היסטוריה של קוריאה הדרומית
ההיסטוריה של קוריאה הדרומית מתחילה באופן רשמי עם היווסדה ב-15 באוגוסט 1948 עם הכרזתו בסיאול של לי סינג-מן על קוריאה הדרומית כמדינה.[1]
 |
לאחר הכיבוש היפני בקוריאה, שהסתיים עם כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה בשנת 1945 ומאחר והסובייטים והאמריקנים לא יכלו לקחת שליטה משותפת על כל שטח קוריאה, חולקה קוריאה לפי קו רוחב 38 צפון בהסדר שתואם עם האו"ם ובו תיקח ברית המועצות שליטה על החלק הצפוני וארצות הברית על חלקו הדרומי של חצי האי.[2] המהלך הוביל ב-1948 להקמת שתי ממשלות נפרדות, כשכל אחת טוענת לשליטה על כל קוריאה. המצב החדש והנפיץ הוביל בשנת 1950 למלחמה בת שלוש שנים שלימים קיבלה את השם מלחמת קוריאה ולאחריה שתי הממשלות הנפרדות מתקיימות עד ימינו כשתי ישויות נפרדות הידועות כקוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית.
את ההיסטוריה של קוריאה הדרומית ניתן לחלק למספר תקופות לפי חלופת השלטון הדמוקרטי והאוטוקרטי. הממשלות ממוספרות בהתאם למוסכמות מהרפובליקה הראשונה של סינגמן רי ועד הרפובליקה השישית המכהנת בימינו. הרפובליקה הראשונה, שהייתה דמוקרטית בתחילת כהונתה לפי הטענות המקובלות, החלה להפוך בהדרגה לאוטוקרטית עד קריסתה ב-1960. הרפובליקה השנייה שלטה כדמוקרטיה אך נפלה לאחר מספר חודשים והוחלפה במשטר צבאי. הרפובליקה השלישית, הרביעית והחמישית שלטו בצורה נומינלית כדמוקרטיות אך למעשה נחשבו כהמשך למשטר הצבאי. עם עליית הרפובליקה השישית, הפכה המדינה בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית יציבה.
מראשיתה, החלה קוריאה הדרומית לפתח את החינוך, הכלכלה והתרבות שבה, ומ-1960 הפכה מאחת המדינות העניות באסיה לאחת המדינות העשירות בעולם. החינוך, ובמיוחד המוסדות להשכלה גבוהה, התפתחו ברחבי המדינה. בנוסף, כלכלת קוריאה הדרומית התפתחה והתיצבה וכיום היא נחשבת לאחת מ"ארבעת הנמרים של אסיה" יחד עם סינגפור, טאיוואן והונג קונג.
תחת מנהלת הצבא האמריקאי
אחרי כניעת יפן לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה וחלוקת קוריאה לפי קו רוחב 38 צפון, החלה תקופת שליטתן של שתי מעצמות העל ארצות הברית וברית המועצות בקוריאה הדרומית והצפונית, בהתאמה. למרות הריבונות הדרום קוריאנית, שהייתה דה-יורה תחת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הדרום קוריאנית שישבה בסין, בחרו האמריקאים להתעלם ממנה ומהלגיטימיות שלה בטענה שהיא מושפעת מקומוניזם.
ב-8 בספטמבר 1945 הגיעו 24 גייסות של צבא היבשה האמריקאי לאינצ'ון תחת פיקודו של ג'ון הודג' והקימו תוך זמן קצר מנהלת צבאית תחת פיקודו.
בתקופת המנהלת הצבאית החל כאוס פוליטי וכלכלי שהתרחש ממספר סיבות. תופעות הלוואי של הכיבוש והניצול היפני עוד הורגשו במדינה, גלי פליטים מקוריאה הצפונית ואזרחים חוזרים מחו"ל תרמו למהפכה שהתחוללה ובנוסף, צבא ארצות הברית שהגיע ללא ידע בשפת המקום, בתרבות, ובפוליטיקה הקוריאנית, לא הוכשר בניהול מדיני.
הרפובליקה העממית של קוריאה שנוסדה באוגוסט 1945 על ידי פאק הון יונג, לאחר משא ומתן עם הפולשים היפנים, פורקה, בחלקה הדרומי של קוריאה, זמן קצר לאחר הגעת הכוחות האמריקאים. בנובמבר 1945 הוכרחו חברי הקבינט של הממשלה הזמנית, כולל נשיאה, קים גו לחזור כאזרחים לקוריאה.
