האשכנזי של ירושלים, והתרכזו בה גורמים קיצוניים יחסית מקרב אנשי היישוב הישן. מנהיגה החל משנת 1924 היה משה בלוי. אגודת ישראל בירושלים לחמה כנגד הרב קוק והרבנות הראשית, דגלה בהתבדלות והתנגדה לשיתוף פעולה עם מוסדות ציוניים וחילונים.

רציחתו של יעקב ישראל דה האן ב-1924 הייתה אחת נקודות השיא במתיחות בין אגודת ישראל לבין התנועה הציונית. דה האן היה דובר הסניף הארץ ישראלי של התנועה. פעולותיו המדיניות הציגו את היישוב הישן ואת אגודת ישראל, שעדיין הייתה חלק מתוכו, כבוגדים, הן בעיני הציונים ביישוב והן בעיני התפוצה היהודית. חלק ממנהיגי אגודת ישראל התנגדו לדה-האן.

מאורעות תרפ"ט, שפגעו בעיקר ביישוב הישן, זעזעו את ראשי אגודת ישראל, שהבינו את הצורך באיחוד כוחות עם היישוב החדש אל מול האיום הערבי.

ב-1933 הוקם בארץ ישראל ארגון פועלי אגודת ישראל שבראשו עמד בנימין מינץ. מטרתו הייתה לתת מענה לפועלים החרדים שעד אז נזדקקו לשירותיהם של ארגוני הפועלים החילוניים, בתוספת אידאולוגיה ייחודית. הארגון שיתף פעולה עם הציונות.

במהלך תקופת המנדט הבריטי (וביחוד בתקופת העלייה הרביעית) עלו לארץ ישראל רבים מאנשי אגודת ישראל מאירופה, בעיקר יוצאי גרמניה ופולין, שהתיישבו בעיקר בתוך היישוב החדש ותמכו ביישוב הארץ ושיתוף פעולה מסוים עם מוסדות ציוניים ודתיים. פועלי אגודת ישראל והסניף הפולני, שלומי אמוני ישראל, דחפו את התנועה להשתתפות בבניין הארץ ולחיזוק הקשר עם הציוניים. הצטרפות קבוצות אלו לאגודת ישראל בארץ, בראשות יצחק ברויאר ויצחק מאיר לוין, הובילה למתחים והתנגשויות על רקע אידאולוגי עם הקבוצה הירושלמית. כבר ב־1935 פרש פלג בראשות רבי עמרם בלוי שהתנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם הציונות ולהשתתפות בבניין ארץ ישראל. פלג זה נקרא "חברת החיים", והיווה את הבסיס לקבוצת נטורי קרתא.

בין השנים 1935 – 1939 שיתפה אגודת ישראל פעולה עם התנועה הציונית והתנגדה לה לסירוגין במספר אירועים:

הספר הלבן שפורסם בעקבות כישלונן של שיחות השולחן העגול ובין היתר סתר את הצהרת בלפור וכיוון לצמצום ההגירה היהודית לארץ ישראל עורר שוב את אגודת ישראל לחבור אל הציונות ולצאת כנגד החלטות הספר הלבן.

בשנת 1941 ערכה התנועה בארץ ועידה ארצית ראשונה בפתח תקווה, בהשתתפות כל הקבוצות הפנימיות וארגוני הבת. בוועידה זו גבר כוחם של מחנה יוצאי גרמניה ופולין על הקבוצה הירושלמית, דבר שהוביל להתמתנות מדיניותה של אגודת ישראל בארץ.[38] בוועידה השתתפו כ-800 צירים, מתוכם כ-100 נשים מארגוני בנות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.[39]

