היסטוריה של אפגניסטן
אפגניסטן (במובן המילולי: "ארץ האפגנים") הייתה ארץ חשובה מבחינה אסטרטגית לאורך ההיסטוריה[1]. הארץ שימשה כשער להודו, וניצבה על דרך המשי העתיקה דרכה התקיים מסחר בין ארצות הים התיכון לסין[2]. היא שוכנת באזור בו עברו דרכי מסחר ומסלולי הגירה רבים, וזכתה לכינוי "הכיכר של מרכז אסיה"[3]. אפגניסטן היא מקום מפגש בין דרכים מהמזרח התיכון, מעמק האינדוס דרך המעברים של הינדו-כוש, ממזרח אסיה דרך אגן טארים, ומהערבה האירואסייתית.
ציוויליזציה אורבנית התקיימה באפגניסטן כבר מ-2000 או 3000 לפנה"ס[4][5][6]. הכתבים הראשונים שנמצאו באזור אפגניסטן נכתבו בסביבות שנת 500 לפנה"ס, בתקופה של האימפריה האחמנית[7][8]. אלכסנדר הגדול והצבא המקדוני בהנהגתו הגיעו לאזור שנקרא היום אפגניסטן בשנת 330 לפנה"ס בעקבות קרב גאוגמלה[9]. שושלות וממלכות חזקות רבות הקימו את ערי הבירה שלהן באזור אפגניסטן, ביניהן ניתן למנות את האימפריה המאורית, אימפריית קושאן, השושלת הצפארית, השושלת הסאמאנית, השושלת הע'זנווית, שושלת ע'וריד, השושלת הטימורית, האימפריה המוגולית ועוד[10].
נהוג לחשוב שהעמים האפגנים הם במקור ארים ממרכז אסיה[6], שהגיעו לאפגניסטן בתקופה הפרה-היסטורית, והשפות שהם דברו שרדו בצורה של פשטו ודארי, השפות המדוברות באפגניסטן כיום[8]. אימפריות שמרכזן היה באפגניסטן, כגון האימפריה הע'זנווית, האימפריה הטימורית והאימפריה הע'ורידית, הפכו אותה לכוח עולמי חשוב בימי הביניים וכמו כן למרכז אינטלקטואלי שהצמיח מתוכו את האינטלקטואלים החשובים של התקופה, כולל אבן סינא, אל-בירוני, ג'לאל א-דין רומי ומלומדים רבים נוספים[11].
מירוויס ח'אן הותכּ ולאחריו אחמד שאה דוראני איחדו את השבטים האפגנים בשנים המוקדמות של המאה ה-18 ויצרו את האימפריה האפגנית האחרונה[12][13]. הריבונות האפגנית אבדה זמנית במהלך המלחמה האנגלו-אפגנית, בשנות ה-80 במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן, ובמהלך המלחמה באפגניסטן מאז שנת 2001 שמנוהלת על ידי כוחות נאט"ו. העם האפגני מורכב מקבוצות אתניות רבות ומגוונות כולל פשטונים, טג'יקים, הזארים, אוזבקים, טורקמנים, איימאקים, בלוג'ים, ונוספים. הפשטונים הם הקבוצה הגדולה ביותר באפגניסטן והם מונים למעלה מ-10 מיליון מאזרחיה. יש לפשטונים עצמם שתי תאוריות חלופיות לגבי מוצאם כאשר האחת טוענת שהם צאצאיהם של עשרת שבטי ישראל והשנייה טוענת שהם צאצאים לאב קדמון בשם קייס עבד אל-ראשיד שחי במאה ה-6 לספירה. לעומת זאת חוקרים מאמינים שהם קונפדרציה של מספר שבטים שהתאחדו בתקופה מסוימת תחת כללי הפשטונוואלי, הקוד האתי של הפשטונים.
היסטוריה
תהליך אורבניזציה באפגניסטן החל מוקדם עד כדי 3000 לפנה"ס[14]. זורואסטריות הייתה הדת השלטת באזור, וניתן לראות את ההשפעות הזורואסטריות על התרבות האפגנית עד היום בין השאר דרך שמות החודשים בלוח השנה האפגני העכשווי[8]. דתות אחרות כגון בודהיזם והינדואיזם כנראה והגיעו מאוחר יותר לאזור אפגניסטן, כך למשל גנדהרה הייתה ממלכה בודהיסטית עתיקה מתקופת ההתעצבות של הבודהיזם, ועיר הבירה שלה נמצאה בין הינדו-כוש להרי סוליימאן (הרי שלמה) בדרום אפגניסטן[15]. אין לבלבל בין גנדהרה העתיקה לבין קנדהר בת ימינו, שכן הן אינן זהות במיקומן הגאוגרפי[16][17].
האוכלוסיות העתיקות של אפגניסטן, בסביבות 3000 לפנה"ס, כנראה והיו קשורות דרך מסחר ותרבות לציוויליזציות מרכז אסייתיות שכנות וכמו גם לתרבויות עמק האינדוס. התיישבות אורבנית באזור החלה בתקופה זו כנראה עם העיר מוגידק (ליד קנדהר) שכנראה הוקמה על ידי מתיישבים מתרבות עמק האינדוס השכנה[5]. העמים הראשונים הידועים באזור היו עמים הודו-אירופיים[6], אך תקופת הגעתם לאזור מוערכת עם שונות גדולה בין 3000 לפנה"ס[18] ל-1500 לפנה"ס[19].
היסטוריה עתיקה (700 לפנה"ס - 565 לספירה)
מדי
ערך מורחב – מדי
ישנם חילוקי דעות לגבי גודלה של ממלכת מדי שהתקיימה במחצית הראשונה של האלף הראשונה לפנה"ס. כך למשל לדעתו של ארנסט הרצפלד זו הייתה אימפריה חזקה ששלטה על שטחים מצפון מסופוטמיה עד לאזור באקטריה (אפגניסטן ופקיסטן) והודו. לעומתו חוקרים אחרים מאמינים שאין ראיות אמיתיות שאימפריה מדית התקיימה ושזו הייתה לא יותר מאשר ממלכה קטנה ולא יציבה[20].
האימפריה הפרסית
- ערך מורחב – הממלכה האחמנית
אפגניסטן נהפכה לחלק מהאימפריה האחמנית לאחר שנכבשה על ידי דריווש הראשון. האזור חולק למספר פרובינציות שנקראו סאטרפים, שכל אחת מהן נשלטה על ידי מושל שתפקידו נקרא סאטרפ או לחלופין "אחשדרפן" (השם שניתן בתנ"ך). הסאטרפים (פרובינציות) העתיקות של אפגניסטן נקראו: ארִיה, הראט, ארצ'וסיה, קנדהר, לשקר גאה, קואטה, באקטריה, בלך, סטגידיה, ע'זני, גנדהרה, קאבול, ג'לאל אבאד ופשוואר[21]. שמות אלו נשמרו עד היום כשמותיהם של מחוזות או ערים ראשיות באפגניסטן.
אלכסנדר והממלכה הסלאוקית
- ערכים מורחבים – כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה, הממלכה הסלאוקית
אלכסנדר הגדול הגיע לאזור אפגניסטן בשנת 330 לפנה"ס, לאחר שהביס את דריווש השלישי של פרס שנה קודם לכן, בקרב גאוגמלה[22]. הצבא שלו חווה התנגדות קשה מאוד באזורים השבטיים האפגנים, שעליהם נאמר ש"אפגניסטן היא מקום שקל הכנס לתוכו אך קשה לצאת ממנו"[8]. על אף שפלישתו לאפגניסטן הייתה קצרה, אלכסנדר השאיר מאחוריו השפעה הלניסטית חזקה שנותרה מאות שנים אחריו. מספר ערים גדולות נבנו באפגניסטן באזור שנקרא "אלכסנדריה" כולל העיר "אלכסנדריה של הארים" (הראט של היום), "אלכסנדריה על הטראנק" (ליד קנדהר), "אלכסנדריה אד-קווקזום" (ליד העיר בגראם של ימינו) ואחרונה "אלכסנדריה אסכטה" (חוג'נד, בצפון הארץ). לאחר מותו של אלכסנדר, האימפריה הנרחבת שלו התפרקה לחלקים. סלאוקוס הראשון, מפקד צבאי מקדוני בזמן כיבושיו של אלכסנדר הגדול, הכריז על עצמו כשליט של ממלכה עצמאית, הממלכה הסלאוקית, שהייתה מורכבת מפרס ואפגניסטן[23].
הממלכה היוונית-בקטרית
דיודוטוס הראשון, הסאטרפ של אזור באקטריה, ייסד את הממלכה היוונית-בקטרית בסביבות 250 לפנה"ס על חשבון הממלכה הסלאוקית. ממלכה הודו-אירופאית זו, שהדתות הראשיות בה היו פנתאון האלילים היווני והבודהיזם, הגיעה לשיאה בזמנו של המלך מננדר הראשון בין השנים 130-165 לפנה"ס, כאשר היא התרחבה לתוך הודו ופרס. מתקופה זו הממלכה דעכה בקביעות. הממלכה התקיימה באופן מלא עד 130 לפנה"ס, כאשר הליוקלס הראשון, שליט הממלכה באותו זמן, הובס על ידי שבטים יואזהים שפלשו לאזור אפגניסטן ממזרח. הממלכה כנראה המשיכה להתקיים באופן חלקי בקאבול ו"אלכסנדריה אד-קווקזום" עד שנת 70 לפנה"ס, עד שגם שם היא הובסה על ידי אותם שבטים.
האימפריה המאורית
- ערך מורחב – האימפריה המאורית
מרבית אזור אפגניסטן בן ימינו נכבש או הועבר בדרך שלום מהממלכה הסלאוקית לאימפריה המאורית (322-185 לפנה"ס), שנוסדה על ידי צ'נדרגופטה מאוריה מהעיר מגאדה (ליד העיר ביהר). המאורים היו הודים בני הדתות הינדואיזם ובודהיזם, עם שאיפות להתפשט ברחבי מרכז אסיה[5].
ישנם מספר רב של ממצאים ארכאולוגים, ביניהם רבים מהתקופה המאורית, שמהם ניתן ללמוד על המורשת הבודהיסטית הענפה של אפגניסטן טרם האסלאם, כולל שרידים של מבנים דתיים ושרידי אומנות בודהיסטית. כבר במהלך תקופת חייו של הבודהה (483-563 לפנה"ס) דוקטרינות בודהיסטיות התפשטו לתוך אפגניסטן והגיעו עד למחוז בלך. ככל הנראה שניים מחסידיו הראשונים של בודהה, טרפוסה ובחליקה, היו הראשונים להפיץ באפגניסטן את הדוקטרינות הבודהיסטיות[24]. כמה מהשליטים המאורים פעלו כדי להפיץ את האמונות הבודהיסטיות באזורים שבשליטתם, כולל באפגניסטן.
האימפריה הפרתית
- ערך מורחב – האימפריה הפרתית
בשנת 247 לפנה"ס הכריז מלך ארשק (ארסאקס), אשר שלט בשבט נוודים איראני בשם "פארני" (שם שהיחס שלו אל המילה "פרתים" עדיין נתון לוויכוח) על עצמאותו מן האימפריה הסלאוקית, באזורים נידחים של צפון איראן, ובכך ייסד את השושלת הפרתית. ניסיונות הסלאוקים, וביניהם סלאוקוס השני להכניע את הפרתים נכשלו עד שאנטיוכוס השלישי הצליח להכניעם, ושב וצירף את ארצם אל המדינה הסלאוקית בשנת 206 לפנה"ס. בשלב זה הייתה האימפריה הפרתית חלשה מכדי להחזיק בטריטוריה זו, אך תבוסת הסלאוקים לרומאים בקרב מגנסיה באסיה הקטנה בשנת 190 לפנה"ס הביאה לכך שבמאה השנייה לפנה"ס שבו הפרתים ותפסו את כל הטריטוריות שהיו שייכות להם ממזרח לסוריה. בעת שהפרתים השתלטו על העיר הראט (כיום באפגניסטן) שהייתה ממוקמת על דרך המשי לסין, הם השתלטו על מסחר בין המזרח והמערב, וכל הממלכות ההלניסטיות באזור, שהיו תלויות במסחר זה, נדונו להכבש על ידן. בין השנים 175 לפנה"ס ו-170 לפנה"ס כבשו המלכים הפרתים את כל אזור דרום הקווקז והשתלטו על ארמניה ובאקטריה.
האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס. בהדרגה השתלטה על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) בין 190 לפנה"ס ל-224 לספירה, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז טורקיה של ימינו). האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות היציבות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה על חלק משטחיה של אפגניסטן של היום, ועל חלקים נרחבים אחרים מאסיה והמזרח התיכון. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסאלים שלו, ועל שטח פרס הוקמה האימפריה הסאסאנית.
אימפריית קושאן
- ערך מורחב – אימפריית קושאן
אימפריית קושאן הייתה ממלכה שהתקיימה באסיה בין המאה ה-1 למאה ה-3. בשיאה, בערך 105 – 250 לספירה, התפשטה מאפגניסטן לטג'יקיסטן לים הכספי ועד מורד עמק נהר הגנגס. את האימפריה יצרו בני שבט קושאן השייכים ליְוֵּאגְ'ה, עם שמקורו באזור אגן טארים וגאנסו שבסין. לבני קושאן היו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית, האימפריה הפרתית, הסאסאנים וסין, ובמשך כמה מאות שנים הם היוו את הקשר המרכזי שבין מזרח למערב. החל מהמאה ה-3 החלה האימפריה הקושאנית להתפצל. סביב שנת 225 מת המלך ואסודווה הראשון והאימפריה הקושאנית נחלקה לחצי מערבי וחצי מזרחי. בשנים 224 – 240 פלשו הסאסנים לבאקטריה וצפון הודו היכן שהיו ידועים כ"הודו-סאסנים". סביב 270 איבדו הקושאנים את השטחים במישור הגנגס היכן שבשנת 320 נוסדה אימפריית גופטה.
האימפריה הסאסאנית
- ערך מורחב – האימפריה הסאסאנית
האימפריה הסאסאנית הייתה אימפריה פרסית ששלטה על רוב שטחה של אפגניסטן במאות הראשונות לספירה, על אף שהיא הייתה במאבק תמידי על שטח זה (בעיקר עם האימפריה ההפתליטית) ואיבדה אותו לתקופה מסוימת, אך לאחר מכן השתלטה עליו מחדש. האימפריה הסאסאנית עלתה לזירה העולמית לאחר שקיעתה של האימפריה הפרתית ב-226 לספירה, שאת שטחם הסאסאנים כבשו. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות. באימפריה התפתחה התרבות הפרסית והייתה לה השפעה תרבותית על אפגניסטן כמו גם על התרבות הרומית, ותרבות מזרח אסיה. היא הייתה הכוח המרכזי במזרח עד שנת 641 לספירה, עם הכיבוש המוסלמי.
ממלכת הקידרים
ממלכת הקידרים הוקמה על ידי שבט ששייך לאיחוד שבטים, דוברי שפות איראניות, הידועים בשם צ'יונטים, והיו ממוצא אווארי. ממלכה זו התקיימה כנראה מהמחצית השנייה של המאה ה-4 עד סוף המאה ה-5. הם עלו לראשונה לשלטון בצפון אפגניסטן, והיו האחרונים ברשימה של מספר שושלות שהתייחסו לעצמם כיורשיה הלגיטימיים של אימפריית קושאן. הם כבשו את פשאוור וחלקים צפוניים מהודו בשנות ה-20 של המאה ה-5, אף לבסוף הובסו על ידי אימפריה של הונים לבנים ממרכז אסיה הידועה בשם האימפריה ההפתליטית.
האימפריה ההפתליטית
האימפריה ההפתליטית הייתה אימפריה עצומה שהתפרסה ממערב סין לפרס. מייסדיה היו ההונים הלבנים, שבט נוודי מרכז אסייתי. האימפריה שלטה על חלק ניכר אפגניסטן אך הייתה במאבק תמידי עם האימפריה הסאסאנית ובהתאם התנהלו קרבות רבים באזור ששינו את הגבולות באופן תדיר, עד שבשנת 565 שילוב של כוחות סאסאנים וטורקיים הביס את ההפתליטים.
הכיבוש המוסלמי וימי הביניים (565–1504 לספירה)
מימי הביניים עד סביבות 1750, רוב שטחה של אפגניסטן של ימינו היה חלק ממחוז ח'וראסאן[25]. הערים הראט ובלך היו שתיים מהערים המרכזיות של מחוז ח'וראסאן, בעוד הערים קנדהר ע'זני וקאבול היוו את אזורי הגבול של ח'וראסאן עם הינדוסטן[26]. בתקופה זאת השם אפגניסטן (ארץ האפגנים) היה בשימוש כדי לתאר אזור ספציפי בין הינדו-כוש לנהר האינדוס, בפרט סביב הרי סוליימאן, שבו ישבו שבטים "אפגנים" שלימים יכונו הפשטונים[27][28]. עדויות קדומות יותר לשימוש בשם "אפגן" ניתן למצוא בכתביו של המלך הסאסאני בן המאה ה-3 שפּור הראשון[29][30][31]. מאוחר יותר, במאה ה-6, ניתן למצוא את השם "אפגן" מופיע בצורה "אבגנה" בספרו האינציקלופדי של האסטרונום ההודי ורהמיהירה[32]. בכתבים אלה ההתייחסות לשם "אפגן" הייתה בהקשר של אב קדמון משותף ואגדי בשם "אפע'נה", שהיה לפי כמה מסורות אזוריות נכדו של שאול מלך ישראל[33][34].
תהליך חשוב שקרה במהלך ימי הביניים באפגניסטן הוא התיישבות של שבטים טורקיים רבים באזור הינדו-כוש באותה תקופה. שבטים אלו השתלבו בתוך השבטים הפשטונים שכבר חיו שם ואימצו את השפה והתרבות הפשטונים[35]. בין מתיישבים טורקיים אלה ניתן לציין את הקבוצה האתנית ח'לאג'ים שצאציהם באפגניסטן כיום מכונים ע'יזלים[36].
הכיבוש המוסלמי
עד שנת 642 לספירה הח'ליפות המוסלמית הצליחה להתפשט לרוב שטחי פרס והגיעו עד לעיר הראט בשטח אפגניסטן. עם כיבוש כל עיר באזור הם החלו להכיר לתושבים המקומיים את דת האסלאם. בתקופה שקדמה לכיבוש המוסלמי, שטחה של אפגניסטן היה מחולק בין שושלות מקומיות מפוצלות, אותם הכובשים המוסלמים הביסו באופן הדרגתי.
הכוחות המוסלמים הצליחו בהדרגה לכבוש את האזורים המערביים של אפגניסטן, בעוד חלקים ניכרים במזרח אפגניסטן נותרו עצמאיים, כחלק ממלכת הינדו שאי ששלטה על קאבול וגנדהרה או שליטים עצמאיים לא-מוסלמים אחרים. המוסלמים נהגו להתייחס אליהם כאל הודים, כי האוכלוסייה הלא-מוסלמית באזור הייתה קשורה תרבותית ודתית להודו והאמינה בבודהיזם או הינדואיזם, אך רבים מהשליטים המקומיים היו כנראה דווקא ממוצא הוני או טורקי[37]. מצב זה נשמר עד עלייתן של השושלת הצפארית ולאחריה השושלת הע'זנווית המוסלמיות שכבשו את ממלכת הינדו שאי והשלימו את הכיבוש המוסלמי של אפגניסטן[38].
השושלת הע'זנווית
- ערך מורחב – השושלת הע'זנווית
השושלת הע'זנווית (963–1186 לספירה) הייתה שושלת מוסלמית ממוצא טורקי שנוסדה על ידי הסולטאן מחמוד הע'זני ונהפכה לאימפריה מרכז אסייתית חשובה. עיר הבירה שלה הייתה ע'זני במזרח אפגניסטן, שהייתה למרכז תרבותי ואינטלקטואלי חשוב. כמו שושלות מוסלמיות עצמאיות אחרות באותה תקופה הע'זנווים נשארו באופן סמלי נאמנים לח'ליף העבאסי בבגדאד, אך הלכה למעשה ניהלו מדיניות עצמאית. על אף שהשושלת במוצאה הייתה טורקית, מבחינת התרבות, השפה והמנהגים שלה היא הייתה פרסית. לכן יש היסטוריונים שמתייחסים לאימפריה הע'זנווית כאימפריה פרסית ולא טורקית. הצבא הע'זנווי הורכב במיוחד מחיילים מאזורי הינדו-כוש ולשקר גאה שנמצאים באפגניסטן של ימינו. אם כי בהמשך גויסו גם חיילים הינדים מצפון הודו. השושלת הע'זנווית השאירה את חותמה על אפגניסטן בצורה של השפעה רבה של התרבות הפרסית והפיכתה לתרבות ההגמונית לפחות עד הכיבוש המונגולי. לצד התרבות הפרסית, העיר ע'זני במזרח אפגניסטן גם הייתה מוקד מרכזי לחקר הערבית.
השושלת הע'ורית
השושלת הע'ורית (1148–1215 לספירה) הייתה שושלת מוסלמית, כנראה ממוצא טג'יקי, שבשנת 1148 השתלטה על מרבית שטח אפגניסטן מידי הע'זנווים. הע'ורים קרואים על שם העיר ע'ור במרכז אפגניסטן שממנה הם הגיעו. בהמשך הע'ורים הצליחו להשתלט על חלקים ניכרים ממרכז אסיה והקימו אימפריה נרחבת שהמשיכה את המורשת התרבותית הפרסית של האזור. שלטונם נמשך עד הפלישה המונגולית המסיבית, בהנהגת ג'ינגיס חאן, שהביא סוף לשלטונם.
האימפריה המונגולית
- ערך מורחב – האימפריה המונגולית
הפלישה המונגולית לשטחה של אפגניסטן של ימינו (נמשכה בערך בין השנים 1215–1221 לספירה) כללה הרס מסיבי של ערים רבות, כולל הראט, במיאן, בלך ומרב, וגרימת נזק רב לחקלאות ולכלכלה המקומיים. כמו כן חלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית נהרג ונטבח על ידי המונגולים. כלל הערים המרכזיות באפגניסטן ששרדו את הפלישה נהפכו לחלק מהאימפריה המונגולית הגדולה. לקראת סוף המאה ה-13 האימפריה המונגולית החלה להתפצל לחלקים. תחילה השושלת האילח'אנית הייתה זו ששלטה על חלק ניכר מאפגניסטן. שושלת מונגולית זו התאסלמה, ובכך השלימה את המהפך שהמונגולים עברו לאחר תקופה ממושכת של התקרבות לדת של נתיניהם החדשים, האסלאם. לאחר שושלת זו עלתה השושלת הטימורית (1370–1507 לספירה) שהובלה על ידי הכובש המונגולי טימור לנג, צאצאו של ג'ינגיס חאן. העיר הראט באפגניסטן הייתה אחת מערי הבירה של האימפריה הטימורית ונכדו של טימור לנג גם הפך את העיר קנדהר למקום מושבו. טימור לנג בנה מחדש את רוב הערים והתשתיות באפגניסטן שנהרסו על ידי אבותיו, והאזור התפתח תחת שלטונו. השושלת הטימורית החלה לדעוך בתחילת המאה ה-16 עם עלייתו של באבור, השליט החדש של קאבול, מונגולי שעתיד להקים אימפריה רחבה ששלטה על הודו. ההשפעה המשמעותית ביותר של השושלת הטימורית על אפגניסטן הייתה השילוב שהם ערכו בין התרבות הנוודית הטורקית לבין הציוויליזציה והתרבות הפרסית, וזו מורשת שניכרת באפגניסטן עד היום. בנו של טימור לנג הפך את העיר הראט לעיר הבירה שלו, ולאחד המרכזים החשובים והידועים של יצירה תרבותית בעולם באותה תקופה. כאשר באבור, כמאה שנים לאחר מכן, הגיע להראט, הוא כתב: "בכל העולם המיושב אין עיר כמו העיר הראט". במהלך 300 השנים הבאות, שבטים אפגנים פלשו לעיתים לאזור הודו והקימו אימפריות הינדו-אפגניות. עד המאה ה-16, חזרה שוב לשליטה פרסית כאשר היא נכבשה על ידי האימפריה הספווית[39][40].