באוקטובר 1945, כשהוא מתמודד עם ירידת הפופולריות שלו בקוריאה, ייסד הודג' את המועצה המדינית הקוריאנית. שנה לאחר מכן, נוסדה הרשות המחוקקת הזמנית תחת הנהגתו של קים קיוסיק (Kimm Kiusic) והממשלה הזמנית של קוריאה תחת הנהגתו של סינגמן רי (Syngman Rhee). אולם, שני גופים אלו סבלו מחוסר כל סמכות שלטונית וריבונית דה יורה שהיו מוגדרות עדיין תחת שליטת הממשלה הזמנית בסין.
הרפובליקה הראשונה
ערך מורחב – הרפובליקה הראשונה של קוריאה הדרומית
ב-15 באוגוסט 1948, קמה באופן רשמי הרפובליקה של קוריאה תחת הנהגתו של סינגמן רי כנשיאה הראשון. עם הקמת ממשלתו של רי, ריבונותה של קוריאה עברה דה יורה לשליטתה. ב-9 בספטמבר 1948 הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה קמה תחת שלטונו של קים איל-סונג. ב-17 ביולי 1948 נכתבה החוקה של קוריאה הדרומית על ידי בית המחוקקים הראשון. החוקה יצרה ממשל עם נשיא חזק שנבחר בעקיפין על ידי בית המחוקקים.
ב-15 במרץ 1960, התרחשו מאורעות, המכונות גם מהפכת אפריל, שהתאפיינו בדיכוי אלים של הפגנות סטודנטים בעיר מסן, ביום הבחירות לנשיאות. תחילה, המפגינים דוכאו על ידי המשטרה המקומית אך, המהומות פרצו שוב אחרי שנמצאה בנמל גופה צפה של סטודנט שהפגין. בהמשך החלו להתפשט מחאות לא אלימות בבירה וברחבי המדינה כולה. המהומות הובילו להתפטרותו של רי ב-26 באפריל 1960.
הרפובליקה השנייה
לאחר מהפכת הסטודנטים, עברה השליטה לזמן קצר, לממשל זמני תחת הנהגתו של הו ג'אונג (Heo Jeong) עד הבחירות ב-29 ביולי 1960. המפלגה הדמוקרטית שישבה באופוזיציה במהלך כהונתה של הרפובליקה הראשונה, צברה אט אט כוח וייסדה את הרפובליקה השנייה של קוריאה הדרומית. התיקון בחוקה הקוריאנית הפחיתה ממעמדו של הנשיא לתפקיד נומינלי בלבד והגדילה את כוחו של הקבינט הפרלמנטנרי, זו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה הדרום קוריאנית שהממשל בה הפך לשליטת הקבינט במקום שליטה נשיאותית. ב-13 באוגוסט 1960, יון בו סיון (Yun Bo-seon) נבחר לנשיא, וראש הממשלה היה צ'אנג מיון (Chang Myon).
הרפובליקה השנייה זיהתה את ההאצה בפעילות הפוליטית שדוכאה בימי שלטונו של רי, חלק מפעילות זו הייתה ממפלגות השמאל וקבוצות סטודנטים ושימשה ככלי להפלת הרפובליקה הראשונה. מגמה זו גאתה במחצית השנייה של 1960. ובמהלך 8 חודשי שלטונה של הרפובליקה השנייה התקיימו כ-2,000 הפגנות.
תחת לחץ השמאל, הובילה ממשלת צ'אנג סדרת פיטורים של קציני צבא ומשטרה שהיו מעורבים בפעולות אנטי-דמוקרטיות ושחיתות. החוק עבר ב-31 באוקטובר 1960 והעמיד כ-40,000 אנשים תחת חקירות. תוצאות החקירות הובילו לפיטורים של כ-2,200 פקידי ממשל ו-4,000 שוטרים.
מבחינה כלכלית, נאלץ הממשל להתמודד עם חוסר יציבות, דבר שהוביל ליצירת תוכנית כלכלית רב שנתית. הממשל היה עד לנפילת שווי הוואן לחצי משוויו מול הדולר בתחילת שנות השישים. האבטלה ומחירי הסיטונאות עלו משמעותית בתקופה זו.
המשטר הצבאי
ההפיכה הצבאית שהוביל פאק צ'ונג-הי ב-16 במאי 1961 שמה קץ לשלטון הרפובליקה השנייה. פאק השתייך לקבוצת מנהיגים צבאיים שתמכו ושאפו להגיע לשליטה צבאית. לאחר ההפיכה היה חשש שהמדינה תהפוך לקומוניסטית.
המנהיגים הצבאיים הבטיחו להחזיר את המערכת הדמוקרטית למדינה מהר ככל שניתן. ב-2 בדצמבר 1962 הוחלט במשאל עם עם רוב של 78%, להחזיר את השלטון למשטר נשיאותי. פאק צ'ונג-הי שהתחייב לא לרוץ לנשיאות בבחירות, התמודד לתפקיד בבחירות של 1963 וניצח בהן בקושי.