בשלהי 1942 יזם ההאדמו"ר מגור, בשיתוף עם כנסת ישראל והרבנות הראשית, אירוע צום ותפילה בבית הכנסת החורבה, על רקע הידיעות שהתפרסמו על השואה. הרב יוסף צבי דושינסקי, שהיה ראש העדה החרדית ואחד ממנהיגי אגודת ישראל, התנגד להשתתפות באירוע בשל תפיסת ההתבדלות והתנגדות לשיתוף פעולה עם גופים חילוניים. הוא הכריז על עצרת צום ותפילה נפרדת. התנגדות זו יוחסה להשפעתם של אנשי קבוצת נטורי קרתא. ההתנגדות הובילה למשבר בין הפלגים של אגודת ישראל בארץ, שכלל אף אירוע אלים[40]). כעבור מספר שנים התפצלו אגודת ישראל והעדה החרדית הירושלמית (עליה השתלטו אנשי נטורי קרתא).[41]

פרשת ילדי טהראן, ב-1943, סימלה את נקודת השפל במעמדה של אגודת ישראל, שכן הנושא יושב בין עליית הנוער לתנועת המזרחי מבלי שאגודת ישראל תוכנס להסכם הפשרה. במהלך פרשה זו סירבה אגודת ישראל לקבל תקציבים מעליית הנוער להחזקת הילדים (תקציבים שניתנו לכל המוסדות שקיבלו לרשותם ילדים), מחשש שתקצוב יוביל לדרישות כלפי מוסדות אגודת ישראל.[42]

ביוני 1944 נערכה ועידה ארצית נוספת של התנועה בפתח תקווה,[43] שבה עלו הבדלי הגישות בין פועלי אגודת ישראל לבין הקבוצה הירושלמית, על רקע דרישת האחרונים לחייב פרישה מכנסת ישראל.[44]

בשנת תש"ה נערכו בחירות בעדה החרדית, שבהן ניצחו אנשי נטורי קרתא. בעקבות כך נפרדו באופן סופי דרכיהן של אגודת ישראל והעדה החרדית.

פעילות לאחר קום המדינה

לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה חיובית יותר כלפי המדינה בתקווה שזו תלך בדרך התורה ובשאיפה להשפיע על אופייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות אף קרא מרכז אגודת ישראל בירושלים לכלל הגברים החרדים הצעירים בעיר להתגייס למלחמה במסגרת המפקד הכללי ביישוב עליו הוחלט אז,[45] לאחר שהוסדרה הקמת חטיבות חרדיות והובטחה עמידה על דרישות הדת במחנות הצבא. מנהיגי אגודת ישראל קיבלו מכתב מדוד בן-גוריון (המכונה "מכתב הסטטוס קוו"), שבו נקבעו קווי היסוד של ה"סטטוס קוו" הדתי במדינת ישראל ונוצרו תקוות גדולות לקראת המדינה החדשה שבדרך.

לאור תקוות אלו בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ב-1949 התמודדה אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת עם המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. כאשר לראשונה תמך אף האדמו”ר מבעלז הרב אהרן רוקח בתנועה. בנוסף, שר מטעמה של אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, כיהן בממשלה הראשונה. אך לאחר המשברים הראשונים בענייני חינוך העולים, חזרה אגודת ישראל לעמדה היותר מסויגת שלה כלפי המדינה. בבחירות לכנסת השנייה התמודדה המפלגה בנפרד, כאשר במערכת הבחירות התעמתו תומכי המפלגה עם תומכי מפלגת פועלי אגודת ישראל שהתמודדה עצמאית.[46] לאחר הבחירות הצטרפה לממשלת ישראל השלישית, עם כהונתו של הרב לוין כשר הסעד. ב-23 בספטמבר 1952, עזבה את הקואליציה ביחד עם פועלי אגודת ישראל, על רקע נושא גיוס נשים לצה"ל, ומאז ועד המהפך ב-1977 לא הצטרפה לקואליציה. בבחירות לכנסות השלישית, הרביעית, והשמינית התמודדה במסגרת חזית דתית תורתית ביחד עם פועלי אגודת ישראל.