היסטוריה מודרנית (1504–1973)
המוגולים והספווים
- ערך מורחב – האימפריה המוגולית
- ערך מורחב – האימפריה הספווית
מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18 אפגניסטן הייתה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים. הצפון נשלט על ידי ח'אנאת בוכרה, המערב נשלט על ידי האימפריה הספווית השיעית, והמזרח נשלט על ידי האימפריה המוגולית הסונית מהודו. אזור קנדהר בדרום שימש כאזור חיץ בין המוגולים לספווים. האפגנים המקומיים שינו לעיתים קרובות את הנאמנויות שלהם בין צד אחד למשנהו. ב-1504 באבור, צאצא של טימור לנג, הגיע מהאזור של אוזבקיסטן בימינו ועבר לעיר קאבול. עם צבאו הוא החל לכבוש שטחים מסביב לקאבול כשהעיר משמשת כבסיס העיקרי שלו. השאיפות של באבור היו בקשר לתת היבשת ההודית, ובפרט לאזור הידוע בשם קאבולסטן, ולא לפרס כמו קודמיו. בשנת 1526 הוא יצא עם צבאו וכבש את סולטנות דלהי שבאותה נקודה נשלטה על ידי שושלת דולי. לאחר שהביס את אברהים דולי, הוא הפך את דלהי לעיר הבירה של האימפריה המוגולית החדשה שלו. באבור סייר ברוב ערי אפגניסטן לפני מסע הכיבושים שלו בהודו, וניתן למצוא ציור קיר אישי שלו בהר הצ'ילזינה בקנדהר.
שושלת הותכּ
בשנת 1704 השאה הספווי חוסיין מינה את ג'ורג' ה-11 (גורגין ח'אן) הגאורגי למשול על מחוז קנדהר הגדול של אפגניסטן, והוא היה מושל אכזרי. הוא שלח לכלא והוציא להורג אפגנים מקומיים רבים, בעיקר כאלה שהיו מעורבים בתכנון מרידות. אחד מהעצורים היה מירוויס הותכּ שהיה בן למשפחה רבת השפעה בקנדהר. מירוויס נשלח כאסיר לבית מספר פרסי באספהאן, אך האשמות כנגדו בוטלו על ידי המלך, וכך הוא חזר לארצו כאדם חופשי[41].
באפריל 1709 מירוויס ביחד עם הצבא השבטי שלו מרדו נגד המושל ונגד האימפריה הספווית בעיר קנדהר. המרד החל כאשר מורדים הרגו את המושל ג'ורג' ה-11 ואת מלוויו כשאלה חזרו מטיול. המארב תוכנן על ידי מירוויס בחווה שלו שנמצאה על גבולות העיר[42]. כארבעה ימים לאחר מכן צבא מאומן היטב של חיילים גאורגים הגיע לעיר כדי לנקום את הריגתו של המושל, אך מירוויס וכוחותיו הצליחו להגן בהצלחה על העיר מפניהם. מ-1710 עד 1713, הכוחות האפגנים הביסו מספר צבאות פרסיים גדולים שיצאו כנגדם מאספהאן, עיר הבירה של הספווים. הצבאות הספווים כללו חיילים גאורגים וקיזילבאשים רבים[43].
מספר ניסיונות שנערכו לא בלב שלם במטרה לדכא את המורדים בעיר - נכשלו. השלטון הפרסי שלח את האחיין של המושל שנהרג ביחד צבא של 30,000 חיילים במטרה לממש את הכנעתם של המורדים, אך למרות הצלחה התחלתית, שגרמה לאפגנים להציע כניעה בתנאים מסוימים, גישתו הלא-מתפשרת גרמה להם (האפגנים) לערוך ניסיון נואש אחרון שתוצאותיו היו תבוסה מוחלטת של הצבא הפרסי (ממנו רק כ-700 נותרו) ומוות של הגנרל שלו. שנתיים לאחר מכן, ב-1713 לספירה, צבא פרסי נוסף בפיקודו של רוסטאם חאן הובס גם הוא על ידי המורדים, שבכך הבטיחו את שליטתם על מחוז קנדהר כולו[44].
— אדוארד ג. בראון, 1924
הצבאות הפרסים הובסו לחלוטין ודרום אפגניסטן הפכה לממלכה פשטונית עצמאית[45]. לאחר שסירב לתואר של מלך, מירוויס הותכּ כונה "הנסיך של קנדהר וגנרל של הכוחות הלאומיים" על ידי בני ארצו האחרים. הוא נפטר בנסיבות טבעיות בנובמבר 1715 ויורשו היה אחיו עבד אל-עזיז הותכּ. עבד אל-עזיז נהרג כשנתיים מאוחר יותר על ידי בנו של מירוויס, מחמוד הותכּ, כביכול מכיון שהוא תכנן להחזיר את הריבונות על קנדהר בחזרה לפרס[46]. מחמוד הוביל צבא אפגני לתוך פרס בשנת 1722 והביס צבא פרסי בקרב גלונאבאד. האפגנים כבשו את אספהאן, עיר הבירה הספווית, ומחמוד נהפך לשאה החדש של פרס וכונה "שאה מחמוד".
שבעה חודשים עברו מאז הקרב בגלונאבאד ועד הכניעה מעוררת הרחמים, בכל הנסיבות המשפילות, של הסולטאן חוסיין. בקרב ההוא נאמר שהפרסים הפסידו את כל הארטילריה שלהם, האספקה והאוצר, כמו גם 15 אלף מתוך 50 אלף חיילים. ב-19 במרץ מיר מחמוד כבש את הארמון האהוב של השאה בפרחבד, שמצוי רק קילומטרים ספורים מאספהאן, ולכן שימש כמטה הפיקוד שלו. יומיים לאחר שהאפגנים כבשו את הפרבר הפרסי ג'ולפה, היכן שהם העניקו מתנות וכספים לנשים צעירות, הם ניסו לכבוש את אספהאן בסערה, אך לאחר שנכשלו פעמיים בכך (19 ו-21 במרץ) הם הטילו מצור על העיר. שלושה חודשים לאחר מכן הנסיך טהמאספּ השני, שהיה מועמד לרשת את אביו, נמלט מהעיר הנצורה לקזווין, שם הוא ניסה עם הצלחה מועטה בלבד לגייס צבא כדי לצאת להגנת עיר הבירה שלו[47].
— אדוארד ג. בראון, 1924
מחמוד החל בשלטון טרור כנגד נתיניו הפרסים ולבסוף נרצח ב-1725 על ידי בן דודו, אשרף הותכּ. במקורות אחרים נאמר שהוא נפטר לאחר שלקה במחלה נפשית. אשרף נהפך לשאה האפגני החדש על פרס, בעוד שעל אפגניסטן עצמה נשלטה על ידי האח הצעיר של מחמוד, חוסיין הותכּ. אשרף הצליח להבטיח שלום עם האימפריה העות'מאנית בשנת 1727, אך האימפריה הרוסית ניצלה את אי-היציבות השלטונית בפרס כדי לכבוש שטחים נוספים עבור עצמה, ובכך צמצמה את כמות השטחים שתחת שלטונו של השאה. שושלת הותכּ הייתה שושלת אלימה ורוויית בעיות שהייתה מצויה בסכסוך תמידי, ולכן היה קשה לה לייסד שלטון יציב. השושלת חוותה סערות רבות שנבעו ממאבקי שליטה ומאבקי ירושה אלימים, ואחיזתה בכס השלטון נחלש כתוצאה מכך. לאחר טבח באלפי אנשים בעיר אספהאן, כולל למעלה מ-3000 אנשי דת, אצילים, ואנשי המשפחה הספווית, הציבור הפרסי מרד כנגד השלטון האפגני[48]. השלטון של שושלת הותכּ נמשך באזור אפגניסטן עד שנת 1738, כאשר השאה חוסיין הותכּ הובס על ידי נאדר שאה מפרס[49]. השושלת ההותכּית הוסרה מהשלטון של פרס עד שנת 1729. הם הובסו על ידי נאדר שאה, השליט של השושלת האפשארית, בקרב דאמע'אן ונדחפו מפרס לאזור דרום אפגניסטן. השליט האחרון של השושלת ההותכּית, שאה חוסיין, שלט באזור עד שנת 1738 שבה הוא הובס בקנדהר על ידי כוחות אפשארים ופשטונים דוראנים[49].
האימפריה הדוראנית
נאדר שאה והצבא האפשארי שלו הגיע לעיר קנדהר בשנת 1738, הביס את חוסיין הותכּ וכבש על שטחים נרחבים באזור. בשנת 1747 התנקשו בחייו של נאדר שאה והאימפריה שלו התפרקה. בעוד שהפרסים נלחמו אחד בשני באיראן, אחמד דוראני הצעיר בן ה-25 קרא באפגניסטן ל"התכנסות גדולה" כדי לבחור מנהיג מקרב העם. האפגנים התכנסו ליד קנדהר באוקטובר 1747 ובחרו בו מקרב כל המועמדים האחרים להיות ראש המדינה שלהם. אחמד שאה דוראני קיבל כעת את הכינוי "פּדשה דוריאי דווראן" שמשמעותו "המלך, הפנינה של התקופה", והשבט העבּדלי שממנו בא נודע מאז כ"השבט הדוראני"[50]. שאה דוראני לא רק שאיחד את שבטו אלא את כלל השבטים הפשטונים בארצו. עד שנת 1751 הצליחו שאה דוראני וצבאו האפגני לכבוש את כל השטח שכיום מרכיב את האזורים אפגניסטן, פקיסטן, ח'וראסאן ודלהי (הודו). הוא הביס את האימפריה המרתית ההודית בשנת 1761 בקרב פּניפּט.