הרפובליקה השלישית
פאק צ'ונג-הי התמודד בבחירות 1963 וזכה לכהן כנשיא בפעם השנייה (51.4% מהקולות). בשנים אלו החוק בקוריאה הגביל מתמודד להיבחר לשתי כהונות בלבד, אך שינוי חוקתי שעבר בבית המחוקקים הקוריאני ב-1969 איפשר לו להתמודד בפעם השלישית. הוא התמודד שוב בבחירות של 1971 וניצח את ראש האופוזיציה, קים דה-ג'ונג בקושי רב.
הרפובליקה השלישית של קוריאה החלה לשחק תפקיד ביחסים הבינלאומיים. יחסיה עם יפן החלו לאחר אשרור ההחלטה ב-14 באוגוסט 1965. הממשלה הקוריאנית המשיכה את יחסיה ההדוקים עם ארצות הברית והמשיכה לקבל סיוע כספי רחב. ב-1965 נחתם בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית הסכם נוכחות צבאית אמריקאית בשטחה של קוריאה הדרומית. זמן קצר לאחר מכן שלחה קוריאה הדרומית 300,000 חיילים למלחמת וייטנאם שנלחמו לצד הכוחות האמריקאים.
בתקופה זו הכלכלה הקוריאנית האיצה את צמיחתה באופן דרמטי. שלטונו של פאק ניצל את הסיוע הכספי מיפן וארצות הברית כדי לתת הלוואות לייצוא בריבית שלילית. הוא תמך בהקמת חברת POSCO שהחלה לפעול בתקופת הרפובליקה הרביעית.
ב-6 בדצמבר 1971 הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וב-4 ביולי 1972 הכריז על השאיפה לאיחוד קוריאה עם הצפון. ב-17 באוקטובר באותה שנה הכריז על ממשל צבאי ופירק את בית המחוקקים. בנוסף, הצהיר על כוונותיו לבטל את הבחירות לתפקיד הנשיא.
הרפובליקה הרביעית
הרפובליקה הרביעית החלה את כהונתה ב-21 בנובמבר 1972 עם אימוץ חוקת יושין. החוקה החדשה העניקה לפאק סמכויות בפרלמנט. ב-1974 הכריז פאק שוב על מצב חירום לאומי שהוביל לכליאתם של מאות מתנגדים. בתקופה זו המשיכה הצמיחה הכלכלית המואצת.
הרפובליקה החמישית
אחרי ההתנקשות בפאק צ'ונג-הי על ידי קים צ'ה-גיו ב-1979, עלו קולות בדעת הקהל כנגד שיטת הממשל הנוכחית. את הדעות הללו הובילו בעיקר מספר סטודנטים מתנגדים ונציגי העובדים. המחאות הגיעו לשיא עם ההפיכה הצבאית של ה-12 בדצמבר שהנהיג מייג'ור ג'נרל צ'ון דו האן.
ב-18 במאי 1980 פרץ עימות בעיר קוואנגג'ו בין סטודנטים מהאוניברסיטה הלאומית של קונהאם, שמחאו על סגירת האוניברסיטה, לבין הכוחות המזוינים. עד מהרה החל העימות להתפשט ברחבי העיר והפך לפרעות שנמשכו תשעה ימים. הערכות מיידיות הצביעו על מספר הרוגים שבין כמה עשרות ועד 2000 איש. לאחר חקירה מלאה של הממשלה הוכרז על 207 הרוגים. זעם הציבור על המקרה הוביל לתמיכה רחבה בקרב הציבור בממשל דמוקרטי ובשנת 1987 התקיימו לראשונה בחירות דמוקרטיות בקוריאה הדרומית.
הרפובליקה השישית
ב-1987 נבחר רו תי וו (Roh Tae-woo), אחד מהקולגות בהפיכה של צ'ון דו האן ב-1979, לנשיא בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה.
ב-1992 נבחר קים יונג סאם לנשיא והיה לאזרח הראשון ב-30 שנה שנבחר כנשיא.
ב-1997 סבלה קוריאה הדרומית ממשבר כלכלי חמור ועם זאת שמרה על מחויבותה להפוך את המערכת השלטונית שבה לדמוקרטית. בנוסף, זכה באותה שנה קים דה-ג'ונג לנשיא. זו הייתה הפעם הראשונה שנערכו בחירות בין מפלגות עם מטרות שלום. קים דה-ג'ונג דבק ב"מדיניות הזריחה" ("Sunshine Policy"), שמטרתה לנסות ליישב מחלוקות ולנסות להתפייס עם קוריאה הצפונית. מאמצים אלו הגיעו לשיא במספר שיחות עם השליט הצפון קוריאני, קים ז'ונג איל, וזיכו את קים דה-ג'ונג בפרס נובל בשנת 2000. אולם, יעילותה של "מדיניות הזריחה" הובילו למספר האשמות שחיתות. בשנת 2002 נבחר רו מו-היון לנשיאות.