לאחר המהפך הפוליטי ב־1977 הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשותו של מנחם בגין. בהסכם הקואליציוני שנערך בין המפלגות הובטחו למפלגה הבטחות בנושאים דתיים והובטחו לה תקציבים למוסדותיה, כולל תנועת 'תורה ויהדות לעם'.[47]

מבנה מפלגתי

חברי הכנסת של אגודת ישראל מייצגים מגזרים שונים בחברה החרדית. באופן מסורתי, המקום הראשון ניתן לנציג חסידות גור שנחשבת החסידות הגדולה ביותר בישראל. בשנת 1951 נערכה ועידה ארצית בהשתתפות 4 פלגים, שבה הוחלט להימנע מבחירות לנציגי הרשימה, ובמקומה לחלק 'מנדטים' לפי מפתח מוסכם, כאשר 'רשימת המרכז' שייצגה את חסידי גור קיבלה כמעט פי שניים מרשימת 'עולי הונגריה ורומניה' (שבה בלטה חסידות ויז'ניץ) ומרשימת 'הנוער הדתי'.[48] לקראת הכנסייה הגדולה הרביעית שנערכה ב־1954 נרשמו כ־15 רשימות פנימיות לבחירות הפנימיות ל־200 הצירים שיוחדו לאנשי הארץ ומספר דומה לאנשי חו"ל,[49] אך לבסוף הושג הסכם וחלוקת הצירים נערכה ללא בחירות.[50]

  1. נציגי גור כללו את יצחק מאיר לוין (הכנסות 1–7), יהודה מאיר אברמוביץ' (הכנסות 7–9), אברהם יוסף שפירא (הכנסות 10, 11, 13), משה זאב פלדמן (הכנסת ה-12), אברהם יוסף לייזרזון (שלהי הכנסת ה-14, באופן יוצא דופן לא היה במקום הראשון), יעקב ליצמן (הכנסות 15–23).
  2. מקום שני ניתן לנציג הירושלמים: מנחם פרוש (כנסות 4–7, 9-13) ומאיר פרוש (כנסות 14–23), בכנסת ה-14 הועמד באופן יוצא דופן במקום הראשון ברשימה.
  3. מקום שלישי ניתן לנציג הליטאים: שלמה לורנץ (כנסות 2–10).
  4. מקום רביעי ניתן לחסידות ויז'ניץ הנחשבת לחסידות השנייה בגודלה ונציגיהם שלמה יעקב גרוס (הכנסות 3–9), שמואל הלפרט (כנסות 10, 12-17), מנחם אליעזר מוזס (כנסות 18–19) ויעקב טסלר (כנסות 20–23).
  5. המקום החמישי ניתן לנציג הספרדים, אשר נכנס לכנסת רק פעמיים - בכנסת ה-7 במסגרת הסכם רוטציה, אז נכנס יעקב מזרחי, ובכנסת ה-12 אז זכתה המפלגה ב-5 מנדטים, ונציג הספרדים אליעזר מזרחי נכנס לכנסת. לרוב, נציג הספרדים אינו נכנס לכנסת, ובעיקר מאז התמודדותה של המפלגה במשותף עם דגל התורה ברשימת יהדות התורה.

יריבים פוליטיים

בשנת 1984, הוקמה מפלגת ש"ס, שבאה לייצג את החרדים המזרחיים שחשו שקופחו בידי החרדים האשכנזים. בראשית דרכה של ש"ס היא נהנתה מתמיכתו של המנהיג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך למרות היותו חלק מאגודת ישראל. ב-1988 הקים הרב שך את המפלגה הליטאית דגל התורה. מני אז אגודת ישראל מייצגת את החסידים. בבחירות אלו שולבו גם פועלי אגודת ישראל במסגרת אגודת ישראל. בנוסף נחלצו חסידי חב"ד למען המפלגה שזכתה לחמישה מנדטים.

בשנת 1992 התאחדה מבחינה טכנית מפלגת דגל התורה של הרב שך עם אגודת ישראל, לסיעה אחת בכנסת תחת השם יהדות התורה ומאז המפלגות מתמודדות יחד ברציפות (נכון ל-2020) בבחירות לכנסת.