באוקטובר 1772 פרש אחמד שאה לביתו, שם מת בנסיבות טבעיות. ירש אותו בנו, טימור שאה דוראני, שהעביר את עיר הבירה של האימפריה הדוראנית מקנדהר לקאבול. טימור נפטר בשנת 1791 וירש אותו בנו זמאן שאה דוראני. לזמאן שאה ואחיו היה קשר חלש למורשת שהותירו להם אבותיהם ומייסדי האימפריה. הם פתרו את המחלוקות ביניהם דרך "סבבים של גירושים, עקירות עיניים והוצאות להורג" שגרמו להיחלשות השלטון האפגני על שטחיה הנרחבים של האימפריה הדוראנית, ובפרט שטחים כגון קשמיר. אחיו של זמאן, שוג'ה שאה דוראני נמלט מהזעם של אחיו והחביא את עצמו בין הסיקים. זמאן שאה פלש פעמים רבות לאזור שבו חיים הסיקים, מחוז פּנג'אב, הרס את הארימנדיר סאהיב המקדש ה"קדוש" להם ביותר ואף שפך בתוך חלקים ממנו דם של פרות בשנת 1757. בשנים מאוחרות יותר, לאחר השפלות האלה, הסיקים דווקא הצליחו לכבוש חלקים נרחבים מהאימפריה הדוראנית, כולל כמעט כל שטחה של פקיסטן של היום[51]. בשנת 1837 הצבא האפגני עבר דרך מעבר ח'ייבר ותקף כוחות סיקים באזור ג'ורמוד[52]. הסיקים נתמכו על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית עד שמאוחר יותר פרצו מלחמות גם בין הסיקים לבריטים שידועות בשם המלחמות האנגלו-סיקיות.
שושלת בארקזי וההשפעה הבריטית
ההתנגשות האינטרסים בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית באזור מרכז אסיה השפיעה בצורה משמעותית על אפגניסטן במהלך המאה ה-19. התנגשות זו כונתה פעמים רבות בשם "המשחק הגדול", כינוי שמרמז על היותן של אפגניסטן והארצות המרכז-אסייתיות האחרות לא יותר מפיון במאבק בין האימפריות השונות באותה תקופה.
באמצע המאה ה-19 הבריטים החלו לחשוש מההתפשטות הרוסית הגוברת באזור מרכז אסיה והתחזקות ההשפעה של האימפריה הרוסית על האזור. זאת בעוד שהאימפריה הבריטית נקלעה למלחמות אזוריות קשות, כגון המלחמות האנגלו-סיקיות והמצור על הראט בשנים 1837–1838. המצור על הראט היה חלק מניסיון מצד הפרסים לנסות לסלק מאפגניסטן הן את האימפריה הרוסית והן את האימפריה הבריטית ולהחזיר את השליטה על האזור לידיהם. לשם כך הם בין השאר הטילו מצור צבאי כנגד העיר הראט שגרם לנזק רב. המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה (1839-1842) גם היא גרמה להרס רב בקרב כוחות הצבא הבריטי באזור ונזכרת כדוגמה להתנגדות האפגנית המאומצת לשלטון זר. המלחמה האנגלו- אפגנית השנייה (1878–1880) פרצה על בעקבות סירובו של שיר עלי ח'אן להסכים לקבל את המשלחת הבריטית לקאבול. סכסוך זה הביא לשלטון באפגניסטן את עבד א-רחמאן ח'אן שידוע גם בכינוי "אמיר (נסיך, מפקד) הברזל". במהלך ימי שלטונו (1880–1901) הבריטים והרוסים ייסדו וקיבעו לראשונה את הגבולות המודרניים של אפגניסטן. הבריטים שמרו על שליטה אפקטיבית על מדיניות החוץ של אפגניסטן במהלך התקופה. עבד א-רחמאן ח'אן ערך רפורמות בצבא, במערכת המשפט ובמבנה הממשלה, ורפורמות אלה הצליחו להעניק לאפגניסטן איחוד פנימי ויציבות מסוימת, אך זה בא על חשבון ריכוזיות גדולה, עונשים קשים על שחיתות ובידוד בינלאומי מסוים[12]. לאחר מותו של עבד א-רחמאן ח'אן בשנת 1901, בנו חביבאללה ח'אן עלה וירש את כס השלטון. אפגניסטן נשארה ניטראלית במהלך מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטונו של חביבאללה ח'אן. זאת על שאף שגרמניה ניסתה לעודד רגשות אנטי-בריטיים בקרב האפגנים, בפרט בקרבת הגבול בין אפגניסטן להודו. המדיניות הניטראלית של אמיר אפגניסטן במהלך המלחמה הייתה שנויה במחלוקת פנימית אפגנית. חביבאללה ח'אן שלט באפגניסטן עד לשנת 1919 שבה התנקשו בחייו. האחראים להתנקשות היו כנראה חברי משפחה שהתנגדו להשפעה הבריטית החזקה על הפוליטיקה האפגנית. במקומו עלה לשלטון אמאנאללה ח'אן, בנו השלישי. במהלך תקופת שלטונו של אמאנאללה ח'אן (1919–1929) פרצה המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית שכללה גם התקפה על הודו וגרמה נזקים לבריטניה שעדיין לא הספיקה להתאושש ממלחמת העולם הראשונה. בהתאם, בריטניה חתמה ב-19 באוגוסט 1919 על ההסכם האנגלו-אפגני שכללה הבטיחה להפסיק את ההתערבות הבריטית במדיניות החוץ האפגנית ולאפשר את עצמאות אפגניסטן. מועד חתימת ההסכם נהפך ליום העצמאות הרשמי של אפגניסטן המודרנית.
הרפורמות של אמאנאללה ח'אן ומלחמת האזרחים
המלך אמאנאללה ח'אן ניסה לסיים את הבידוד הבינלאומי המסורתי של אפגניסטן בשנים שלאחר המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית. בשנת 1927 הוא ייסד יחסים דיפלומטים עם רוב המדינות הגדולות בעולם במסע ביקורים באירופה וטורקיה (שם הוא גם ציין לטובה את המודרניזציה והחילוניזציה שהונהגה על ידי אטאטורק), והוא הכריז על שורת רפורמות שמטרתן היו להעביר את אפגניסטן תהליך מודרניזציה. אחד מהאישים המרכזיים שדחפו לרפורמות אלו היה שר החוץ האפגני מחמוד טרזי, תומך גדול של חינוך לנשים. הוא נלחם עבור הוספת סעיף מס' 68 לחוקה האפגנית שהכריזה על חינוך חובה בבתי הספר היסודיים[53]. כמה מהרפורמות נכנסו לתוקפן כגון פתיחתם של מספר בתי ספר מעורבים לבנים ובנות, וביטול חובתן של נשים ללבוש רעלה. רפורמות אלו גרמו במהירות לזעם בקרב מנהיגים שבטיים ודתיים, והביאו להפלתו של אמאנאללה על ידי כוחות שהתנגדו למודרניזציה בהובלת חביבאללה קלקאני שהשתלטו צבאית על קאבול בינואר 1929.
שלטונם של נאדיר שאה וזאהיר שאה
הנסיך מוחמד נאדיר שאה, בן דודו של אמאנאללה ח'אן, הביס מאוחר יותר (נובמבר 1929) את כוחותיו של חביבאללה כלכּאני, ובמהרה הוא מונה להיות מלך אפגניסטן. בתקופת שלטונו הוא זנח את הרפורמות של אמאנאללה ודגל במודרניזציה יותר הדרגתית. עם זאת בשנת 1933 סטודנט מקאבול התנקש בחייו על רקע נקמה אישית. מוחמד זאהיר שאה, בנו בן ה-19 של נאדיר שאה, ירש את הכתר ושלט על אפגניסטן כ-40 שנה בין השנים 1933–1973. עד שנת 1946 זאהיר שלט בעזרתו של הדוד שלו מוחמד האשם ח'אן שהיה ראש הממשלה והמשיך את המדיניות של נאדיר שאה. בשנת 1947 החליף אותו בכס ראש הממשלה דוד אחר, מחמוד ח'אן, שערך ניסוי במטרה לאפשר חופש פוליטי יותר גדול באפגניסטן, אך ביטל מדיניות זו כשהחופש הפוליטי התרחב מעבר למה שהתכוון. בשנת 1953 החליף אותו בתפקיד ראש הממשלה מוחמד דאוד ח'אן, אחיו של המלך. דאוד ניסה להתקרב פוליטית לברית המועצות ולעומת זאת להתרחק מפקיסטן. עם זאת המחלוקות עם פקיסטן גרמו למשבר כלכלי בשנת 1963 שהביא את דאוד ח'אן להתפטר מתפקידו. לאחר שלטונו, זאהיר שאה החל לנכס לעצמו סמכויות רבות יותר והחל להיות אקטיבי יותר בענייני המדינה. כך למשל ב-1964 זאהיר שאה ניסח חוקה ליברלית עבור אפגניסטן. החוקה כללה שיטת ממשל שבה המלך בוחר כשליש מחברי הפרלמנט, העם בוחר שליש נוסף, והשליש הנותר נבחר על ידי נציגי ציבור במועצות אזורית. אף על פי ש"הניסוי הדמוקרטי" של זאהיר שאה הותיר כמה השפעות חיוביות ארוכות טווח על המדינה, הוא גם אפשר את התפתחותן של מפלגות קיצוניות מהימין ומהשמאל הפוליטי. כולל המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן, מפלגה קומוניסטית שהייתה בעלת קשרים קרובים לברית המועצות. בשנת 1967 המפלגה התפצלה לשני חלקים עיקריים; הח'לאק ("ההמונים") שהונהגה על ידי נור מוחמד תרכּי ונתמכה על ידי גורמים בצבא האפגני, והפּרצ'ם ("הדגל") שהונהגה על ידי בברק כארמל.
היסטוריה עכשווית (1973 - היום)
רפובליקת אפגניסטן וסוף המונרכיה
במהלך השנים 1971–1972 גברה ההתמרמרות הציבורית כנגד השחיתות של משפחת המלוכה, שלוותה במשבר כלכלי גדול עקב תקופת בצורת שהקצינה את העוני במדינה. בעקבות זאת, ראש הממשלה מוחמד דאוד שאה הדיח את משפחת המלוכה מהשלטון בהפיכה לא-אלימה, בזמן שהמלך מוחמד זאהיר שאה היה בטיפול אצל רופא עיניים באיטליה[54]. דאוד ביטל את המונרכיה ואת החוקה האפגנית של 1964, והוא הכריז שאפגניסטן תהפך לרפובליקה כשהוא הנשיא הראשון שעומד בראשה[55]. דאוד ניסה לערוך רפורמות כלכליות חברתיות במדינה אך עם הצלחה מעטה, והחוקה החדשה שהוא ניסח בשנת 1977 נכשלה בפתרון בעיות האי-יציבות הכרוניים במדינה. התקוות משלטונו החלו לדעוך, וב-1978 חבר מרכזי במפלגה הקומוניסטית המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן נהרג על ידי הממשלה. שאר מנהיגי המפלגה חששו שדאוד מתכנן לרדוף גם אותם, ואכן הוא הכניס רבים מהם למעצר זמן קצר לאחר מכן, אך חפיזאוללה אמין - אחד ממייסדי המפלגה - ומספר מפקדים מהזרוע הצבאית של פלג הח'לאק של המפלגה, הצליחו להישאר בחופשי וארגנו הפיכה שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן. הפיכה זו החלה את התקופה הקומוניסטית של אפגניסטן.
השלטון הקומוניסטי והמלחמה הסובייטית באפגניסטן
- ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)
.jpg)
ב-27 באפריל 1978 המפלגה הקומוניסטית בהובלת נור מוחמד תרכי הדיחה את מוחמד דאוד שאה מהשלטון. כחלק מהפיכה צבאית אלימה התנקשו בחייו של דאוד והוציאו להורג את משפחתו. המפלגה הקומוניסטית קראה להפיכה בשם מהפכת סאור ("מהפכת אפריל"). ב-1 במאי תרכי מונה להיות הנשיא, ראש הממשלה ומזכיר המפלגה הקומוניסטית. אפגניסטן נקראה מחדש בשם "הרפובליקה הדמוקרטית האפגנית", והשלטון הקומוניסטי עליה נמשך בצורה מסוימת עד אפריל 1992.