ב-12 במרץ 2004 האשים הפרלמנט הדרום קוריאני את הנשיא, רו מו-היון, בשחיתות ובחסות פוליטית. מפלגת הורי (Uri Party), שהייתה היחידה לתמוך בנשיא, החרימה את ההצבעה. פרשה זו היוותה גורם מכריע בתוצאות הבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו ב-15 באפריל 2004, בהן זכתה מפלגת הורי ב-152 מקומות מתוך 299 בפרלמנט. לראשונה מזה 18 שנה, המפלגה המנצחת היוותה רוב בפרלמנט. אולם, המפלגה איבדה את מעמדה בבחירות 2005. באפריל 2009, נחקר רו מו-היון בגין שחיתות, וב-23 במאי באותה שנה התאבד בקפיצה לגיא במהלך טיפוס הרים והיה זה לי מיונג-באק לרשת את מקומו.
היחסים בין הקוריאות הדרדרו בהמשך המאה. קים ג'ונג און קרא לצבאו להיות ערוך למלחמה וקבע כי אזלו הסיכויים לאחד בין שתי המדינות בדרכי שלום. קוריאה הצפונית אף פוצצה את הכבישים המובילים אל המדינה השכנה. במקביל שיגרה פיונגיאנג בלוני זבל רבים מעבר לגבול הדרום קוריאני. שלטונות סיאול הגיבו על כך על ידי שידור תוכני תעמולה באמצעות רמקולים לתושבי קוריאה הצפונית שהוצבו ליד הגבול. בדרום, יון סוק יאול נבחר בפער זעום בבחירות שנערכו בשנת 2022 והוא היה נחשב לניצי מאוד ביחס לשכנה מצפון.[3]
בדצמבר 2024 הכריז נשיא דרום קוריאה יון סאק יאול על ממשל צבאי ומינה את הגנרל פארק אן־סו למפקד הממשל הצבאי.
לאחר הכרזה זו, הורה פארק אן־סו(אנ׳) על הלאמת כל כלי התקשורת ובתי הדפוס, על "איסור מוחלט של כל פעילות פוליטית", ובכלל זה הפגנות אזרחיות ופעילות האספה הלאומית וכי כל צוותי הרפואה, נדרשים להגיע למקומות העבודה בתוך 48 שעות. תוך שמי שיפר את פקודות הממשל הצבאי מסתכן במעצר ללא צו. במקביל דווח כי הצבא חסם את הכניסה לבניין הפרלמנט ונכנס לבניין לפנות מחוקקים ששהו בו[4][5].
למרות זאת, 190 מתוך 300 חברי פרלמנט הצליחו להיכנס למתחם הפרלמנט והצביעו ברוב מוחץ (190-0) נגד החלת המשטר הצבאי[6][7]. לאחר מכן, נאלץ הנשיא להסיר את המשטר הצבאי.[8]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הופה, מנגל סטייל? - מאמר אודות יום השחרור מאת איציק יונה
- "הקוריאנים" - המדריך לקוריאה
קוריאה הדרומית, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית- היסטוריה של קוריאה הדרומית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ איציק יונה, יום עצמאות שמח קוריאה!, באתר "הקוריאנים" - המדריך לקוריאה, 15 באוגוסט 2016
- ^ איציק יונה, הופה, מנגל סטייל?, באתר "הקוריאנים - על אנשים ועסקים", 15 באוגוסט, 2021
- ^ דרום קוריאה: הנשיא הכריז על משטר צבאי, באתר כאן | תאגיד השידור הישראלי
- ^ הידיעות, סוכנויות (2024-12-03). "טלטלה בדרום קוריאה, שהכריזה על משטר צבאי : "האופוזיציה תומכת בצפון"". Ynet. נבדק ב-2024-12-03.
- ^ נשיא דרום קוריאה הכריז על מצב חירום וממשל צבאי; האופוזיציה: הוא בוגד בעמו, לא נאפשר לצבא למשול, באתר הארץ, 03/12/2024
- ^ Christian Edwards, Rob Picheta, Catherine Nicholls, Jessie Yeung, Elise Hammond, South Korean president declares martial law: Live updates, CNN, 2024-12-03 (באנגלית)
- ^ https://mobile.mako.co.il/news-world/2024_q4/Article-b0bbd8e33ec8391027.htm?sCh=31750a2610f26110&pId=173113802&main_article=1
- ^ והסוכנויות, ynet (2024-12-03). "המשטר הצבאי הוסר: נשיא דרום קוריאה ביטל את ההחלטה, אחרי שהושפל בפרלמנט". Ynet. נבדק ב-2024-12-03.
היסטוריה של קוריאה הדרומית40087287Q494973