בד"צ אגודת ישראל

קובץ:AgodeLogo.svg
לוגו הכשרות

בשנות ה-50 הקים מנחם פרוש בד"צ - בית דין ומערכת כשרות, כאלטרנטיבה למוסדות המקבילים של העדה החרדית. מערכת הכשרות אינה נחשבת כמשתווה לרמתם של העדה החרדית או הכשרו של הרב לנדא. מספר המוצרים והמפעלים שמערכת הכשרות מפקחת עליהם קטן יחסית. מערכת השחיטה של הבד"צ התאחדה בשנת 2010 למערכת "התאחדות קהילות החרדים בארץ הקודש" שנסגרה זמן מועט אחר כך.

על חברי הבד"צ נמנו בין היתר הרב יצחק פלקסר, ראש ישיבת שפת אמת שכיהן כראב"ד, הרב אהרן ברנשטיין, הרב ישראל גרוסמן, הרב בנימין זאב פראג והרב ישראל פישבין. האב"ד היום הוא הרב בנימין אדלר - רב שיכון הרבנים, וחברי הבד"ץ הם הרב יצחק אייזיק פראג והרב ישראל ברזובסקי בנו של האדמו"ר מסלונים.

המפלגה כיום

באופן רשמי מורכבת מפלגת אגודת ישראל מארבע סיעות המיוצגות במליאת המזכירות: "הסיעה המרכזית" המייצגת את חסידות גור (בעבר: את יוצאי פולין), "הסיעה המאוחדת" המייצגת את חסידות ויז'ניץ (בעבר: את יוצאי הונגריה ורומניה), סיעת "שלומי אמונים" המייצגת קבוצה של חסידויות קטנות ולא מיוצגות וכן בלתי מזוהים רבים (בעבר את תושבי ירושלים), וסיעת צא"י (צעירי אגודת ישראל) שייצגה בעבר את הציבור הליטאי הבני ברקי. עם פרישת מפלגת דגל התורה ב-1989 ממסגרת "אגודת ישראל" עזבו עמה רובם הגדול של אנשי צא"י את המפלגה.

בשנת תשל"ו-1976 נערכו הבחירות היחידות לוועידה הארצית של המפלגה, כשרוב המצביעים מגיעים ממחוזות הבחירה של בני ברק, ירושלים ותל אביב.[51][52] מאז ועד היום תוצאות בחירות אלה מכתיבות את יחסי הכוחות הפנימיים בתוך המפלגה, כאשר הסיעה המרכזית של חסידי גור מחזיקה במספר המקומות הרב ביותר:

סיעה ראש הסיעה קולות אחוז
"א" - הסיעה המרכזית יהודה מאיר אברמוביץ 3,895 27.75%
"ש" - שלומי אמונים מנחם פרוש 3,460 24.88%
"צ" - ציות והגשמה (צעירי אגודת ישראל) שלמה לורינץ 2,970 21.36%
"מ" - הסיעה המאוחדת שלמה יעקב גרוס 1,740 12.55%
"חי" - עדות המזרח 1,244 8.94%
"ס" - נאמני התנועה (חסידות סלונים) 356 2.62%
"ע" - אחדות התנועה 204 1.46%
"יס" - יוצאי בוכרה 56 0.4%
ישיבת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. ה'תשע"ג

הסמכות העליונה במפלגה היא מועצת גדולי התורה בה חברים רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות בולטים. בשנת תשמ"ט לאחר פרישת דגל התורה והקמת מועצה משלה, נשארו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בעיקר נציגי החסידים, ובהם אדמו"רי חסידות גור, סדיגורה, ויז'ניץ, ערלוי וחצרות קטנות נוספות וכן מספר רבנים. פעילות המועצה שככה עם השנים עד שכמעט הפכה למוסד רשמי בלבד אך בשנת תשע"ג חודשה פעילותה והוכנסו חברים חדשים למועצה.

חסידות בעלז סבלה במשך השנים מחוסר הזדהות פוליטי בין הסיעות השונות, דבר שגרם לה לחוסר ייצוג שוויוני בהתאם לגודלה עד היום. ב-1989 פרשה בעלז מאגודת ישראל ותמכה ב"דגל התורה", והאדמו"ר מבעלז אף כיהן במועצת גדולי התורה של דגל התורה, אך לאחר ריצתן המשותפת של המפלגות שבה בעלז לשורות אגודת ישראל, והיא מיוצגת בהסכמי רוטציה שונים בינה ובין הסיעות האחרות.