במרץ 1979 חפיזאוללה אמין קיבל סמכויות שלטון נוספות, על חשבונו של נור מוחמד תרכי. אמין בהמשך פעל כדי לתפוס את השלטון והוא ארגן הפיכה כנגד תרכי שבמהלכה תרכי נהרג. אמין הצהיר בעבר "האפגנים לא מבינים דבר למעט כוח"[56]. המומחה האפגני למדע המדינה אמין סייקל כתב לגביו: "ככל שכוחו גדל, כך גם הרצון האישי שלו להיהפך לשליט דיקטטורי. החזון שלו היה תהליך מהפכני שמבוסס על טרור"[56].
השלטון הקומוניסטי יישם מדיניות מרקסיסטית-לניניסטית, והחליף חוקים דתיים ומסורתיים בחוקים עם אופי מרקסיסטי. כמו כן השלטון הקומוניסטי ערך רפורמות אגרריות וקידם חילוניות. גברים חויבו לקצץ את זקניהם. על נשים חל איסור ללבוש צ'אדור. הכניסה למסגדים רבים נאסרה. המפלגה הקומוניסטית גם ערכה מספר רפורמות למען זכויות נשים; נישואים בכפייה נאסרו בחוק, לנשים הוענקה זכות בחירה בבחירות הארציות, נשים החלו לקחת חלק בפוליטיקה הארצית, והוכרז באופן רשמי על שוויון בין נשים לגברים[38]. מדיניות נוספת של המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן הייתה ייסד ברית הדוקה עם ברית המועצות. המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן הזמינה את ברית המועצות לבוא ולסייע לאפגניסטן בתהליך המודרניזציה של הכלכלה שלה (בעיקר בחיפוש וכריה של מינרלים נדירים וגז טבעי). ברית המועצות גם שלחה קבלנים כדי לבנות בתי ספר, בתי חולים ובארות מים ברחבי אפגניסטן. כמו כן הם אימנו וציידו את הצבא האפגני, והבטיחו לאפגניסטן סיוע מוניטרי בסך 1.262$ מיליארד דולר.
השלטון הקומוניסטי דיכא את האליטות המסורתיות והדתיות של אפגניסטן. רבים מהממסד הדתי ומשכבת האינטלקטואלים עונו, נכלאו ונרצחו על ידי המשטר[57]. כחלק מהקמפיין האלים הזה של המשטר בין 10 ל-27 אלף אנשים נהרגו, ובין 10 ל-20 אלף נשלחו לכלא[58][59][60]. בדצמבר 1978 המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן חתמה על הסכם עם ברית המועצות שהתיר לסובייטים לשלוח סיוע צבאי לשלטון הקומוניסטי, אם סיוע כזה יידרש.
מרבית האוכלוסייה בערים הגדולות, כולל בעיר הבירה קאבול, תמכו או שהיו אמביוולנטיים ביחס למדיניות הקומוניסטית החדשה. עם זאת מירב האוכלוסייה האפגנית אינה עירונית, ובקרבם המדיניות האנטי-דתית והמרקסיסטית של השלטון הקומוניסטי, כמו גם התלות הכבדה בברית המועצות, עוררו התנגדות רבה. באזורים הכפריים והשבטיים של אפגניסטן התפתח מרד גלוי נגד השלטון הקומוניסטי. עד אביב 1979 המרד התפשט בעוצמה מסוימת ל-24 מתוך 28 המחוזות של אפגניסטן, והגיע אף לאזורים אורבניים מרכזיים. למעלה ממחצית מהחיילים של הצבא האפגני ערקו ורבים הצטרפו לכוחות המורדים. רוב הרפורמות שהממשל הקומוניסטי הנהיג היו מנוגדות למסורות האסלאמיות של אפגניסטן, ובכך הם גרמו אפילו לאוכלוסייה האפגנית השבטית והמפוצלת להתאחד תחת דגל אחד, האסלאם, וגרמו לאסלאמיסטים לקחת חלק בפוליטיקה האפגנית, דבר שלא היה נהוג עד אותה תקופה[61]. לאור המהפכה האיראנית, ארצות הברית בחנה מחדש את המדיניות שלה בנוגע לארצות מרכז אסיה, וניסתה להתקרב לאפגניסטן ולפתח את קשריה עמה. לכך הסובייטים התנגדו חריפות מכיון שהם חששו שהדבר יגרום לירידה בתלות האפגנית בברית המועצות וליציאתה של אפגניסטן מהגוש הקומוניסטי[62]. בפברואר 1979 השגריר האמריקאי באפגניסטן אדולף דאבס נרצח בקאבול לאחר שכוחות הביטחון האפגנים ערכו ניסיון כושל לחלץ אותו מחוטפיו. לאחר התקרית, ארצות הברית קיררה את יחסיה עם אפגניסטן וביטלה תוכנית אימונים עבור הצבא האפגני שנערך בשיתוף עם צבא ארצות הברית. כל שאר התכניות האמריקאיות-אפגניות המשותפות בוטלו לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. עם זאת ארצות הברית המשיכה להעביר סיוע אזרחי לפליטים האפגנים שנמלטו לפקיסטן בעקבות המלחמה.
הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-24 בדצמבר 1979 הייתה חלק מהמאמץ הסובייטי לחזק את הפלג "פּרצ'ם" במפלגה הקומוניסטית האפגנית. למעלה מ-100,000 מחיילי הצבא האדום לקחו חלק בפלישה, שנתמכה גם על ידי כ-100,000 חיילים אפגנים מקומיים נוספים מצבא אפגניסטן ותומכים של הפלג הקומוניסטי פרצ'ם. חפיזאוללה אמין, שהיה ראש הפלג הקומוניסטי המתחרה, נהרג במהלך הפלישה והוחלף על ידי בברק כאמל, ראש פלג פרצ'ם שנתמך על ידי הסובייטים. בתגובה לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ארצות הברית בראשות ג'ימי קרטר ולאחריו גם בראשות רונלד רייגן החלו לסייע צבאית למוג'אהדין, הלוחמים האסלאמיסטים שנלחמו בצבא הסובייטי. חבר בית הנבחרים האמריקאי צ'ארלי וילסון ידוע כאחד האישים המרכזיים שעודדו שליחה של סיוע צבאי למוג'אהדין האפגני. מיליארדי דולרים נשלחו כסיוע צבאי על ידי ארצות הברית וסעודיה למוג'אהדין האפגני, דיווחים עכשוויים טוענים שעלותו של סך כל הסיוע שהועבר למוג'אהדין, בכספים ובנשק, היה קרוב אף ל-40 מיליארד דולר[63][64].הסיוע הצבאי למוג'אהדין כלל יותר מ-2000 טילי כתף נגד מטוסים מסוג FIM-92 סטינגר, שעשו שמות בחיל האוויר הסובייטי. ארצות הברית העבירה את מרבית הסיוע הצבאי באמצעות השירות החשאי הפקיסטני.
הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן ארך כ-10 שנים ובמהלכו נהרגו בין 850,000 ל-1,250,000 אזרחים אפגנים[65][66]. קרוב ל-6 מיליון אפגנים נהפכו לפליטים כתוצאה מהמלחמה, ונמלטו לפקיסטן ואיראן השכנות. לקראת סוף שנות ה-80 גבר הלחץ הבינלאומי על ברית המועצות לסיים את המלחמה, וביחד עם מספר הקורבנות הגבוה שהמלחמה גבתה מהסובייטים, החליטה ברית המועצות לסגת מאפגניסטן בשנת 1989. הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן נתפסה כניצחון אידאולוגי על ברית המועצות בארצות הברית שתמכה בכוחות המוג'אהדין שהתנגדו לצבא הסובייטי, בין השאר בניסיון להרחיק את הסובייטים מהמפרץ הפרסי העשיר בנפט. גם לאחר נסיגתם מאפגניסטן, המשיכו הסובייטים לתמוך בנשיא האפגני מוחמד נג'יבוללה עד שנת 1992[67].
מלחמת אזרחים והתערבות זרה 1992–1996
לאחר נפילת משטרו של מוחמד נג'יבוללה ב-1992 חתמו המפלגות הפוליטיות באפגניסטן על הסכם פשאוור, שהפך את אפגניסטן למדינה אסלאמית ומינו ממשלה זמנית שהורכבה מהמפלגות הפוליטיות השונות. לפי הארגון משמר זכויות האדם:
הריבונות של אפגניסטן נוסדה מחדש באופן רשמי ב"מדינה האסלאמית של אפגניסטן", ישות שנוצרה בשנת 1992 לאחר נפילת ממשלת נג'יבוללה שנתמכה על ידי הסובייטים. ... למעט המפלגה האסלאמית של גולבודין חכמתיאר, נראה היה שכלל המפלגות הפוליטיות האפגניות היו שותפות לממשלה הזו. [...] המפלגה האסלאמית של חכמתיאר מצדה סירבה להכיר בממשלה במהלך רוב התקופה שהדו"ח עוסק בה, ושלחה התקפות צבאיות כנגד כוחות הממשלה וכנגד קאבול באופן כללי. ... רקטות ופגזים נפלו בכל מקום ברחבי העיר[68].
גולבודין חכמתיאר ומפלגתו היו במידה רבה שלוחה של הצבא הפקיסטני והשירות החשאי הפקיסטני[69]. המומחה האפגני למדע המדינה אמין סייקל כתב בספרו "אפגניסטן המודרנית: היסטוריה של מאבק והישרדות":
פקיסטן הייתה להוטה להביא לפריצת דרך במרכז אסיה. [...] השלטון הפקיסטני לא היה יכול לצפות שמנהיגי הממשלה האסלאמית החדשה באפגניסטן יכפיפו את השאיפות והמטרות הלאומיות של עצמם כדי לעזור לפקיסטן להגשים את שאיפותיה האזורית. [...] לולא הסיוע הלוגיסטי והצבאי שנתן השירות החשאי הפקיסטני שכלל מספר רב של רקטות, כוחותיו של חכמתיאר לא היו מסוגלים לתקוף ולהרוס מחצית מקאבול[56].
לממשלת המעבר האפגנית לא היה זמן להקים כוחות משטרה, ליצור משרדי ממשלה מתפקדים, או מערכת משפטית ולשקם את אפגניסטן משנות המלחמה הסובייטית, וכבר אפגניסטן נקלעה למלחמת אזרחים. מעורבות חיצונית במלחמת האזרחים הייתה לא רק מצד פקיסטן אלא גם איראן וסעודיה חימשו מיליציות שונות[56]. כוחות זרים ראו את חוסר היציבות באפגניסטן כהזדמנות לקדם את האינטרסים הביטחוניים והפוליטיים שלהם[70].
מספר רב של סוכנים איראנים נשלחו כדי לסייע למפלגת חיזב א-ווחדת השיעית, ואיראן ניסתה למקסם את ההשפעה הפוליטית והצבאית של המפלגה[56][68][71]. סעודיה לעומת זאת ניסתה לחזק את מפלגת "האיחוד האסלאמי" הוהאבית[56][68]. זוועות ופשעי מלחמה בוצעו על ידי אינדיבידואלים ומיליציות שונות, בעוד שקאבול נהפכה לעיר שנמצאת באנרכיה בעקבות מלחמת האזרחים המדממת[68][72]. לפי דו"ח של משמר זכויות האדם, הפסקות אש שהושגו לעיתים על ידי נציגי המיליציות השונות או בתיווך של הצלב האדום, קרסו בדרך כלל תוך מספר ימים[68]. המיליציות והכוחות המרכזיים שהיו מעורבים באותה תקופה בלחימה בקאבול ובצפון ומזרח אפגניסטן היו המפלגה האסלאמית ("חיזב א-אסלאמי") של גולבודין חכמתיאר שקיבלה סיוע מפקיסטן, "חיזב א-ווחדת" בראשות עבדול מזארי שקיבלה סיוע מאיראן, "אתיחאד א-אסלאמי" (האיחוד האסלאמי) בראשות עבדול רסול סיאף שקיבלה סיוע מסעודיה, ו"גונבּיש א-מילי" בראשות עבדול רשיד דוסתום שקיבלה סיוע מאוזבקיסטן. שני ארגונים גם נלחמו בשם ממשלת אפגניסטן, כחלק מכוחות הביטחון האפגנים שהונהגו על ידי שר ההגנה אחמד שאה מסעוד. ארגונים אלו היו התנועה האסלאמית ("חרכּאת א-אסלאמי") בראשות חוסיין אנווארי והארגון "שורא א-נזאר".