המפלגה פועלת למען מצביעיה בתחומי החינוך, הדיור, שירותי-הרווחה, אי-שירות צבאי מטעמי דת, ופועלת לשמירת הצביון היהודי-דתי של מדינת ישראל. עמדתה בעניינים המדיניים ואחרים היא הלכתית ובניגוד למפלגות הלא חרדיות אינה נגזרת ממחויבות קודמת לעמדות יוניות או ניציות. מתוך גישה זו היא מחויבת לשולחן ערוך בלבד, מסיבה זו התנגדה להסכמי אוסלו ולתוכנית ההינתקות מחמת פיקוח נפש. באופן מסורתי אגודת ישראל מתרחקת ממפלגות השמאל המזוהות אצלה עם חילוניות אידאולוגית.

מאז "המהפך" ושובה של המפלגה לשורות הקואליציה, נמנעה אגודת ישראל מלשבת ליד שולחן הממשלה ולקחת תפקידי שרים והיא נהגה לקחת תפקידי סגן שר בלבד, זאת בהתאם להשקפת עולמם של נשיאי מועצת גדולי התורה הרב שך ורבי שמחה בונם אלתר שביקשו להימנע מכך, מסיבות אידאולוגיות[53]. ב-2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת יש עתיד, קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל להמשיך לכהן כסגן שר במעמד שר, ובעקבות כך הוא מונה לשר הבריאות בהוראה מחודשת של מועצת גדולי התורה שהסכימה לכהונתו כשר[דרוש מקור]. ב-2017 התפטר מתפקיד זה מתוקף אחריותו לחילולי שבת שנעשו על ידי הממשלה בה כיהן, ובעקבות כך אישרה הכנסת תיקון בחוק המאפשר לו לכהן כסגן שר גם כשאין שר פעיל מעליו. ב-2019 מונה שוב לשר הבריאות, בממשלת מעבר, בעקבות התפטרות ראש הממשלה מתפקידו (עקב הגשת כתב אישום נגדו), ולאחר הבחירות לכנסת ה-23 מונה לשר הבינוי והשיכון. המינוי ספג ביקורת של הרב אברהם וינברג מסלאנים שטען שארבעה מחברי המועצת התחייבו לו שאגודת ישראל לא תיקח תפקיד שר[54].

בממשלת ישראל השלושים ושבע מונה מאיר פרוש לשר ירושלים ומסורת ישראל. לפני השבעתו הוא פנה בבקשה לבית המשפט העליון שיאשר לו לכהן כסגן שר במעמד שר, ולא כשר, שכן 'זה נוגד את מצפונו'. אולם בג"ץ דחה את בקשתו[55].

בעקבות עתירה לבג"ץ התחייבה המפלגה, בינואר 2019, למחוק מתקנונה את הקביעה שרק גברים יוכלו להצטרף אליה.[56] עם זאת, הבהירו אנשיה שגם בעתיד לא יוכלו נשים להצטרף משום שהחברים במפלגה מחויבים לעמדות מועצת גדולי התורה, המתנגדת לכך.

יושבי ראש התנועה מקום המדינה היו: הרב יצחק מאיר לוין, רבי פינחס מנחם אלתר והרב משה זאב פלדמן.

כיום יו"ר אגודת ישראל בישראל הוא הרב יוסף קופרברג[דרוש מקור]. מזכ"ל המפלגה הוא חנוך זייברט.

הישגי המפלגה בבחירות

בבחירות לאספה המכוננת התמודדה אגודת ישראל כחלק מהחזית הדתית המאוחדת וזכתה לשני נציגים (ולאחר פרישת אחד מהחברים ברשימה קיבלה נציג נוסף) בכנסת הראשונה. בכנסת השלישית, הרביעית והשמינית רצה יחד עם פא"י תחת השם "חזית דתית תורתית".[57]

להלן תוצאות הבחירות, שבהן התמודדה אגודת ישראל לבדה.

החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה אגודת ישראל כחלק מרשימת יהדות התורה, יחד עם מפלגת דגל התורה.

נציגי המפלגה בכנסת

כנסת חברי כנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 2 נציגים: מאיר דוד לוינשטיין, יצחק מאיר לוין
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת 2 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): מאיר-דוד לוונשטיין, יצחק מאיר לוין, אליהו מזור ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר חבר הפועל המזרחי. החליף אותו אליהו מזור.
הכנסת השנייה (1951) 3 מנדטים:, יצחק מאיר לוין, אברהם דויטש, שלמה לורינץ, זלמן יענקלביץ ב-25 במאי 1953 נפטר אברהם דויטש. החליף אותו זלמן בן-יעקב
הכנסת השלישית (1955) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): זלמן יענקלביץ, יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ ב-3 בנובמבר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"אגודת ישראל-פועלי אגודת ישראל".
הכנסת הרביעית (1959) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): שלמה יעקב גרוס, יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
הכנסת החמישית (1961) 4 מנדטים: שלמה יעקב גרוס, יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השישית (1965) 4 מנדטים: שלמה יעקב גרוס, יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969) 4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה יעקב גרוס, יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, יעקב מזרחי, מנחם פרוש
  • ב-7 באוגוסט 1971 נפטר יצחק מאיר לוין. החליף אותו יהודה מאיר אברמוביץ.
  • ב-27 בנובמבר 1972 פרש מהכנסת שלמה יעקב גרוס. החליף אותו יעקב מזרחי.
הכנסת השמינית (1973) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה יעקב גרוס, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
הכנסת התשיעית (1977) 4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה יעקב גרוס, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
הכנסת העשירית (1981) 4 מנדטים: שמואל הלפרט, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא
הכנסת ה-11 (1984) 2 מנדטים: מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא
הכנסת ה-12 (1988) 5 מנדטים: אליעזר מזרחי פרש מהסיעה ב-25 בדצמבר 1990 והקים את סיעת היחיד "גאולת ישראל".
הכנסת ה-13 (1992) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא

פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, אברהם לייזרזון, מאיר פרוש
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, יעקב ליצמן, מאיר פרוש רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): ישראל אייכלר, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט, יעקב כהן, יהושע פולק
הכנסת ה-18 (2009) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אליעזר מוזס, ישראל אייכלר
הכנסת ה-19 (2013) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ‏רשימת מועמדי "אגודת ישראל" לכנסת ה-19, באתר ועדת הבחירות המרכזית
הכנסת ה-20 (2015) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר במאי 2016 פרש מאיר פרוש שכיהן כסגן שר החינוך מהכנסת בעקבות "החוק הנורווגי הקטן" והחליף אותו יעקב אשר מדגל התורה
הכנסת ה-21 (2019) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 8 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלר
הכנסת ה-22 (2019) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלר
הכנסת ה-23 (2020) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלר, אליהו חסיד
הכנסת ה-24 (2021) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, יעקב טסלר
הכנסת ה-25 (2022) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יצחק גולדקנופף, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלר
ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אגודת ישראל

ביאורים

  1. ^ הייתה חברה בקואליציה; פועלי אגודת ישראל, חברתה לסיעה, יוצגה בממשלה
  2. ^ 2.0 2.1 הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הרב יהודה לייב צירלסון, "קוץ שבקץ" המליץ, מאי 1898; הוצאה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת אהוביה גורן, השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  2. ^ קול מחזיקי הדת, 4 בספטמבר 1907, עמ' 4, וגם בירחון "בית יעקב" על מייסדי הארגון
  3. ^ הצפירה, 17 בנובמבר 1911, עמ' 1
  4. ^ פרק "אדריכלה של אגודת ישראל" מתוך המבוא לספר אגרות ר' יצחק אייזיק הלוי
  5. ^ איגרת 70
  6. ^ איגרת 85
  7. ^ המבשר י"ז אייר תשפ"ג עמ' 10
  8. ^ מועצה חשאית של רבני רוסיה, הזמן, 22 באוגוסט 1909
  9. ^ 9.0 9.1 החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, מנחם פרידמן, ירושלים 1991, עמ' 26.
  10. ^ החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, מנחם פרידמן, ירושלים 1991, עמ' 27.
  11. ^ מרא דארעא ישראל מסכת חייו של הרב יוסף חיים זוננפעלד, כתב וערך מנחם מענדיל גערליץ, ירושלים תשס"ג, עמ' רטו-ז.
  12. ^ פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, יוסף פונד, ירושלים תשנ"ט, עמ' 19, 65.
  13. ^ החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, מנחם פרידמן, ירושלים 1991, עמ' 27.
  14. ^ פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, יוסף פונד, ירושלים תשנ"ט, עמ' 65.
  15. ^ פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, יוסף פונד, ירושלים תשנ"ט, עמ' 19.
  16. ^ מרא דארעא ישראל מסכת חייו של הרב יוסף חיים זוננפעלד, כתב וערך מנחם מענדיל גערליץ, ירושלים תשס"ג, עמ' רטז.
  17. ^ ק.ר. רובינשטיין, מלחמה בעולם הצדיקים, המזרחי, 7 בספטמבר 1922
    אספת הרבנים בטשאפ, המזרחי, 14 בספטמבר 1922
    "צדיקים" מדיינים אלו עם אלו, המזרחי, 15 בנובמבר 1923
  18. ^ ידיעות מלודז, הצפירה, 19 ביוני 1931
  19. ^ מ. נישטט, בפולין היהודית, דבר, 3 בינואר 1930
  20. ^ משה קליינמאן, ה"אגודה" על פרשת דרכים, דבר, 6 ביולי 1941
  21. ^ הועידה השלישית של בנות אגודת ישראל, הצפירה, 28 באפריל 1931
    הועידה השלישית של "בנות אגודת ישראל", הצפירה, 29 באפריל 1931
  22. ^ 22.0 22.1 אלתר שנור, בנוער היהודי בפולין, הצופה, 23 בינואר 1939
  23. ^ מרד ב"אגודת ישראל" בפולניה, דואר היום, 10 במאי 1933
  24. ^ בקבוצן של "בנות יעקב" (חלק שני, הטור השמאלי מהכתבה), דואר היום, 29 ביולי 1934
  25. ^ מליון זהובים למפעלי הישוב של האגודאים, דבר, 20 בפברואר 1934
  26. ^ "מלחמת מצווה" של "אגודה" ברחובות ורשה, דואר היום, 24 במאי 1935
  27. ^ פרשת רבנים חדשים בוארשא, דבר, 24 בדצמבר 1934
  28. ^ תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, יוסף פונד, תשס"ח 2008, עמ' 63-62.
  29. ^ נאום הרב יצחק מאיר הכהן לוין, קול ישראל, 29.6.1944, עמ' 2.
  30. ^ ראה תנועה בחרבות : מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, יוסף פונד, תשס"ח 2008, עמ' 9.
  31. ^ הילדה נסימי, הציבור הדתי-ציוני ויחסו להגנה, לאצ"ל וללח"י: אחדות ישראל בין מטרה למציאות, בתוך הספר: מאה שנות ציונות דתית, כרך ב: היבטים היסטוריים, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג, עמ' 287–288.