.png)
בתקופה זו, הן המיליציות שהוזכרו לעיל והן כוחות הממשלה האפגנית לא היה יד במה שקרה בדרום אפגניסטן. דרום אפגניסטן הייתה תחת שלטונו הרופף של גוּל אע'א שיראזי, שלא הצליח לספק יציבות לאזור. העיר קנדהר הדרומית הייתה במצב של אנרכיה, קרועה בין שבטים פשטונים יריבים שנלחמו אחד בשני[73]. בשנת 1994 הטליבאן, שבסיס התומכים שלה היה מבתי הספר האסלאמיים שחינכו פליטים אפגנים בפקיסטן, החלה להתפתח ככוח פוליטי-דתי שעיקר פעילותו הראשונית הייתה כנגד גוּל אע'א שיראזי ששלט על דרום אפגניסטן באופן רודני[73]. המולא מוחמד עומאר החל את תנועתו עם פחות מ-50 תלמידי מדרסה חמושים בעירו קנדהר[73]. פקיסטן העבירה באופן גובר את תמיכתה לטליבאן לאחר שהמיליציה הקודמת שבה היא תמכה, זו של גולבודין חכמתיאר, הפגינה את חולשתה ואת אי יכולתה להשתלט בהצלחה על קאבול[56][74]. חוקרים רבים, כולל אמין סייקל, מתארים את הטליבאן כארגון שהתפתח לשלוחה של פקיסטן שפעל למימוש האינטרסים שלה באזור, דבר שהטליבאן מכחיש[56]. בשנת 1994 הטליבאן השתלט על מספר מחוזות בדרום ומרכז אפגניסטן.
בשנת 1995 הצליחה הממשלה האפגנית בראשות אחמד שאה מסעוד לנצח בקרב על קאבול את שלוש המיליציות האחרות (המפלגה האסלאמית, חיזב א-ווחדת, וגונבּיש א-מילי), וכתוצאה מכך ממשלת המעבר ניסתה להתחיל בתהליך כלל ארצי שיכלול פיוס לאומי בין הפלגים השונים שנלחמו במלחמת האזרחים. הממשלה הזמינה גם את הטליבאן להצטרף לתהליך הפיוס הלאומי, שמטרתו הסופית הייתה אמורה להיות בחירות דמוקרטיות[75]. עם זאת, הטליבאן השיב בסירוב[75].
הטליבאן והחזית המאוחדת 1996–2001
הטליבאן החל להפגיז את קאבול בתחילת שנת 1995 אך במהלך הלחימה הובס על ידי כוחות הממשלה האסלאמית של אחמד שאה מסעוד[76]. לדברי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל מאותה שנה, מתקפות הטליבאן היו הפעם הראשונה מזה כמה חודשים שתושבי קאבול נמצאו תחת מתקפות ארטילריות[76].
הטליבאן הכין את עצמו למתקפה נוספת על קאבול בעזרת סיוע צבאי מפקיסטן וסיוע כספי מצד ערב הסעודית. ער להכנות המשמעותיות שהטליבאן עורך, אחמד שאה מסעוד החליט ב-26 בספטמבר 1996 לנסוג עם כוחותיו מהעיר[77]. יום למחרת כוחות הטליבאן השתלטו על קאבול והכריזו על הפיכת אפגניסטן לאמירות אסלאמית. הם כפו את פרשנותם המשפטית והפוליטית לאסלאם על כלל תושבי האזורים שעליהם הם שלטו, ובין השאר הוציאו צווים שלנשים אסור לעבוד מחוץ לביתם, ללמוד בבית הספר, או לצאת מבית ללא גבר קרוב משפחה שמלווה אותן[78]. לפי הצהרה של הארגון רופאים לזכויות אדם מהתקופה, הטליבאן הוא המשטר היחידי בעולם שהכניס בצורה כה שיטתית ואלימה מחצית מהאוכלוסייה (נשים) למה שהוא למעשה מעצר בית, תוך איום בעונשים פיזיים למפירים את הצווים[78].
לאחר שאחמד שאה מסעוד וכחותיו הפסידו את עיר הבירה קאבול והטליבאן צבר דומיננטיות רבה, מסעוד ומנהיג המיליציה היריבה עבדול ראשיד דוסטום החליטו לאחד כוחות כנגד הטליבאן והכריזו על הקמת "החזית המאוחדת" (הידועה גם בשמה "הברית הצפונית"). הטליבאן באותה עת תכנן מבצע התקפי נוסף כדי לכבוש את שארית השטחים שנותרו בשליטת מסעוד ודוסטום[79]. החזית המאוחדת הורכבה בעיקר מהכוחות הטג'יקים של מסעוד והכוחות האוזבקים של דוסטום אך גם מפלגים הזארים וכוחות פשטונים שונים שהונהגו על ידי שלל מנהיגים ומפקדים אפגנים אחרים. בין סוף 1996 ל-2001 "החזית המאוחדת" שלטה על כ-30 אחוז מאוכלוסיית אפגניסטן, בעוד שהטליבאן שלט על רובה.
לפי דו"ח של האו"ם, במהלך ניסיונותיו של הטליבאן להשתלט על המחוזות הצפוניים של אפגניסטן שהיו בשליטת "החזית המאוחדת" הארגון טבח בשיטתיות אוכלוסייה האזרחית[80]. נציגי האו"ם ציינו שבין 1996 ל-2001 הם גילו ראיות ל-15 טבחים באוכלוסייה האזרחית, וטבחים אלה "במידה רבה נערכו באופן שיטתי ומקושרים ישירות למשרד ההגנה של הטליבאן ואף למולא עומאר (מנהיג הטליבאן) עצמו"[80]. הטליבאן פגע במיוחד בני הזרם השיעי ובאנשים ממוצא אתני הזארי[80]. כחלק מכיבוש העיר מזאר-י שריף על ידי כוחות הטליבאן בשנת 1998, כ-4000 אזרחים הוצאו להורג ורבים אחרים עברו עינויים[81][82]. בין אלה שנהרגו במזאר-י שריף היו מספר דיפלומטים איראנים, ומספר נציגים איראנים נוספים נחטפו על ידי הארגון. איראן בתגובה העמיסה כ-150,000 חיילים על הגבול עם אפגניסטן וכמעט והחלה מלחמה אזורית, אך בהמשך הטליבאן הודה שהוא הרג את הדיפלומטים האיראנים והחזיר את גופותיהם לאיראן[83]. בכך מלחמה אזורית נמנעה, אך המתיחות בין הטליבאן לאיראן נמשכה גם בעתיד.
מסמכים שונים חשפו את מעורבותם של חיילים ערבים ופקיסטנים בהרג ובמתקפות שערך הטליבאן[80]. כך למשל, "פלוגה 055" של אל-קאעידה הייתה אחראית גם כן להרג המוני של אזרחים אפגנים[84]. הדו"ח של האו"ם מצטט עדי ראייה שתיארו לוחמים ערבים שנשאו סכינים ארוכות ובעזרתם שיספו גרונות של אנשים ועשו מעשי זוועה אחרים[80]. בנוגע למעורבות פקיסטן ישנם דיווחים שרמטכ"ל הצבא הפקיסטני באותה תקופה, פרבז מושארף, היה אחראי לשליחתם של אלפי חיילים פקיסטנים להלחם לצד הטליבאן ואל-קאעידה וכנגד כוחותיו של אחמד שאה מסעוד והחזית המאוחדת[74][75][85][86]. הסך הכולל של אזרחים פקיסטנים שהשתתפו בלחימה באפגניסטן מוערך ב-28,000 איש[75]. מתוכם כ-20,000 היו חיילים סדירים של צבא פקיסטן וה-8,000 הנותרים היו מיליטנטים שגויסו במדרסות בפקיסטן ולחמו כחלק מכוחות הטליבאן[84]. המספר הכולל של לוחמי הטליבאן הוערך ב-25,000, כך שהמגויסים הפקיסטנים היו חלק נכבד מהכוח הצבאי הטליבאני[84]. לפי מסמך של משרד החוץ האמריקאי מ-1998 אכן "בין 20–40 אחוז מהחיילים הסדירים של הטליבאן הם פקיסטינים"[74]. המסמך מוסיף שהוריהם של אותם פקיסטנים בדרך כלל "לא יודעים דבר על המעורבות הצבאית של בניהם בטליבאן עד שהם חוזרים בשק גופות חזרה לפקיסטן"[74]. בצורה דומה, כ-3000 חיילים נוספים של הטליבאן היו ממוצא ערבי או מרכז-אסייתי[84]. משנת 1996 עד 2001 אל-קאעידה בראשות אוסמה בין לאדן ואיימן א-זוואהירי נהפך למדינה בתוך מדינת הטליבאן[87]. מתוך כלל 45,000 חיילי צבא פקיסטן, הטליבאן, ואל-קאעידה שנלחמו בכוחותיו של אחמד שאה מסעוד ו"החזית המאוחדת", רק כ-14,000 היו אפגנים בעצמם[75][84].
.PNG)
הלחימה הצבאית בין הטליבאן לעבדול ראשיד דוסטום באה לסיומה עם כיבוש מזאר-י שריף ב-1998 על ידי הטליבאן. כוחותיו של דוסטום הובסו ואחמד שאה מסעוד נותר האופוזיציה הצבאית היחידה לטליבאן. קודם לנפילתו של דוסטום כוחותיו נלחמו בטליבאן תוך כדי עבירה על הדין הבינלאומי גם על ידיהם. כך למשל, לפי הארגון משמר זכויות האדם בשנת 1997, בקרב קודם על העיר מזאר-י שריף, היו אלה כוחותיו של דוסטום שהוציאו להורג חיילי טליבאן באופן סיטונאי[88].
אחמד שאה מסעוד ייסד בשטחים שהיו בשליטתו מאז 1996 מוסדות דמוקרטיים, וחתם על האמנה לזכויות האישה[89]. הארגון "משמר זכויות האדם" לא ציין בדו"ח שלו אף עבירת זכויות אדם על ידי כוחותיו של מסעוד בשטחים שבשליטתו[88]. כתוצאה מכך, ברחו אזרחים רבים מאזורים אחרים באפגניסטן לאזורים שבשליטתו של מסעוד[85]. נשיונל גאוגרפיק ציינו בסרטם הדוקומנטרי "בתוך הטליבאן": ”הדבר היחידי שעמד בדרכם של טבחים עתידיים של הטליבאן באזרחים היה אחמד שאה מסעוד.”[85] הטליבאן באופן חוזר ונשנה הציע למסעוד תפקידים בכירים בתמורה לכך שיפסיק את התנגדותו להם, אך מסעוד דחה את ההצעות. הוא הסביר בראיון אחד:
- "הטליבאן אומרים: "בוא תקבל את תפקיד ראש הממשלה ותהיה איתנו", והם ישמרו את התפקיד הגבוה ביותר במדינה, הנשיאות. אבל באיזה מחיר?! ההבדל ביננו נוגע בעיקר לדרך החשיבה שלנו על העקרונות הבסיסים של חברה ומדינה. אנחנו לא יכולים לקבל את תנאיהם לפשרה, אחרת נאלץ לוותר על העקרונות של דמוקרטיה מודרנית. אנחנו מתנגדים באופן בסיסי למערכת שנקראת "האמירות של אפגניסטן"[90].