  32. ^ ראו כאן צילום של המכתב.
  33. ^ יוסף פונד, פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, ירושלים תשנ"ט, עמ' 114
  34. ^ החלטת מועצת גדולי התורה בהפרדס, שנה י"א, חוברת ו', אתר היברובוקס.
  35. ^ ראו הערה הבאה.
  36. ^ חלקים מהפסקה מבוססים על פי מסמכים מארכיון אגודת ישראל שמזכיר דוד נחמן רוטר, מוסף קהילות של העיתון המבשר, מס' 155.
  37. ^ ראו גם אגרות שפירין (קפט), מכתבו של רבי חיים אלעזר שפירא על צעד זה.
  38. ^ משה קליינמאן, ה"אגודה" על פרשת דרכים, דבר, 6 ביולי 1941
    משה קליינמאן, (חלק שני), דבר, 7 ביולי 1941
  39. ^ הועידה הארצית של "אגודת ישראל" בפ"ת, המשקיף, 3 ביוני 1941
  40. ^ בעקבות הימים, הצופה, 14 בדצמבר 1942
    מתעלולי ה"נטורי קרתא", הצופה, 7 בדצמבר 1942
  41. ^ חיים שלם, מנהיגותו של האדמו"ר מסדיגורה-פשמישל לנוכח הידיעות על גורל יהודי אירופה
  42. ^ התרוצצות ב"אגודת ישראל", דבר, 8 בספטמבר 1943
  43. ^ 10,000 הצביעו בבחירות ב"אגודה", הבוקר, 7 ביוני 1944
  44. ^ ועידת אגו"י תובעת ביטול הספר הלבן, המשקיף, 18 ביוני 1944
    ננעלה וועידת "אגודת-ישראל", הצופה, 18 ביוני 1944
  45. ^ ניסים פרץ, ‏כשמועצת גדולי התורה של "אגודה" קראה להתגייס לצבא, באתר כיכר השבת, 14 באוגוסט 2016
  46. ^ פועלי האגודה פוצצו אסיפה של האגודה, חרות, 16 ביולי 1951
  47. ^ יעקב ריבלין, בקהילה, כך גילו המפלגות החרדיות את הכסף הגדול • יעקב ריבלין, באתר בחדרי חרדים, 14 באפריל 2017
  48. ^ חולקו המנדטים לועידת האגודה, מעריב, 5 באפריל 1951
  49. ^ נמשך תהליך פיצול הרשימות לקראת הבחירות ל"כנסיה הגדולה", הצופה, 14 ביוני 1954
  50. ^ הושג הסכם על חלוקת הצירים ל"כנסייה הגדולה" - לא יתקיימו בחירות, הצופה, 21 ביוני 1954
  51. ^ תוצאות הבחירות הפנימיות לוועידה הארצית של אגודת ישראל, בית יעקב, עמ' 31
  52. ^ רשימת חסידי גור - במקום ה-1 בבחירות באגודת ישראל, דבר, 22 ביולי 1976
  53. ^ דוד זולדן, גפני יסתפק בוועדת הכספים, הפוסק החרדי: "לא להתמנות לשרים", באתר אייס, 6 בנובמבר 2022
  54. ^ חריף ביותר: הרבי מסלאנים על אגודה "הייתי צריך להורות לא להצביע", באתר בחדרי חרדים
  55. ^ יהודה שלזינגר, ‏שר או סגן שר?, באתר ישראל היום, 1 בינואר 2023
  56. ^ בג"ץ 1823/15 עו"ד תמר בן-פורת ואחרים נ' רשם המפלגות והסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל, ניתן ב־10 בינואר 2019
    מיכל לוי, בג"ץ מתערב באגודת ישראל, באתר ערוץ 7, 10 בינואר 2019
  57. ^ המקור לפסקה זו - עמוס כרמל, הכל פוליטי, כרך א' - הערך אגודת ישראל
  58. ^ ביקורת: בנימין בראון, [ביקורת], ציון עא (4), 2006, עמ' 528-522.
  59. ^ ביקורת:עקיבא צימרמן, ‏על עיתונות אגודת ישראל, קשר 42 , סתיו 2011, עמ' 155-153.
  60. ^ ביקורת: יוסף פונד, חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, ציון עג (3), 2008, עמ' 394-391; חוה אשכולי-וגמן, 'אגודת ישראל' בארץ ישראל לנוכח השואה: בלא כחל ושרק, קתדרה 136, 2010, עמ' 187-183; גדעון גרייף, [http://www1.yadvashem.org/yv/he/education/books/save_israel.asp ביקורת, באתר יד ושם
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34004760אגודת ישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אגודת_ישראל&oldid=2580679#ועידת_קטוביץ"