מסעוד רצה לשכנע את הטליבאן להצטרף לתהליך פוליטי שיוביל לבחירות דמוקרטיות בעתיד הנצפה לעין[90]. כמו כן מסעוד הצהיר:
- "הטליבאן הם לא כוח שצריך להתייחס אליו כבלתי ניתן לניצחון. הם מרוחקים מהאנשים היום. הם חלשים מבעבר. ישנה רק את התמיכה שהם מקבלים מפקיסטן, אוסמה בין לאדן, וארגונים קיצוניים אחרים שמחזיקה את הטליבאן בחיים. עם הפסקת הסיוע הזה, יהיה קשה מאוד עבורם לשרוד"[91]. בתחילת שנת 2001 אימץ מסעוד אסטרטגיה חדשה של לחץ צבאי מקומי על הטליבאן לצד בקשות חוזרות לסיוע מארצות העולם[92]. בציבור האפגני החלה להתגבר הטינה כלפי הטליבאן, כולל באזורים פשטונים שהיו באופן מסורתי מוקד הכוח של הארגון[92]. מסעוד ניסה לפרסם בעולם את מצעו למען דמוקרטיה באפגניסטן. עם זאת הוא רצה להימנע מלהחזיר לחיים את סוג הממשל הכושל ששלט בקאבול בשנות ה-90[92]. לכן כבר בשנים הללו הוא ניסה ליצור תשתיות למשטר דמוקרטי, ובין השאר הוא אימן כוח משטרתי לא-אלים שידע לאפשר הפגנות ולשמור על הסדר בהם[75].
בתחילת שנת 2001 נאם אחמד שאה מסעוד בפני הפרלמנט האירופי בבריסל, וביקש מהקהילה הבינלאומית לספק סיוע הומניטרי לעם האפגני[93]. הוא הצהיר שהטליבאן ואל-קאעידה מציגים "השקפה מאוד שגויה על האסלאם" ושללא תמיכת פקיסטן, הטליבאן לא יצליח להמשיך בקמפיין הצבאי שלו יותר משנה אחת[93]. לפי דיווחים שונים, במהלך ביקורו זה באירופה, שקדם לפיגועי 11 בספטמבר, הוא גם הזהיר שהמודיעין שלו אסף מידע שמתוכננת התקפה רחבת היקף על אדמת ארצות הברית[94].
מלחמת נאט"ו באפגניסטן (2001-2021)
- ערכים מורחבים – מלחמת אפגניסטן (2001–2014), אל-קאעידה, פיגועי 11 בספטמבר
ב-9 בספטמבר 2001 נהרג אחמד שאה מסעוד בהתנקשות על ידי 2 מחבלים מתאבדים ממוצא ערבי. יומיים לאחר מכן פיגועי 11 בספטמבר זעזעו את ארצות הברית וכ-3000 איש נהרגו. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האשים את אוסאמה בן לאדן באחריות לפיגועים, ולאחר שהטליבאן סירב להסגיר אותו לרשויות האמריקאיות, הורה על תחילת המבצע הצבאי כנגד בסיסי אל-קאעידה באפגניסטן. בשלב הראשון כוחות מיוחדים אמריקאים ובריטים נלחמו לצד כוחות ה"חזית המאוחדת" (שבשלב זה נודעה יותר בשמה "הברית הצפונית") כנגד הטליבאן.[95] באותו זמן ארצות הברית הפציצה מטרות של הטליבאן ואל-קאעידה ברחבי כל אפגניסטן בעזרת טילי שיוט. צעדים אלה הובילו לנסיגת הטליבאן ואל-קאעידה ממזאר-י שריף ובהמשך גם מרוב חלקיה האחרים של אפגניסטן לעבר הגבול עם פקיסטן. בדצמבר 2001, לאחר שממשלת הטליבאן הופלה וממשלה אפגנית בראשות חאמיד כרזאי נוסדה, מועצת הביטחון של האו"ם החליטה על הקמת כוח בינלאומי שישהה באפגניסטן כדי לסייע לממשלת כרזאי ולספק ביטחון בסיסי לאזרחי אפגניסטן.[96][97]
בזמן שהטליבאן ארגן מחדש את כוחותיו בתוך פקיסטן, חיילים נוספים מארצות נאט"ו נשלחו לסייע לכוחות הקואליציה באפגניסטן. משנת 2002 ניסו כוחות הקואליציה לבנות-מחדש את אפגניסטן ששרועה בהרס לאחר עשורים של מלחמה.[98] מאז אותה שנה נעשתה התקדמות בבנייה של מערכת דמוקרטית באפגניסטן והייתה התקדמות מסוימת בתשתיות התחבורה, הכלכלה, החקלאות והבריאות במדינה. כוחות נאט"ו עורכים תוכניות שונות לאימון חיילי הצבא הלאומי האפגני וכמו כן את המשטרה האפגנית כדי שיוכלו לשלוט באופן אפקטיבי על טריטוריית המדינה בעצמם. כוחות הקואליציה בשיתוף עם צבא אפגניסטן ערכו מתקפות רבות כנגד הטליבאן אך לא הצליחו להביס אותו באופן סופי. עד 2009 חלקים מסוימים מאפגניסטן (בעיקר באזורים השבטיים וההרריים) חזרו להישלט על ידי כוחות מקומיים שמזוהים עם הטליבאן.[99] בניסיון להביס את הטליבאן באופן סופי, בשנת 2010 נשיא ארצות הברית ברק אובמה החליט על פריסה מחדש של הכוחות האמריקאים באפגניסטן ושליחה של 30,000 חיילים אמריקאים נוספים למדינה.
ב-9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית בחירות דמוקרטיות במדינה, אליהן נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן. חאמיד כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות.
בשנת 2018 נהרגו בקרבות פנימיים באפגניסטן, כ-3,800 אזרחים. נכון לשנת 2019 נמצאים באפגניסטן אלפי חיילי ארצות הברית (המוגדרים "יועצים") וכחצי משטח אפגניסטן נשלט בפועל בידי הטליבאן.[100]
ב־29 בפברואר 2020 חתמו ארצות הברית וארגון הטאליבן על הסכם שלום בדוחה שבקטר, שנקרא באופן רשמי "ההסכם להבאת השלום לאפגניסטן". לא נחתם הסכם בין הממשלה האפגאנית לטאליבן.
בשנים 2021 ו-2020 כוחות ארצות הברית ובעלי בריתה החלו לסגת מאפגניסטן, מה שאיפשר לטליבאן להגביר את התנגדותה.
ב-29 ביוני, לחימה עזה בין מורדי הטליבאן לכוחות הממשלה הביאו להרג 28 אזרחים ופצעו 290 נוספים במהלך השבוע האחרון, על פי מנהל בית חולים בקונדוז, כאשר רוב ההרוגים הם ילדים, נשים וקשישים. לדברי המומחים הצבאיים, הטליבאן עבר מעבר למעוזיה הדרומיים והעצים את הלחימה בצפון.
ב-2 ביולי, כוחות ארצות הברית עזבו לגמרי את שדה התעופה באגרם והעבירו אותו לכוחות המזוינים האפגניים שכן הקואליציה, כולל ארצות הברית, התכוננה לעזוב את אפגניסטן לאחר 20 שנה. בינתיים נמשכו הלחימה בין הטליבאן לכוחות הממשלה, כאשר אנליסטים אמרו כי הטליבאן יגיע "לפתח קאבול". לאחר מכן, שדה התעופה באגרם נבזז על ידי מקומיים בעקבות הנסיגה האמריקנית הפתאומית מהבסיס, שהתנהלה ללא שום תיאום עם גורמים מקומיים. מאוחר יותר פינו כוחות אפגנים את הבסיס מבוזזים והבטיחו את השליטה בו. עם זאת, דווח כי במהלך יוני תפס הטליבאן 700 רכבי האמר וכן עשרות כלי רכב משוריינים ומערכות ארטילריה מהצבא הלאומי באפגניסטן כאשר מחוזות נוספים נפלו לשליטת הקבוצה במהלך מתקפתם בצפון. ב-4 ביולי השתלט הטליבאן בן לילה על כמה מחוזות נוספים כאשר חיילים אפגניים נטשו את עמדותיהם ונמלטו לטג'יקיסטן השכנה דרך מחוז בדחשאן. הוועדה הממלכתית לביטחון לאומי בטג'יקיסטן דיווחה כי יותר מ-300 חיילים אפגנים חצו את הגבול הטג'יקי, שכן דובר הטאליבן, זאוויאללה מוג'היד, אישר כי מרבית השטח שהושג התרחש ללא קרב. ב-5 ביולי אמר יועץ לנשיא אפגניסטן חמדאללה מוהיב כי מתוכננת מתקפה נגד הטליבאן בצפון לאחר שהקבוצה תפסה שישה מחוזות במחוז בדכשאן. יום קודם לכן, לפחות 1,037 חיילים אפגנים נטשו את עמדותיהם ונמלטו לטג'יקיסטן. ב-7 ביולי נכנסו מורדי הטליבאן לקירת המחוז של מחוז בדגיס, עם דיווחים על קרבות קשים כאשר החמושים נעו "לכיוון מרכז העיר". כל פקידי הממשלה בעיר הועברו לבסיס צבאי סמוך, ואילו הטליבאן שחרר כ-400 אסירים מהכלא העירוני. ב-9 ביולי כבשו הטליבאן את עיירת הגבול אסלאם קאלה, הראט, מעבר הגבול ביותר באפגניסטן עם איראן. באותו יום כבשו מורדי הטליבאן את עיר הגבול טורגהונדי בגבול טורקמניסטן כשכוחות הביטחון הלאומי האפגני קרסו בהראט. ממשרד הפנים המקומי נמסר כי הכוחות "הועברו זמנית" וכי נמשכים המאמצים לכבוש מחדש את מעבר הגבול. בנוסף, דוברו של מושל מחוז קנדהאר, רוחוללה חנזדה, הזכיר שהטליבאן כבש את העיר קנדהאר. כיבוש הערים הושלם עד אמצע אוגוסט.[101]
הטאליבן השתלט על הערים הגדולות פרט לקאבול.[102] ב-15 באוגוסט כבש את קאבול. הנשיא אשרף גאני אחמדזאי עזב את המדינה.[103] הדיפלומטים הזרים עזבו את המדינה ברובם. בעקבות מתקפות הטליבאן (2021), התפוררה ממשלת אפגניסטן במהירות.[104] למחרת, הכריז הטאליבן על סיום הלחימה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Erinn Banting, Afghanistan: The land, Crabtree Publishing Company, 2003.
- ^ Ludwig W. Adamec, Historical Dictionary of Afghanistan, Scarecrow Press, 2011, p. 1.
- ^ Afghanistan Beyond the Fog of Nation Building: Giving Economic Strategy a Chance by S. Frederick Starr.
- ^ The Pre-Islamic Period, publison Afghanistan, 1997.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Nancy Dupree, An Historical Guide To Afghanistan, Afghan Air Authority, 1977.
- ^ 6.0 6.1 6.2 John Ford Shroder ,Afghanistan Archived, Regents Professor of Ge\Encyclopedia, 2006.
- ^ Country Profile: Afghanistan, Library of Congress Country Studies on Afghanistan, 2008.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Dr. Barbara Robson and Dr. Juliene G. Lipson, The Afghans - Their History and Culture, Center for Applied Linguistics (CAL), 2003.
- ^ Alexander and Macedonian Rule, 330-ca. 150 B.C, Library of Congress Country Studies on Afghanistan, 1997.
- ^ Kingdoms of South Asia – Afghanistan (Southern Khorasan / Arachosia), The History Files.
- ^ A. Eppink, The old men in the mountains: Muslim culture and the psychological side of terrorism, Dutch University Press, 2004.
- ^ 12.0 12.1 Bijan Omrani, Afghanistan and the Search for Unity, Asian Affairs, Volume 38, Issue 2, 2007, pp. 145–157.
- ^ Louis Dupree, Nancy Hatch Dupree, and others, Last Afghan empire, Encyclopædia Britannica online.
- ^ Cary Gladstone (ed.) Afghanistan revisited Nova Science Publications, New York, 2001, pp. 90-120.
- ^ Gandara
- ^ Willem Vogelsang, "Gandahar", in The Circle Of Ancient Iranian Studies.
- ^ E. Herzfeld, "The Persian Empire: Studies on Geography and Ethnography of the Ancient Near East", ed. G. Walser, Wiesbaden 1968, pp. 279, 293–94, 336–38, 345
- ^ J. P. Mallory, Encyclopedia of Indo-European Culture, BMAC, 1997.
- ^ G. Fussman, Aryas, Aryens et Iraniens en Asie Centrale, de Boccard, 2005, pp. 276-285.
- ^ M. Dandamayev and I. Medvedskaya, Media (kingdom), Encyclopaedia Iranica, 2006.
- ^ Louis Dupree, Afghanistan (1973), pg. 274
- ^ Achaemenid Rule, ca. 550-331 B.C Library of Congress Country Studies on Afghanistan, 1997.
- ^ Louis Dupree, Afghanistan (1973), pp. 276-283.
- ^ Baij Nath Puri, Buddhism in central Asia, Motilal Banarsidass Pub., 1987, p. 352.
- ^ Khorasan, Encyclopædia Britannica Online.
- ^ Baburnama (Memoirs of Babur), Events Of The Year 910 (p.4), Packard Humanities Institute, 1525.
- ^ Ibn Battuta, Travels in Asia and Africa, 1325-1354, Routledge, 2004.
- ^ Muhammad Qasim Hindu Shah (Firishta), The History of India, Volume 6, chpt. 200, Translation of the Introduction to Firishta's History, Packard Humanities Institute, 1560.
- ^ Abdul Hai Habibi, Afghan and Afghanistan, 1969.
- ^ Noelle-Karimi, Afghanistan -a country without a state?, IKO, 2002, p. 18.
- ^ History of Afghanistan Encyclopædia Britannica Online.
- ^ Afghan Encyclopædia Iranica Online Edition, 1983.
- ^ The People - The Pashtuns Center for Applied Linguistics (2002).
- ^ Pashtun: also spelled Pushtun, or Pakhtun, Hindustani Pathan, Persian Afghan Encyclopædia Britannica Online.
- ^ Islamic conquest Library of Congress Country Studies (1997).
- ^ V. Minorsky, he Turkish dialect of the Khalaj, University of London, 2005.
- ^ Willem Vogelsang, The Afghans, Wiley-Blackwell, 2002, p. 382.
- ^ 38.0 38.1 Nancy Hatch Dupree, OCLC 241390 Sites in Perspective (Chapter 3), in: An Historical Guide To Afghanistan, Kabul, 1971.
- ^ Nette Beverage (tr.), Babur-Nama Sang-e-Meel Publications, Lahore, 1979.
- ^ Rashid, Ahmed. Taliban Militant Islam, Oil and Fundamentalism in Central Asia, 2nd ed., Introduction, page 9. Yale University Press
- ^ Steven Bruce Otfinoski, Afghanistan, Infobase Publishing, 2004, p. 130.
- ^ George Bruce Malleson,History of Afghanistan, from the Earliest Period to the Outbreak of the War of 1878, Elibron, 1878, p. 459.
- ^ George Bruce Malleson,History of Afghanistan, from the Earliest Period to the Outbreak of the War of 1878, Elibron, 1878, p. 231.
- ^ Edward Granville Browne, An Outline Of The History Of Persia During The Last Two Centuries (A.D. 1722-1922), Packard Humanities, p. 29.
- ^ Amy Romano, A Historical Atlas of Afghanistan, The Rosen Publishing Group, 2003, p. 64
- ^ George Bruce Malleson,History of Afghanistan, from the Earliest Period to the Outbreak of the War of 1878, Elibron, 1878, p. 234.
- ^ "An Outline Of The History Of Persia During The Last Two Centuries (A.D. 1722-1922)". Edward Granville Browne. London: Packard Humanities Institute. p. 30. נבדק ב-2010-09-24.
- ^ Edward Granville Browne, Until His Assassination In A.D. 1747, Packard Humanities Institute, p.31
- ^ 49.0 49.1 Edward Granville Browne, Until His Assassination In A.D. 1747, Packard Humanities Institute, p.33
- ^ Ahmad-Shah-Durrani in Encyclopedia Britannica.
- ^ Nalwa, V. (2009), Hari Singh Nalwa – Champion of the Khalsaji, New Delhi: Manohar, p. 18.
- ^ Nalwa, V. (2009), Hari Singh Nalwa – Champion of the Khalsaji, New Delhi: Manohar, p. 198.
- ^ "Education in Afghanistan", published in Encyclopaedia Iranica, volume VIII – pp. 237–241.
- ^ Barry Bearak, Former King of Afghanistan Dies at 92, The New York Times, July 23, 2007.
- ^ מניחים שברה"מ תמשיך לתמוך באפגניסטן, דבר, 18 ביולי 1973
- ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 56.4 56.5 56.6 56.7 Amin Saikal, Modern Afghanistan: A History of Struggle and Survival, I.B. Tauris & Co Ltd., 2006, 352.
- ^ History of Afghanistan Historyofnations.net
- ^ Benjamin A. Valentino. Final Solutions: Mass Killing and Genocide in the Twentieth Century Cornell University Press, 2004. p. 219.
- ^ Kaplan, Robert D., Soldiers of God: With Islamic Warriors in Afghanistan and Pakistan, New York, Vintage Departures, (2001), p. 115
- ^ Kabul's prison of death BBC, February 27, 2006
- ^ Afghanistan Berkley Center for Religion, Peace, and World Affairs.
- ^ Rubin, Michael, "Who is Responsible for the Taliban?", Middle East Review of International Affairs, Vol. 6, No. 1 (March 2002).
- ^ Story of US, CIA and Taliban The Brunei Times.
- ^ The Cost of an Afghan 'Victory' The Nation, 1999.
- ^ Noor Ahmad Khalidi, "Afghanistan: Demographic Consequences of War: 1978-87," Central Asian Survey, vol. no. 3, 1991, pp. 101-126.
- ^ Marek Sliwinski, Afghanistan: The Decimation of a People, Orbis (Winter, 1989), p.39.
- ^ Afghanistan: History, Columbia Encyclopedia.
- ^ 68.0 68.1 68.2 68.3 68.4 Blood-Stained Hands, Past Atrocities in Kabul and Afghanistan's Legacy of Impunity, Human Rights Watch, 2005.
- ^ Neamatollah Nojumi, Rise of the Taliban in Afghanistan: Mass Mobilization, Civil War, and the Future of the Region, Palgrave, 2002.
- ^ The September 11 Sourcebooks Volume VII: The Taliban File The National Security Archive, 2003.
- ^ GUTMAN, Roy (2008): How We Missed the Story: Osama Bin Laden, the Taliban and the Hijacking of Afghanistan, Endowment of the United States Institute of Peace, 1st ed., Washington D.C.
- ^ sting Shadows: War Crimes and Crimes against Humanity: 1978-2001, Afghanistan Justice Project, 2005
- ^ 73.0 73.1 73.2 Matinuddin, Kamal, The Taliban Phenomenon, Afghanistan 1994–1997, Oxford University Press, 1999, pp.25–6.
- ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 Documents Detail Years of Pakistani Support for Taliban, Extremists George Washington University.
- ^ 75.0 75.1 75.2 75.3 75.4 75.5 Marcela Grad, Massoud: An Intimate Portrait of the Legendary Afghan Leader, Webster University Press, 2009.
- ^ 76.0 76.1 Amnesty International's report on Afghanistan, 16 November 1995.
- ^ Coll, Ghost Wars (New York: Penguin, 2005), 14.
- ^ 78.0 78.1 The Taliban's War on Women. A Health and Human Rights Crisis in Afghanistan Physicians for Human Rights, 1998.
- ^ ראו בסרטון המצורף
- ^ 80.0 80.1 80.2 80.3 80.4 Taliban massacres outlined for UN Newsday, Chicago Tribune, 2001.
- ^ fghanistan: Situation in, or around, Aqcha (Jawzjan province) including predominant tribal/ethnic group and who is currently in control UNHCR 1999.
- ^ Human Rights Watch report on Afghanistan in 1998.
- ^ Taliban threatens retaliation if Iran strikes CNN, 1997-09-15.
- ^ 84.0 84.1 84.2 84.3 84.4 Afghanistan resistance leader feared dead in blast the Telegraph, September 11, 2001.
- ^ 85.0 85.1 85.2 Inside the Taliban, National Geographic, 2007
- ^ Ahmed Shah Massoud - History Commons, 2010
- ^ BOOK REVIEW: The inside track on Afghan wars by Khaled Ahmed, Daily Times (Pakistan), Aug. 31, 2008.
- ^ 88.0 88.1 Afghanistan - Human Rights Watch Backgrounder, October 2001.
- ^ Marcela Grad, Massoud: An Intimate Portrait of the Legendary Afghan Leader, Webster University Press, 2009, p. 310.
- ^ 90.0 90.1 The Last Interview with Ahmad Shah Massoud, Piotr Balcerowicz, 2001.
- ^ The man who would have led Afghanistan St. Petersburg Times, Sep. 9, 2002.
- ^ 92.0 92.1 92.2 Steve Coll, Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001, Penguin Press HC, 2004, p. 720.
- ^ 93.0 93.1 Massoud in the European Parliament, YouTube, 2001.
- ^ Defense Intelligence Agency (2001)
- ^ Tyler, Patrick (8 באוקטובר 2001). "A Nation challenged: The attack; U.S. and Britain strike Afghanistan, aiming at bases and terrorist camps; Bush warns 'Taliban will pay a price'". New York Times. נבדק ב-28 בפברואר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ UN Security Council's Resolution 1386 (2001)
- ^ United States Mission to Afghanistan Nato.usmission.gov.
- ^ Julie Fossler, USAID Afghanistan Afghanistan.usaid.gov.
- ^ Witte, Griff (8 בדצמבר 2009). "Taliban shadow officials offer concrete alternative". The Washington Post. נבדק ב-30 במרץ 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אריאל וישנה, "אל תשכחו את קלאוזביץ", השילוח גיליון 15, יוני 2019
- ^ פאניקה בקאבול: "האמריקנים משמידים מסמכים בשגרירות", באתר www.ynet.co.il, 2021-08-13
- ^ עוד הישג ענק לטליבאן בצל נסיגת ארה"ב: "בירת הצפון" נפלה, באתר www.ynet.co.il, 2021-08-15
- ^ N12 - נשיא אפגניסטן אשרף גאני נמלט מהמדינה, באתר N12, 2021-08-15
- ^ ביידן נתן לאפגניסטן להסתדר לבד מול טליבאן. זה הסתיים בהשפלה גדולה מבווייטנאם - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, 2021-08-16
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
